חיפוש:   בכל האתר  בשמות הערכים  בקרדיטים     חפש  |  חיפוש תמונות בנושא:   חפש
   מפת האתר  |   כרגע באתר: 149 מבקרים   |  כניסה לדף האישי    
עורך: דייויד סלע
דבר העורך כתבו לעורך
| עמוד הבית | מי אנחנו | מרכז מידע לגולש | על נוסטלגיה ורטרו | קרדיטים | צרו קשר | גולשים כותבים
 

+   אביזרים וחפצים
+   אוספים ותחביבים
+   אז - וכעת
+   אירועים ושנים
+   ארכיון האישים
+   ארכיון הוידאו
+   ארכיון הישראליאנה
+   ארכיון הכרזות
+   ארכיון המצגות
+   ארכיון הקול
+   אתרי נוסטלגיה
+   בידור ופנאי
+   בקיבוץ
+   בריאות, טיפוח וניקיון
+   בשכונה
+   בתים ומבנים מספרים
+   גלויות בולים וסמלים
+   דירה ובניין
+   היום בהיסטוריה
+   המקום בו גרנו
+   העפלה ועליות לא”י
+   חג ומועד
+   טלוויזיה ורדיו
+   ילדות נשכחת
+   לבוש אופנה והנעלה
+   מוזיקה שיר וזמר
+   מזון ומשקה
+   משחקים וצעצועים
+   מתחם מורים
+   נוסטלגיה בצה”ל
+   ספורט
+   ספרות נוסטלגית
+   עבודה ומלאכה
+   פוליטיקה ובחירות
+   רדיו נוסטלגיה
+   רכב ותחבורה
+   רשת חברתית
+   שונות
+   שירותי גולש
+   שפה עברית
+   תיאטרון עברי
+   תקשורת מדיה ופרסום

האתר מוקדש לזכרו של
 יוסי פשרמן (פשי) ז"ל
2003 – 1954

מעל ל - 1100
סרטוני וידאו נוסטלגיים
בארכיון הוידאו שבאתר

יום העצמאות ה-7
 

הצוללת דקר
 

תל אביב הקטנה
 
 




משחקי שכונה

למטההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

"למטה" לא היה משחק, אלא אתר המשחקים השכונתי: חצר/כביש/מדרכה/השטח שתחת המרפסת של הקומה הראשונה.

אני יורד למטה פירושו - אני הולך לשחק עם החברים של השכונה.  והפועל היוצא של "למטה" היה :  הביתה...יוסי... בוא מיד הביתה!!!  הקריאה האולטימטיבית לארוחת הערב - בדר"כ כשכבר חושך ואבא כבר בגופייה על המרפסת. השאגה של האם העבריה: בוא הביתה תיכ?ף (ב"כ" דגושה) וחמש דקות מאוחר יותר תבוא תיכף ומייד או שאבא יורד אליך ומחטיף לך פלאסק!!!

בשיר "פנס בודד" (ח. גורי / א. ארגוב) שרו "התרנגולים":
"...וכשפספוס נשען בחוץ על אופניו / והחצר כולה מלאה בשריקותיו, / אני יוצא אל המרפסת וקורא: / "שמע ילד, לך הביתה או אני יורד". / "רק עוד רגע, ילד, רק עוד רגע קט / לא נורא, שחק קצת, צעק - אבל מעט". / אז רציתי להפחיד אותו כאילו - / אבל לא ירדתי אפילו...".

 

''...בכל יום, בדיוק בשעה שבע בערב, ...היו יוצאות אל המרפסות ...אמהות מעוצבנות, וכמו תזמורת לא מכוונת...היו קוראות יחד לילדים שלהן, או יותר נכון, צועקות להם שיצאו ממקומות המסתור בגינות של השכנים או מאחורי המכוניות ויעלו הביתה לאכול. כשלצעקות נוספו גם איומים, הופיעו ילדים מכל כיוון...הם התחרו ביניהם מי יעלה ראשון בחדרי המדרגות. תוך כמה דקות שככה ההמולה וברחוב השתרר שקט''.
''חנה'' מאת איתי לב, ספרית 'מעריב' עמוד 17.


לצפיה בכל התגובות - לחצו כאן




מדרכותהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

האיור מתוך הספר אמת או חובה - משחקי ילדות שאהבנו. דייויד סלע / הוצאת כתר
מאייר: איתן קדמי.

