חיפוש:   בכל האתר  בשמות הערכים  בקרדיטים     חפש  |  חיפוש תמונות בנושא:   חפש
   מפת האתר  |   כרגע באתר: 178 מבקרים   |  כניסה לדף האישי    
עורך: דייויד סלע
דבר העורך כתבו לעורך
| עמוד הבית | מי אנחנו | מרכז מידע לגולש | על נוסטלגיה ורטרו | קרדיטים | צרו קשר | גולשים כותבים
 

+   אביזרים וחפצים
+   אוספים ותחביבים
+   אז - וכעת
+   אירועים ושנים
+   ארכיון האישים
+   ארכיון הוידאו
+   ארכיון הישראליאנה
+   ארכיון הכרזות
+   ארכיון המצגות
+   ארכיון הקול
+   אתרי נוסטלגיה
+   בידור ופנאי
+   בקיבוץ
+   בריאות, טיפוח וניקיון
+   בשכונה
+   בתים ומבנים מספרים
+   גלויות בולים וסמלים
+   דירה ובניין
+   היום בהיסטוריה
+   המקום בו גרנו
+   העפלה ועליות לא”י
+   חג ומועד
+   טלוויזיה ורדיו
+   ילדות נשכחת
+   לבוש אופנה והנעלה
+   מוזיקה שיר וזמר
+   מזון ומשקה
+   משחקים וצעצועים
+   מתחם מורים
+   נוסטלגיה בצה”ל
+   ספורט
+   ספרות נוסטלגית
+   עבודה ומלאכה
+   פוליטיקה ובחירות
+   רדיו נוסטלגיה
+   רכב ותחבורה
+   רשת חברתית
+   שונות
+   שירותי גולש
+   שפה עברית
+   תיאטרון עברי
+   תקשורת מדיה ופרסום

האתר מוקדש לזכרו של
 יוסי פשרמן (פשי) ז"ל
2003 – 1954

מעל ל - 1100
סרטוני וידאו נוסטלגיים
בארכיון הוידאו שבאתר

יום העצמאות ה-7
 

הצוללת דקר
 

תל אביב הקטנה
 
 

פורטל: בקיבוץ



נוסטלגיה בקיבוץ

לינה משפחתיתהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

עם חלוף השנים שככה ה"רוח הקיבוצית" וחברי הקיבוץ שנולדו ב"חינוך המשותף" וחשו בחסך המשפחתי דרשו להחזיר את הילדים לחיק המשפחה. אחר אינספור דיונים סוערים הוחלט שילדי הקיבוץ יעברו לגור עם הוריהם, כמו בכל העולם (וחלק מקיבוצי האיחוד)!




מאפייההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

בלא מעט קיבוצים הוקמו מאפיות שסיפקו לחם אחיד בימי חול וחלות בערב שבת לקיבוץ עצמו, ובמקרים מסוימים גם ללקוחות אחרים בסביבתו. כוח האדם המקצועי בא מקרב החברים שרכשו מקצוע זה עוד בחוצלארץ, לפני העלייה לארץ ישראל.
רוב המאפיות נסגרו לאחר שנות פעולה מעטות יחסית ורק מיעוטן השתכללו, התמקצעו, הרחיבו את סוגי המאפים והגדילו את מכירותיהן לעוד קהלים ומקומות, כדוגמת המאפייה של קיבוץ כפר החורש, המאפייה של משמר השרון (שעלתה באש ונסגרה בשנות ה - 90) והמאפייה של קיבוץ עינת.

 




מבצע קשהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

מבצע של (כל) גברי הקיבוץ לאיסוף חבילות הקש אחרי הקציר.




מבשרי החופשהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אחד ה'כייפים' של ילדי העיר, בתנאי שלהוריהם היו קרובי משפחה ב'קיבוץ של פעם', היה לבוא לביקור של כמה שבועות בחופש הגדול.

מרחבי השדות והדשאים של הקיבוץ, משק הילדים/החי המרתק, בריכת השחייה, ההכרות עם טכנולוגיה לא מוכרת (טרקטורים) ובעלי חיים אמיתיים (סוסים, תרנגולות, פרות וכו'), כל אלו הבטיחו חוויית חופש מלאת הרפתקאות והנאה בלתי נשכחת. עד כדי כך היה גדולים החשק הילדותי-עירוני לבוא להתארח בקיבוץ והחשק ההורי-עירוני לקצת שקט בבית, שהיו משפחות ששלחו את צאצאיהם לקרוביהם הכפריים באותו היום שבו הסתיימו הלימודים ואפילו יום-יומיים לפני זה...

