חיפוש:   בכל האתר  בשמות הערכים  בקרדיטים     חפש  |  חיפוש תמונות בנושא:   חפש
   מפת האתר  |   כרגע באתר: 147 מבקרים   |  כניסה לדף האישי    
עורך: דייויד סלע
דבר העורך כתבו לעורך
| עמוד הבית | מי אנחנו | מרכז מידע לגולש | על נוסטלגיה ורטרו | קרדיטים | צרו קשר | גולשים כותבים
 

+   אביזרים וחפצים
+   אוספים ותחביבים
+   אז - וכעת
+   אירועים ושנים
+   ארכיון האישים
+   ארכיון הוידאו
+   ארכיון הישראליאנה
+   ארכיון הכרזות
+   ארכיון המצגות
+   ארכיון הקול
+   אתרי נוסטלגיה
+   בידור ופנאי
+   בקיבוץ
+   בריאות, טיפוח וניקיון
+   בשכונה
+   בתים ומבנים מספרים
+   גלויות בולים וסמלים
+   דירה ובניין
+   היום בהיסטוריה
+   המקום בו גרנו
+   העפלה ועליות לא”י
+   חג ומועד
+   טלוויזיה ורדיו
+   ילדות נשכחת
+   לבוש אופנה והנעלה
+   מוזיקה שיר וזמר
+   מזון ומשקה
+   משחקים וצעצועים
+   מתחם מורים
+   נוסטלגיה בצה”ל
+   ספורט
+   ספרות נוסטלגית
+   עבודה ומלאכה
+   פוליטיקה ובחירות
+   רדיו נוסטלגיה
+   רכב ותחבורה
+   רשת חברתית
+   שונות
+   שירותי גולש
+   שפה עברית
+   תיאטרון עברי
+   תקשורת מדיה ופרסום

האתר מוקדש לזכרו של
 יוסי פשרמן (פשי) ז"ל
2003 – 1954

מעל ל - 1100
סרטוני וידאו נוסטלגיים
בארכיון הוידאו שבאתר

יום העצמאות ה-7
 

הצוללת דקר
 

תל אביב הקטנה
 
 

פורטל: בקיבוץ



נוסטלגיה בקיבוץ

קומונההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

שמו של המקום בו מטפלים בכביסה הנקייה- קיפול, גיהוץ, ואף תיקונים ביד ובמכונה. קומונה א'המחסן שלקח/החרים בגדים וחפצי בית מחברים עם בואם לקיבוץ, למען הכלל.




קונצרטינההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

המורות בקיבוץ נהגו לנגן בקונצרטינה - כלי נגינה קטן שבצדדיו כפתורים והוא נפתח ומתכווץ בדומה למפוחית יד ואקורדיאון. הנגינה לוותה בהבעות פנים נרגשות ותנועות גוף עזות.




קופת ביתהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

בשנים הראשונות, חבר שרצה 'קצת כסף' ניגש לגזבר, ביקש וקיבל, או שלא.
כשניתן לחבר תקציב, הוא היה פונה ל'קופת בית', שוטח את בקשתו ומקבל בהתאם למצב. החזר הוצאות נסיעה או קניה באישור. בהמלצת קופת הבית הונהג 'הכסף הפנימי') אותו היה ניתן להמיר בקופה לכסף 'אמיתי'.




קטלןהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

קוטל זבובים (תוצרת בית) - אביזר חיוני בכל בית קיבוצי בשנות הנוסטלגיה, בפרט בקיבוצים שהיו בהם דיר או רפת שהם, כידוע, בסיסי טיפוח והפצה של זבובים למיניהם. על אף פשטותו - ידית ארוכה מעץ או מחוטי ברזל עבה מלופפים, שאליה מחוברת פיסת עור או גומי מחוררת - היה המכשיר יעיל להפליא בידיים מיומנות, בפרט אם ידיים אלו היו שייכות למישהו שהמוני הזבובים המטרידים "הוציאו אותו מדעתו". לעומת זאת, במקרים של ידיים לא מיומנות ('שמאליות'), היה השימוש בקטלן הזבובים הרה אסון לכלים שבירים ו/או לחלקי גוף שעליהם התיישב - והתעופף בזמן - הטרדן הקטן שכנגדו כוונה המכה...

