חיפוש:   בכל האתר  בשמות הערכים  בקרדיטים     חפש  |  חיפוש תמונות בנושא:   חפש
   מפת האתר  |   כרגע באתר: 144 מבקרים   |  כניסה לדף האישי    
עורך: דייויד סלע
דבר העורך כתבו לעורך
| עמוד הבית | מי אנחנו | מרכז מידע לגולש | על נוסטלגיה ורטרו | קרדיטים | צרו קשר | גולשים כותבים
 

+   אביזרים וחפצים
+   אוספים ותחביבים
+   אז - וכעת
+   אירועים ושנים
+   ארכיון האישים
+   ארכיון הוידאו
+   ארכיון הישראליאנה
+   ארכיון הכרזות
+   ארכיון המצגות
+   ארכיון הקול
+   אתרי נוסטלגיה
+   בידור ופנאי
+   בקיבוץ
+   בריאות, טיפוח וניקיון
+   בשכונה
+   בתים ומבנים מספרים
+   גלויות בולים וסמלים
+   דירה ובניין
+   היום בהיסטוריה
+   המקום בו גרנו
+   העפלה ועליות לא”י
+   חג ומועד
+   טלוויזיה ורדיו
+   ילדות נשכחת
+   לבוש אופנה והנעלה
+   מוזיקה שיר וזמר
+   מזון ומשקה
+   משחקים וצעצועים
+   מתחם מורים
+   נוסטלגיה בצה”ל
+   ספורט
+   ספרות נוסטלגית
+   עבודה ומלאכה
+   פוליטיקה ובחירות
+   רדיו נוסטלגיה
+   רכב ותחבורה
+   רשת חברתית
+   שונות
+   שירותי גולש
+   שפה עברית
+   תיאטרון עברי
+   תקשורת מדיה ופרסום

האתר מוקדש לזכרו של
 יוסי פשרמן (פשי) ז"ל
2003 – 1954

מעל ל - 1100
סרטוני וידאו נוסטלגיים
בארכיון הוידאו שבאתר

יום העצמאות ה-7
 

הצוללת דקר
 

תל אביב הקטנה
 
 




השכונה שלי

חיפה - יזרעאליההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.


שכונת יזרעאליה - רקע כללי

שכונת יזרעאליה נבנתה לאחר פינוי המעברות ובה רבי-קומות וטורים של בנייני רכבת.

רחובה הראשי הוא רחוב אבא הילל סילבר. כאן נמצאים בתי הספר "דינור" ו"יזרעאליה", ו"בית אבא חושי" - מרכז תרבות גדול.
ברחוב סילבר גם נבנו מגדלי המגורים הראשונים בחיפה (במספרים 111 ו-113), בשנת 1969 - גובהם 65 מטר.

בפאתי השכונה נחנך ב-1980 גן "הספורטק", שלצורך הקמתו מולא ואדי רושמיה בפסולת חציבה במשך 4 שנים. לידו, במדרון הוואדי, נבנה ב-1999 ה"גרנד קניון", הגדול שבמרכזי הקניות בישראל, שהקמתו לוותה במחלוקת ציבורית.

בפאתיהן המערביים של יזרעאליה ונווה שאנן שכן מחנה צבאי בריטי אשר בו היו מוצבים חיילי הליגיון בזמן המנדט. לאחר מכן הפך מחנה זה לאחד מבסיסי חיל הים ולבסוף ננטש.




חיפה - כרמל מערביהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה


שכונת כרמל מערבי - רקע כללי

השכונה בנויה בשיפוליו המערביים של הכרמל כנגזר משמה, טובלת בירוק ומוקפת ואדיות בצדיה.


הרחוב הראשי בשכונה הוא דרך הים, אחד הרחובות הארוכים בחיפה. בשכונה נמצאים מלון הר הכרמל
? שנבנה ב-1936 כמלון טלט?ש.

 

תגובות:

בשכונה היה קיים שיכון הברזילאים - מספר בניינים שנמצאים עד היום ברחוב אגמון שמחבר בין רחוב התמר לבין רחוב דרך הים. שם גרו עולים חדשים שעלו מברזיל בשנות השישים. ילדי השכונה למדו בבית ספר "אילנות" שנמצא ברחוב הסנה, שמחבר אף הוא בין רחוב התמר לבין רחוב דרך הים. כמו כן מלון "טלטש" או מלון "הר הכרמל" כפי שהוא נקרא היום, נקרא בשנים בהן אני גרתי בשכונה - מלון "מגידו". הוא נקרא כך עוד שנים לאחר מכן.

עוד בית מלון שהיה קיים בשכונה היה מלון "בן יהודה" שנמצא בדיוק במפגש הרחובות התמר ודרך הים. זה בעצם היה בזמנו קצה השכונה.

בשנות השישים היה קיים קו אוטובוס אחד בשכונה מס' 35, אחת לשעה בלבד.

מיכל מילר
matan46@netvision.net.il

 

===========================================================================

בכרמל מערבי הייתה שכונה ייחודית "שוק הרומנים"  שגבולותיה, דאז, דרך הים מכיכר הרקפות עד המפגש הנוסף עם רחוב אילנות, וכמובן רח' האילנות כולו. השכונה אופיינה בניגודים בולטים שעיקרם סוציו ?אקונומיים.

גלוזמן יעקב
giladj@netvision.net.il




חיפה - כרמל צרפתיהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה


שכונת כרמל צרפתי - רקע כללי

השכונה קרויה על שם המנזר הכרמליטי (שמייסדיו היו נזירים מצרפת) הנמצא בתחומו. הרחוב שעולה אל השכונה ממערב הוא "דרך צרפת", והוא מתחבר עם הרחוב הראשי, הארוך, רחוב טשרניחובסקי.
השכונה נמצאת בצדו הצפון-מערבי של הר הכרמל ובסופה מגדלור הפונה אל הים התיכון, לצד התחנה העליונה של הרכבל המפורסם של חיפה. זוהי שכונת מגורים שקטה של המעמד הבינוני-גבוה. השכונה מאכלסת קן של תנועת הנוער העובד והלומד (המכונה גם בשם "כרמ"צ") אשר הוקם בשנת 1957.

  

מעון דב

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

 

 

"...מעון דב היה מחנה בריטי שהפך למגורי עולים ומשוחררי צבא. אני נולדתי שם וחייתי שם עד גיל 7 נולדתי ב-1951. לא היו מקלחות פרטיות אלא מקלחת ציבורית, שירותים בפחונים קטנים. לבית ספר כיתה א' היה צריך לנסוע בשוסונים (אוטובוסים של אז). לעין הים לפעמים הלכתי ברגל וחסכתי את דמי הנסיעה לארטיק כי לא היה כסף...".

 

וינשטיין אלי
elie_vn@yahoo.com

=================================================================

 

החורשה

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

 

=================================================================

 

מועדון הקצינים

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

 


"...מועדון הקצינים בכרמל הצרפתי בחיפה היה "מקור תרבות" לילדה בגילי... ממרפסת חדרי יכולתי לצפות בהופעות, אשר התקיימו בחצר המועדון בימות הקיץ. זכורות לי בעיקר, הופעות של להקת פיקוד צפון ולהקות צבאיות אחרות. בשקיקה רבה למדתי את מילות השירים מכל התכניות, וכך, בקלות, "הצטרפתי" - כאשר שמעתי את השיר ברדיו...".

 

נילי ניב (ונדר)
nili_niv@walla.com

 

 

=================================================================

 

המכולת של בלכמן

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

"...המכולת של בלכמן היותה את המקור היחיד בשכונה ל"אספקת" מצרכי מזון. זכור לי, כילדה, את ההנחיות של אימא: "לכי, בבקשה, לבלכמן, והביאי.....אם לא יספיק הכסף - ש י ר ש ו ם"...
בלכמן היה "רושם", ז"א, מאפשר לקחת בהקפה , ולשלם במועד אחר.
הוא היה שולף פנקס, עם חוצץ  לאותיות הא"ב, והיה רושם, על-פי שמות המשפחה, את "החובות" של הלקוחות, שידם לא הייתה משגת לשלם במעמד הקניה.כשהוחזר החוב, הוא ודא שהלקוח ראה במו עיניו את מחיקת הסכום מתוך הפנקס...הוא היה מעביר קו , על שורת התאריך והחוב...
שנים רבות לאחר שגדלתי, נפתחה, באותו רחוב קטן  (רח' זאב)  הצרכניה, אך מי שהורגל למכולת של בלכמן, התקשה "להחליף כתובת", וכך נשארה המכלת כשם-דבר בשכונה...".

נילי ניב (ונדר)
הnili_niv@walla.com

 

=================================================================

 

הרכבל

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

 

=================================================================

 

המגדלור

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

 

=================================================================

 

גן חיל הים

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

 

=================================================================

 

הצרכניה

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

 

=================================================================

 

זכרונות:

"...לקראת סוף מלחמת השחרור גויס אבי כטבח למטה חיל הים וכך הגענו לחיפה.
גרנו בצריף ברחוב הצלבנים, למדתי בביה"ס עממי א' ברח' ביאליק, מקום בו שוכנים כיום משרדי העירייה, ובכתה ז' עברתי לביה"ס עממי ג' ברח' הגפן.

בכתה ח' השתתפנו בשעורי ימאות ויצאנו לשוט בנמל. הצטרפתי לתנועת הנוער השומר הצעיר ברח' הפועל, ובמסגרתה יצאנו למחנות עבודה בקיבוצים השונים. יחסי החברות עם ילדי הכתה היו טובים מאוד ועם חלקם אני נמצאת עדיין בקשר.

