חיפוש:   בכל האתר  בשמות הערכים  בקרדיטים     חפש  |  חיפוש תמונות בנושא:   חפש
   מפת האתר  |   כרגע באתר: 168 מבקרים   |  כניסה לדף האישי    
עורך: דייויד סלע
דבר העורך כתבו לעורך
| עמוד הבית | מי אנחנו | מרכז מידע לגולש | על נוסטלגיה ורטרו | קרדיטים | צרו קשר | גולשים כותבים
 

+   אביזרים וחפצים
+   אוספים ותחביבים
+   אז - וכעת
+   אירועים ושנים
+   ארכיון האישים
+   ארכיון הוידאו
+   ארכיון הישראליאנה
+   ארכיון הכרזות
+   ארכיון המצגות
+   ארכיון הקול
+   אתרי נוסטלגיה
+   בידור ופנאי
+   בקיבוץ
+   בריאות, טיפוח וניקיון
+   בשכונה
+   בתים ומבנים מספרים
+   גלויות בולים וסמלים
+   דירה ובניין
+   היום בהיסטוריה
+   המקום בו גרנו
+   העפלה ועליות לא”י
+   חג ומועד
+   טלוויזיה ורדיו
+   ילדות נשכחת
+   לבוש אופנה והנעלה
+   מוזיקה שיר וזמר
+   מזון ומשקה
+   משחקים וצעצועים
+   מתחם מורים
+   נוסטלגיה בצה”ל
+   ספורט
+   ספרות נוסטלגית
+   עבודה ומלאכה
+   פוליטיקה ובחירות
+   רדיו נוסטלגיה
+   רכב ותחבורה
+   רשת חברתית
+   שונות
+   שירותי גולש
+   שפה עברית
+   תיאטרון עברי
+   תקשורת מדיה ופרסום

האתר מוקדש לזכרו של
 יוסי פשרמן (פשי) ז"ל
2003 – 1954

מעל ל - 1100
סרטוני וידאו נוסטלגיים
בארכיון הוידאו שבאתר

יום העצמאות ה-7
 

הצוללת דקר
 

תל אביב הקטנה
 
 

פורטל: בקיבוץ



נוסטלגיה בקיבוץ

גני ילדיםהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

השלב השלישי ב'חינוך המשותף', יש אומרים ההזדמנות האחרונה לעיצוב אופיו של הפעוט.
לילדים בני ה- 3 שהגיחו מ'החמישיות' המתינה הגננת עתירת הנסיון עם צוות של 3-4 מטפלות שליוו את התפתחות הילד/ה בשלוש השנים הבאות.




גשם והפרעותהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

הקיבוץ של ימי הנוסטלגיה היה עתיר עבודה חקלאית -  גידולי שדה , מטעים, כרמים, פרדסים, גן ירק ועוד - וחברים רבים בו היו עובדי אדמה גאים.
ומה עושים חקלאים ביום חורף גשום, כשאי-אפשר לעבוד בחוץ?  נשארים בבית, נחים, שותים ואוכלים ושוב נחים, ומתפללים: חלקם - שמחר יהיה יפה ואפשר יהיה לחזור ולעבוד, וחלקם (העצלים שביניהם) - שגם מחר יירד גשם...

ומה עושה סדרן העבודה של הקיבוץ ביום שכזה? רושם לכל אותם חקלאים ברי מזל 'גשם והפרעות', שאינו אלא אישור מוסדי לאי-עבודה ביום עבודה בגלל גשם והפרעות...




דברים בשם אומרםהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

הקיבוצניקים של שנות הנוסטלגיה דיברו על אידיאלים והגשמה, עבודה עצמית וערכי שיתוף ושיוויון, אבל גם ובעיקר על היום-יום הפשוט. הם יצרו שפה ייחודית של מושגים ייחודיים ("נחמן, היום יש חלוקה - אל תשכח להביא את הנושא כלים לארוחת צהרים..."), אבל גם אמרו משפטים 'רגילים' וביניהם כאלה משעשעים ו/או שנונים - בגלל קשיי שפה, מבטא מיוחד, הומור בריא ועוד - כדוגמת הציטוטים הבאים:

 


"אל תיתן לי חוצפה!" (גלעד)
ביטוי מקומי מקובל, המיועד להעמיד ילדים ובני תשחורת על מקומם, לרוב במקרי אי-הסכמה עם מבוגר (מטפלת: "ילד, תעשה שולחנות!" - ילד: "למה תמיד אני?" - מטפלת: "תעשה מה שאני אומרת ואל תיתן לי חוצפה!").

 

"אל תתפזרו, רוקדים פולקה!" (להב)
בסוף שנות החמישים, הקליט יענקלה קנין את עצמו מנגן באקורדיון את הרפרטואר הקבוע של ריקודי-עם - כמו שהכרנו בתנועה. באחד הקטעים, לאחר ריקודי המעגל, הפסיק לפתע את רצף הנגינה וקרא: "אל תתפזרו, רוקדים פולקה!", קריאה מוקלטת שכל הרקדנים וקהל הצופים חיכו לה בחיוך, קריאה שבמשך השנים הוטמעה בפולקלור המקומי כביטוי לתקווה שכדאי לחכות - כי בסופו של דבר, יגיע גם חלקו הטוב יותר של כל תהליך מתמשך.