הקטלן היה ידוע גם בשמות נוספים כמו רצחן (קיבוץ יקום), פצ'קה (קיבוץ המעפיל), חובט זבובים (עברון) ומחוטל (שם מזרח-אירופאי כללי, בהרבה קיבוצים, למכשירים ואביזרים למיניהם).




קיר הדוארהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

 




קלופסהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

מעין פשטידה, מנת צהריים מקובלת בשנות ה- 50 וה- 60, מבוססת על בשר טחון (מעט, אלא מה...), לחם (המון, כמובן...) וביצים שלמות.

אופן ההכנה: מכינים תערובת בשר טחון ולחם, ולתוך העיסה מכניסים ביצים קשות שלמות (ללא קליפתן!) ומתבלנים במלח ופלפל שחור. מעצבים כיכרות, ואופים בתנור.

את הכיכרות המוכנות היו חותכים לפרוסות עבות ומגישים לחברי וחברות הקיבוץ, שחלקם הקטן היה מלקק שפתיים למראה ה"דליקטס" וחלקם, הגדול בהרבה, היה מביע בקול רם וצלול את מחאתו ואכזבתו ("אוף... שוב פעם קלופס? כבר עדיף היה שיתנו בולבניק...").

בחלק מהקיבוצים הייתה נהוגה גירסת ה"ביצה בקן", שבה הכינו מתערובת הבשר הקצוץ והלחם מעין קציצה שטוחה שבמרכזה חור. לתוך החור היו מכניסים ביצה, אופים בתנור, מגישים לחברים וזוכים לאותן תגובות שלעיל.




רביעיית מפלסיםהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

רביעיית מפלסים פעלה בשנות ה- 60 והופיעה בכל רחבי הארץ וגם בחו"ל.
כל ארבעת חברי הלהקה היו ממוצא לטיני והרפרטואר היה בהתאם, כאשר חלק מהשירים מתורגם וחלק נאמן לשפת המקור - ספרדית.

 


זכרונות:
א-ברבו ללהקת מפלסים!

בליל-שבת הופיעה אצלנו להקת הפולקלור לשירי דרום-אמריקה אשר לקיבוץ מפלסים בנגב. המנחה שלהם, ישראל הדר הלולן, הציג את הרביעייה בצירוף מגילת היוחסין הענפית שלהם: יוסף המתופף - לולן, הזמר חנן - מרכז הפלחה, גיטריסט דוד - לולן, גיטריסט מוטה - אף הוא לולן...
מששמעו החבר'ה באולם את דברי המנחה, הפטירו בינם לבינם: "למה במפלסים יכול צוות הלול להרכיב להקה ואצלנו לא?" השיב להם הלולן שלנו בלחש: "יש להם להקה של שבעים אלף מטילות. מלהקה כזו אפשר להפריש להקה של ארבעה..."

והערב, ערב של פולקלור מרחבי יבשת עצומה זו של אמריקה הלטינית. שמענו שירי אהבה ושמחה, שירי עצב ודווי, שירי עם עתיקים ושירי מרד ומהפכה. סוף-סוף - להקת חובבים, הנותנים את מלוא יכולתם ורצונם לאחר העבודה ובתנאי קיבוץ. אולם בכל ההופעה הזו היה משהו מחן הבית הקיבוצי, ובמיוחד מהיבשת ממנה עלו. חנן קצר רעם מחיאות-כפיים, משביטא בשיר יחיד את כיסופיה ומרדותה של יבשת יחפנית ומנוצלת זו, הכמהה לשינוי ולמהפכה.

מלבבת הייתה הצגת המשתתפים מפי המנחה, אגב סיפורו על הזמר-הקיבוצניק, נכד למתיישבים היהודים בארגנטינה.
ואופייני, אולי, למקור מחצבתם החדש - הקיבוץ: משביקשנו בכל לב - הדרן, התנצל המנחה באומרו, כי חלק מהלהקה משובץ מחר בשיבוץ-שבת, ועליהם עוד לנסוע מרחק רב לביתם...

ללהקתוס מפלסימוס - כל הכבודים!

משה (קיבוץ נען), מרץ 1967




רכוש פרטיהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

"הרכוש הפרטי - זה מה שיפרק את הקיבוץ!",  כך הכריזו - קבעו - הזהירו קיבוצניקים מאמינים רבים שנים רבות, למעשה מראשית היות הקיבוץ ועד לשנות ה - 80.