בשכנותי היו מספר קטן של ילדים, איתם שיחקנו. משפחתי מנתה שלשה אחים ואנכי הפראית מכולם.
לכל אחד מאיתנו היה בית עץ ובעזרת חבלים קפצנו מעץ לעץ, כמובן שהאטרקציה של הילדים היתה לבוא אלינו למשחקים. ילדי כיתתי נהגו לבקרני בשבתות, ויחד יצאנו לטיולים בכרמל. למדנו להכיר את השבילים ואת הפירות אותם קטפנו בעונות השנה השונות. הכרמל היה מלא בעצי פרי, רימון, גפן, חרובים,תאנים וסברס. כמובן שלא נפקד מקומם של הפטריות והצנוברים.

גולת הכותרת הייתה הביקור בכנסיה ברח' סטלה מאריס, החדר הקטן היה דגם של בית לחם, נחל זרם מראש הגבעה ושיירות גמלים הסתובבו. כמובן שהיה גם האבוס ובתוכו בובה שסימלה את ישו.

בתקופות הפריחה נהגנו לקטוף פרחים, הכרמל היה מלא בכלניות וברקפות, מי חשב אז על שמירת הסביבה.

הבעיה הייתה הריחוק משירותים חיוניים כמו חנויות, בתי מרקחת וכדומה.
החנות הקרובה ביותר הייתה ברח' סטלה מאריס וחנות הירקות הייתה בהדר. לא הייתה אפשרות לקנות קרח מאחר שמחלק הקרח לא הגיע אלינו.
רח' הצלבנים לא היה מרוצף, והיה מעין שביל רחב, ותחנת האוטובוס הייתה בכניסה לרח' סטלה מאריס. הכניסה עצמה לרחוב הייתה מרשימה: היה שער גדול לכלי רכב ושער קטן להולכי רגל, שכמובן נהרס בשם הקידמה. קופ"ח הייתה ברח' אחד העם בהדר, וכן יתר משרדי העירייה. אני, כנערה צעירה, לא סבלתי מכך, רגילה הייתי ללכת ברגל לביה"ס ונהניתי מכך...".

 רחל עזריה
rachel.azaria@gmail.com




חיפה - כרמליההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע למושג זה


שכונת כרמליה - רקע כללי

 השכונה נמצאת על שלוחת רכס מערבית של הר הכרמל.
הקמתה החלה בשנות ה-60.




חיפה - מרכז הכרמלהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה

 

שכונת מרכז הכרמל - רקע כללי

מרכז הכרמל (אשר כונה בעבר הכרמל המרכזי) הוא אזור מגורים, תרבות ופנאי על רכס הכרמל. אזור זה לא היה מיושב עד אמצע המאה ה-19 שכן היה מרוחק מאזור החוף ומחיפה העתיקה מוקפת החומה.

רוב האדמות היו שייכות למסדר הכרמליתי שמקום מושבו העיקרי היה בסטלה מאריס ובוואדי שיח. אדמות נוספות על רכס הכרמל היו שייכות לכפר הערבי טירה (במקום בו כיום נמצאת העיר טירת כרמל). על ההר התפרסה דרך משובשת אחת הידועה בשם "הדרך העליונה" (בניגוד ל"דרך התחתונה" הנקראת "דרך ההגנה" כיום).

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

זכרונות:

"...רחוב החורשה הוא אחד הרחובות החוצים את רכס הכרמל מרחוב יפה נוף עד לרחוב לאונרדו דה-וינצ'י הגובל ב"בוואדי".

בלילות של סוף שנות ה-50 ובודאי לפני כן, עלו התנים מן הוואדי ואף נכנסו לחצרות הבתים. ייללתם נשמעה היטב בכל האזור. חצר הכנסייה הרוסית הגובלת ברחוב החורשה הייתה חורשה נעדרת חומה ופתוחה לכל. בשבתות של סוף שנות ה-50 וראשית שנות ה-60 נהגנו לטייל אל הווואדי או לחילופין טיילנו ל"גן יפה נוף", חורשת אורנים בה היו פזורים מספר מתקני משחקים כמו נדנדה ומגלשה ובשבילנו היה זה עולם ומלואו. מדובר בשנים אשר קדמו להקמתו של מלון דן כרמל. זכור לי הויכוח הציבורי סביב גובהו המתוכנן של מלון דן אשר ישבור את הרקיע של רכס הכרמל.

למרגלות רחוב יפה נוף היה אזור מיוער וכמעט ריק מבתים. גם האופק היה כמעט ריק. הקריות היו מקובצות ומכווצות, ניתן היה לראות רצף של שטחים ריקים וביניהם יישובים. בלילה החשכה שלטה בנוף. רק מעט אורות יישובים נראו באופק.

כך היינו בסוף שנות ה-50 וראשית שנות ה-60...".

שרה
mahnai@bezeqint.net




חיפה - נווה דודהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה


שכונת נווה דוד - רקע כללי

התפתחה מתוך מעברת שער עלייה סמוך למחנה צבאי מתקופת המנדט הבריטי, ונקראה בעבר מחנה דוד.
השכונה שוכנת למרגלות הר הכרמל, על חוף הים בדרום מערב העיר, סמוך לבית העלמין הציבורי והצבאי.


 

זכרונות:

"...כתושבת לשעבר בשכונת "מחנה/נווה דוד" בחיפה מתחילת שנות ה-70 עד סוף שנות ה-80 אוכל לספר שרוב תושביו בעבר היו ממוצא מזרחי והמיעוט היה אשכנזי (כמיעוט באוכלוסיה סבלנו לא מעט, מה שלא הובן לי אז, הרי כולנו ילדים יהודים ישראלים אחים...כדברי מנחם בגין ז"ל).

שמות הרחובות נקראו על שם מלכי ישראל, אבל זו הייתה הגאווה היחידה, מכיוון שהשכונה (בנראותה) ורוב תושביה היו עניים (ככה גם כיום), והרגשת מלכות רחוקה מהם.

במרכז השכונה היה גן גדול ומשופע, בו היינו רוב ימות השנה מבקרים ומשחקים תופסת, מחבואים, מתגלגלים במורד הדשא ורוכבים על אופניים. לקראת יום הזיכרון ויום העצמאות בכל שנה (יתכן שעד היום) הייתה נבנית בחלקו התחתון של הגן במה גדולה, וטקסים היו נערכים עליה, כשתושבי השכונה היו מצטופפים על הדשא על כסאות או מחצלות. מכיוון שהגן היה דומה למעין אמפי לא הסתירו האנשים זה לזה.

לשכונה היה בית ספר יסודי קטן - "נירים" שמו. אליו הגיעו בהליכה קצרה מכל חלקי השכונה. כל בוקר היה מסדר ודברי פתיחה. באירועים היו גם קטעי שירה. במשך רוב שנות מגוריי היו מספר חוגים (יצירה, כלכלת בית, מוסיקה) חלק ממסגרת בית הספר. גם החלפת ספרים הייתה בבית הספר, ואחרי כעשור הגיעה כל שבועיים גם ספריה ניידת. אם היה רצון לקבל העשרה נוספת/אחרת - נסענו לעיר. בסוף שנות ה-80 הוחלט על בניית מרכז קהילתי, בצמוד לבית הספר, ובו ספריה גדולה וחוגים. בשבילי זה כבר היה מאוחר מידי, ולא יצא לי להכיר אותם, כי כבר התגייסתי, אח"כ עבדתי ועזבתי את השכונה.

היה בה מרכז מסחרי קטן שהיה פעיל (ושימש מצויין את התושבים בשל הריחוק מחיפה העיר) עד תחילת שנות ה-90, והיום הוא ברובו נטוש.

ליד השכונה היו שני חופים: חוף הכרמל וחוף דדו. חוף הכרמל (דקות הליכה) היה בעבר שוקק חיים והכניסה אליו הייתה ללא תשלום. בסוף שנות ה-80 הוא כבר היה בתשלום, ואח"כ נבנה שם מלון מפלצתי מבטון מזוין. כך שהחוף הזה הופקע מתושבי הישוב לטובת דרי המלון.

שטח ההפקר הירוק (שהיה בצדהשכונה) והמזמין לטיולים בשבתות (חלק מרכס הכרמל) והיכרות עם חיות הבר ופרחי הבר היפים, הפך לשטח בניה ומגדלי מגורים שלא היוו חלק מהשכונה, אלא שכונה חדשה וסמוכה - "רמת הנשיא". אופי (סגנון בניה, סוג תושבים, ורמה כלכלית) של שתי השכונות, הכה סמוכות, שונה מאוד זה מזה. בעבר, בשנות ה-90, לפני שהופקע שטח רכס הכרמל הנ"ל, היו ניסיונות לשכנע את תושבי השכונה להסכים ל"פינוי בינוי", ז"א להרוס את בתי השכונה הישנים ולבנות במקומם מגדלי מגורים חדשים, כשתושביו יקבלו בינתיים מגורים זמניים ואח"כ יוכלו לחזור לדירות מרווחות יותר או לקבל תשלום / למכור ולעבור למקום אחר. רוב התושבים לא הסכימו ולכן מימוש הפרויקט בוטל. חלק מהתושבים עברו אח"כ למגדלי מגורים שנבנו בין השכונה לשער העלייה או עזבו לגמרי את האזור.

היום שינתה השכונה פניה מבחינת האוכלוסייה ויש בה הרבה עולים חדשים משנות ה-90 ואילך - רוסים ואתיופים (לא ידועה לי ההתפלגות והיחסים ביניהם). עם זאת בית הכנסת של הספרדים גדל משמעותית (בעקבות תרומות לשיפוצים ובניה) לעומת זה של האשכנזים.

לצערי, בסה"כ מימיה הראשונים ועד עצם היום הזה, היא אחת משכונות החוף המפוספסות והמוזנחות ביותר של חיפה...".