 

"אנחנו מעט בחורות, אבל עם הרבה ביצים!" (להבות הבשן)
המשפט של צוות הלולניות של הקיבוץ, בראשות רוחק'ה רוכמן, שהיה כל פעם 'משכיב' את הקהל בטקסי חג הביכורים.

 

"אנחנו רוצים להיות הוותיקים של עצמנו" (גלעד)
מושג שנטבע בגבעת חיים - שם ישבה הקבוצה הראשונה של "הגרעין" המייסד של הקיבוץ - כשהוצע לחברי הקבוצה ע"י מזכירות הקיבוץ המאוחד להצטרף לקיבוץ קיים.

 


"אני לא לוכול לבים למה איגל לא לוכול לשות את האבוקדות" (גלעד)
אמירה המיוחסת לברוך קייזר, שנשמעה במהלך דיון רב משתתפים באסיפה על עתיד ריכוז ענף האבוקדו - עם צאתו של עמירם מיינץ מריכוז הענף. פירוש המשפט: אני לא יכול להבין למה יגאל (שרון) לא יכול לעשות את (ריכוז ענף) האבוקדו.

 

"אש בטוסיק וברק בעיניים" (גלעד)
עוד אחת מאמרותיו של נגוס (דוד מוקרי) - "אני רוצה שלחברים תהיה אש בטוסיק וברק בעיניים!" כלומר, שאלה (החברים) יהיו חדורי התלהבות, חדוות יצירה, מוטיבציה ומוכנות לפעולה.

 

"ביץ קש או ביץ רך?" (גלעד)
"ביצה קשה או ביצה רכה?" על פי גבי שטרן וגם "בבקשה או בבקלה?". השאלה הראשונה של התורן או המגיש בחדר האוכל, כשזה עבר עם עגלת הביצים בין השולחנות ? לפני היות ההגשה העצמית ? בארוחות הבוקר והערב.

 

"דייסת אורז וצימוקים על חלב מלא!" (להבות הבשן)
זו הייתה 'קריאת הקרב' המפורסמת של החברה רות פומרנץ, עת שימשה מבשלת במטבח הקיבוץ, כשרצתה לקרוא לחברים לבוא לאכול. בתקופת הצנע ההיא, הייתה קריאה מעין זו מקבילה להכרזה בת ימינו לבוא לארוחת-חינם של סטייק וצ'יפס...

 

"השנה פסח קרוב במיוחד לפורים!" (להב)
באחת השנים הראשונות, האחראי על ההכנות לפסח התרעם על כך שהחברים מזלזלים ולא מגיעים לחזרות המקהלה, ובשיחת הקיבוץ יצא בקריאה נרגשת לציבור: "חברים, השנה פסח קרוב במיוחד לפורים!"...
הביטוי משמש אותנו עד היום, כאשר רוצים להדגיש כי "הזמן קצר והמלאכה מרובה".

 

"חברים! לפני שאני מדבר, אני רוצה להגיד משהו..." (כפר-עזה)
משפט הקדמה אופייני של פרדו (יעקב מצליח) באסיפה, במיוחד בנושאים 'חמים' וטעונים.

 

"כאן זה בית מלאכה" (גלעד)
מאמרותיו של אורי בוסתן לילדים שהיו באים למסגריה : "יו?נג?ל'ה, כאן זה בית מלאכה ולא מגרש משחקים". וגם "כאן זה בית מלאכה ולא מקור לסבלים" כשהיו מבקשים מעובדי המסגריה לעזור בפריקת משאית.

 

"מה שקשור לבחורות למטה ? אני לא נוגע" (גלעד)
בשנתיים שאחרי העלייה על הקרקע ולפני איחוד הקיבוץ כאן בגלעד, היו שני מחנות ? מחנה "חוביזה", שמרביתו חברים כאן "למעלה" בחוביזה, ומחנה "למטה" ברעננה, שמרביתו חברות. בכל נושא גנרלי בו נדרשה החלטת אסיפה, היו מקיימים שתי אסיפות ? האחת "למעלה" והשניה "למטה". המזכיר דאז ? זיגוש ארליך (שלמה אראל) ? היה צריך לקיים ולנהל את שתי האסיפות, ולא תמיד הייתה הסכמה ביניהן. במקרה אחד, בו היו חילוקי דעות חריפים בין "מעלה" ל"מטה", עמד המזכיר האומלל לפני אסיפת החברים בחוביזה ואמר את המשפט האלמותי הנ"ל (יש אומרים שבגרמנית זה נשמע יותר טוב).

 

"מו?של?אז?ים או?יף ד?עם הו?יז?ען" (גלעד)
מאמרות השפר של משה ברגר שנסע באוטובוס של "חבר" מעין השופט לחיפה, והערבי שישב לצידו ירק את קליפות הגרעינים על מכנסיו. המשפט הוא שילוב של ערבית וגרמנית שפירושו: "לא צריך (מושלאזים) על המכנסיים (אויף דעם הויזען)".