הופעת ילדי המגזר העירוני בקיבוץ, הייתה עדות חותכת וסימן מובהק לתחילתו של החופש הגדול, ולכן נקראו ילדים אלו 'מבשרי החופש'.




מגיע ליהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

ביסוד דרישתו הנחרצת של החבר הבודד כלפי בעל התפקיד או המימסד של קיבוצו - "מגיע לי!!!" - עמד ב'קיבוץ של פעם' עיקרון השוויון הקיבוצי ה"קדוש". החלוקה השוויונית, בעזרת תקנונים מפורטים ותקציב ייחודי לכל נושא, העניקה לכל חבר וחברה (על פי לוח זמנים מדויק) משאבים וזכויות בכל תחומי החיים: נסיעה לחוצלארץ, מקרר או טלביזיה, לימודים והשתלמויות, פריטי לבוש, פריטי מזון בחלוקה שבועית, סיגריות, שיפוץ הבית ועוד ועוד ועוד.

למעשה, בראשית ההתיישבות, היה זה המימסד עצמו שדאג לסיפוק המשאבים והזכויות באופן פעיל ("לגרישה שלום, מגיע לך השנה מעיל חורף. אנא, סור לקומונה כדי לקבל פתק אישור לקניית המעיל..." או "רגינה שלום, מגיעות לך שתי חזיות טובות..." וכו', נכתב בדף שהוכנס לתא הדואר של הזכאי/ת המאושר/ת).

במהלך השנים, בעיקר עם התרחבות הבירוקרטיה וגידול האוכלוסייה (וגם, במקביל, העמקת הקושי והצמצום הכלכלי...), היו אלה יותר ויותר החברים והחברות עצמם שתבעו בתוקף את זכויותיהם התקנוניות - "לפי התקנון מגיע לי לצאת לקורס הקוסמטיקה הזה...", "סליחה, אבל מגיע לי שיסיידו לי את הבית השנה!..." וכו'.




מגרדהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

מכשיר ייחודי לגירוד הבוץ של שנות ה-50 וה-60. בכל קיבוץ, קרוב למבני הציבור - חדר אוכל, מועדון, בית-ילדים ועוד - היה מגרד לגירוד הבוץ מהנעליים והמגפיים.

זה היה ברזל זווית (בזנ"ת) מוגבה, מרותך על שתי יתדות שנתקעו בקרקע, ועל ה'קנט' של הבזנ"ת גירדו את הבוץ.
גירסה נוספת להסרת/גירוד הבוץ, שהייתה פופולארית בבתי הילדים, הייתה שורת בזנ"תים מחוברת (מגרדת) המונחת על הקרקע ולידה, בדרך כלל, ברז וצינור לשטיפה של ממש - במקרי מגפיים בלבד - לאחר גירוד גושי הבוץ הגדולים.

 

 

 

 


בהמשך השנים, עם בוא עידן המדרכות הרחבות וכבישי האספלט של הקיבוץ הגדול והמבוסס, נשארה רלוונטית בעיית הבוץ רק לגבי טיולי החורף של הילדים הצעירים בשדות הקיבוץ, בבריכות הדגים ו/או במטעיו.
את הבוץ המודרני הזה מסירים כיום הילדים במגרדת נירוסטה הבנויה על תעלת ניקוז, ושוטפים את המגפיים בברזי מתקן השטיפה שמעליה.




מדידות חורף/קיץהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

פעמיים בשנה, פעם לקראת החורף ופעם לקראת הקיץ, היו ילדי הקיבוץ מודדים בגדים בקומונה (מחסן הבגדים). חלק מהבגדים היו משומשים וחלקם חדשים (ואיזו התרגשות הייתה זו, לשים את היד על חולצה 'שווה'!).

הנוהל היה קבוע: כמה ילדות היו מודדות - עם דלת חצי פתוחה, כדי שהמחסנאית תוכל להביע את דעתה - ומנגד היו הבנים מנסים להציץ מהחלון...




מוכתר הקיבוץהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

כשהוקמו הקיבוצים, רבים מהם שכנו בסביבה ערבית.
בכל קיבוץ, היה איש שכמו בכפר הערבי היה המוכתר. תפקיד המוכתר היה להיות הממונה על יחסי החוץ, לגשר בין השכנים הערבים ובין הקיבוץ בכל בעיה שצצה מסכסוכי שטחים, גנבות ועד קשרים טובים וחבריים.




מוסדהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

בית הספר התיכון המשותף למספר קיבוצים שכנים (קיבוצי 'השומר הצעיר' בלבד), נקרא 'מוסד חינוכי' - מוסד חינוכי "מעיין", "שומריה", "מבואות עירון", "הרי אפרים" ועוד - ובקיצור, מוסד.