 

 

היה נקרא גם "פינות" ובירושלים -"סף". משחק המדרכות היה משחק כדור של שני משתתפים. כל אחד מהמשתתפים היה נעמד בקצה המדרכה, ומנסה להשליך את הכדור כך שיפגע בשפת המדרכה שממול ויחזור אליו. כל פגיעה בשפת המדרכה זיכתה בנקודה, היו כאלה שידעו איך להשליך את הכדור בעוצמה למדרכה ממול כך שהוא היה פוגע במדרכה, חוזר בתנופה למדרכה של הזורק ופוגע בשפת המדרכה גם שם. לא רק שהמשחק עבר מהעולם, גם האפשרות לשחק אותו: ברחובות של אז הייתה מכונית עוברת פעם בשעה.




מוטראסהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

ראו בשלוש מקלות.




מחבואיםהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

האיור מתוך הספר אמת או חובה - משחקי ילדות שאהבנו. דייויד סלע / הוצאת כתר
מאייר: איתן קדמי.

אחד הילדים שנקרא "העומד" עומד על פניו לקיר ועיניים עצומות. הוא סופר בקול רם ומאפשר תוך כדי כך לחבריו להתחבא. כשסיים בדרך כלל אומר העומד את דברי הקסם "מי שעומד מאחורי ומצדדי ומכל עברי - הוא העומד", ובכך פוסל אפשרות נבזית של אחת המתחבאים לעמוד חרש מאחורי העומד, וברגע שהעומד סיים ספירתו ופקח את עיניו דופק המתחבא על הקיר וצועק "אחת שתיים שלוש - דפקתי אותך".

לאחר שה"עומד" מסיים את ספירתו הוא מתחיל לחפש את המתחבאים. לעזרתו היה יכול העומד לגייס את בקשת ה"השמיע קול".  הוא היה מכריז בקול רם את שמו של אחד המתחבאים ומבקש ממנו להשמיע קול. "יוסי, השמיע קול", וכו'. המתחבא ששמו הוזכר היה חייב להשמיע קול, ובדרך כלל היינו משמיעים קולות של חיות שונות, אבל לעיתים זה היה מספיק לעומד שאוזניו היו קרויות לאתר את מקום המחבוא. כשהעומד היה מזהה את אחד המתחבאים הוא היה רץ חזרה למקום בקיר וצועק בקול את שמו של המתחבא שאותר, מציין את מקום המחבוא ודופק על הקיר שלוש פעמים: "...אחת שתיים שלוש, שלומי מאחורי עץ התות, דפקתי אותך".

הייתה גם וורסיה נוספת למשחק מחבואים: "מחבואי-קופסה". היה זה  משחק שהיה נפוץ באזור חיפה. הקופסה היתה נבעטת למרחק, (קופסת שימורים ריקה) העומד הלך להביא אותה ובינתיים היו הילדים מתחבאים. העומד היה מחפש את המתחבאים וכשהוא לא היה רואה, היה מישהו מהמתחבאים רץ ובועט בה, והעומד היה צריך להביאה חזרה, משחק שהיה נחשב מרתק ומלא אדרנלין.

 

 שלישיית הגשש החיוור שרה בשירם של ,ח. גורי / א. ארגוב, "פנס בודד":
"...היה היה פנס בודד בקצה שכונה / והוא האיר את ילדותנו הקטנה / והוא האיר את משחקי המחבואים / ולאורו היו הקדרים באים...".




מחנייםהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

 האיור מתוך הספר אמת או חובה - משחקי ילדות שאהבנו. דייויד סלע / הוצאת כתר
מאייר: איתן קדמי.

 

משחק כדור. קבוצת הילדים מתארגנת בין שני ילדים שנקראים "זורקים", אחד בכל צד. תפקידם של הזורקים הוא "לשרוף" את הילדים המשחקים, תפקיד הילדים הוא לשרוף את הזורקים. הזורקים משליכים את הכדור מצד לצד, אם אחד הילדים הצליח לתפוס את הכדור במעופו - הזורק נשרף ויוצא מהמשחק. לעומת זאת יש לזורק אפשרות גם לנסות לפגוע באחד הילדים על ידי הטחת הכדור לכוונו. אם הילד תופס את הכדור - הזורק נשרף ויוצא מהמשחק. אם הכדור פוגע בילד וניתז ממנו והלאה - הילד נשרף ויוצא מהמשחק. ילד שתופס את הכדור מקבל נקודה הנקראת "חסימה" בה הוא משתמש כאשר זורקים לעברו כדור והוא נפגע. אין הגבלה על מספר ה"חסימות" שמשחק אחד יכול לצבור.