 

"כעת-כלב-אבנים-פנחס" (גלעד)
בעצם, כל השם הארוך הזה היה של ילד בשם רפי, שהיה ילד חוץ בגלעד באמצע שנות החמישים. וכל כך למה? כעת - בגלל שהיה אומר כעת ולא עכשיו. כלב ? בגלל שבשעת מריבה היה נושך. אבנים ? כי היה זורק אבנים על מי שכעס עליו. ופנחס ? בגלל שלחמול (יצחק נוימן), שביקש להרחיקו מהמדורה שחיממה את הזפת לגג של המקלחת הציבורית, לא ידע איך קוראים לו ואמר "פנחס, לך מפה".

 

"ל?ח?מו?ל, יש לנו ביצה אחת יותר מדי פחות" (גלעד)
זה מה שאמר שימפי (שמעון פינטו) ללחמול (יצחק נוימן) האקונום. הרקע: ארוחת ערב בשנות
ה - 50, בתקופת ההגשה. המגיש התורן היה מגיע לכל שולחן עם עגלת הביצים, וכל אחד היה יכול לבחור בין ביצה רכה וביצה קשה. מובן שניתן היה לקבל רק ביצה אחת לכל אוכל. הישיבה ליד השולחנות הייתה משפחתית, וערב אחד התברר שבשולחן של משפחת פינטו חסרה ביצה. שימפי ניגש למטבח ופנה ללחמול עם ההצהרה הנ"ל, שפירושה, למעשה, בקשתו לקבל ביצה נוספת.




דגל הקיבוץהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

 

אין בנמצא 'קיבוץ של פעם' שלא הייתה לו 'גאוות יחידה' ולכן, כמובן, גם דגל שייצג את הגאווה הזו.

בשנות הנוסטלגיה זכה דגל הקיבוץ להתנופף ברמה (ובגאווה) מספר פעמים בשנה - נישא בראש הפגנות האחד במאי בעיר הסמוכה, מתנופף ברוח מגרש המסדרים בחגי העצמאות, מוביל את תהלוכת חג השבועות, מוצב על הבמה בחגי המשק (יום העלייה לקרקע) ומונח בעצב - להבדיל - על ארונות הקבורה של חברי המשק שהלכו לעולמם.

במציאות המילניום השלישי, כשהפגנות מעמד הפועלים פסו מזמן מהארץ ו'מפלס הגאווה' הקיבוצי הפנימי והחיצוני כאחת של קיבוצים רבים 'לא משהו' , ספק אם חברי וילדי קיבוצים מכירים וזוכרים מה צבע דגל הקיבוץ שלהם ומה מודפס או רקום עליו...

 

 

 




דין התנועההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

בשנות הנוסטלגיה העסיקו התנועות הקיבוציות אלפי פעילים, חברי קיבוץ, בעשרות תפקידי ארגון חברתי, פעילות כלכלית, ייעוץ והדרכה מקצועית בנושאי חינוך, בריאות, תרבות ועוד ועוד ועוד.

לכל קיבוץ הייתה "מכסת פעילים" שנתית, ולכל תנועה היה "גייס פעילים" (פעיל בעצמו...) שתפקידו היה לאתר את האנשים המתאימים לתפקיד התנועתי. מאחר שהתנועה רצתה באנשים המוכשרים ובעלי היכולת, היה תמיד ויכוח בין הקיבוץ לנציגי התנועה, ולא אחת היו מנהיגי התנועות בעצמם באים אל שיחת הקיבוץ כדי לשכנע את החברים "לשחרר" את החבר המסוים לפעילות.

מרכזי התנועות בלב תל-אביב (סוטין 27, ליאונרדו דה - וינצ'י 13, דובנוב 7 ) והסניפים בכל רחבי הארץ - בנוסף לשליחות הציבורית הערכית, של תרומה לפיתוח וחיזוק הקיבוץ הבודד והמסגרת התנועתית כאחת - הציעו לפעילי התנועה תנאי עבודה מפתים כמו רכב צמוד, אש"ל שמן, אפשרויות בילוי רבות וכו'. וכך, בסיום האסיפה שדנה ביציאה לפעילות, בהתחשב בכל הנימוקים של ה"בעד" (השליחות, הרכב, האש"ל, הבילוי...) וה"נגד" (התנגדות מרכז המשק), היה בדרך כלל המועמד מכריז חגיגית ש"הקיבוץ חשוב לי יותר מכל, חברים, אבל אני מקבל עלי את דין התנועה ומוכן, אם יידרש ממני, לצאת לפעילות..."




דירהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

לדיר הכבשים (בשמו המקובל והמלא 'דיר צאן'), היה מקום של כבוד בקיבוצים רבים בשנות הנוסטלגיה.

הענף היה אהוד בעיקר בקרב ילדי הקיבוץ (חברים, בדרך כלל, לא כל כך אהבו לעבוד בו...), בפרט בעונת ההמלטות ולאחריה - זמן פעיית הטלאים, הליטופים, מציצות האצבע (הטלה את אצבעות הילד, לא הילד לעצמו...) וההתענגות על הרוך שלהם. כיף היה גם לצאת למרעה "עם חליל ומקל רועים על שכם", ללמוד לחלוב בידיים, להצליח להוציא חלב מהעטין וגם לפגוע במרכז הדלי מבלי לחטוף בעיטה מהכבשה.