תחילה היה זה - לא יאומן! - הלבוש הפרטי (בראשית ההתיישבות הקיבוצית, היו הבגדים משותפים לכולם), אח"כ הקומקום הפרטי,
אח"כ הרדיו הפרטי והמקרר הפרטי והטלוויזיה הפרטית והווידיאו הפרטי והאוטו הפרטי!
במהלך השנים היו בקיבוצים רבים עימותים חריפים בנושא הרכוש הפרטי, ובחלק מהמקרים אפילו הוצאו חברים או משפחות מהקיבוץ על רקע זה.

באחת מוועידות "הקיבוץ הארצי" בשנות ה- 70, עדיין האמינו רבים שניתן והכרחי לעצור את "תופעת הרכוש הפרטי", המאיימת על עצם מהות החיים השיתופיים - שוויוניים של הקיבוץ. התקבלו אז החלטות מחמירות ומרחיקות לכת בנושא, כולל נקיטת סנקציות כנגד מי שלא "יישר קו" אידיאולוגית ומעשית כאחת. החלטות אותה ועידה - כצפוי - נחלו, בשלב הביצוע, כשלון לתפארת.

האמת היא כמובן, שחוסר שיוויון ורכוש פרטי, היו מאז ומעולם בקיבוצים (בהתחלה פשוט הצליחו להסתירו!) והיום ידוע שאפילו בין אלה שהטיפו בראש חוצות לחיסול הרכוש הפרטי, היו אי - אלו שנהנו - בהסתר כמובן - ממנעמי הרכוש הפרטי שלהם - עצמם, בין אם היה זה מכשיר יקר ערך או הכנסה קבועה לתקציבם (ירושה, פיצויים, נכסי נדל"ן וכו') ממקורות חוץ.




רכז קניותהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

ברוב הקיבוצים - בהיותם רחוקים ממרכזי הקניות של הערים הגדולות ומתוך מגבלות וקשיי תחבורה של הימים ההם - היה חבר ששימש רכז קניות.
לפחות פעם בשבוע (לפעמים יותר), היה יושב רכז הקניות בחדר האוכל, בסיום ארוחת הערב, ורושם בפנקסו או במחברתו את הזמנות הקנייה של רכזי הענפים במשק (חלפים למוסך, כלי עבודה לנוי, חומרי לימוד למערכת החינוך, חומרי הדברה לשלחין וכו') ואת אלה הפרטיות של החברים והחברות (כסא נוח למשפ' שלו, תרמוס לשתיה חמה/קרה למשפ' פושרין, גרביים אורטופדיות אקסטרה-לארג' לרגינה פלטפוס וכו').

יש לציין שלתפקיד רכז הקניות נדרשו מיומנויות בלתי רגילות: התמצאות מושלמת ברחובות הכרך (כדי להגיע לכל החנויות הרלוונטיות), יכולת תמרון וירטואוזית עם הרכב הגדול בין כל הסמטאות (של דרום ת"א בעיקר), כושר תכנון אסטרטגי (קביעת 'מה קודם למה'), כושר גופני מעולה (לצורך העמסה ופריקה) וכו'.

לא פחות מכך, נדרשו מרכז הקניות גם תכונות אופי הכרחיות: חיוך של מאור פנים לכל מזמין שהתיישב מולו מזיע ועצבני (לאחר שחיכה ונדחק בתור יותר מ- 20 דקות),  סבלנות ואיפוק לנוכח מבול הפרטים הנוחתים עליו עם כל הזמנה (למשל, הזמנת 15 סוגי ברגים  ו- 10 סוגי מסמרים עבור הנגריה) ובעיקר עצבי ברזל לנוכח טרוניות לקוחות לא מרוצים ("הזמנתי גרביים אורטופדיות אקסטרה-לארג' והבאת לי גרבי ניילון מדיום!" - "גרבי הניילון הם לא שלך, רגינה, אלא של שושנה שיינמן. הגרביים שלך יגיעו לחנות רק בעוד שבועיים ואז אביא לך אותם בשמחה..").