אסנת




חיפה - נווה שאנןהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.


שכונת נווה שאנן - רקע כללי 

השכונה נוסדה בשנת 1922, ותוכננה על ידי ריכרד קאופמן. בתיה הראשונים של השכונה הוקמו בימי העלייה הרביעית, ולאחר קום המדינה היא התפתחה משמעותית.

נווה שאנן הוקמה מעט אחרי מאורעות תל-חי, ושני הרחובות הראשונים בה נקראו "טרומפלדור" ו"הגליל"; בצומת הרחובות הוקם בית הספר "תל-חי". רחוב ראשי נוסף נקרא מאוחר יותר על שם חניתה, שגם היא בגליל; הרחוב שבין רחוב הגליל ורחוב חניתה נקרא "רחוב התיכון" בשל מיקומו.

השכונה גדולה מאוד - מהגדולות בארץ - ומחולקת בעצמה לשכונות קטנות יותר, כל אחת בעלת אופי שונה; בחלקים מסוימים שלה גרים אנשים ממעמד סוציו-אקונומי גבוה, ובאחרים בינוני נמוך. בשנים האחרונות עברו להתגורר בשכונה גם דתיים, חרדים ועולים מחבר המדינות, וחלקים ממנה נחשבים אזורים דתיים.

 

זכרונות:

"...שכונת נווה שאנן של ילדותי אלה הם שלושה רחובות שהכל קורה בהם. רח' התיכון באמצע כשמו כן הוא, משמאלו רחוב הגליל ומימינו רחוב חניתה.
ברחוב התיכון גן הגיבורים, החורשה, הקיוסק, גן ויצו, בית ספר רמב"ם ובית הכנסת. ברחוב הגליל בית ספר תל-חי וקולנוע עממי. באמצע מרכז מסחרי מגדל המים והדואר, וברחוב חניתה השדה ואומנה. רחובות אלה מתנקזים לרח' טרופלדור שמוביל למרכז השכונתי שכונת זיו.
בדרך לשכונת זיו הספרייה העיונית.

רח' התיכון, הרחוב שבו אני גרתי, יוצא ומתחיל מגן הגיבורים.
גן גדול ורחב ידיים שמחולק לשלושה חלקים. החלק המרכזי הגדול רחב ויש בו ספסלי ישיבה ובמרכזו מצבה שעליה חרותים שמות הנופלים במלחמת השחרור. המצבה ניצבת על במה שאליה מגיעים בגרם מדרגות קטן. שם עולים ויורדים ומשחקים ומדלגים ובעיקר משחקים מחבואים. שם אפשר היה תמיד למצוא מישהו נשען עם הפנים על הקיר וקורא " מי שעומד מלפני ומאחורי הוא העומד".

בחלק הפנימי של הגן, יש עוד רחבה, ספסלים תחת עצי צל, וארגז חול גדול במרכזו, שמוקף מעקה מוגבה מעט מעוצב ונוח לישיבה (להורים ששומרים על ילדיהם שמשחקים בחול).
פסגת החלומות של ילד קטן היה ללכת לגן הגיבורים עם דלי וכף ולשחק בחול.
אמהות יושבות מסביב על הספסלים, ואבות מדברים ביניהם. מפגש חברתי שכונתי של כל יום אחר הצהריים ובשבתות. חלק אחר של הגן עטוף בצמחיה מטופחת.

הגן משמש כמרכז שכונתי ואין מי שלא מכיר אותו.
בערב יום הזכרון הוא משנה פניו ולובש את פניו האמיתיות ומשמש כמקום לטקסים. במהלך השנים נוספו שמות ואבנים לאנטדרטה, כל מלחמה והשמות שלה. שיחקתי שם בתור ילדה, אחר כך ילדי הקטנים שיחקו שם, ועכשיו אני באה לשם ביום הזיכרון ורואה את שמו של בעלי הראשון ז"ל שנפל במלחמת יום הכיפורים, חקוק גם הוא שם על אותם אבנים שעליהם שיחקתי וצחקתי בשחר ילדותי.

ממול לגן הגיבורים הייתה "החורשה". גם שם היו נפגשים ומשחקים.
בחורשה היו עצים וקיוסק קטן שלשם היינו הולכים כל יום בקיץ בשעה 16.00 - דקה לא לפני, לקנות קרטיב (עוד אחד מפסגת החלומות), או גרעינים שחורים ב- 10 אגורות ארוזים בתוך נייר עיתון מגולגל כמו גביע של גלידה. ואם לא גרעינים או קרטיב אז מסטיקים, כדי לשחק אחר כך עם עטיפות המסטיקים ב ? " טור או יאס".
בחורשה היו כמה משחקים מגלשה, קרוסלה וסולמות לטיפוס.
גן הגיבורים והחורשה היו המקומות שבהם התנהלו כל חיי הפנאי של דיירי השכונה.

ממול לחורשה היה גן הילדים ויצ"ו. גן ילדים זכור לטוב עם הגננת יהודית והעוזרת לאה.
בהמשך הרחוב - באמצע רחוב התיכון, מרכז מסחרי קטן שיש בו את אריה הדיג עם חנות דגים. אותם דגים שקונים ביום חמישי או רביעי וששחו אצלינו באמבטיה, אותם למדנו לאהוב, ואחר כך נפרדנו מהם טרם עלו על שולחנינו לארוחת שבת.
ליד חנות הדגים בית מרקחת וממול עוד חורשה. חורשה שבה בית כנסת ובית ספר רמב"ם.

מגן ויצ"ו עברתי הישר לבית ספר רמב"ם מעוז ילדותנו, מקום שהיה בית, בית ספר, מועדון, מפגש חברים, מקום לצמיחה לגדילה ולהתפתחות. בית ספר כמו משפחה. המנהל המיתולוגי, מר אפריאל ז"ל, והמורות הבלתי נשכחות מרים קלמנזון ז"ל, ועדינה עפרון ואלישבע וגנברג יבדלו לחיים ארוכים, מורות מיתולוגיות גם הן.

בית ספר רמב"ם היה בית הספר הדתי היחיד, אשר בו למדו ילדים ממשפחות דתיות וגם ילדים ממשפחות חילוניות שהוריהם בחרו לתת להם חינוך דתי.
ברחוב הגליל היה בית ספר תל חי, ברמות רמז, בית ספר בארי, וברחוב חניתה במשך הזמן קם גם בית ספר יזרעאליה.

רחוב חניתה היה הרחוב של ה"שדה". רחוב חניתה היה נראה כאילו הוא קו הגבול של השכונה הקטנה, הירוקה, השקטה והמתורבתת. היה זה שדה ענק רחב ידיים שהרחוב היה קו הגבול שלו. בו היינו מטיילים בימות החורף במטרה לקטוף רקפות, סתווניות, כלניות ולהשתובב בין השיחים האבנים וצמחי הבר. אז, עוד היה מותר לקטוף, ובחדרים הקטנים בבתים הצנועים היה תמיד זר כלניות או רקפות.

בשדה היינו מטיילים, משפחות שלמות טיילו שם בשבת. עשינו קומזיצים של בני עקיבא, א"ש לילה, ואפילו נדדנו לשם לעשות שיעורי בית תחת עץ תאנה חביב.
בשדה היה גם ואדי, וזה היה אתגר גדול לחצות אותו. משפט שגרתי היה לומר בבית בשעות אחר הצהריים, או בימי שמש חורפיים בשעות הצהריים " אמא אני הולכת לשדה". השדה היה מקום ללכת אליו ותמיד היה מה לעשות שם. מי שגדל בנווה שאנן באותם זמנים, לא יכול היה להבין מה זה מקום מגורים בלי שדה.

השדה היה מקור החוויה והילדות שקרבה אותנו לטבע. יום אחד טרקטורים עלו על השדה, וכולנו ידענו שהולכים לבנות שם שכונה. קוננו על כך רבות ולימים צמחה שם שכונת יזרעאליה הגדולה, בית אבא חושי וכמה שנים לאחר מכן צץ גם הגרנד קניון.

שכונת ילדותנו היא שכונה שיש בה שדה, ופרחי בר, וגבעות קטנות שאנחנו קראנו להם ,"ההר הקטן" ? היה זה אתגר להגיע להר הקטן . שם היינו מוצאים חתולים בשביל להביא הביתה, או גורי כלבים. שם גם למדנו על לבנין הכרוב, ולמדנו לשנן שמות של פרחי בר. אחר כך עוד הספקנו להתבונן בפרחי החורף ולדעת גם ש"אסור לקטוף". איזו התרגשות הייתה זו לבוא הביתה ולספר שראינו את הסתוונית הראשונה, ולדעת שאם רוצים לדעת אם הגיע הסתיו רצים לשדה, מחפשים פעמוני גשם, סתוונית ונחליאלי.

בבית ספר רמב"ם,התחלנו ללמוד בצריף דולף ולמדנו בשתי משמרות משום שלא היה מספיק מקום להכיל את כל התלמידים. לאט לאט לנגד עינינו ולמרבה התרגשותנו צמח ונבנה בית הספר, ועד שהגענו לכתה ג' כבר היו כתות יפות מרוהטות וחצר עם שוקת ומרפסת נאה לשבת בה בהפסקות. בית הספר הפך להיות גם סניף בני עקיבא.

כך במתחם הזה החורשה, בית כנסת, בית ספר רמב"ם התרכזו והתנקזו כל חיינו. בבוקר בית ספר, אחר הצהריים הנדנדות בחורשה ופעולות של בני עקיבא, בשבת המניין ובית הכנסת. תמיד אפשר היה לבוא לשם, תמיד אפשר היה למצוא שם מישהו. כולם ידעו שכולם תמיד שם, בכל זמן בכל שעה.
ערב שבת אחרי האוכל , שבת אחרי התפילה, שבת אחרי הצהריים, מוצאי שבת, אמצע השבוע, חופש גדול תמיד יהיה מישהו בסניף, תמיד קורה שם משהו.