 

 

 

 

 

עונת הגז (גזיזת הצמר של הכבשים) הייתה חוויה בפני עצמה, שנהוג היה לציין אותה באירוע חגיגי וגדול שכלל הדגמת הגז לילדים, קיום תחרות של הגז המהיר וכו'.

עם השנים ירדה הכדאיות הכלכלית של ענף הדיר וביחד עם הקושי (והריח...) של העבודה עצמה והחרפת המחסור בשטחי מרעה מתאימים, נעלם דיר הכבשים מנופם של קיבוצי ישראל.




דמבההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

המילה המשונה הזו אינה אלא שם אחר (לועזי?) לסוללת האדמה המוגבהת התוחמת ומקיפה את בריכת הדגים - בקיבוצים הרבים יחסית שבהם היה בעבר ענף מדגה (כיום נשארו קיבוצים בודדים שבהם קיים ענף זה).

במרכזה של הדמבה הוכשרה דרך לטרקטור ו/או לג'יפ של הדייגים המקומיים, כדי לאפשר גישה לצורך העבודות השונות - האכלת הדגים, פתיחת וסגירת ה'נזיר' (פתח ויסות לגובה המים בבריכה), איסוף שוכני הבריכה עם תום תקופת גידולם (כלומר, בהגיע יומם לעלות על צלחתו של עמישראל...) ושליחתם ל"תנובה", עבודות ניקוי וכו'. יש בהיסטוריה הקיבוצית לא מעט סיפורים ? חלקם משעשעים וחלקם ממש לא - על דייגים טירונים, או סתם נהגים לא יוצלחים במיוחד, שהתהפכו עם הטרקטור ו/או הג'יפ למי הבריכה כתוצאה מנהיגה לא מדויקת מספיק על השביל הצר של הדמבה.




האוטו שלנו גדול וירוק.הרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

"...האוטו שלנו גדול וירוק / האוטו שלנו נוסע רחוק / בבוקר נוסע בערב הוא שב / מביא הוא לתנובה ביצים וחלב...".

שיר הילדים הוותיק הזה, המושר עשרות שנים בפי ילדי ישראל, הפך כבר לקלאסיקה. את השיר חיברה פניה ברגשטיין, המשוררת בת קיבוץ גבת שבעמק יזרעאל, בשנת 1940.

אז היה האוטו הירוק חלק בלתי נפרד מנוף קיבוצי העמק. בשנות ה-30 וה-40 אכן נסע אוטו ירוק שכזה בין שלושה קיבוצים - גבת, יפעת ורמת דוד - אסף ביצים וחלב והסיע אותם לתנובה.

מדובר היה במשאית אמריקאית שנרכשה מעודפי הצבא הבריטי והוסבה ע"י הרוכשים, קיבוץ רמת דוד וגבת, ממשאית אפורה ופתוחה לאוטו בצבע ירוק מאיר עיניים, סגור בגגון מתכת וחלונות ברזנט.

באמצע שנות ה-30 לא נראו הרבה מכוניות בעמק יזרעאל, שהיה ערום כמעט מכבישים סלולים ועשיר בבוץ סמיך בחורף. משאית תנובה "הענקית" תפסה מקום מרכזי בהווי המקומי והרשימה רבים, ביניהם כנראה גם המשוררת.

נהגי האוטו לא היו תמיד בעלי ניסיון קודם בנהיגה, זולת הכשרתם כעגלונים. מהמורות הדרך והבוץ בחודשי החורף הוסיפו לחווית הנסיעה באוטו, ששימש לעתים גם להובלת נוסעים. כדי חלב ספורים היו עושים דרכם מכל משק, לאחר שמולאו בעמל רב בחליבה ידנית בת שעות. החלב וגם ארגזי הביצים היו נשלחים למחלבת חיפה, וצריך היה לעשות הכול בזריזות, שכן התוצרת לא פוסטרה טרם שליחתה.

האוטו הירוק של תנובה קרטע בין שבילי העמק בין השנים 1936-1945, אז שבת ממלאכתו כשהוקמו הקואופרטיבים לתחבורה.




האורווה - העגלוניםהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

במשך שנים מילאו סוסים ועגלונים תפקיד מרכזי במשק. הקשר עם הישובים הסמוכים, כמו גם עם השדות וחצר 'המחנה', התבצע ע"י צוות האורווה, שזכה למעמד מיוחד והיה מעין אריסטוקרטיה.
העגלונים והסוסים התמודדו עם קשיים רבים ושמרו על 'רוח טובה', שלא עזרה להם מול שיני הזמן הדוהר ובעיקר מול ה'מישקיסטים', שטענו ש"סוס אוכל גם בלילה וגם בחורף כשאין עבודה בשדה".




הבראההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

להבראה בשנות הנוסטלגיה של הקיבוץ, בעיקר בשנות ה-50, ה-60 וה-70, היו למעשה מספר מסלולים. ימי ההבראה, כמשתמע מהמושג, אמורים היו להעלות סומק של בריאות בלחיי המבריאים - שלא היו חולים כלל, אלא רק שדופים למראה עקב תזונה חסרה - ובעיקר להוסיף קילוגרמים על משקלם הירוד (אלה היו, כזכור, שנות צנע ומחסור ברובן, שנים ללא שמץ או זכר של אותם מאכלי גורמה המפארים כיום כל תפריט ממוצע).