היו שני סוגי מחניים: "מחניים קטנים" ומחניים גדולים". הגדולים היה הגרסה הממסדית (גרסת בית הספר) של משחק זה ובו לכל קבוצה שכללה 8 שחקנים היתה טרטוריה מוגדרת ומסומנת והמשתתפים שימשו הן כ"זורקים" והן כ"תופסים" בהתאם למהלך המשחק. קבוצה שכל שחקניה "ירדו" הוכרזה כמפסידה.




מטבעהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

האיור מתוך הספר אמת או חובה - משחקי ילדות שאהבנו. דייויד סלע / הוצאת כתר
מאייר: איתן קדמי.


משחק שהיה משוחק בעיקר בחנוכה על ידי ה"ילדים הגדולים" בלבד, כיוון שהיה משחק על כסף. היו מביאים את מעות החנוכה, עומדים מול הקיר וכל אחד בתורו היה זורק מטבע, של גרוש, חמישה גרוש וכו" לעבר הקיר. מי  שהמטבע שלו הגיע הכי קרוב לקיר - היה אוסף את כל שאר המטבעות של חבריו.

 

משחק אחר עם מטבעות, מסוכן הרבה יותר, היה נהוג אצל ילדים שהתגוררו בסמוך למסילת רכבת. היו לוקחים מטבע, מניחים אותו על הפסים, ומחכים שתבוא רכבת, תעבור על המטבע ו"תערגל" אותו. המטבע, לאחר מעבר הרכבת, היה הופך לעיגול פח דקיק, רחב בהרבה מגודל המטבע המקורי. בייחוד היינו מתלהבים מהמטבע של גרוש (עשר פרוטות דאז) שהיו לו שוליים מסולסלים, ושעם קצת מזל היו נשמרים גם אחרי ה"ערגול".




מטפחתהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

ראו במשחק יש לנו גולם במעגל.




מלחמההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

האיור מתוך הספר אמת או חובה - משחקי ילדות שאהבנו. דייויד סלע / הוצאת כתר
מאייר: איתן קדמי.

בתקופה שבה כולם הלכו לצבא, בזמנים בהם חיילים העדיפו לצאת בערב לסרט עם מדים כי זאת הייתה גאווה, בזמנים בהם האבא שלנו הלך למלחמה והכל היה "סוד צבאי" - רצינו גם אנחנו, הילדים, להשתתף בחגיגה. אי לכך פותח המשחק מלחמה שהיה משחק של בנים בלבד. שתי קבוצות היו  מתבצרות מעברי גבעה או במרחק סביר, והמשתתפים היו זורקים לעבר הקבוצה השניה "גושים" (גושי חול) או צולפים אבני חצץ ברוגטקה.

המלחמות הכי טובות וגם הכי אכזריות היו נגד הילדים של הרחוב השכן. ברוב המקרים פרצו המלחמות הללו ללא כל סיבה.  השמועה הייתה פושטת חיש קל בקרב כל הילדים ברחוב, כולם היו רצים ברחוב מצד לצד עם פנים מלאי חשיבות, מצטיידים בתחמושת, קובעים אסטרטגיה, עוברים בחרש דרך החצרות  ואז פורצים בריצה אינדיאנית וצווחות מחרישות אוזניים לרחוב השכן ותוקפים כל ילד אומלל שאיתרע מזלו הרע לצאת מביתו באותו הרגע... 




מעביר מכסהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

במסגרת משחקי הילדות היה לנו משחק (בחצר כמובן) שנקרא "מעבירי מכס".
וזה הולך ככה: מתחלקים לשתי קבוצות. קבוצה אחת מסמנת עיגול גדול מאבנים ויושבת בתוכו, וקבוצה שניה מנסה להכניס חפצים לתוך המעגל, והקבוצה בתוך המעגל מנסה למנוע את הכנסת החפצים. ככל שיותר מכניסים כך יש יותר נקודות.




מפתחהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

האיור מתוך הספר אמת או חובה - משחקי ילדות שאהבנו. דייויד סלע / הוצאת כתר
מאייר: איתן קדמי.