מעט דתיים היו אז בנוה שאנן, צבור ייחודי עם צביון משלו.
כולם מכירים את כולם. כל ילדי הכתות מכירים את כולם, המורים מכירים את כל ההורים, וההורים חברים זה של זה.

ברחוב הגליל בקצהו האחד נמצא איזור מגורים שנקרא נתיב חן. בתיו צופים את הים ואל הנמל ובקצהו השני בית ספר תל חי הוותיק והגדול וכולם הולכים ללמוד שם. לא רחוק ממנו קולנוע עממי, ובאמצע מגדל המים והדואר. בלילה כשישנים, שומעים את האניות שצופרות בנמל, צפירה שלפני ההפלגה. באמצע רחוב הגליל ישנו גן נחום, יושבים שם ספסלים וצופים בנוף עוצר נשימה של מפרץ חיפה, אניות, אורות של נמל ותמיד תמיד תמיד הלבניות המעשנות ( הלבניות הן בתי הזיקוק).
בגן הגיבורים שברחוב התיכון משחקים תינוקות בחול, ובגן נחום יושבים על ספסלים זוגות אוהבים ואוחזים ידיים, לפעמים ושרים את שירה של גילה אדרי "הנשיקה הראשונה על הספסל בגן".

נווה שאנן, כשמה כן היא - שכונה שהחיים בה הם חלק מהמטען התרבותי. החיים בשכונה זו באותם ימים היו חיים שבה אתה חלק מהשכונה והשכונה היא חלק ממך. זה לא היה מקום שבו נמצא ביתך ואתה שם כי אתה שם. זו הייתה שכונה שהיא כולה בית. שלהסתובב ברחובותיה זה להיות חלק ממנה. היא לא התפארה בבתים מהודרים, ולא בגינות מנקרות עיניים, ולא במרכזים מסחריים מפתים ומעוררי תיאבון. היא נתנה שירותים כמו קיוסק ומכולת ומכבסה ודואר.
רחובותיה היו נקיים, בתיה ראויים ונאים, וילדיה הסתובבו בבטחה ברחובות לבית ספר או לתנועה או לגנים, או לספרייה, או לשדה או לחברים.

זו לא רק שכונה שאננה, זו הייתה שכונה תמימה...".

נורית צדרבוים
nuritart@bezeqint.net 

==========================================================================
                                                                                                                         

"...נולדתי בשכונה בשנת 1937, שכונה קטנה, בתיה פזורים בחצרות גדולות, עצים, טבע ונוף.

תחילה גרנו ברחוב הנקרא היום "חניתה" בבית נאה שבחצרו היה בור מים עם משאבה בצורת ברז ענק, בו נאגרו מי הגשמים. היה עוד בית אחד עם בור כזה בתחילת רחוב הגליל.

במורד ההר בתחילת רחוב הגליל, היה מחנה צבא בריטי בו שכנו ה"כלניות" שהיו במשימות שיטור בחיפה. בין המחנה לבין הבית הראשון של השכונה (היום - פינת הגליל/אילת) היה שדה רחב, זרוע עמודי בטון שגובהם מדורג, שעליהם היתה פרושה רשת רדאר של הבריטים. אנחנו הילדים, הפכנו את הרשת לטרמפולינה שלנו. די פחדנו מהכלניות. כשהם יצאו בסך לעבר סוף רחוב הגליל, לבלות בקפה לגשטיין - היו מטילים עוצר ואנו הילדים היינו עומדים לאורך גדר החצר שלנו ושרים להם שירי לעג וגם קצת מקללים אותם.

במאי 1948, כשעזבו הבריטים את הארץ, מסרו את המחנה לצבא הירדני. היתה אז תקופה של סכנה לשכונה ואומנם אני זוכרת מספר מקרים שהם ירו לעברנו.

תושבי השכונה השתתפו במאבקי ההגנה, האצ"ל והלח"י ובעיקר במאבק נגד הספר הלבן.

למר וינר, תושב השכונה, היתה משאית פתוחה והוא היה מעמיס אותנו הילדים, בלי שום תודעה של בטיחות, והיה מסיע אותנו בשכונה כולה והיינו צועקים יחדיו: "...מדינה עברית עלייה חופשית...".

ילדי השכונה נלקחו אז גם להפגנות בעד עלייה חפשית בעיר ובנמל. במיוחד כשהגיעה לנמל ספינת מעפילים שנוסעיה נועדו לגירוש לקפריסין.

באחת הפעמים שירדו לנמל, ברחוב יל"ג בהדר, נתקלה קבוצת הילדים בצבא הבריטי ואלה ירו בילדים והרגו 2 מהם. הספריה הצבורית הנציחה את זיכרם.

ההורים השתתפו בתפקידי שמירה על השכונה. מגדל השמירה הקיצוני נמצא הרחק מבית ספר תל-חי, במקום בו עומד עכשיו בית האבות של אג"ד.

רבים הם הזכרונות, בתחומים שונים. אוסיף לכתוב בעתיד...". 

צפורה עמית
zipora@hefzi.org.il

 

==========================================================================

"...אבי, ישראל כספין, נולד בשכונה ב -  1930. בן רביעי במשפחה. הוריו היו מ - 10 המשפחות שייסדו את השכונה.

הם גרו בבתי אבן. מים לא היו. היו קונים מים מערבי שיהיה מוכר בפחים, שהיה מביא מואדי רושמיה.
סבתי - מרים כספין, ילידת גדרה (נולדה בבית החולים של עזה), צאצאית לאב בילויי ואם צברית, ילידת צפת- היתה אופה לכל השכונה. התנור השכונתי היה אצלם בחצר- רח הגליל 68. היא היתה אוגרת מי גשמים מהמרזב בגג.
סבי - יהושע כספין, היה חייט- תפר לטרומפלדור את החליפה איתה הוא מצולם.
היה יורד כל יום ברגל להדר, שם פתח חנות יחד עם אחיו, אושר כספין...".

"...נודע לי ש - 7 בלוקים ברחוב ברל כצנלסון הולכים להיהרס בגלל תכנית "פנוי בנוי". התכנית יוצאת לפועל כי הבתים לא בנויים בסטנדרט שיהיה עמיד בפני רעידות אדמה.

אני גרתי ברח ברל 66 מאז גיל 3 ועד גיל 12, שאז עברנו לרח התיכון. רוב הדיירים, כולל הורי, היו זוגות צעירים - יוצאי פלמ"ח וזו היתה חבורה מאוד מגובשת. היו גם כמה ניצולי שואה.

גם הילדים היו פחות או יותר באותם הגילאים, ופיתחנו חברת ילדים מאוד מגובשת בשכונה. על הכביש כמעט לא עברו מכוניות, כי לא היו, והוא הפך לאחד ממרכזי המשחקים שלנו.
מרכז נוסף היה ההר שממול- היום בנויות עליו שכונות חדשות. היינו מבלים המון בחיק הטבע, והמסע הנועז ביותר שלנו היה לואדי רושמיה, היכן שממוקם היום "הקניון הגדול". על הר ממול היה סלע ענק שחרוב גדול צמח עליו - שם עשינו את "העמדה הסודת" שלנו. על ההר היה גם מצוק גדול, שם קיננו איות ודיות. על הר היו המון תנים. זכור לי את ראיתי ממרפסת ביתי שפנתה לואדי צייד הורג תן נגוע בכלבת, וסוחב אותו במורד ההר למכוניתו.
כולנו למדנו בבית הספר "בארי". כולנו היינו ב"נוער העובד".

לאחרונה ביקרתי בבנינים אלה - הם נראים קטנים מאוד יחסית למה שזכרתי...".

איילת כספין - פאר
peerayelet@maanit.org.il

 

==========================================================================

"...נולדתי וגרתי עד שנת 1965 בבית האדום הידוע והמפורסם, כי חלש על איזור הדר וממנו הערבים היו צולפים להדר.

מול ביתי שכן השדה הגדול שדרכו נהגתי להגיע לגנון בנתיב-חן. שם גם התחלתי את דרכי בנגינה באקורדאון.
מצידו השני של השדה שכן המחנה הבריטי שלימים הפך להיות חלק משכונת יזרעאליה ושני הבתים רבי הקומות, עם הקוביות האדומות.
גם תנועת הנוער "השומר הצעיר" פעלה באחד מהבונקרים שבמחנה זה.

לימים שכ"גדלתי" והגעתי לבי"ס רמב"ם, בדרכי נהגתי לעבור ברח' הגליל דרך חנות המכולת וממולה מכבסת פישר אשר קיימת לה עד היום וללא שינוי משמעותי.
תנועת נוער נוספת "המחנות העולים" שכנה (עד היום) בתחילת רח' מצפה בסמוך לקולנוע "עממי" המיתולוגי אשר בשנים האחרונות זכה לעדנה, עבר שיפוץ מקיף ומציג סרטים מעולים. יש עוד הרבה לספר. בהמשך...".

מילר ישראל
miller2@iec.co.il

 

==========================================================================

"...נולדתי בשכונה הקסומה הזו בשנת 1975 ברחוב מימון. אני זוכרת שכונה מאד חברתית וקשרים טובים בין השכנים.