שבוע גמדיםהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

האגדה הידועה על הסנדלר העני והגמדים הטובים שבאו לעזרתו, הייתה מן הסתם הבסיס ל'משחק' חברתי-תרבותי שרבים מהקיבוצים חוו אותו בשנות הנוסטלגיה. הרעיון המרכזי - לעשות טוב על הנשמה לאחר - תורגם לשבוע אינטנסיבי של הפתעות, מתנות, צ'ופרים וכו' שחברי הקיבוץ עשו/העניקו אחד לשני בעילום שם: ארוחת ערב חגיגית בחדר האוכל (מפה, פרחים, נרות, מוזיקה), עישוב הגינה בהיעדר הבעלים, משלוח מנות (עוגה טובה, יין משובח), טיול ברחבי המשק בכרכרה רתומה לחמור של משק הילדים ועוד, כיד הדמיון הטובה.

כל משתתפי המשחק היו גם 'גמדים' - כלומר אלו המכינים את ההפתעה - וגם 'מגומדים' המופתעים בידי מישהו אחר. בסוף השבוע, הייתה נערכת מסיבה גדולה ועליזה, שבה נגלו ה'מגומדים' וה'גמדים' אלה לאלה ברוב צהלה וחיבוקים (במקרים מסויימים עד כדי נשיקות אוהבים סוערות וצווחות אושר קולניות...), וטעמן הטוב של חוויות שבוע נתינה מיוחד זה, היה נשמר בזיכרון הקולקטיב עוד ימים רבים.

בשנים הבאות, עם חלוף עידן התום והכיף של 'היחד הקיבוצי' - את מקומם תפסו האינדיבידואליות של חברי הקיבוץ החדש, תהליכי 'התנתקות' אישית, סכסוכים משפטיים ועוד מרעין בישין מבחינת ה'יחד' - נעלם לבלי שוב גם שבוע הגמדים מרשימת האירועים החברתיים-תרבותיים של חיי הקיבוץ.




שבועה שומריתהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

הדבר הכי קדוש לשמוצניקים! אם כיום יש כאלה שנשבעים "באמא שלי!" כדי שיאמינו לדבריהם ואם שומרי מסורת ודתיים אומרים "באלוהים!", הרי בשנות הנוסטלגיה הצהירו השמוצניקים - חניכי קיבוצי 'הקיבוץ הארצי' שהשתייכו לתנועת הנוער "השומר הצעיר" (שמוץ (- בלהט חגיגי: "...זה לא אני שברתי את החלון... בשבועה שומרית!..." או "...ראיתי אתמול את נילי ושוקי מתנשקים... בשבועה שומרית...!" וכדומה. אגב, כדי לא לגרום לזילות השבועה היו בדרך כלל המדריכים מזהירים את חניכיהם שזה עתה נכנסו לתנועה, שמעתה מותר להם להגיד לא יותר, נאמר, מ- 4 פעמים בשנה "בשבועה שומרית!"...




שבועות בקיבוץהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

 

חג הביכורים בקיבוץ של ימים ההם היה טקס מפואר של הבאת ביכורים, והיה אחד מהחגים המרכזיים של הקיבוץ בשנות הנוסטלגיה.

למרכז החג, נחשבה תהלוכת ענפי המשק לאורך מסלול בתוך הקיבוץ או בשדה סמוך, מסלול שלאורכו עמדו חברי הקיבוץ וילדיו יחד עם מאות אורחיהם הנלהבים והמשתאים ("יואוו... תראו איזה טרקטור ענקי!") מכל רחבי הארץ, מה שהוליד לאירוע את הכינוי הליצני "חג הביקורים"...

בנוסף להפגנת העוצמה החקלאית של טרקטורים, קטפות כותנה, קומביינים וכו', כל ענף הכין עגלה נגררת (פלטפורמה) שעליה תצוגת פרי העמל הרלוונטי - פרי הדר, ביצים ותרנגולות, עגלים בכלוביהם, חיטה ושעורה, תוצרת המפעל המקומי ועוד.

בתהלוכה המרשימה השתתפו גם ילדי חברת הילדים וזוגות הורים צעירים עם ביכורי צאצאיהם, כמו גם, בקיבוצים מסויימים, חברי חוג ייחודי כגון רוכבי סוסים או אופניים ואפילו, בשנים האחרונות, קשישי הקיבוץ על קלנועיותיהם.

