חיפוש:   בכל האתר  בשמות הערכים  בקרדיטים     חפש  |  חיפוש תמונות בנושא:   חפש
   מפת האתר  |   כרגע באתר: 177 מבקרים   |  כניסה לדף האישי    
עורך: דייויד סלע
דבר העורך כתבו לעורך
| עמוד הבית | מי אנחנו | מרכז מידע לגולש | על נוסטלגיה ורטרו | קרדיטים | צרו קשר | גולשים כותבים
 

+   אביזרים וחפצים
+   אוספים ותחביבים
+   אז - וכעת
+   אירועים ושנים
+   ארכיון האישים
+   ארכיון הוידאו
+   ארכיון הישראליאנה
+   ארכיון הכרזות
+   ארכיון המצגות
+   ארכיון הקול
+   אתרי נוסטלגיה
+   בידור ופנאי
+   בקיבוץ
+   בריאות, טיפוח וניקיון
+   בשכונה
+   בתים ומבנים מספרים
+   גלויות בולים וסמלים
+   דירה ובניין
+   היום בהיסטוריה
+   המקום בו גרנו
+   העפלה ועליות לא”י
+   חג ומועד
+   טלוויזיה ורדיו
+   ילדות נשכחת
+   לבוש אופנה והנעלה
+   מוזיקה שיר וזמר
+   מזון ומשקה
+   משחקים וצעצועים
+   מתחם מורים
+   נוסטלגיה בצה”ל
+   ספורט
+   ספרות נוסטלגית
+   עבודה ומלאכה
+   פוליטיקה ובחירות
+   רדיו נוסטלגיה
+   רכב ותחבורה
+   רשת חברתית
+   שונות
+   שירותי גולש
+   שפה עברית
+   תיאטרון עברי
+   תקשורת מדיה ופרסום

האתר מוקדש לזכרו של
 יוסי פשרמן (פשי) ז"ל
2003 – 1954

מעל ל - 1100
סרטוני וידאו נוסטלגיים
בארכיון הוידאו שבאתר

יום העצמאות ה-7
 

הצוללת דקר
 

תל אביב הקטנה
 
 




עסקים שהיו

אוגדני ג`ורנלים.
שתף 

אוגדני הג'ורנלים התפתחו עבור בתי עסק שונים בהם היה קהל שהמתין לתורו, כגון מספרה שכונתית, סנדלרייה, מכבסה שכונתית ועוד.

להבדיל מהיום – אנשים לא קנו בזמנו מגזינים וג'ורנלים רבים, ובעלי העסקים השכונתיים לא יכלו להרשות לעצמם לרכוש פרסומים שכאלה כדי להנעים זמנם של הלקוחות הממתינים. אי לכך התפתח סוג של עסק, בו בעליו היו אוספים ג'ורנלים משומשים ממקורות שונים כולל עודפים של בתי דפוס, כורכים  3-5 ג'ורנלים כאלה יחדיו בכריכה חומה קשה ומספקים לכל בית עסק המנוי על שירותם מספר אוגדני ג'ורנלים שכאלה, ודואגים להחליפם בחדשים יותר מדי זמן.




אולמי שמחות וחתונות
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

 

תל אביב – אולמי ארמון, אולמי גורדון, אולמי דולפין, אולמי דן, אולמי טופז, אולמי טוקסידו, אולמי נפטון, אולמי מקסים, אולמי קרליבך, אולמי רות, בית ז'בוטינסקי, בית ציוני אמריקה, בית ויצ"ו, אולמי בוקו מאיו ואולמי הנשיאים ברחוב יצחק שדה, אולמי צאלון בקרית שלום, בית המנדס ברחוב דיזנגוף, בית יוצאי בסרביה, אולמי גיל ברחוב גורדון, היכל הפאר, גן אורנים, בית החייל, אולמי שאלתיאל ברחוב לווינסקי, אולמי תל אביב  ואולמי גילטון בדרך פ"ת, אולמי גלית בבריכת גלי גיל, אולמי תכלת, מלון רמת אביב, אולמי אסתר בשדרות חן, אולמי פאר אולמי השושנים האזינו לג'ינגל אולמי לחיים אולמי כלנית אולמי הנוצץ אולמי דליה אולמי המסגר כולם ברחוב המסגר, אולמי תחביב, אולמי תכלת ברחוב שיינקין, אולמי דולפיטון.