מול הבית היתה חנות מכולת קטנה ולידה אטליז של דוד מרגל ז"ל, איש מקסים ונעים שתמיד נתן לילדים חתיכת נקניק טעימה.
הכל היה קרוב לבית. המכולת, הדואר, בית הספר, הגן, בית הכנסת... אל בית הספר תל חי הלכתי ברגל. מאחורי בית הספר באותם ימים, היה יער ענק אליו היינו מתגנבים בהפסקות. לעיתים פגשנו שם רועי צאן או בדואי שהרכיב אותנו על חמורו. ליד בית הספר היתה תנועת הנוער "מחנות העולים" אליה הצטרפתי בכיתה ה'.
ברחוב התיכון היה ועדיין נמצא, בית הכנסת המרכזי של השכונה אליו היינו הולכים כל ראש השנה ויום כיפור בחולצה לבנה חגיגית, ושם פגשנו את כל חברנו מבית הספר ומהשכונה. כ-ו-ל-ם הגיעו לשם, בעיקר בערב יום כיפור, וזה היה מפגש חברתי ענקי וחגיגי.

במרכז זיו (ברחוב טרומפלדור) בילינו שעות בישיבה יחד, בפטפוט, בקניית שתיה. זה היה מרכז בילוי חברתי לילדים.
בקירבת המרכז נמצאת "גבעת השבשבת", גבעה חביבה שאליה יש לטפס ברגל אשר נקראת כך כיוון שבמרכזה נמצאת שבשבת ענקית. זוהי פינת חמד של טבע בתוך העיר, גם העדן של הילדים באותה תקופה. גבעת השבשבת היתה המקום שלנו למשחקי מחבואים, לערבי כיתה, לישיבה על הדשא ולשיחות נפש. זה היה מקום של מסתורין ושל אגדות שנפוצו בין הילדים. היום המקום מאד מוזנח וחבל. יש למקום פוטנציאל אדיר.

ברחוב טרומפלדור, לא רחוק מכיכר זיו נמצאת גם "כיכר דוד". זוהי כיכר קטנה באמצע הרחוב (מול הכניסה לרחוב חניתה) אשר בה תמיד ישבו קשישי השכונה לשיחות של בוקר או אחר הצהריים וגם אנחנו הילדים חצינו אותה ומידי פעם עצרנו לרגע באחד ממתקני השעשועים הבודדים שהיו בה.

ליד כיכר דוד, נמצאת עדיין הספריה השכונתית אשר מצאתי את עצמי בה לפחות מספר פעמים בשבוע, אם כדי להחליף ספרים (מאז ומתמיד אני חובבת ספרים מושבעת) ואם כדי לשבת בספריה העיונית ולהכין שיעורי בית (היום כבר יש אינטרנט. אז עוד הלכנו ופשפשנו באנציקלופדיות בספריה כדי לסכם חומר לימודי). אוי, איזו שכונה נהדרת....

רקפת לרר
rakefet@shiluvim.biz

 

==========================================================================

"...נולדתי בשנת 1960, שנות ילדותי ונערותי עברו עליי בשכונת נווה שאנן, שהיא לא סתם שכונה אלא היתה עבורי ממש בית.

הכל היה קרוב ונגיש. גרתי בסמוך לבית הספר תל-חי ורק בהישמע הצלצול היתי יוצא מביתי, עובר את הגדר ונכנס לחצר תל חי. לתיכון עירוני ג' צעדתי קצת יותר, ולתנועת הנוער - המחנות העולים ,מספר צעדים ואני שם... לראות סרט והופעות היינו הולכים לקולנוע עממי, ולאחר מכן הולכים ל גלידת תל חנן או לקיוסק ליד בית הספר.
אני זוכר את המאפייה בפינת הגליל וטרומפלדור, ואת ספריית בורוכוב בקומה השנייה מעל עממי, שלימים הפך לבסיס המשמר האזרחי שם ביליתי שעות רבות.

הכל היה משפחתי, ונדמה שכולם מכירים את כולם.  גם כיום בהגיעי לנווה שאנן אני חש באווירה המשפחתית של שכונת ילדותי...".

חנן רובינסקי
hrubinsky@walla.co.il

==========================================================================

"... נולדתי ברח' נתיב חן, שהיה אז שיכון לזוגות צעירים. הרח' חולק ל"למעלה בכביש" (המספרים הרגילים) ו"למטה בכביש" (אותם מספרים עם תוספת א').

ילדי השכונה הלכו לגנון רחל - וילה יפה ברחוב הגליל, לגן ויצ"ו שכבר הוזכר עם הגננת המקסימה יהודית, לגן חובה - גן נאוה.
בית הספר היסודי היה תל חי ואחר כך יזרעאליה.
בשכונה היה בית כנסת (במבנה בתוך בלוק רגיל) ילדי השכונה השתתפו בתפילות בחגים ובאו תמיד לקידוש כדי לטעום מהמעדנים. היה לילדים מועדון קטן לחגוג בו (גם הוא בבנין רגיל).
צרכניה - שם בשעות הבוקר המוקדמות הניחו את הלחמים והחלות, וקנו דגי קרפיון חיים שבחרו מתוף אמבטיה גדולה. את הקניות היו רושמים. הקיוסק המפורסם היה של מנקה, שם קנו בעיקר מסטיק בזוקה. החנות לכלי כתיבה היתה של רומי, אבא של גיל ברנר.

היינו חיים בחוץ. עושים שער לכדורגל משני אבנים, משחקים מחבואים לסוגיהם, גולות ואת כל משחקי הרחוב, מציגים הצגות ברחוב, ומוכרים כרטיסים-עלים משיח. סרטים ראינו בבית בפנס קסם המוקרן על סדין לבן, ובקולנוע עממי המיתולוגי.
התנועה הנוה שאננית היתה כמובן מחנות העולים. התיכון היה עירוני ג' שהיה אז 6 שנתי וסלקטיבי.

דמויות מיתולוגיות: הדסה לבנה מנהלת בית הספר יזרעאליה, בלהה מס המורה להתעמלות, אלישבע ג'יבלי (אביטוב) מורה בתל חי, הרשלה (מהקיוסק), הולנד - החנות של צבי שם קנינו מקלות סוכר, המורה למוסיקה צבי, המורה לבלט מוציועוד'.

נוה שאנן הצטיינה במצעד מחולות משלה שהיה מתקיים ברחוב הגליל עד מגדל המים, ולפעמים עד שכונת זיו וקולנוע זיו (היום חנויות). גר שם יוחאי בן נון בוילה נאה ליד בית הספר תל חי.

במבט לאחור הנוער שם היה באמת מלח הארץ, מולי דגני, אלכס ליפשיץ, עמי וייס הם רק חלק קטן מחללי המלחמות השונות.
זאת היתה שכונה מדהימה, האנשים לא נעלו את דלתות בתיהם, והאחווה היתה עצומה. הבילוי היה לרדת להדר השופינג של אז...".

רחל
rkomlosh@hotmail.com


==========================================================================

 

תגובות:
אני חיפאית מנווה שאנן. גרה בשכונה משנת 1988 ברחוב ניסנבוים. בני בכיתה ג' עושה עבודה על גן אזולאי-או גן פרץ מרקיש. פעם סיפרו שבשטח הגן גרה משפחת אזולאי והיא התבקשה לפנות את המקום לשם הקמת גן ציבורי. רציתי לברר עובדה זו מותיקי השכונה.

ויקטוריה צימר
vicki.zimmer@hotmail.com

 

========================================================================== 

 

גדלתי בשכונת נווה שאנן ברחוב התיכון החמוד.למדתי בבית ספר כללי לפני שהפך לתל חי. הייתי חניכת השומר הצעיר. לאבי הייתה מרצדס דיזל שחורה. לכל ילדי השכונה בודאי זכורה.

אלעד שרה (ערבית)
eladsarah1@gmail.com

 

  




חיפה - נחלההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.


שכונת נחלה - רקע כללי

נחלה הייתה שכונה בחיפה שהוקמה בשנות ה-20 של המאה ה-20 באזור המזרחי של שכונת הדר של היום, על מדרגת ההר שבין העיר התחתית ומרכז הכרמל. ועד השכונה נכלל בוועד הדר הכרמל. שטח השכונה ההיסטורי נמצא היום מדרום לרחוב הרצל, באזור הרחובות מיכאל,‏ בר-כוכבא ותחילת רחוב ארלוזורוב (בעבר רחוב העלייה),‏ הנכללים עתה בשכונת גאולה,‏ השייכת לתת רובע "הדר מזרח".

בשנת 1907 הוקמה על מדרגת ההר שכונת "הרצליה", ובשנת 1910 נרכש שטח אדמה לבניית הטכניון. רכישות אלה והפיתוח במקום, הביאו להתעניינות של קונים ברכישת שטחי אדמה בקרבת אזורים אלה. בשנת 1912 התאגדה קבוצת בעלי מלאכה ופועלים במטרה לרכוש אדמה לבנות בה בתים ובתי מלאכה. שם האגודה היה "נחלה". האדמות סביב הטכניון היו יקרות וחל בהם איסור לבנות בתי מלאכה. בשנת 1914 שילמה האגודה תשלום מקדמה על חשבון רכישת עשרים ושניים מגרשים ממזרח לאזור הטכניון.