לאחר התהלוכה היה מתכנס קהל החוגגים לתוכנית-טקס החג על הדשא הגדול (או בשטח הפתוח) והשמחה הייתה נמשכת לאורך מופע של ריקודים, שירה, הכרזה על מנצח התהלוכה ופדיון הביכורים ע"י גזבר הקיבוץ כתרומה לטובת גוף חיצוני כלשהו (בתחום החינוך או הבריאות בדרך כלל) או עבור מסגרת פעילות חברתית-תרבותית של הקיבוץ עצמו.

 

כיום מקיימים קיבוצים רבים את החג במתכונת מצומצמת ומעוטת משתתפים, אם בכלל, הן משיקולים כלכליים והן משום שאין כבר את אותה רוח נלהבת של עשייה ואחריות הדרושים להפקת האירוע הגרנדיוזי של פעם. עם זאת, בחלק מהקיבוצים ה'חזקים' כלכלית וחברתית, ממשיכים במסורת העבר של חג הביכורים ובקיבוצים מסויימים אף מזמינים את הציבור העירוני להשתתף בהמוניו באירוע.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 




שבתאי וחגיהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

שבתאי וחגי היה שם קוד לקרובים, חברים, דודים, עוזבים שמגיעים כל שבת וחג להשתתף בשמחת הקיבוץ חינם אין כסף.




שומר לילההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

התורנות בת השבוע של שמירת לילה ב'קיבוץ של פעם', לגבי בחורי הקיבוץ, הייתה למעשה שבוע של הבראה (מה שאי אפשר להגיד על השבוע של שומרת הלילה).

היו לו, לשומר, שתי משימות לא נעימות מדי לילה - לקחת למכבסה את שקי הכביסה (המלוכלכת) מדיפי ה"ניחוח" של כל בתי הילדים, ולהשכים את הרפתנים לחליבת הבוקר (סיכון של קבלת 'ביס' מהכלבים בסביבה) - אך בעיקר היו אלה פינוקים וצ'ופרים שליוו את לילותיו.

פרט לסיבוב לסגירת שערי המשק בראשית המשמרת, בילה השומר את זמנו בסיורים מהנים באזור מגורי המתנדבות (לא אחת גם נוצרו קשרים מלבבים בין הצדדים), פטפוט מהנה וממושך - דהיינו, הרכילות האחרונה - עם השומרות ובעיקר שעות של הכנת האוכל בחדר השומרים.
המנות הליליות של השומרים (אם המוסדניקים לא 'סחבו' אותן בראשית הערב) כללו עוף, גבינה צהובה, שמנת, נקניק, ירקות לסלט, בירה או משקה קל וקינוחים למיניהן. עם תוספת נכבדה של צ'יפס טרי - רק להכנתו נדרשה לפחות שעה ומעלה - הרי שאכן היה זה שבוע של כיף ועלייה במשקל.





                                                                                                                         התמונה באדיבותIsraelimages.com / Hashomer Hatzair © .

מדי פעם - בכל קיבוץ - אומנם סערו הרוחות בבוקר שלמחרת גניבת כמה עגלים מהרפת או העברת בעלות פלילית של אוטו או טרקטור קיבוצי, אבל כל הטענות של חברים בדבר אי-מילוי תפקיד כהלכה או אפילו זלזול רשלני מצד השומר, זכו למענה ההגיוני והמשכנע מצידו ש"מה רוצים? הרי אינני יכול להיות ולשמור בכל המקומות בבת אחת?".
ברבים מהקיבוצים, יש לציין, היו שני שומרים - בשתי משמרות חופפות חלקית - אך לא ידוע על כך שזה מנע גניבות (למעשה, ידוע שזה לא?).

מאז שנות ה - 90, כמעט בכל הקיבוצים, נעשית מלאכת השמירה ע"י שומרים שכירים.

 

זכרונות:

"...בוקר טוב, צביקה - קום לחליבה! צביקה, צביקה... קום לחליבה!!" רעם קולו של שומר הלילה של הקיבוץ בשלוש וחצי לפנות בוקר, בנימה גלויה של שמחה לאיד ותוך כדי דפיקות איומות על דלת חדרי. קיללתי אותו (בשקט), צעקתי אליו שלא יצעק ושאני כבר קם, והדלקתי את מנורת הקיר שבצד מיטתי.

הגעתי לרפת רכוב על אופניי בדיוק ברבע לארבע בבוקר, כפי שביקש ממני אביגדור, שותפי למשמרת. זה היה יום העבודה הראשון שלי באזרחות ואני רציתי לעשות רושם טוב על כולם...".