על ארגון ההבראה - מי ייסע ומתי - הייתה מופקדת ועדת חברים של הקיבוץ (שבשלב מאוחר יותר הפכה לועדת צריכה), אותה ועדה מיתולוגית שפעלה לסיפוק מסודר של צרכי החברים והחברות בתחומים רבים באמצעות - איך לא - תקנונים מפורטים ומדוקדקים בכל נושא ובדרך כלל על פי תור הוותק הקדוש: ריהוט, מקררים, תיקון שעונים, נסיעה לחוצלארץ, שיפוץ/צביעת הבית, ביגוד ועוד ועוד ועוד.

המסלול העיקרי, למבוגרים, היה של שבוע הבראה במלון הקיבוצים בנתניה (זה ששימש בהמשך גם לנופשי הרווקים). מדי שנה - לפעמים כל שנתיים - ארגנה ועדת החברים/צריכה סבב של בילוי ו'פיטום' לחברים ולחברות של הקיבוץ, לשמחת כולם, פרט, אולי, לגזבר הקיבוץ שהיה צריך לדאוג למימון הנדרש?

מסלול נוסף, אף הוא למבוגרים שבחבורה - חברי ההסתדרות בלבד - היה שבוע חלומי ורוגע  בבתי ההבראה של 'קופת חולים' במוצא, ליד ירושלים, או  זכרון יעקב. שם, בהשפעת אווירת הקודש הירושלמית ובשיפולי ההר הירוק תמיד, הבריאו החברים והחברות לאין שעור ואף השתובבו זה עם זו בהנאה מרובה (לאו דווקא עם בן/בת הזוג החוקי/ת,  כפי שמרמז השיר הידוע מאותה תקופה, "החופש בבית הבראה").

נוסף לזאת, נהגו הקיבוצים גם לשכור דירות נופש בערים הגדולות וגם לשם נשלחו החברים להבראה, בעיקר משפחות עם ילדים. המשפחה לקחה איתה העירה 'בוכטה' של פרודוקטים שסיפק הקיבוץ - על פי רשימה מסודרת, כמובן, שהוכנה ע"י ועדת חברים - והכינה לעצמה את הארוחות בימי הנופש, שנקרא משום כך 'נופש מבושל'.
משנות ה-70 ואילך, עם עליית רמת החיים בקיבוצים, נוסף עוד סוג של נופש, הלא הוא 'נופש גלגלים' - נסיעות טיול בנופי הארץ, לאוהבי טבע וטיולים רכובים, במכונית של הקיבוץ שהועמדה לרשות החברים הנופשים.

הבראה לילדי הקיבוץ, גם היא הייתה נהוגה ב'קיבוץ של פעם'. שבוע ההבראה שלהם כלל פעילויות נופש למיניהן (משחקי חברה, טיולים, יצירה עצמית וכדומה) וכמובן תפריט עשיר שכלל - כל יום - עוף או שניצל, צ'יפס, מיץ מבקבוק של זכוכית, לחמניות עם חמאה, פודינג, עוגות שוקולד, שלווה (מעין גרגירים חומים-לבנים גדולים, נפוחים ומתוקים), חלבה, גבינה צהובה, שמנת ועוד מיני 'מזון מלכים' למכביר.
אגב, על מנת לוודא את הצלחת ההבראה, נשקלו הילדים 'לפני ואחרי' - ולא קשה לנחש שכולם אכן הבריאו, כלומר העלו במשקל.

 

 




הגשההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

שיטה קדומה ל'האבסת' החברים בחדרי האוכל הקיבוציים (מראשית הקיבוץ ועד שנות ה- 70), טרם המעבר לשיטת ההגשה העצמית. בשיטה זו היו החברים מתיישבים סביב שולחן שבמרכזו כלי מיוחד עם סכו"ם, ערמה של צלחות וספלים, ציבורית וקנקן שתיה, ואז היה המגיש התורן מביא לשולחן את האוכל - ורצוי מאוד שיעשה זאת מהר, כדי לא לעצבן את החברים שעובדים קשה ואין להם הרבה זמן לאכול ובטח שלא לבזבז אותו "...בגלל שאיזה בטלן, שלא עושה כלום כל היום, מתקשה להזיז את התחת...".

בארוחות ליל-שבת, בגלל היותן מוגשות לציבור גדול בבת-אחת, היה צורך בקיבוצים רבים לקיים שתי משמרות אכילה.

עוד שני מאפיינים מעצבנים של תקופת ההגשה המאורגנת - כמות מוגבלת של אוכל (או, לחילופין, הצורך לבקש עוד) והצורך 'למלא שולחנות' (כלומר, להתיישב לפי סדר השולחנות והכסאות ברצף אחד, בלי להשאיר מקומות ריקים, ולסבול מחברים בלתי נסבלים שהתיישבו באותו שולחן...).




הדשא הגדולהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

חלק בלתי נפרד בכל קיבוץ מהמרכז של החדר אוכל, הוא הדשא הגדול שלידו.