למעשה היו אלה פנימיות, שבהן למדו החניכים ביום וגם ישנו שם בלילות, ובין לבין עסקו בפעילויות רבות - עבודה, פעילות תנועתית, הכנת שיעורי בית, פעולות חברה ומסיבות וכד'. המוסד התנהל כ'מיני-קיבוץ', עם הנהלה כללית, מחנך/ת ומטפלת לכל קבוצה, חדר אוכל מרכזי, מגרש ספורט, ספריה, מקלחת ציבורית, משק ילדים ועוד. בסופי השבוע ובחופשים, נסעו החניכים לקיבוציהם - כל אחד לקיבוצו הוא - להוריהם הביולוגים.

הכינוי 'מוסד', מסתבר, היה לפעמים מקור לאי-הבנה במפגשי נערים ונערות מהקיבוץ עם בני ובנות העיר או המושב ("תגיד, באיזה מוסד אתה?" -  "אני לא בשום מוסד. אני נורמלי!").




מועדון חץהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

בקיבוץ הקלאסי של שנות הנוסטלגיה, מקובל היה לחלק-להגדיר את האוכלוסיה המקומית על פי שכבות: שכבת הוותיקים, שכבת הצעירים, שכבת הנעורים, חברת הילדים ומגזר הגיל הרך. לחלוקה זו היה תמיד גם ביטוי כלכלי (לכל שכבה תקציב משלה) וגם ביטוי חברתי-תרבותי.

הצורך של צעירי הקיבוצים בשנים אלו למקום משלהם - כדי להפגש, לרקוד, לחגוג - הוליד את מועדון הח"צ (חטיבה צעירה), בדרך כלל מבנה ישן ששופץ והותאם למטרתו הייחודית.

בעידן ההפרטות והשכר הדיפרנציאלי הפכו מועדוני הח"ץ ברבים מהקיבוצים לפאב מקומי, הפתוח (בתשלום) גם לאורחים מבחוץ.




מועדון לחברהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

לצידו של החדר אוכל היה ב'קיבוץ של פעם' עוד מבנה ציבור חשוב וייחודי: המועדון לחבר.

המועדון לחבר שימש את חברי וחברות הקיבוץ הן כמקום מפגש חברתי-תרבותי בערבים (פגישות על קפה ועוגות, קריאת עיתונים, צפייה בטלוויזיה וכו') והן כאכסניה לדיונים ערכיים והרצאות מסוגים שונים.

בקיבוצים מבוססים היה המועדון לחבר 'מושקע' ומפואר (דלפק הגשה מהודר, מכונת אספרסו משוכללת, עוגות משובחות, ריהוט יקר, מגזינים יוקרתיים לקריאה וכו') אך ברוב בקיבוצים הייתה נהוגה הנורמה המקובלת של מייחם לשתייה חמה, וופלים ועוגיות פשוטות, עיתוני סוף השבוע, ריהוט צנוע וכדומה.

במועדון לחבר, מהיותו בדרך כלל אולם אינטימי ונעים, היו נערכים לעתים גם אירועי תרבות כגון הרצאות, קונצרטים, ימי עיון וכדומה.

בקיבוצים רבים, בעיקר הגדולים שבהם, הוקמו עם השנים מועדונים נוספים לצורך מענה חברתי-תרבותי לשכבות גיל שונות - מועדון שכבת הביניים ו מועדון הצעירים (ח"ץ).

בשנים האחרונות, בעיקר בעידן השכר הדיפרנציאלי והקיבוץ 'המתחדש', חדל לפעול המועדון לחבר בקיבוצים רבים, בחלקם הוא פתוח לחברים רק פעמיים-שלוש בשבוע ובקיבוצים אחרים הוא עבר הסבה לשימוש אחר.




מועצההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

בחלק מהקיבוצים הוקמה רשות נוספת, בה כמה עשרות חברים שנבחרו בקלפי, והיא דנה ומחליטה בבעיות שוטפות.




מזכירותהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

 

הראשות המבצעת, "הממשלה" של הקיבוץ. חבריה נבחרים בהצבעה חשאית ותפקידם לנהל את הקיבוץ ומוסדותיו. 




מחזור / קבוצההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

כשנפגשים שני בני אותו קיבוץ בכל פינה בעולם, השאלה הראשונה תמיד תהיה: "...מאיזה מחזור את/ה? מאיזו קבוצה?  ...".




מחלץהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

חורף בקיבוץ של שנות ה - 50 (ואפילו בחלק משנות ה - 60), פירושו היה בוץ, הרבה בוץ!