 

נקרא היה גם "פצץ". היה זה  מסוג המשחקים המסוכנים. היינו מסליקים את המפתח של בר המזנון שבסלון שהיה בעל גוף צינורי דק, ודוחפים לתוכו ראשי גפרורים. לאחר מכן היינו מחדירים לגוף המפתח מסמר ומהדקים אותו הדק היטב לראשי הגפרורים הדחוסים בתוכו. לקצה המפתח  היינו קושרים חוט, ובעזרתו היינו מטיחים את המפתח במהירות רבה אל עבר הקיר, פעולה שדרשה מיומנות. ברגע התנגשות המפתח המלא בראשי גפרורים בקיר היה נשמע קול פיצוץ עז לצהלות הילדים הנוכחים.
היינו משחקים מפתח בעיקר בתקופת פורים, קול הנפץ העז נבלע בקולות הפיצוץ של אקדחי הקפצונים ושאר כלי המשחית.

תגובות:

ברחובות קראנו לזה "תרחה"-מפתח חלול ממולא בגופרית מכמה גפרורים+מסמר- ומכה-ובומבה -פיצוץ

שוקי
shukibon@gmail.com




משחק הצלליותהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

משחק ושעשוע שלא היה צריך לקנות אותו או לחכות בכיליון עיניים ליום ההולדת כדי לקבלו כמתנה - היה משחק הצלליות.
כל מה שהיה צריך זה מקור אור, זוג ידיים ודמיון, וכמובן גם קיר ריק וחלק שלא היו תלויות עליו תמונות גובלן או אחרות, ושלא כוסה בשפריץ או טפטים.

ישבנו חבורת ילדים וניסינו להטיל על הקיר צללית שנוצרה על ידי הידיים שחצצו בין מקור האור והקיר. המטרה הייתה ליצור דמות של בעל חיים שהתקבלה בהתאם לתנוחה של כפות הידיים. התחלנו בדמות של פרפר או ציפור במעופה, שנראו כמשימה הפשוטה ביותר. ניסינו גם ראש של שור עם קרניים, ועוד. היו כאלה שהתמזל מזלם ובביתם נשמרו קלפים שצורפו שנים רבות קודם לכן לטבלאות שוקולד, ועליהם איור עם הוראות ליצירת צלליות. הם יכלו להתאמן להם בניחותא בבית, ואחר כך להפליא ביכולתם ליצור חיים על הסדין הלבן, בתקופה בה עוד לא הייתה עדיין טלביזיה, ולמי היה כסף ללכת לקולנוע? אבל האמת היא, שמשחק הצלליות הזה פיתח בעיקר את הדמיון שלנו: זאת כיוון שברובם של המקרים - היה צריך הרבה מאוד דימיון כדי לנחש מה מנסה המשחק התורן להציג לנו על מסך הסדין....("...אתה לא רואה שזה חמור??? תפעיל את הדימיון שלך, חמור אחד...").

אמנות הצלליות הייתה נפוצה מקדמת דנא בעולם הערבי, והיו אף מופעי תיאטרון צלליות שנקרא בערבית "קרקוז".
ולהבדיל - בשנות החמישים פעל בארץ אמן צלליות בשם נתן אלמוזלינו שהיה מופיע בבתי ספר, אירועים ומסיבות ומעלה מופע שלם של צלליות בעשר אצבעותיו.




משחק לשבתהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

הביטוי "כסא לשבת" (מלשון היום השביעי בשבוע ) מתייחס למשחק שבו שני ילדים ניצבים זה מול זה. כל אחד מהם מקפל את ידו הימנית ומחזיק בזרועו השמאלית בכף ידו הימנית - בכף ידו השמאלית מחזיק בזרוע ימין המקופלת של הילד מולו. נוצר מעין כסא שעליו יושב ילד שלישי. המשחק הוא: לשאת את הילד למרחק הגדול יותר. ניתן היה להתחרות בשלשות אחרות של ילדים









 
הצטרפו אלינו גם בפייסבוק
עדכונים - בלוגים - אירועים - אלבומי תמונות - סרטונים נדירים


שלח דף זה לחבר תגובות, הערות, והוספת מידע, מושגים ונושאים למנוי חינם על מגזין הנוסטלגיה"כובע טמבל" הוסף למועדפים



כל הזכויות שמורות © לאתר נוסטלגיה אונליין ו/או לבעלי התכנים, הדימויים והתצלומים.