למעשה לא ניתן היה להפריד בין השניים ב'קיבוץ של פעם': לאחר ארוחת הערב יצאו ילדי הקיבוץ אל הדשא הגדול לשחק תופסת או משחקי כדור למיניהם, על הדשא הגדול נערכו מסיבות הקיץ וחתונות רבות (כשהכיבוד שהוכן במטבח הקיבוצי נמצא בהישג יד).
כמו כן, במהלך הקיץ אחת לשבוע הוצב מסך גדול והוקרנו סרטים ומופעים רבים (שכבלי החשמל עבורם חוברו למקורות החשמל בחדר-אוכל...), על הדשא הגדול נערכו המסדרים והמפקדים של פעם בימי חג (אחד במאי, יום העצמאות) ולהבדיל בימים של יגון (יום הזיכרון) ועוד.

עם המעבר ללינה המשפחתית (ואיתה גם, במקרים רבים, הארוחה המשפחתית) ובהמשך, עם ירידת מקומו וערכו של חדר האוכל הקיבוצי בחיי הקהילה, איבד הדשא הגדול את קסמו ואת כח משיכתו לילדי הקיבוץ וחבריו - הילדים משחקים משחקי מחשב, לסרט או למופע נוסעים העירה, המסדרים והמפקדים כמעט ונעלמו מחיי הקיבוץ וחתונות חוגגים בחוג המשפחה ומוזמנים בלבד באולם שמחות המיועד לכך במיוחד...




הוריםהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

למרבית חברי הקיבוץ שעלו לא"י נשארו הורים ומשפחה מעבר לים. כבר מתחילת הדרך הונהגה "עזרת הורים", אם בצורת תשלומים חדשיים קטנים ואם בהעלאת הורים וקליטתם במשק ועוד. בעיות אלה החריפו עם הרעת מצב היהודים בגולה בשנות ה- 30.
עם הגעתם שוכנו ההורים בחדרים צנועים והוקמו עבורם בית כנסת ומטבח כשר. חלקם השתלבו בחיי הקיבוץ ובמספר מקומות עבודה.  




הישןהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

הלינה המשותפת ב'קיבוץ של פעם', הייתה מלווה בפחדי לילה של רבים מבין הילדים והילדות. בקיבוצים רבים - במיוחד בתקופות של מתח ביטחוני (מבצע קדש, מלחמת ששת הימים, מלחמת יום כיפור) - הונהגה תורנות שינה, שבה לכל בית ילדים היה מגיע לעת ערב חבר מבוגר, כדי לישון במקום ובכך להרגיע את המפוחדים שבין הילדים ולהיות למענם 'מגן ומושיע' במקרה של פורענות לילית כלשהי.

האגדה הקיבוצית המקובלת מספרת שבדרך כלל היה "הי?ש?ן" התורן שוקע תוך זמן קצר בתרדמה עזה כל כך, ששום רעש חיצוני (רעמים, הפגזה) או פנימי (בכי קולני-היסטרי של שוכני בית הילדים) לא היה מעירו משנת הישרים שלו...




הכשרההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אחד משלבי החינוך בתנועה החלוצית בחו"ל, היה ההכשרה.

בתקופת הכנה זו הכשירו עצמם חברי התנועות באופן פיזי, רוחני ופסיכולוגי לקראת העליה לארץ והחיים בה, חלקם בקיבוץ או בקבוצה. בסוף שנות ה- 20 ובשנות ה- 30 הוקמו 'קיבוצים' כאלו בעיקר בגרמניה, פולין וליטא וחבריהם הועסקו בעבודות חקלאיות בחוות וכפרים וגם בבתי חרושת בערים הגדולות.  




המנון הקיבוץהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

בשנות הנוסטלגיה הייתה לכל קיבוץ 'גאוות יחידה' משלו, הן במישור הפנימי-חברתי שלו עצמו והן כלפי חוץ (בעיקר כלפי קיבוצים שכנים...). קיבוצים שתכונתם זו הייתה חזקה במיוחד אף חיברו המנון מיוחד - שעל מילותיו ולחניו התמודדו מיטב הכותבים המקומיים - המנון שהושר בעוז ובגאווה בחג הקיבוץ ובמועדים אחרים, ראויים במיוחד לביטויי גאווה ורוממות הרוח המקומית.
משנות ה- 80 ואילך, שנים שבהן איבדו קיבוצים רבים את גאוותם (ויותר מכך את תחושת השותפות והיחד...), נדיר המצב שבו שרים חברים את המנון קיבוצם, אם יש כזה, בפומבי וברוב עם.


המנון עין החורש (הנוסח הרשמי)

"בלי אל, בלי מלך, בלי גיבור,
פרצנו גבול, זחלנו על גחוננו
במגפיים צהובים ובמעילי העור
באנו למקום שהוא היום ביתנו.
לא לריק יצא מיטב שנותינו
לא רדפנו רוח בחלום,
אין חלום יפה כמעשינו
אם בנכדינו הגענו עד הלום...