בקיבוצים לא היו מדרכות ולא נסללו כבישי אספלט אלא בשנים מאוחרות יותר, כשהמצב הכלכלי השתפר, ולכן הסתובבו כולם בשנים אלו, בעונת הגשמים, במגפיים.
המגפיים (תוצרת "המגפר") היו אז כבדים וגבוהים במיוחד והיה קשה למדי לנעול אותם, ובלתי אפשרי כמעט להורידם. כדי להקל על מלאכת ההורדה - בעיקר לגבי ילדי הקיבוץ - הומצא המחלץ: קרש מוגבה פשוט, עם חריץ משולש בקצהו, שהנגרייה המקומית סיפקה לכל דורש. בעל המגף היה דורך עם רגלו האחת על הקרש, מכניס את עקב המגף של רגלו השניה בחריץ, ואם לא איבד את שיווי משקלו ונפל בשניות הבאות, הייתה משיכת הרגל החוצה מהמגף נעשית בקלי-קלות. בעיית איבוד שיווי המשקל, אגב, נפתרה בדרך כלל ברוב הקיבוצים ע"י קיבוע המחלץ לבסיס מוצק
כלשהו.

 

 

 

 

 

 

 




מחנה עבודה.הרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

עד שנות ה-80 ואף יותר מכך, על בסיס ערכי החינוך והסולידאריות של פעם, קיימו תנועות הנוער פעילות אירגונית-חינוכית ענפה של סיוע לקיבוצי ישראל. בתקופות של חופשה מלימודים היה מתקיים מחנה עבודה של החניכים העירוניים מהכיתות הבוגרות, למשך שבוע עד שבועיים, בענפי המשק החקלאי-קיבוצי.

בנוסף לעזרה בעבודות ההמוניות שנדרשו לטובת הקיבוץ (קטיף תפוחים, סיקול אבנים, איסוף תפוחי אדמה וכדומה), נועד פרויקט מחנה העבודה למטרת היכרות של הנוער העירוני עם אורח החיים הקיבוצי בדרך של שיחות והרצאות על חיי הקיבוץ, מפגשים ובילויים עם החניכים הקיבוצניקים וכו'.
בתקופות אלה, לצד ההיבטים החיוביים הרבים של מפעל זה, למרבה הצער, עלה מאוד 'מפלס ההתנהגות הפרועה' ברחבי הקיבוץ המארח. פריצות תכופות למטבח לצורך סחיבת מעדנים שונים, נהיגה בלתי חוקית ומסוכנת על כל טרקטור רענן שבשטח, קומזיצי תרנגולות גנובות לרוב ועוד. במקביל היו ליצני הקיבוץ עורכים טקסי קבלת פנים מביכים למשתתפי מחנה העבודה - בדיקה רפואית כביכול של החניכים (בדיקת 'קילה' לבנים, רישום מידת החזייה לבנות וכו') או הטלת משימות אבסורדיות עליהם - ואילו צעירי המשק היו 'משתובבים' עם הבוגרות הנועזות שבין האורחות.

מן הראוי לציין שכל דפוסי ההתנהגות הללו, הן של המתארחים והן של המארחים, היו מאוד אופייניים - ואפילו יותר - גם לתקופות שבהן הגיעו לקיבוצים גרעיני נח"ל במסגרת הכשרתם לחיי קיבוץ.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 




מחסן בגדיםהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

 

 

 




מטבחהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

כמה חברות שלמדו בבית לבשל הכינו אוכל לחברים, משימה לא פשוטה נוכח ההיצע הדל של חמרי הגלם.
לאחר התארגנות ראשונה נקבע צוות, בראשו אקונומית שדאגה כל יום לקנות מצרכים ומהם להכין תפריט לחברים הרעבים. לידה היו עובדות המטבח, שטרחו בבישול וגם הגישו את האוכל. עברו שנים, הקיבוץ התמלא באנשים וטף, המטבח הוכנס לצריף ואחר כך למתחם חדר האוכל, ומקצוע הבישול היה לאומנות ששילבה יצירתיות ואילתור, כי תמיד היה חוסר בחמרי גלם איכותיים.




מטבח ילדיםהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

חלק מסוים מהמטבח הגדול של הקיבוץ - בהרבה מהקיבוצים אפילו חדר או אגף נפרד -  היה מיועד לבישול עבור הילדים (שאכלו בבתי הילדים).