קליינוואסר או החליבה הראשונה שלי
       צביקה אלון - מתוך הספר "כותבים קיבוץ"
  




שומרת לילההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

התורנות בת השבוע של שמירת לילה בקיבוץ של הלינה המשותפת, לגבי חברות הקיבוץ, הייתה למעשה שבוע של סיוט (מה שאי אפשר להגיד על השבוע של שומר הלילה).

השומרת הייתה עורכת סיבוב הליכה מתיש בין כל בתי הילדים - עיקר הקושי היה, כמובן, בלילות החורף הקרים והרטובים -  אחת לשעה לפחות, בודקת שכולם ישנים ומטפלת כמיטב יכולתה בבעיות הליליות שסיפקו לה בשפע ילדי הקיבוץ (בכי של געגועים לאמא/אבא, פחדי לילה, הרטבות והפרשות למיניהן, השתוללות של היפר-אקטיביים צעירים ועוד).

במהלך המשמרת, היה על השומרת לכתוב ולתאר את אירועי הלילה ביומן השמירה, זאת מטעמי המעקב הרפואי וההתפתחותי שנדרש ע"י מערכת החינוך והבריאות של הקיבוץ ("2:30  -  צביקי עשה קקי. החלפתי לו ונתתי לו תה. כעבור 5 דקות הוא עשה פיפי. החלפתי לו שוב. הוא ביקש את הצצי (מוצץ) שלו, אבל פלט אותו שוב ושוב החוצה בגלל התקפת גיהוק. יש לו גם נזלת. מדדתי לו חום ולא היה. ישבתי לידו עד שלוש ורבע לפנות בוקר, עד שנרגע ונרדם. מתפללת שהשבוע האיום הזה ייגמר כבר? השומרת התשושה").



בשנות ה - 70 באה תעשיית ה"היי-טק" הישראלית לעזרת שומרות הקיבוצים, בדמותה של מערכת שמע אלקטרונית - ה"שמרטפון". מיקרופונים רגישים הותקנו בכל בתי הילדים וקושרו לקופסת בקרה מרכזית בבית התינוקות (מקום 'סופר-נשמר'), שם ישבו השומרות. כל אות מצוקה - בכי, שיעול, רעש חשוד וכדומה - נשמע במרכז הבקרה ונורית אדומה נדלקה מעל לפתק הזיהוי של בית הילדים שאליו יש לגשת, דבר שזירז מאוד את תגובת כוחות ההצלה.

 




שטאפטההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

תחרות קבוצתית, בין מספר קבוצות, במגוון סוגי ספורט ובעיקר בתחום האתלטיקה הקלה. ההגדרה המקצועית יותר - 'ספורט טבלאי' - מגדירה את אופי התחרות: קבוצות של מתחרים ומתחרות עוברות בין 'תחנות' ספורט שונות (קפיצה לרוחק/לגובה, קליעה בחץ וקשת, ריצה קצרה, הדיפת כדור ברזל וכו'), כאשר כל משתתף/ת עושה כמיטב יכולתו/ה כדי להשיג תוצאה גבוהה ככל האפשר עבור קבוצתו. סיכום התוצאות של ביצועי הקבוצה כולה נרשם בטבלה גדולה, והקבוצה המנצחת היא זו שזכתה בניקוד הגבוה ביותר.

השטאפטה הייתה 'חובה' בכל מחנה תנועתי, שם הייתה תחרות פרועה במיוחד בין הקיבוצניקים לבין חניכי הקנים העירוניים, וכן הייתה פופולארית בחגי המשק, כאשר הקבוצות המתחרות היו ענפי הקיבוץ. יש לציין שבחגי המשק, בעיקר בשנות הנוסטלגיה המאוחרות, נטו יותר המארגנים לקיים שטאפטות היתוליות - דילוג-קירטוע עם רגליים נתונות/קשורות בשק, ריצה עם כף ועליה ביצה רכה, הובלת אנשים במריצה וכו'.




שטוצרהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

שם כללי (מגרמנית) לברז גדול - בעבר הנוסטלגי מופעל ידנית ובימינו אלה מופעל הידראולית וחשמלית ונקרא מגוף - אשר משמש לפתיחת וסגירת קווי מים להשקיית שדות הפלחה של הקיבוץ, מטעים, שטחי נוי וכו'.
השטוצרים ב'קיבוץ של פעם', מהיותם בולטים מעל פני הקרקע, היו מטרה קבועה ל'התנכלויות' ושימשו מדד קבוע ומבדח ליכולת הנהיגה של פלאחים טירונים בנהיגתם החובבנית על טרקטורי המשק. "...שמעתם על הביזיון של מוישה ג'? הוא חרש אתמול בלילה בחלקת הבוסטר עם הדי-פור, וכיסח שם 3 שטוצרים אחד אחרי השני...".




שיבוץהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 


התמונה באדיבותIsraelimages.com / Hashomer Hatzair © .


פעולת סדרני העבודה ב'קיבוץ של פעם', של ארגון מערך העבודה במשק מדי יום, נקראה שיבוץ. מקור המושג, ככל הנראה, הוא ברישום שמם של החברים במשבצות הריקות (בתחילת היום) של דף סידור העבודה, שבו היו מצוינים כל ענפי המשק היצרניים והצרכניים. בהמשך, תלו הסדרנים את הדף המלא, לקראת הצהרים (בסיום הסידור), על לוח המודעות.

השלב הבא היה התקבצותם של החברים סביב דף השיבוץ, זיהוי שמם במשבצות המלאות ותגובה בהתאם למה שכתוב  -  המהום מאופק של סיפוק ("יופי, מחר אני עובדת עם החמודים של גן "נורית"!) או קריאות שבר וזעם ("לעזאזל, שוב פעם רשמו אותי לשטיפת כלים במטבח!").
אחר כך, בחדר סידור העבודה, התקיימו אותן סצינות רבות הדציבלים - במלים פשוטות: הדו - שיח הקולני בין הסדרן לחבר הזועם - שכבר הוזכרו מקודם בפרק זה.


בקיבוץ המודרני לא קיים יותר שיבוץ לעבודה היומיומית - לכל חבר וחברה בקיבוץ יש מקום עבודה קבוע (אם הוא אינו מובטל!). שריד מסוים של השיבוץ הנוסטלגי, לכל היותר, הם דפי התורנויות החודשיים, שאף הם מתפרסמים על לוחות המודעות בחדר האוכל - תורנות הגשה בליל שבת, תורנות כביסת חיילים, תורנות קפה במועדון וכו'.




שיחת קיבוץהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

שיחת הקיבוץ, הנקראת גם אסיפה או אסיפה כללית (בקיבוצי התק"ם), הינה הערכאה (אינסטנציה) העליונה של אישור וקבלת החלטות - על פי חוקי המדינה - בהיררכיה הקיבוצית.

בשיחות של שנות הנוסטלגיה, שנערכו מדי שבוע (בדרך כלל במוצאי שבת), דנו והחליטו החברים בכל הנושאים, מגדול ועד קטן, שהיה צורך לקבל בהם הכרעה - החל משיחות שקבעו את תוכנית ההשקעות של המשק לשנה הבאה או דיון האם לאשר למפעל קניית מכונה חדשה ברבע מיליון לירות (5 דקות כל סעיף), ועד להכרעות הרות גורל כגון אישור תקנון כלבים, קבלת או דחיית פנייתו של שאול פ. לצאת ללימודי שזירת פרחים (שלוש שיחות רצופות, כולל ערעורו של שאול) וכדומה.

מאפיין ידוע של שיחת הקיבוץ, היה עניין הסריגה, כפי שמדגימה יפה התמונה המצורפת. רבות מנשות הקיבוץ ניצלו את ההתכנסות הכללית לקידום הסוודר/הצעיף/הכפפות שנסרגו על ידן באותו זמן, מפילות מדי פעם את המסרגה על הרצפה (לא בכוונה) בצלצול קולני ועוזבות את עיסוקן השקדני רק כדי להרים את ידן ולהצביע בסעיף זה או אחר (הרבה פעמים, כך אומרות האגדות, מבלי לדעת בכלל על מה מצביעים?).