בשנת 1932, עם תחילת העלייה החמישית, החלה תנופת בנייה בהדר הכרמל. הגידול באוכלוסייה הביא לבנייה בשכונת נחלה, בחלק התחתון של שכונת גאולה,‏ ובשכונת "נחלת יהודה". בהדרגה החלה בנייה גם ברחובות במעלה ההר של שכונת גאולה. שכונת נחלה, שבתחילת בנייתה הייתה מרוחקת מהשכונות האחרות, הפכה להיות חלק מהרצף העירוני של מדרגת ההר.‏

באוגוסט 1942, שונה שמו של רחוב התבור, לרחוב מיכאל על שמו של מיכאל אליניקוב שהיה יו"ר ועד הדר הכרמל.‏

עד תחילת שנות השמונים התגוררה בשכונה אוכלוסייה חילונית ודתית לאומית. בקצהו הדרומי של רחוב מיכאל שכן סניף "הדר" של תנועת בני עקיבא, שנבנה בשנת 1955 על מגרש שהתקבל מוועד הדר הכרמל.‏ עם הזמן עזבה האוכלוסייה הוותיקה את השכונה ובמקומם נכנסו עולים חדשים ואוכלוסייה חרדית. גידול האוכלוסייה ברמת ויז'ניץ, הנמצאת בקרבת השכונה, הביא לרכישת בתים ברחובות הצמודים אליה. כיום, עיקר האוכלוסייה המתגוררת באזור היא אוכלוסייה חרדית, הכוללת גם חרדים מחסידויות אחרות, כגון חסידות צאנז, חסידות בעלז ועוד.

במשך השנים נשכח השם נחלה. ורחובות השכונה נכללים בשכונת גאולה שנבנתה בצמוד אליה. שריד לשם השכונה נשאר בשם סניף הדאר "נחלה" השוכן בצמוד לשטחה ההיסטורי של השכונה, ברחוב הרצל 63.

 זכרונות:
"...מתחת לשכונת גאולה מרח' השילוח בדרום ועד רח' ילג מצפון, ומרחוב ארלוזרוב במערב ועד רח זבולון במזרח, ישנה שכונה שנקראת שכונת נחלה.

בית הספר היה "בס השילוח" עד 1955 ועז עברנו לבניין החדש "בס ילג" שלימים הפך למוסד הרבנות. הדואר סניף נחלה היה בסוף רחוב גלעד (לימים רחוב הרב הרצוג). הקיוסק של השכונה היה הקיוסק של איסר בבר כוכבא 1. חנות הדגים היחידה באזור היתה במספר 4 ו מפעל הקרח היה בבר כוכבא 8. בס דתי יבנה היה במספר 5, ואילו השוחט היה בבר כוכבא 7 בקומה השניה, ושחט בחצר שם היה הנגר השכונתי. חנות הבשר היתה בפינת בר כוכבא ורחוב תבור (שהפך לימים לרחוב מיכאל). בית קפה חרמון היה בפינת הרצל בילו, וחנות ליבר לדברים מתוקים ובונבוניירות היתה בהרצל מול בר כוכבא. כאשר בין ליבר לקפה חרמון היה מילוי בקבוקי סודה מזכוכית סיפולוקס. יצור ותיקון עגלות ילדים עם ידיות עץ מצופה צלולויד צבעוני היה בהרצל פינת הקישון, ומסגריה בשם יצירה היתה בבר כוכבא 12. כמובן בית הכנסת הגדול בין הרצל ורחוב גילעד (כיום הרב הרצוג ובית ספר לבנות עמיון ברחוב ילג), ובחצר היתה קבוצת אליצור כדור סל. בפינה הצפון מזרחית של השכונה אנחנו מוצאים את בית התעשיה שהיו בו מפעלים רבים. בחזרה להרצל 70 שם היה קפלן מוסך לאופנועים BSA, חנות הירקות של ברקוביץ, ושכחתי את המאפיה של העוגות בבר כוכבא 7 ואת מאפית הלחם ברחוב זבולון פינת רח תבור, שכל יום שישי כולם היו הולכים עם הסירים של תבשילי השבת בכדי שיהיו מוכנים לשבת בצהריים...".

גלסנר אהוד
glassner_ehud@hotmail.com

 

=====================================================================

"... לאורך רחוב מיכאל שבשכונה (רחוב תבור לשעבר) נבנו כשלושים בתים בכל צד, בני שלוש-ארבע קומות. רובם נבנו בסגנון הבאוהאוס בשנות העשרים והשלושים במאה שעברה ומיעוטם - בשנות החמישים. כמה מהם, עלובים למראה, שופצו במרוצת השנים וחזותם החדשה לא הצליחה להסתיר את בלותם.

בין השמות שפיארו את הרחוב היו: ברוך כהן הי"ד, איש השב"כ שהושאל ל"מוסד" ונרצח במדריד בחודש ינואר 1973; זכריה פרייליך המנוח, איש הפרסום הוותיק; אריה קוך, מאמן "הפועל" חיפה בכדורגל; השחקן שמואל אומני, וכן אסתר כהנוביץ, לימים ד"ר, מנהלת בית הספר לעובדי הוראה בחיפה, ורעייתו המנוחה של יושב-ראש הכנסת והשגריר לשעבר, פרופסור שבח וייס יבל"א.
בבית שבו גר שמואל אומני התגוררו גם בני משפחות אולנברג ופרבשטיין, הדודה והדוד של ד"ר מרים פרבשטיין, לימים אשתו של שלדון אדלסון. בני הדודה והדוד של מרים הם אברהם ושרה אולנברג, וד"ר יעקב פרבשטיין, מי שהיה מנהל המרכז הרפואי "פוריה". איזכור נוסף: בפינת זבולון-מיכאל גרו גם אדון מסלובטי החלבן עם האופנוע עם סירה, אביו של גורי מסד, וכן השופט המנוח אברהם פרידמן, נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה...".  

      פעם תיארתי את הביקור ברחוב מיכאל בפואמה שכתבתי. קראתי לה "רחוב ילדותי". וזה הולך ככה:

שוב חזרתי, רעיי, אל רחוב ילדותי,
כי רציתי לפגוש ילדים שכמותי.
גם ביקשתי לבדוק אם עקבות העבר
עוד נותרו, או חלפו ואבדו זה מכבר.

כי רציתי לספוג את אותם הימים,
שקרשים נשרפו בשביל מים חמים,
ועשן ארובות היתמר על גגות.
גם ריחות נפלאים אז היו לעוגות.

מי זוכר ששיחקנו "כדור הקפה"?
ומי עוד מדבר באותה השפה
שדיברו הילדים במורדות הכרמל
במשחק "מחניים", ב"קלאס" או ב"סמל"?

כה ייחלתי לפגוש את חברי ילדותי,
שהכיתי אותם והיכו הם אותי
לפעמים ברצינות, לפעמים רק בצחוק.
זה קרה כבר מזמן, והזמן כה רחוק.

פזמון

זו הייתה ילדותי התמימה, היפה.
זו הייתה ילדותי בחיפה.

האמת - לא פיללתי אז כלל שאפגוש
שם את כל חבריי ליד גזע הברוש.
אבל גם אם חשבתי שזה העיקר,
נעלמו ידידיי; גם העץ נעקר!

ועכשיו אין לבכות על אותן השנים,
כי הכול התחלף, השתנו הזמנים.
גם אותם אנשים שהיו - הם אינם,
אבל רק הבתים - הם עדיין ישנם!

מעניין איך בטון עוד מחזיק מעמד,
ושיני העבר משוות לו מימד.
אבל רק האדם שיצק הוא אותו,
מתקרב והולך אל קיצו, אל מותו.

במבט מהיום הוא נראה די מוזר.
לרבים ייראה תימהוני וגם זר.
וילדיו שגדלו ועזבו את ביתו,
לא יבינו יותר אנשים שכמותו.

אם תשאל: "מה מכל זאת מוסר ההשכל?",
רק הבט מסביבך. שלח מבט, הסתכל.
אז תראה איך חייך חולפים הם ביעף,
כך למרות הרצון לשמר, ועל אף.

פזמון

זו הייתה ילדותי כשמורה כה יפה.
זו הייתה ילדותי בחיפה.
זו הייתה ילדותי כשמורה ממרומים.
כך חשבתי אותם הימים.

========

                                                                                                אורי שרון

 

 




חיפה - עין היםהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.


שכונת עין הים - רקע כללי

עין הים היא שכונה ותיקה קטנה בין קריית שפרינצק וקריית אליעזר, שרוב בתיה מופרדים מהים על ידי מסילת הרכבת ממערב.
השכונה הוקמה בראשית המאה ה-20 על ידי משפחות ערביות ולפנים נקראה גם "ואדי ג'מאל".

בשנות קליטת העלייה ההמונית נבנו בה שיכוני רכבת ובסוף המאה ה-20 נבנו מבנים של 4–5 קומות. כיום חיים בשכונה יהודים וערבים. על שפת ימה של השכונה נמצא המכון הלאומי לאוקיינוגרפיה, של המכון לחקר ימים ואגמים. זהו המקום המשוער שבו התקיימה בימי קדם העיירה שקמונה. במהלך חפירות במקום נמצא מבנה המתוארך לתקופות הביזנטית והאסלאמית הקדומה המכונה "ח'ירבת תנאני".

 

זכרונות:
"...עברנו לגור בעין הים בשנת 1951. זו הייתה שכונה מאוכלסת על ידי יהודים שהתמקמו בבתים שננטשו על ידי ערבים עשירים.

בנינו בית מתחת לבית קיים וכולם הכירו את כולם. כילדים שיחקנו ברחוב, קנינו חלב וקרח מעגלות שהסתובבו ברחובות והכריזו בקולי קולות על מרכולתם. קבלנו פנקסי תלושים לקנית אבקת ביצים, אבקת חלב ועוף פעם בשבוע. ממולנו הוקם בית כנסת ולידו המקווה, חנות בשר ודגים ומכולת קטנה. טלפון היה רק אחד בשכונה. היה מועדון, וקופת חולים שעד היום קיימת. הייתה גינה ציבורית קטנה שבה בילינו את נעורינו.

עם כל הצנע והתקופה הקשה, זו הייתה התקופה היפה בחיינו הילדים. סרטים ראינו ישובים על שמיכות ברחבה ליד תחנת האוטובוס. הם הובאו על ידי המפלגות דאז לעודד תמיכת התושבים...".