 

(נוסח ילדי הקיבוץ)

במקטפה, במקטפה
נקטוף נקטוף אשכולייה
האשכולית הצהובה
היא טובה גם טעימה
נשים אותה באוניה
נשלח אותה לאנגליה
לה-לה-לה....
המלך ג'ורג' יאכל אותה
וגם אשתו העדינה
וכל שריו הבטלנים
יעשו ממנה מטעמים
הידד יחי פרי הפרדס
יחי קיבוץ עין החורש!!




הסרט השבועיהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

הפופולארי ביותר מבין צורות הבילוי התרבותיות בקיבוץ, לפני עידן הטלוויזיה, היה הסרט השבועי - אותם שלושה גלגלי פילם 16 מ"מ מופלאים, ארוזים בקופסה קשיחה חומה, שהביא רכז הקניות (או אוטובוס "אגד") מהעיר הגדולה, ממחלקת הקולנוע של התנועה.

בחורף הוקרנו הסרטים בחדר האוכל או בבית התרבות ובקיץ הוקרנו על הדשא הגדול, שעליו, בניגוד למבנים הסגורים, אפשר היה לפרוש שמיכת 'פיקה' ולהירדם בנוחיות, או לצפות בסרט ממעמקי הכיסא נוח שנגרר מהבית והוצב במקום.    

המודעה המשמחת ע"ג לוח המודעות (הערב יש סרט!), הייתה הרבה פעמים, בעצם, מבוא לערב גדוש הפתעות וסימני שאלה: האם באמת יהיה סרט (כלומר, האם אביגדור, רכז הקניות השלומיאלי שלנו, לא שכח שוב להביא אותו מתל-אביב)?, האם לא הוחלף הסרט המיועד עם זה של קיבוץ  אחר ושוב נצפה, בפעם הרביעית השנה, בסרטו של אינגמר ברגמן "מעיין הבתולים"? האם לא יתבלבל המסריט התורן  ונראה את הגלגל השלישי, זה עם ה'הפי אנד', לפני הגלגל השני, והאם בכלל הגלגל השני אכן שייך לסרט ולא הוחלף עם הגלגל השני של סרט אחר? כמה הפסקות (בגלל שהסרט קרוע) יהיו בכל גלגל והאם שוב יהיו מהומות בקהל בגלל הפעלה שערורייתית של מכונת התרגום? אכן, מרתקים עד אין קץ היו אירועי הקולנוע בקיבוץ של הימים ההם.                                     
התמונה באדיבותIsraelimages.com / Hashomer Hatzair © .


 

בלהיט "ארבע אחרי הצהריים" - י. טהרלב / י. רוזנבלום, שרה להקת הנח"ל:
"...ציפי על השביל דוהרת, / אמא, אמא, בא הסרט! / בואי כבר מתוך החדר / ונרוץ לשים ת'סוודר...".

 

זכרונות:

"סרטים בחדר האוכל"
"...חדר אוכל היה מרכז החיים שלנו. במקום זה היינו משוחררים מטיפול בילדים שלנו, שהיו אוכלים בזמן זה בבתי הילדים, והיינו מתפנים לעיסוקינו.

בארוחת הערב, אנשים היו נפגשים לאכול, לשוחח, לחוגים, להכנת קישוטים לקראת חגים, לשיחות קיבוץ, לצפייה בהופעות של אומנים, להאזנה למרצים, וכן לצפייה בסרטים.

בתחילה, השתמשנו במכונה בה היו 2 גלגלים: גלגל אחד - לסרט וגלגל שני לתרגום. המסריט היה מסובב את הסרט והתרגום, באופן ידני. לאורך כל ההקרנה, היו מתנהלים ויכוחים בין החברים, האם המסריט מסובב את הסרט ואת התרגום בהתאמה...

דוברי האנגלית שבחבורה, השמיעו קולם כשהיה סרט עם תרגום באנגלית, דוברי הצרפתית שבחבורה השמיעו קולם כשהיה סרט עם תרגום צרפתי וכך הלאה...".

אורה איתן




העברת קוויםהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

העברת קווי ההשקיה בשדות ה'קיבוץ של פעם' משטוצר אחד למשנהו (על מנת להשקות את כל שטה השדה), פעולה שנעשתה בצוות או ע"י מעביר יחיד.

לעבודה זו - בעיקר אם נעשתה ע"י מעביר יחיד - נדרש שילוב של תכונות רבות: כושר גופני מעולה, סיבולת שרירים גבוהה (בעיקר של הזרועות), שליטה מוחלטת בתחום שוויי המשקל ו"שתי ידיים ימניות" שתוכלנה לפרק את חיבורי צינורות האלומיניום ואחר כך גם לחברם נכון. איש צוות פלחה
שנדרש להעביר קווים ושלא היו לו כושר גופני ושרירים מפותחים, היה קורס מאפיסת כוחות תוך דקות. בעיה בשיווי משקל, לעומת זאת, הייתה סיבה מצויינת להיתקעות חוזרת ונשנית של הצינור באדמה (עד כדי הפלתו של הצינור, לפעמים יחד עם המעביר), ואילו פירושן של פאשלות בחיבורים היה נזילות והצפות במקום ההשקיה החיונית ובעיקר - אוי לאותה בושה - דברי ליגלוג מביכים למחרת מצד הקולגות...