מאפיינים נוספים היו האיחור שבו החלה השיחה ("ערב טוב, חברים. יפה שהצלחנו לפתוח את השיחה רק באיחור של 40 דקות, ולא 55 כמו בפעם שעברה. בואו נתחיל?") וגם מספר הדציבלים הגבוה של רבות מהשיחות, בעיקר אלו שעסקו בעניינים אישיים.
הויכוחים והצעקות שבקעו מזירת העימות (חדר האוכל) במקרים אלו היו גורמים לסערת רוחות של עוד יום או יומיים - במקרים קשים אפילו שלושה ימים - לאחר מכן.

כיום, ברבים מהקיבוצים, החליפה מועצה של 30-40 איש את מקומה של שיחת הקיבוץ בניהול ענייניו השוטפים, והשיחה מתקיימת רק פעם פעמיים בשנה, כדי לאשר את המאזן הכלכלי של הקיבוץ או לדון בעניינים עקרוניים.

 

זכרונות:

"...חדר האוכל היה מלא. לא שראיתי, אלא ידעתי לפי כמות האופניים שחנו ברחבה. אפילו הקלנועית של יורם, שאף פעם לא בא לאסיפות 'מסיבות עקרוניות' (שמעתי את אימא ואבא מדברים על זה), עמדה שם. "אסיפה מפוצצת," היו החברים אומרים...".

האסיפה / ארנה אולשר, דגניה ב' - מתוך הספר "כותבים קיבוץ"
==========================================================================

"...באותו ערב כינס מזכיר הקיבוץ את שיחת הקיבוץ, כדי לדון באירוע. המזכיר, ירחמיאל קב ונקי, המכונה בפי כל ירחמיאל קנקר, כשם משפחתו המקורי, הפליג, כדרכו, בשבח רעיון אחוות העמים העומד בתשתית השקפת העולם של תנועתנו...".

הלחמניות של עארפעת / אבישי גרוסמן, עין שמר - מתוך הספר "כותבים קיבוץ"




שיכון וותיקיםהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

פסגת שאיפותיו הבורגניות (טפו-טפו-טפו...) של חבר ה'קיבוץ של פעם', הייתה להגיע אל המנוחה והנחלה בדמותו של שיכון הוותיקים: יחידת דיור מרווחת (משהו כמו 65 מ"ר), עם מקלחת ושירותים נפרדים, שני חדרי שינה, סלון ומטבח קטן ו... מרפסת!!

בהשוואה לתנאי הדיור של רוב החברים בשנות הנוסטלגיה, שיכון הוותיקים נחשב כמעט למלון 5 כוכבים בקיבוץ, והזכאים לעבור ולגור בו היו רק הוותיקים (כלומר מייסדי הקיבוץ) שהגיעו לגיל המופלג של סביבות ה-  40 שנה.  חברים שהגיעו לוותק הנכסף (ולזכויותיו..!) ושלא רצו לעבור מדירתם הישנה-המוכרת-האהובה, היו זכאים לשיפוץ שיהפוך אותה ל"שיכון וותיקים".

 ראויה לציון העובדה שתכנון ובניית שיכוני הוותיקים בקיבוצים, ככלל,  נעשה - עדיין -  ברוח השיתופיות והיחד האידיאליים של אז: בית משותף של ארבע יחידות דיור מחוברות ואפילו, בהרבה מקרים, מרפסת אחת ארוכה ומשותפת...

כיום, ברוב הקיבוצים, הזכות לדיור משופר כוללת גם משפחות צעירות ורווקים בשנות ה- 30 המוקדמות. השאיפות הבורגניות (הלגיטימיות...) הן, כמובן, גדולות לעין שיעור לעומת שיכון הוותיקים של פעם וכוללות, בין השאר, קוטג' דו-מפלסי מפואר של 100 עד 150 מ"ר (תלוי ביכולתו הכלכלית של הקיבוץ) ובו 3-4 חדרי שינה, 2 מקלחות וחדרי שירותים, חדר מחשב, מטבח מאובזר וסלון רחב ידיים, מרפסת אולימפית ו... מגרש חניה צמוד למכונית הפרטית.









 
הצטרפו אלינו גם בפייסבוק
עדכונים - בלוגים - אירועים - אלבומי תמונות - סרטונים נדירים


שלח דף זה לחבר תגובות, הערות, והוספת מידע, מושגים ונושאים למנוי חינם על מגזין הנוסטלגיה"כובע טמבל" הוסף למועדפים



כל הזכויות שמורות © לאתר נוסטלגיה אונליין ו/או לבעלי התכנים, הדימויים והתצלומים.