שושי הרטל
noga246@zahav.net.il




חיפה - קריית אליהוהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

שכונת קריית אליהו - רקע כללי


השכונה שוכנת בחלקה המזרחי של שכונת קריית אליעזר, בין שדרות רוטשילד ורחוב יצחק שדה.

השכונה הוקמה בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20 עבור אוכלוסייה דתית על שטח חקלאי של המושבה הטמפלרית, ובשטח בו נבנתה היו מספר מבני אבן חד-קומתיים שהשתייכו לפני כן לערבים שנמלטו מחיפה במלחמת השחרור.

השכונה כוללת בתוכה את: תחנת מד"א של חיפה, תיכון עירוני א', מרפאת קופ"ח "לין" הגדולה, ובעבר כללה את בי"ח 10 הצבאי ההיסטורי, ועוד.

 

זכרונות:
"...
ביה"ס עממי שלווה על גבול ק.אליהו ק.אליעזר בחיפה היה בית ספר שכונתי מלא חיים.
התחלתי בו בכיתה ד' אצל המחנכת חיה רחמילביץ. המנהל היה אוורבוך. סגן מנהל היה בן שבת והמורה לחקלאות הייתה נחמה. המורה להתעמלות היה אברהם קליין המפורסם, והמורה הייתה אולגה, לשעבר אלופה אולימפית בהדיפת כדור ברזל.
שעורי חקלאות עשינו בכפר גלים. סיימתי בשנת 1964 כתה ח 2...".

רבקה קטלן חנוכה
rivka@salt.co.il




חיפה - קריית אליעזרהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה


שכונת קריית אליעזר - רקע כללי

קריית אליעזר היא השכונה בה ממוקם איצטדיון הכדורגל קרית אליעזר האגדי. זוהי השכונה בה נמצאים בתי הספר היסודיים יבניאלי ודרור וחטיבת הביניים רעות.
קרית אליעזר נמצאת בסמוך לשכונת בת גלים והרכבת.

בקרית אליעזר נמצאת טיילת יפיפיה שילדים, צעירים ומבוגרים אוהבים לשבת על ספסליה,לרכב על אופניים או לשחק בכדור. בזמנו פעל בשכונה סניף של הנוער העובד והלומד ורבים היו החניכים שהיו חלק ממנה.

 

זכרונות:

"...עברתי לגור בקריית אליעזר במקום שנמצא היום קופת חולים לין שדרות רוטשליד 49.  אז הבלוקים היו בנינים חדשים. למדתי בביה"ס שלווה. אז זאת הייתה שכונה חדשה ובימי שישי היינו עושים ערבי כיתה בכיכר הגדולה שבה היו מתאספים כל בני הנוער של שתי הקריות, היינו עולים למעברה באלנבי על מנת לטייל רגלי על הר הכרמל.

הבעיה שאיני מוצאת אף תלמידה ממחזורי שסיימו את ביה"ס שלווה 1964...".

רבקה קטלן חנוכה
rivka.hanuka@gmail.com

 

====================================================================

 

"...קריית אליעזר בשבילי בין השנים 1958-1965 היא תמונת נוף ילדותי. התגוררנו בדירת 2 חדרים ברחוב יואב, ממש בקצהו. שם הייתה תחנה סופית של אגד שמסלולה היה להדר הכרמל. הבניינים בנייני רכבת - שלוש קומות, ארבעה כניסות. אז הבניינים נבנו עבור אנשי משטרה ולכן נקראו שכונת השוטרים.
ילדות קסומה ברצועת היבשה הצרה שבין הכרמל לים. בלילות הייתי יוצא למרפסת הפונה להר ולא מסיר עיני מהזרקור רב העוצמה שהאיר את מרחקי הים בסיבובים קצובים מסטלה מאריס. בכדי להגיע לחוף הים או לקולנוע תכלת שבשכונת בת גלים, חצינו את מסילת הברזל המקבילה לכביש חיפה - ת"א.

זוכר את החורפים שבהם היה השטח שבין הקצה הצפוני של הטיילת לבית הקברות - הופך לביצה ענקית שבה שטנו על גבי רפסודות...בית הספר שלי היה "אורים" ואליו הלכנו רגלית דרך הטיילת המקסימה. זוכר גם את "בית ההסתדרות", קצת מרוחק. בימי שישי אחה"צ הוקרנו סרטים לילדים ולנוער, בערבים למבוגרים. הייתה ספריה לא רחוק מהטיילת. עד היום בדרכי לצפון כמעט ולא מוותר על סיבוב קצר בשכונה וגם עוצר ולו לרגע קט ליד אצטדיון הכדורגל שלידו היה קיים "המגרש הלבן" שם התאמנו קבוצות הנוער. כשאני שומע בנדירות האופיינית לקלאסיקות ישראליות, את "שיר השכונה" - מתקשר אליי מיד לקרייה...".

אלי מוזס
em1789@gmail.com

 

===============================================================


תגובות:
קריית אליעזר (לפנים שיכון מערב חיפה) הוקמה בשנת 1951 כשיכון ותיקים ונקראה ע"ש אליעזר קפלן שהיה שר האוצר הראשון של מדינת ישראל.

בראשיתה כללה עשרים וארבעה בלוקים בני ארבע קומות ושתים עד שלוש כניסות. הדירות כללו שנים עד שלושה חדרים. רוב תושבי השכונה היו אנשי עמל שהסתפקו במועט והביאו פת לחם לביתם. משאת נפשם המרכזית היתה להקנות לילדיהם השכלה.

בספטמבר 1951 נוסד בית הספר היסודי בהנהלת הגברת רחל לימון. בתחילה השתייך בית הספר לזרם העובדים ושוכן במתקני הצבא הבריטי. מחזה שכיח שחזר על עצמו בקביעות בימי הגשמים, היה הצפתו של בית הספר. יותר מאוחר הוסב שמו לאורים וניהלה אותו במשך שנים גברת אסתר שטינברג.
בסמוך לבית הספר הוקם סניף של קופת חולים גם במבנה של הצבא הבריטי. רוב תושבי השכונה היו ממוצא אשכנזי שעלו לארץ כחלוצים לפני מלחמת העולם השנייה והשאירו את הוריהם באירופה. לפיכך, רוב הילדים לא זכו לסבא וסבתא. גרעין נכבד של תושבים השתייך ליוצאי סלוניקי שהקימו את נמל חיפה. מבחינה פוליטית רוב התושבים הצביעו למפא"י ומיעוט למפ"ם ואחדות העבודה.
יושב ראש הועד המקומי במשך שנים רבות היה מר רפפורט ואשתו ניהלה את הספרייה ששקקה חיים, ורוב קוראיה היו הילדים. אט אט נשתלו דשאים וניטעו עצים, והוקמה הטיילת במסלול שדרות ג'ורג' החמישי. מאוחר יותר הוקם האצטדיון העירוני.

השכונה הייתה מוקפת בשדות שעובדו על ידי פלאחים. אט אט נעלמו שדות הירק והוקמו שיכונים: שיכון צבא קבע, שיכון שוטרים, שיכון עממי, שיכון פועלי אגודת ישראל (שבשטח שלידו נערכו עצרות ותערוכות) וכן שכון ליד האיצטדיון. נבנו גם שיכונים על חובות מגרשי הפועל, מכבי והכח. כיתות בית הספר אורים התמלאו והיה צורך בהקמת בית ספר נוסף-דרור ומאוחר יותר יבניאלי. לציין שבתי הספר השתלבו ילדי מעברת קריית אליהו ששכנה ברחוב אלנבי.
את רוב שעות הפנאי בילו הילדים מחוץ לביתם בדשאים בחצרות ובטיילת. הבנים שחקו בעיקר כדורגל. רבים מהם השתלבו בקבוצות הנערים והנוער של אגודות הספורט המקומיות וחלקם אף הגיעו לקבוצות הבוגרים ולנבחרת הלאומית. אציין כמה מהם: דני שמולביץ, גודי גולדברג ז"ל, בנש השוער, דוד לויתן, אהרון בהן, יעקב איזנברג, ולגרין יצחק, ושחה יצחק, שלתיאל אוזלבו, נתן הירש ואחרים. שחקני כדורסל: עמי שפינדל ויואב כץ. תנועות נוער: לתנועה המאוחדת היה קן בבת גלים ליד פסי הרכבת. יותר מאוחר עבר הקן לקריה לרחוב הזית. לשומר הצעיר היה קן בתחנת הכרמל ליד בית החרושת לקרח.

 

שאול ברק (רוזנבלט)
shaulba@org.il




חיפה - קריית חייםהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה

 

שכונת קריית חיים - רקע כללי

קריית חיים, היא שכונה הממוקמת בתוך גוש הקריות, אך שייכת מבחינה מוניציפלית לחיפה.

במרכז השכונה עוברת מסילת הרכבת חיפה-נהריה המחלקת את קריית חיים לקריית חיים מזרחית, וקריית חיים מערבית.


 

 

זכרונות:

שכון עירוני א':

"...שכונה זו לא קיימת יותר. שכון עירוני א' באיזור מפרץ חיפה, קרובה לקריית חיים ולאיצטדיון שגם הוא כמעט ז"ל בואכה כביש APC .

שכונת עולים - שורות שורות שמוספרו באותיות. בכל שורה כ - 10 דירות. קירות דקים (שמעו הכל) חדר משפחה + מטבחון + שרותים + מבוא.
לאחר שנים, כמעט כולם הסתכנו בתוספת בלתי חוקית של מרפסת עם גג אסבסט, אשר אותה סגרו ברשתות. המרפסת הפכה למטבח והמטבח הפך לחדר ילדים.