 

 

 

 

 

חיפה – אולמי אופיר (בת גלים), אולמי בית האומן (רח' לבונטין), אולמי בית המהנדס (רח' שבתאי לוי), אולמי בית הרופא (מול ביה"ח רוטשילד), אולמי בת-גל (2 אולמות), אולמי גיל, אולמי דן כרמל, אולמי הכרמל (בשד' הנשיא), אולמי הרצל, אולמי ויצ"ו (רח' יל"ד), אולמי חיפה, אולמי טשרניחובסקי (רח' טשרניחובסקי), אולמי כפיר, אולמי כרמליה (רח' הרצליה), אולמי לב הדר (2 אולמות ברח' הרצליה פינת הנביאים), אולמי נועם, אולמי רון, אולמי תפארת (2 אולמות ברח' עבאס), אולם ביתנו (ברחוב ירושלים), מלון וינדזור, קזינו בת-גלים (2 אולמות), מועדון הקצינים (רח' טשרניחובסקי).

 



 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אילת – אולמי נופית.

 

אשדוד – אולמי דקל, אולמי השושנים, אולמי לחיים, אולמי מזל טוב.

 

אשקלון - בית העם.

 

בני ברק – אולמי חדווה.

 

בת ים – אולמי נפטון האזינו לג'ינגל, אולמי אור-אל, אולמי מילטון, אולמי ארגמן.

 

גבעתיים – אולמי הדר.

 

חדרה – אולמי חדרה.

 

חולון – אולמי אמבר, אולמי ארגמן האזינו לג'ינגל, היכל חולון, אולמי חן.

 

טבריה – אולמי החוף השקט, אולמי חן, אולמי המצפור.

 

כפר סבא – אולמי שרון.

 

 

 

 

 

נאות רחל – אולמי ארגמן.

 

נתניה – אולמי חן, אולמי ספיר, אולמי נתניה.

 

פתח תקווה – אולמי גיל, אולמי פאר, אולמי שלום, אולמי שיר ליאל, אולמי חן.

 

קריית ביאליק - בית הכנסת.

 

ראשון לציון – אולמי נטלי, אולמי פנינת הדר.

 

רחובות – אולמי הדרום, אולמי סבו, אולמי סמדר.

 

רמלה – אולמי המלך שלמה, אולמי כלנית, אולמי לחיים , אולמי כריש, אולמי דולפין, אולמי חן, אולמי פאר, אולמי דולפין, אולמי קליפורניה, אולמי הוד, אולמי קליפסו.

 

רמת גן - אלמי אואזיס, אולמי בון טון, אולמי גיל, אולמי הדר דימול, אולמי לחיים, בית ז'בוטינסקי.

 

שבי ציון - בית התרבות. 

 

 

 

 

 

 

 




אולפן עולים
שתף 

בשנים אלה, כשכמות העולים לארץ נמדדת באלפים בודדים בשנה, קשה שלא לזכור את הזמנים בהם עלו לארץ מאות אלפי עולים כל שנה.
בתחילת שנות החמישים נפתחו ברחבי הארץ מאות אולפנים ללימוד העברית, בהם עשו ההורים והסבים שלנו את צעדיהם הראשונים ב"עברית שפה קשה
..." .

 

 

 

 

יוסי בנאי ורבקה מיכאלי שרו את שירם של ד. אלמגור / י. רוזנבלום - "עברית קשה שפה":
"...גם כן אני אולפן / ללמוד שם כמה זמן / אני כתה מורה יוכבד. / כמה זמן ללמוד? / אולפן עקיבא מתי בבקר / ארבעה שעות. / אך, עברית קשה שפה / גם שפה מתבלבלת / אבל אפשר מדבר לאט - / אני עם אתה / גם כן אני עם את...".

 

 




אוניות נוסעים ישראליות
שתף 

בשנות ה-50  וה-60 החזיקה צים צי של אוניות נוסעים.

צי זה התחסל אט אט עד שנעלם ואיננו. ראו את כל הפרטים בפרק "רכב ותחבורה" תחת אוניות נוסעים של צים.