ב
אותן שנים רחוקות, בעיקר בתקופת הצנע של שנות ה - 50, היה כדאי במיוחד להיות ילד בקיבוץ. הילדים נהנו אז מאוכל משובח וצ'ופרים לרוב, בניגוד להוריהם ולשאר החברים שנאלצו להסתפק בארוחות 'חצי' (חצי עגבנייה, חצי מלפפון, חצי ביצה קשה וכו') לבוקר ולערב, ובקציצות עשירות בלחם לארוחות הצהרים.

את הטבחית של מטבח הילדים כינו 'מבשלת ילדים' למרות שהיא לא בישלה ילדים, כמובן, אלא רק את האוכל עבורם.




מטפלתהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

מטפלת של קבוצת ילדים בקיבוץ של שנות הנוסטלגיה, הייתה דמות חשובה ומשמעותית ביותר (במקרים מסוימים אפילו יותר מהאמא הביולוגית!) בחיי כל ילד וילדה בקיבוץ.

המטפלות הראשונות, בראשית ההתיישבות, למדו את רזי הטיפול בילדים מפי נזירות בבתי יתומים בירושלים (!). המורשת החינוכית הנוקשה של משמעת קפדנית, הרגלי סדר וניקיון דקדקניים, צייתנות וכבוד למבוגרים, עונשים חינוכיים וכדומה, עברה גם לדורות הבאים של המטפלות בקיבוצים, כמו גם הדברים הטובים של מורשת זו - הדאגה הבלתי מתפשרת לבריאות, אוכל מזין ובריא, פיתוח היצירתיות, טיולי טבע רבים, הפנמת ההתחשבות בזולת ועוד. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בענייני חינוך הייתה המטפלת הסמכות העליונה והבלעדית (המטפלות, בנוסף לניסיון היומיומי, השתתפו בקורסים, סמינרים וימי עיון רבים בתחום החינוך) ואוי היה לה לאותה אמא שניסתה - בגלל הילד הפרטי שלה - להתערב בסדרים ובנוהגים של בית הילדים.

המטפלת, המלכה הבלתי מעורערת של בית הילדים הקיבוצי (בעידן הלינה המשותפת), ליוותה את הילד בכל, מבוקר עד ערב - היא השכימה אותו בבוקר והשכיבה אותו לישון בערב, היא האכילה אותו, היא שיחקה איתו, היא רחצה אותו (עד גיל מסוים, כמובן) היא דאגה לבגדיו וצחצחה את נעליו, היא דאגה לטיפול הרפואי שלו, היא כעסה עליו כשעשה תעלול ילדות והיא חיבקה אותו כשהיה זקוק לתשומת לב ועידוד.

החל משנות ה-70, עם כניסתו של עידן הלינה המשפחתית לקיבוצים, צומצם המפגש של המטפלת הקיבוצית עם הילד הקיבוצי למספר שעות בלבד, רבים מתפקידיה ההיסטוריים עברו-חזרו אל ההורים, ותהילתה כדמות מפתח בילדותם ובחינוכם של הקיבוצניקים הצעירים עברה-חלפה מן העולם.
עם זאת, עד היום, נהוג בתנועה הקיבוצית לאבחן חברי קיבוץ חלשי אופי, מעוטי מעש, נעדרי יוזמה ותלותיים, כמי שסובלים מ"תסמונת המטפלת" - לא לוקחים אחריות על חייהם, לא מסוגלים לדאוג לעצמם.

  

 

 

זכרונות:
"...בקבוצת 'אלון' יוחד לחתולים מקום של כבוד. מיטב המאכלים ניתנו להם: ביציה, חלב וגבינה בבוקר, קציצות ונתחי בשר בארוחת הצהריים, וגם בארוחת הערב לא קופח חלקם. החתולים היו ישנים במיטותיהם של הילדים, על פי תור שנשמר בקפדנות, וגם בשעות הלימודים הסתובבו בכיתה, כשהם מושכים את תשומת ליבם של הילדים ומסיטים אותם מלימודיהם. המורה דב והמטפלת רינה ניסו להילחם בתופעה, ולהרחיק מעט את החתולים מצלחותיהם וממיטותיהם של הילדים, אך ללא הועיל...".

מלחמת החתולים
/ רינה ברקת, מענית - מתוך הספר "כותבים קיבוץ"









 
הצטרפו אלינו גם בפייסבוק
עדכונים - בלוגים - אירועים - אלבומי תמונות - סרטונים נדירים


שלח דף זה לחבר תגובות, הערות, והוספת מידע, מושגים ונושאים למנוי חינם על מגזין הנוסטלגיה"כובע טמבל" הוסף למועדפים



כל הזכויות שמורות © לאתר נוסטלגיה אונליין ו/או לבעלי התכנים, הדימויים והתצלומים.