העברת הקווים עברה מהעולם - לשמחת רבבות פלאחניקים ברחבי הארץ והגלובוס - עם פיתוחן והכנסתן לשימוש של שיטות השקיה מתקדמות: 'תותחי מים' , קו-נוע (מתזים המותקנים על גבי מערכת שנעה עצמאית בשדה) ובעיקר שיטת ההשקיה בטיפטוף.




הפועל המעפילהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

       

קבוצת הכדור-עף של הפועל המעפיל, נחשבת כתופעת ספורט יוצאת דופן עד היום.
הקבוצה זכתה 14 פעמים ברציפות (!) באליפות המדינה ו-12 פעמים בגביע בשנות ה-50 וה-60, ו'תרמה' שחקנים רבים לנבחרת ישראל בענף זה.

הרבה שנים הייתה הקבוצה בנויה על טהרת חברי המעפיל - תופעה שאיננה קיימת כיום באף קבוצת ספורט כלשהי.

 

 

 

בין כדורעפני הקיבוץ שרשמו את הפרק המפואר הזה בתולדות המשחק בארץ, אפשר למנות את צבי סינטו (המייסד והמאמן הראשון), שלושת האחים קרפובסקי (אבישי, חנן ולביא) - שאביהם, חיים קרפובסקי, היה מנהל הקבוצה במשך שנים רבות - עמי שפרן, דוד בר-נצר, גיורא הלפרין, יובל דניאלי, אליעזר כגן ורבים נוספים.




הפילוג הגדולהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

ההתיישבות בארץ ישראל עד שנות ה - 50, כללה ארבע תנועות קיבוציות עיקריות: חבר הקבוצות (שקבוצת דגניה, הקיבוץ הראשון בישראל השתיכה אליה) הקיבוץ הארצי, הקיבוץ המאוחד והקיבוץ הדתי.

תנועת הקיבוץ המאוחד, הגדולה מבין כולן, עברה פילוג קשה בין השנים 1950  - 1953.  (קדמו לו מספר פילוגים ואיחודים בין הקבוצות והתנועות השונות בארץ בשנות ה - 30 וה - 40, כולל הפילוג של מפא"י בקיץ 1944.

הוויכוחים היו פוליטיים ומנהיגותיים בעיקרם, בסוגיות רבות - אופי ההתישבות, מעמדו של הפלמ"ח, האוריינטציה כלפי ברית המועצות ועוד) הפילוג הגדול גרם להתרסקות חברתית של קיבוצים. משפחות נפרדו (!) ושותפים לדרך הרעיון הקיבוצי הפכו לאוייבים בנפש (היו אפילו מקרי אלימות במספר קיבוצים). בין הקיבוצים שהתפלגו - גבעת חיים, אשדות יעקב, עין חרוד ועוד.
כתוצאה מהפילוג הוקמה ב- 1951 תנועה קיבוצית חדשה, שאליה הצטרפה גם תנועת חבר הקבוצות - איחוד הקבוצות והקיבוצים.

בשנת 1980, עם הבשלת תנאים פוליטיים וחברתיים מתאימים ולאחר ויכוחים פנימיים קשים, התאחדו שתי התנועות, האיחוד והמאוחד, לתנועה חדשה אחת - תק"ם (תנועה קיבוצית מאוחדת).

במקביל לפילוג הגדול, התרחש פילוג ייחודי בקיבוץ יד חנה, אף הוא מהקיבוץ המאוחד.
שם פרץ ב - 1953 משבר אידיאולוגי 'בצד השמאלי של המפה', בין חסידי מפ"ם בקיבוץ לבין חסידי השמאל הקיצוני שהוסיפו לתמוך בברה"מ על אף משפטי פראג (משפטי ראווה שנערכו בסוף 1952 בצ'כסלובקיה, שנועדו לזרוע פחד ולבצר את מעמדו ושלטונו של סטאלין בארצות הגוש הקומוניסטי). העימות הגיע לשיאו במרץ 1953, ימים ספורים לאחר פטירת "שמש העמים"
, ביום של תיגרות וחילופי מהלומות בין שני המחנות.
בעקבות זאת התפלג הקיבוץ - מחנה הרוב עזב את מפ"ם והקיבוץ המאוחד והצטרף למפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י), ואילו מחנה המיעוט עקר ליישוב חדש, מעט צפונית לקיבוץ הישן, ונקרא יד חנה סנש. לפליאתם של רבים, דווקא יד חנה הקומוניסטית ("הקיבוץ הקומוניסטי היחיד בעולם") החזיקה מעמד, ואילו יד חנה סנש עברה תהפוכות ועזיבות, עד אשר ניטשה סופית ב - 1971 והיום עומד במקומה היישוב הקהילתי בת-חפר.









 
הצטרפו אלינו גם בפייסבוק
עדכונים - בלוגים - אירועים - אלבומי תמונות - סרטונים נדירים


שלח דף זה לחבר תגובות, הערות, והוספת מידע, מושגים ונושאים למנוי חינם על מגזין הנוסטלגיה"כובע טמבל" הוסף למועדפים



כל הזכויות שמורות © לאתר נוסטלגיה אונליין ו/או לבעלי התכנים, הדימויים והתצלומים.