 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

       


 


"...איש לא ידע על מה ולמה קיבל הד"ר יגר את תוארו. מה שכן היה ידוע הוא, שיגר זה היה האיש העשיר בשכונתו, וכל זאת כיוון שהוא ואשתו היו היחידים שיכלו להרשות לעצמם להשתמש בשירותים של אוניות הנוסעים של צים, איתן הפליגו לא פעם אחת כי אם פעמיים לקפריסין...".
מתוך הספרבשבוע הבא - אמריקה!!! מאת דייויד סלע


 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

זכרונות:
"...הייתי בת 10 ועליתי ארצה באוניה "מולדת" ואם אני לא טועה היא הייתה תאומה של ה"תאודור הרצל".
הגענו מבואנוס איירס לנאפולי (שלושה שבועות של הפלגה באניה איטלקית - פסטה ופיצה, פיצה ופסטה). העבירו אותנו לגנואה, ה"מולדת" באה לקחת אותנו לשייט של ארבעת הימים שנותרו עד נמל חיפה. באוניה האיטלקית ישבנו וצפינו בסרטים בחדר האוכל תוך כדי ישיבה על שולחנות..., פתאום ב"מולדת" יש כורסאות מרופדות לתפארת, וילונות קטיפה - אך אומרים היום: סוף הדרך, חבל על הזמן
....
איך שלא יהיה, בחודש פברואר מיצר מאסינה מאוד לא ידידותי והים הסוער טלטל קליפת אגוז כ"מולדת" (50 מטר אורכה) להנאתו ובאין מפריע...
כבר ביום הראשון קבלו את פנינו בארוחת בוקר י ש ר א ל י ת לתפארת!!!! עם כל מה שהיה לארץ הטובה הזאת לתת: החל מהדג המלוח לסוגיו שונים ועד לביצים המקושקשות והגבינות והסלטים והיוגורט ומה לא!!!
כולנו יהודים עולים מדרום אמריקה שרגילים הכי הרבה ל"מטה
" ( MATE) כמה עוגיות על הבוקר, פתאום ערכו לנו שולחן עמוס כל טוב..... כשהאמיצים שבינינו נגשו לשולחנות וניסו להכניס משהו לפיהם ולקיבתם הסוערת, נטתה המולדת על צידה וכל הכלים, האוכל הנהדר והריהוט המפואר עפו לכל עבר.
סתם חוויות וזיכרונות של ילדות...".

גרסיאלה




אזעקה לחלונות ראוה
שתף 

אמנם פרק זה דן בעסקים שהיו, אך ראוי לציין את ה"שכלול" הזה שהיה בכל בתי עסק שהיו בעלי חלונות ראווה - אזעקה עם "פס כסף".

פס צר זה בצבע כסף היה מודבק לאורך שולי חלונות הראווה ודלתות הזכוכית (כמסומן בתמונה) של בתי עסק, בעיקר אלה שהיו לאורך הרחוב, ובסופו הוא  היה מחובר למן תיבה בה היו מתקן חישה וסוללה. במקרה של שבירת החלון (מתוך מגמה לפרוץ לבית העסק) היה נקרע פס הכסף הזה, הזרם שהיו מוזרם לאורכו על ידי הסוללה פסק וגרם לפעמון שהייתה מותקן בתיבה הפונה לרחוב לצלצל צלצול מחריש אוזניים, שהיה מזעיק את השכנים ו/או המשטרה.

אזעקת פס הכסף הייתה שכלול שנכנס לשוק בארץ בתחילת שנות השישים, ועל ידי התקנתה בבית העסק בטלו מעבודתם בודקי דלתות בכל רחבי הארץ, שתפקידם היה לעבור מספר פעמים בלילה לאורך הרחוב כדי לבדוק אם בית העסק נפרץ, שאכן אזעקת פס הכסף הייתה זמינה לא רק מספר פעמים בלילה כמו במקרה של בודק הדלתות, אלא תמיד, ובכך נחסכה מבעלי העסקים עלות התשלום החודשי לבודקי הדלתות.

לאחר תקופה מסוימת מצאו הגנבים פתרון: לפני הפריצה לבית העסק בדרך של שבירת החלון הם היו ממלאים את תא הפעמון שהיה מחוץ לבית העסק בחומר נוזלי/ צמיגי שהיה ממהר ומתקשה, כך שכאשר שברו אל החלון הפעמון לא צלצל, כיוון שנתון היה כעת בתוך עיסת נוזל שהתקשתה.