סמוך לשכונה חורשת עצים וגבעות חול מעבר.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

העולים באו מפולניה, צ'כיה, רומניה, הונגריה, מצרים, הודו, סין... אח"כ גם מטוניס...אולי לא הזכרתי את כל התפוצות. הרבה ניצולי שואה. פליטים מאירופה.

למדנו בבית ספר ל"הגשמה" שהפך להיות כנראה, מחסן של עירית חיפה.

היה מבנה מסודר למסחר קראנו לו ה- "שוק".  היה שם סנדלר, רופא שניים, מספרה, מכולת תנובה, סדקית, ואולי דברים נוספים שאינני זוכרת.
על הקיר במעבר בין הבניינים של ה"שוק" צפינו בהקרנות קולנוע משפחתיות בערבי קיץ תחת כיפת השמים, סרטי איכות ביניהם זכורים לי "סיפורי אנדרסן", "הנודד"...
היום ה"שוק" משמש בעלי מלאכה זעירים השכונה נמחקה.

 

 

  

רק ה"כביש" הרחוב המרכזי עדיין קיים. גם העצים שהיו בכניסת שורות הבתים עומדים שם. האזור לא יאה למגורים מפני היותו אזור תעשייתי.
הבתים נקנו שם בזמנו בדמי מפתח. איכות הבניה אילצה את הדיירים לזפת אפילו את הקירות כדי למנוע חדירת גשם מפני הסדקים שנוצרו - כנראה בשנת השלג.

גן "שושנה" לבני ה - 4  (טרום חובה בימינו), גן "שלומית לבני ה - 5 (גן חובה), היו בשורת הבתים האחרונה הקרובה למגדל המים.
עם כניסתנו לגן נדרשנו לשאת שם עברי אם לא היה לנו כזה, ולדבר עם ההורים עברית. כך נשמעה העברית נוסף לבליל השפות.

תקשורת בין המבוגרים הייתה בגרמנית, אנגלית, יידיש. רוב ההורים השתדלו מאוד ולמדו באולפן. אבל בדרך כלל ההורים דברו עם הילדים ובינם לבינם בשפת מוצאם והילדים פנו אליהם עברית...".

 

חנה זרד
antz@netvision.net.il

 

 

=======================================================================

"...הגעתי לקריית חיים בשנת 1950 לאחר שנת שהייה במעברת שער העלייה.
קריית חיים המערבית של אז היתה ברובה חולות ובתים קטנים, רחובות אברבאל ודגניה לא היו עדיין.

בשנת 1953 ניסו להקים בי"ס דתי שהצליח לשרוד רק 4 שנים, כאשר בכל שנה עבר לדירה אחרת. בשנה זו התחילו גם לבנות את הבתים של רחוב אברבנאל של היום.
בסוף שנת 1956 חפרו שוחות בחול כדי שישמשו למקלט בעת הפצצה בזמן מלחמת קדש. זכור לי גם הלילה בו הפגיזה המשחתת איברהים אל אוואל המצרית את איזור החוף.
בסוף שנות ה - 50 החלה הבנייה של שד' דגניה לצורך אכלוס מפוני ואדי סאליב והעולים החדשים שהתחילו להגיע ממזרח אירופה. בתקופה זו נבנו שוב מעברות, הפעם מאזבסט באיזור שממערב למסילת הברזל וכן באיזור שנמצא כיום מדרום לבית נגלר בואך שכון עירוני ומגדל אור.

הצד הדרומי של קרית חיים המערבית היה מאופיין על ידי גבעות חול ושיחים עד הגדר של חוות מיכלי הנפט. כאשר ישרו את החולות לצורך בניית הבתים ברחוב דגניה, נלקח החול לצורך בניית הטריבונות של איצטדיון קרית חיים.
קרוב למפגש מסילת הברזל (עם הכביש שכבר לא קיים היום) מצפון לתחנת הרכבת, עמד בזמנו מבנה שהוקם על ידי האנגלים מלבנים ומגג פח קמור. מבנה זה שימש תחילה כבית הכנסת ולאחר מספר שנים הפך לתפקד כחדר ההלבשה של קבוצת הכדורגל הפועל קרית חיים.

במשך השנים התחילו התושבים להרחיב את בתיהם, נסללו כבישים וסמטאות בין הבתים ולאט לאט התחילה הקרייה להיות הרבה יותר צפופה. נבנו בתי הספר, נתיבים, דגניה, רגבים.
הותיקים בוודאי זוכרים את מגרש הכורכר והחביות שסימנו את תחנות האוטובוס במתחם "הצריף ".
כילדים התענוג הגדול היה חוף הים, שלמרות הזפת שהיתה מגיעה מידי פעם, המים היו צלולים ומלאי חיים. בשנות החמישים הועבר מפעל הימה מאיזור ההיפרכל בצומת קרית אתא למתחם מספנות ישראל של היום, אז נהרס הגשר הישן על הקישון שעליו עבר מסלול קו 50 של אגד והוקם גשר הביילי שתפקד עד לפני שנים לא רבות.

באיצטדיון היו חוגגים ברוב עם את יום העצמאות, האחד במאי, וכן את טקס הפתיחה של מפגן הפועל ז"ל. בקיצור, היה תענוג לגור אז בקרייה, גם לקטנים וגם לגדולים. אלימות לא היתה, לא היו עברות רכוש והחיים היו פשוטים וטובים אם כי קשים מאשר היום.
קצרה היריעה מהכיל את כל הזכרונות, אשאיר עוד לפעם הבאה...".

חיים
katzisra@gmail.com

=======================================================================

"...בתוך קריית חיים הייתה וקיימת אף היום "קריית חשמל", ליד "הצריף" של קריית חיים .
השכונה הוקמה על ידי רוטנברג עבור עובדיו בחברת החשמל ונוהלה ע"י וועד נבחר מאנשי הקריה. הקריה כללה צרכניה, ירקניה, מגרש כדור סל, דשא ענק, חורשות איקליפטוס משני צידיה, מגרשי משחקים, גני ילדים, גנן שטיפח את השכונה ועוד. במקום היה מועדון חברתי וספריה שנוהלה על ידי אולגה מאור.

בקריה צמחה חברת בני נוער שכינו עצמם חבק"ח- (חבורת בנדיטים קריית חשמל) שהטילה חיתתה על בני נוער מקבילים בקריות. בני השכונה קיימו אורח חיים חברתי מיוחד שכלל את חגי ישראל, יום העצמאות נחגג ברוב עם ברחבי החצר והובאו ידוענים כמו אלכסנדר יהלומי.

עם הזמן צורפה "קריית חשמל" לקריית חיים ואיבדה מצביונה...".

מאיה גלעדי
 mayagilady@walla.co.il

 

==========================================================================

 

=========================================================================

"...קרית חיים -שכון עירוני. נולדתי בחיפה גרתי בשיכון עירוני עד גיל 4 (שנת 1955). אני זוכרת בתים חד קומתיים מחוברים (טוריים) בצורת ח. הבתים היו מאד קטנים - מבואה ומטבח שירותים וחדר שינה אחד. כך גרנו 4 נפשות.

בחלק הקרקע המרכזי (לפני הבתים) היו לולים שספקו ביצים לנו ולשכנים.

מזיכרונותיי הייתי מאושרת והיחסים עם השכנים היו מאד טובים ועדין נשמר הקשר עם חלקם...".

אריאלה בידרמן (רזניצקי)
ariela_amy@walla.com

=====================================================================

אני גדלתי בקרית חיים מערבית בין 1966-1971. אלו היו השנים היפות בחיי. גרנו ברחו בס"זה 38 ואחר כך שינו את זה לרחוב שדה בוקר. (משם עברנו ללונדון חזרה איפה שנולדתי גם.)
ב-1966 נכנסתי אחותי התאומה ואני (ואחי הגדול מאיתנו בשנתיים) לבית הספר היסודי "נתיבים". המדים היו ירוקים: חולצת כפתורים בצבע ירוק בהיר וסוודר בירוק כהה. בית הספר היה חממה ואהבנו ללכת אליו. הייתה אחות ורופא שיניים ושמרו על נקיונינו יותר מההורים כמעט. בדקו לנו ציפורניים ואת השיער וכמובן גם את השיניים. בכל בקר היה המנהל עורך מסדר בוקר. הוא היה עומד על במה ואנחנו הילדים היינו מסודרים בטורים לפניו לפי הכיתות. הוא היה מציג תנועה ואנחנו חיקינו אותו. מורתנו האהובה הייתה תחייה (אם מישהו זוכר) ואני זוכרת בעיקר את החגים והמסיבות המושקעות; את ריקודי העם של בנות שכבה ח' הגדולות בחג השבועות, ואת הביתנים המדהימים שערכו לנו בפורים. מי זוכר יותר יכול להוסיף.

ביקרתי לאחרונה בקרית חיים וערכתי סרט. שום דבר לא מה שהיה. היום בית הספר נטוש ומוזנח, רב התושבים אינם שם, ואפילו פאני מהמכולת סגרה מזמן את המכולת ונותרה לבדה בקריה. הכל מוזנח ועזוב. בנו שיכונים בינינו לבין חוף הים. טוב שעזבנו כשעזבנו. קריית חיים תישאר לנצח בליבי פנינת ילדות.

צילה אטאס
Tsilla47@gmail.com

 









 
הצטרפו אלינו גם בפייסבוק
עדכונים - בלוגים - אירועים - אלבומי תמונות - סרטונים נדירים


שלח דף זה לחבר תגובות, הערות, והוספת מידע, מושגים ונושאים למנוי חינם על מגזין הנוסטלגיה"כובע טמבל" הוסף למועדפים



כל הזכויות שמורות © לאתר נוסטלגיה אונליין ו/או לבעלי התכנים, הדימויים והתצלומים.