בקרו בעמוד הפייסבוק של אתר נוסטלגיה אונליין




ארגון לאשראי
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.




בית הבראה
שתף 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בית ההבראה הראשון שנבנה בארץ ישראל היה "ארזה – בית הבראה לחלוצים", במוצא שבמבואות ירושלים. הוא נבנה על ידי האדריכל יוסף ברלין ב-1920 ובהתאם לתקופה, תוכנן בסגנון כמו "ניאו-קלאסי" והתהדר באכסדרת עמודים מעוגלת, שהקיפה את שתי קומות החזית. העיצוב המהודר העניק לבניין את הכינוי "הבית הלבן".

בגל העלייה הגדול שהציף את הארץ לאחר הקמת המדינה היו מאלה ששהו במחנות עבודה ו/או במחנות ריכוז ומצבם הבריאותי היה גרוע מאוד. אי לכך הוקמו מספר מוסדות במגמה להשיב לתשושים שבהם זיק חיים ולשפר את מצבם הגופני והנפשי.

לאחר מכן החלו לצאת גם אחרים לבית הבראה: עובדי הסתדרות בכירים ובכירים פחות, מחלימים מניתוח או אשפוז וגם יולדות לאחר הלידה. כמו כן במסגרת הסדר ה"שילומים" עם גרמניה, קיבלו חלק ממקבלי השילומים גם "ימי הבראה".

בנוסף להסתדרות גם קופת חולים הקימה רשת של בית הבראה, ולאחר מכן החלו רבים לצאת להבראה בבתי הארחה של קיבוצים, שנקראו "בתי מרגוע".

 

 

 

 

 

 

 


שני המקומות הפופולאריים ביותר להבראה היו טבריה בתקופת החורף וצפת בשאר ימי השנה, שהפכה להיות "בירת בתי ההבראה". שני בתי ההבראה של קופת חולים בצפת,  "בית בוסל"  ו"בית ההבראה שבהר כנען" היו פופולאריים מאוד, והביקוש להינפש בהם היה תמיד רב. בעקבות זאת התפתחו בצפת בשנים ההן מקומות בילוי פופולאריים כמו "מועדון השעות הקטנות", "המועדון של יעל שרז", מועדון "קימרון" ועוד. במועדונים אלו הופיעו בתכניותיהם מיטב האמנים אשר עלו לגליל ושהו גם הם באותה התקופה, בעיקר בחודשים יולי - אוגוסט, בעיר צפת.

כפי שסיפר מנהל בית ההבראה "מרגוע לעובד" לעיתון "דבר" בשנות החמישים, בבתי ההבראה הקפידו על תפריט "דיאטטי" של 5,000 קלוריות ביום. בחוברת שפרסמה מחלקת ההבראה של קופת חולים בשנות השישים נכתב, כי "עם כניסת המבריא למוסד עליו לפנות לרופא במקום שיקבע את הדיאטה שלך ואת הטיפול הדרוש. המטבח מגיש אוכל דיאטטי ומגוון, דרישות מיוחדות מתקבלות רק באישורו של הרופא". החופשה כללה גם שקילה יומית קפדנית, שמטרתה לוודא שהנופש אכן עולה במשקל לשביעות רצון הממונים, כפי שאמרו מילות השיר הידוע:

 "אשתי נשארה בעפולה / הבעל שלי במפעל / שמי דוקטור אביבי / שמי שולה / נו, כמה הוספת במשקל? / החופש, החופש, החופש / החופש בבית הבראה".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בסוף שנות החמישים תכנן משרד "רכטר-זרחי-רכטר אדריכלים, שרי-מהנדס" את בית ההבראה על שם שפרינצק בנצרת עלית. לראשונה, תוכננו ונבנו חדרים זוגיים ובהם מקלחת ושירותים צמודים ואף יציאה פרטית אל החצר - לוקסוס במונחי התקופה. בניין נוסף שתכנן המשרד בסוף שנות ה-60 הוא בית ההבראה המפורסם של קרן "מבטחים" בזיכרון יעקב.

בסוף שנות השבעים נרשם ביקוש שיא לבתי ההבראה ולמעלה מ-100 אלף נופשים בילו בהם חופשה שנתית, אך בשנים הבאות התדרדר מעמדם בהתמדה. לקראת סוף שנות השבעים, עם עליית רמת החיים, נראו פתאום בתי ההבראה של ההסתדרות וקופות החולים כאטרקציה חיוורת לעומת בתי המלון שהחלו להתפתח ברחבי הארץ. שינויים בתקנון קרנות הנופש אפשרו לעובדים לפדות את המגיע להם ללא שימוש בבתי ההבראה עצמו ובעקבות זאת  הפועלים והעובדים ניצלו זכותם והמירו את בית הבראה בבית המלון, עובדה שהביאה את תעשיית בתי ההבראה לסופה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בתקופה זו שבה "בית ההבראה" היה כל כך פופולארי - הושמעו ברדיו שירים שהיללו את בית ההבראה, ואף מערכונים.

למשל השירים:

 "החופש בבית הבראה"
- ח. חפר / מ. קלר- בביצוע אורי זוהר ואילנה רובינא:

"...החופש, החופש, החופש, / החופש בבית הבראה...".


השיר "אוכל" - ש. ביבר / עממי- בביצוע בומבה צור:
"...אוכל, קדימה אוכל! / אוכל, קדימה אוכל! / לאכול פה את הכל / לאכול פה ולזלול / אוכל, קדימה אוכל!...".

 

 

 

 

 


 

 

 

 



 

 

 

 

 

   

 


             

 

 

 

  

 

 

 

תגובות:
בית ההבראה 'בית ישע', הוא תוצר של הקמת מוסד צמחוני בכפר ובית ההבראה הראשון של התנועה הקיבוצית. באמצע שנות ה- 30 נחנך בית ההבראה ובין דייריו היו יהודים מהתפוצות, חולים לאחר אשפוז, חיילים בריטיים, אנשי פלמ"ח והגנה וחלוצים עבריים שחיפשו שקט בכפר ואוכל בריא. סביב הבית נבנה גן מופלא.
בימי המלחמות הובאו פצועים אל 'בית ישע' והתפריט הצמחוני עבר הסבה מסוימת... לאחר הפילוג עם נצר סרני עבר שרביט הניהול לחברי הגבעה שלא בדיוק הקפידו על המורשת הצמחונית של המקום.

בשנות ה- 60 היה בית ישע' אחד ממקומות ההבראה הפופולרים בארץ, במיוחד על ותיקי ההסתדרות ברחבי ישראל שזכו להשגחה רפואית צמודה. ערבי תרבות, טיולים באזור וסרטים. המטבח של רינה, הגן של אריה ובלומה, החנות של ורה ליבק, החמ"ל של ורנר, הסיורים של אריה זליגפלד וה'קמפינלה' של שאול היו לחלק מהנוף.

חברים וחברות רבים מצאו בענף האירוח תעסוקה מכובדת אך בשנות ה- 80 לאחר מספר משברים כלכליים נסגר בית ההבראה וחדריו הוסבו למגורי חיילים ודיירים זמניים.

רוני מנור
roni@bezalel.ac.il

 

=====================================================================

עבדתי בשנות ה - 60/ 70 בלשכת המס של ההסתדרות (אם מישהו עוד זוכר מוסד שכזה שבו גבו דמי חברות לקו"ח לפני שהחלו לגבות דרך הביטוח הלאומי) היות ומקו"ע היה מוסד הסתדרותי, מדי שנה בשנה היינו יוצאים לבית הבראה של קופ"ח על חשבון דמי ההבראה שהיו מגיעים לעובדי ההסתדרות.

בתי ההבראה היו בילוי לפני בתי המלון המרובים שקמו לאחר מכן וביטלו את בתי ההבראה.

חוה הלחמי (פרים)
havahalahmi@gmail.com
  

 

בקרו בעמוד הפייסבוק של אתר נוסטלגיה אונליין 

 


לצפיה בכל התגובות - לחצו כאן




בית מלאכה כללי
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

 

 

בקרו בעמוד הפייסבוק של אתר נוסטלגיה אונליין




בית מלאכה לסריגה
שתף 


התמונה באדיבותIsraelimages.com / Hashomer Hatzair © .

בתקופה שבה הצמר היה "אין" בשנות החמישים והשישים וסוודר סרוג היה שיא האופנה, היו בתי מלאכה רבים שעסקו בסריגה תעשייתית של סוודרים, בעבור אלה הנשים שלא היו בעלות כשרון או סבלנות שנדרשה לסריגת סוודר ביד.




בית מלאכה לעיבוד ברזל
שתף 

תוצרים של עבודות פרזול שימשו בדירות ובבתים בזמנים ההם לצרכים שימושיים שונים כגון מעקות למרפסות, חדרי מדרגות, סורגים לחלונות, גדרות, פתחים, כרכובים, שערי כניסה לבתים ועוד.

הפריטים השימושיים האלה היו תולדה של שילוב אמנות עם פרקטיקה, כאשר חרשי ברזל ייצרו בבתי המלאכה לעיבוד ברזל ובנפחיות פריטים מפריטים שונים, שבהם הושקעה הן מחשבה והן עבודת אמנות אמיתית שלא קיימת כיום יותר לצערנו בתרבות העממית של סגנון הדירה ובנין, אלא אם אתה בעל ממון ומזמין פריטים מעוצבים אישית אצל אמני הברזל למינם.

מוצרי הפרזול השונים אופיינו בנגיעת הקליגרפיה הערבית בעדינות, ואלגנטיות בצורות מופשטות ויפות שהוסיפו הרבה חן, פאר ויופי לדירות ולבתים של הזמנים ההם.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מקור ותמונות מצורפות - בועז רפאלי, חוקר שכונת ואדי סאליב, חיפה.




בית מרחץ
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.




בית מרקחת שכונתי
שתף 

להבדיל מ"מגה בתי המרקחת" של היום, המוצפים בתאורת ניאון מבהיקה ומציקה, עם תועמלניות מצויצות המנסות לשכנע אותך לרכוש בושם זה או מוצר אחר, בית המרקחת בזמנים ההם היה מוסד שכונתי במלוא מובן המילה: הרוקח או הרוקחת הכירו כמעט את כל מי שבא בדלתם, על כאביו ומכאוביו, ולא דווקא אלה הרפואיים.

עיצוב הפנים של בתי המרקחת בזמנים ההם היה די זהה ברובם, כפי שמראה התמונה המייצגת כאן: ארונות תצוגה מזכוכית שחצצו בין הלקוח והרוקח בהם הוצגו מעט מוצרים, מאחור היו שתי ארוניות על האחת היה כתוב "רעל" ועל השנייה "נפרד", ואף פעם לא ידענו מה זה ה"נפרד" הזה...

הייתה גם דלת שעליה היה כתוב "מעבדה", בדרך כלל עם תוספת הכיתוב "הכניסה אסורה", לשם היה נעלם הרוקח מדי פעם תוך הקפדה על נעילת הדלת, כאשר אנו נשארנו בבית המרקחת ממתינים לשובו של הרוקח ובינתיים מדמיינים מה קורה שם, במקום בו הרוקח רוקח לנו את המרקחת, על פי הרצפט שקיבלנו מהרופא....

בית המרקחת שימש גם במשך שנים רבות כמקום היחיד בשכונה, (לצד המכולת השכונתית) בו היה קו טלפון, והליכה לבית המרקחת בכדי לעשות שימוש בטלפון הייתה אירוע משפחתי בעל משמעות שהתבצע רק לעיתים רחוקות.

פריט שני שהיה בבית המרקחת לשימוש תושבי השכונה היה המשקל המכאני, עליו נשקלנו בכל הזדמנות.

היו זמנים. היו וחלפו להם...

 

 

 

 

 

 

 

 

 









 
הצטרפו אלינו גם בפייסבוק
עדכונים - בלוגים - אירועים - אלבומי תמונות - סרטונים נדירים


שלח דף זה לחבר תגובות, הערות, והוספת מידע, מושגים ונושאים למנוי חינם על מגזין הנוסטלגיה"כובע טמבל" הוסף למועדפים



כל הזכויות שמורות © לאתר נוסטלגיה אונליין ו/או לבעלי התכנים, הדימויים והתצלומים.