חיפוש:   בכל האתר  בשמות הערכים  בקרדיטים     חפש  |  חיפוש תמונות בנושא:   חפש
   מפת האתר  |   כרגע באתר: 163 מבקרים   |  כניסה לדף האישי    
עורך: דייויד סלע
דבר העורך כתבו לעורך
| עמוד הבית | מי אנחנו | מרכז מידע לגולש | על נוסטלגיה ורטרו | קרדיטים | צרו קשר | גולשים כותבים
 

+   אביזרים וחפצים
+   אוספים ותחביבים
+   אז - וכעת
+   אירועים ושנים
+   ארכיון האישים
+   ארכיון הוידאו
+   ארכיון הישראליאנה
+   ארכיון הכרזות
+   ארכיון המצגות
+   ארכיון הקול
+   אתרי נוסטלגיה
+   בידור ופנאי
+   בקיבוץ
+   בריאות, טיפוח וניקיון
+   בשכונה
+   בתים ומבנים מספרים
+   גלויות בולים וסמלים
+   דירה ובניין
+   היום בהיסטוריה
+   המקום בו גרנו
+   העפלה ועליות לא”י
+   חג ומועד
+   טלוויזיה ורדיו
+   ילדות נשכחת
+   לבוש אופנה והנעלה
+   מוזיקה שיר וזמר
+   מזון ומשקה
+   משחקים וצעצועים
+   מתחם מורים
+   נוסטלגיה בצה”ל
+   ספורט
+   ספרות נוסטלגית
+   עבודה ומלאכה
+   פוליטיקה ובחירות
+   רדיו נוסטלגיה
+   רכב ותחבורה
+   רשת חברתית
+   שונות
+   שירותי גולש
+   שפה עברית
+   תיאטרון עברי
+   תקשורת מדיה ופרסום

האתר מוקדש לזכרו של
 יוסי פשרמן (פשי) ז"ל
2003 – 1954

מעל ל - 1100
סרטוני וידאו נוסטלגיים
בארכיון הוידאו שבאתר

יום העצמאות ה-7
 

הצוללת דקר
 

תל אביב הקטנה
 
 




הבחירות לכנסת

02 - הכנסת השניה
שתף 
בחירות לכנסת השנייה (30 ביולי 1951 - כ"ו בתמוז, התשי"א)

תקציר
הבחירות לכנסת השנייה התקיימו בכ"ו בתמוז ה'תשי"א - 30 ביולי 1951. בחירות אלו התקיימו על רקע משבר בין מפלגת השלטון מפא"י ובין המפלגות הדתיות על רקע החינוך האחיד וגיוס בנות לצה"ל, אולם המאבק האמיתי התנהל בין מפא"י ובין הציונים הכלליים, שביקשו לנצל את מדיניות הצנע הכושלת של הממשלה כדי להפוך למפלגה השנייה בגודלה במדינת ישראל.

תוצאות הבחירות הורו כי מפא"י שמרה על כוחה: 37.3% מבעלי זכות הבחירה נתנו את קולם למפא"י שצברה 45 מנדטים. הציונים הכלליים שילשו כמעט את כוחם, אך לאחר הבחירות נותרו מחוץ לממשלה, והקואליציה נותרה כפי שהייתה, קואליציית מפא"י-דתיים.

תקציר התוצאות*

שם הרשימה

מס' קולות כשרים

קולות באחוזים

מס' מנדטים

מפא"י

256,456

37.3

45

ציונים כלליים

111,394

16.2

20

מפ"ם

86,095

12.5

15


                                   * כל תוצאות הבחירות לכנסת ה-2 מפורטות בהמשך הערך

ציטוטים, משפטי מפתח, תעמולת בחירות

  • "הפרוגרסיבים - סיעת האחריות הממלכתית בכנסת". המפלגה הפרוגרסיבית.
  • "אל תצביע בשביל המפלגות הבלתי דתיות. אל תבזבז את קולך למפלגות דתיות שלא היה להן השפעה". הפועל המזרחי.
  • "מספיק ודי בשלטון מפא"י". הציונים הכלליים.
  • "נמאס משלטון הפנקס". הציונים הכלליים.
  • "תנו לחיות בארץ הזאת!". הציונים הכלליים.
  • "דת ללא כפיה, כלכלה ללא הפליה". רשימת המזרחי.
  • "פעל - השתחרר מקבלי הבירוקרטיה, הבטח חירותך". תנועת החרות.

הרחבה

רקע היסטורי
הבחירות לכנסת השנייה התקיימו על רקע משבר חמור בין מפלגת השלטון מפא"י ובין המפלגות הדתיות, על רקע החינוך האחיד לילדי העולים במעברות וגיוס הנשים לצה"ל. המשברים הקואליציוניים החלו בשנת 1950, והחריפו עד כדי כך שבפברואר 1951, לאחר התפטרותו של שר הדתות יהודה לייב מימון, הפסידה הממשלה בהצבעה על מדיניות החינוך שלה. דוד בן-גוריון פירש את ההפסד בהצבעה זו כאי אמון בממשלה, והגיש את התפטרותו לנשיא המדינה חיים ויצמן.

בן-גוריון החליט לא להקים ממשלה חדשה אלא לכהן בממשלת מעבר ולהקדים את הבחירות לכנסת. לאחר תקופה של אי ודאות שלטונית, שנבעה אף מחוסרים בחוק, התקבלו באפריל 1951 שני חוקים: חוק המעבר לכנסת השנייה קבע את המסגרת החוקית הכללית למעבר בין הכנסת הראשונה והכנסת השנייה, ואילו חוק נוסף הורה על פיזור הכנסת הראשונה ועל עריכת בחירות ב-30 ביולי 1951. כן הוחלט כי כל מי שהיה תושב מדינת ישראל ב-1 במרץ 1951 רשאי יהיה להצביע בבחירות. החלטה זו פירושה היה כי העולים החדשים שהגיעו לארץ בהמוניהם בשנתיים הקודמות, הם שיכריעו את מערכת הבחירות. מספרם של בעלי זכות הבחירה כמעט הוכפל בין שתי מערכות הבחירות.

מערכת הבחירות
מערכת הבחירות הקודמת בשנת 1949 התנהלה על רקע שאלות ביטחוניות ומדיניות, ונוהלה בעיקר בין מפא"י ובין מפ"ם. שאלות אלו נדחקו עתה הצידה, עם תום מלחמת העצמאות, והפכו חשובות פחות עיני הבוחרים. מפ"ם, שהייתה בבחירות הראשונות יריבתה הגדולה של מפא"י, נחלשה באופן ניכר בגלל מחלוקות בתוכה ועמדה על סף פילוג בין שני מרכיביה, אחדות העבודה - פועלי ציון והשומר הצעיר. בתוך התנועה הקיבוצית עצמה היה הקרע בין אנשי מפא"י ואנשי מפ"ם בשיאו, ואף הוא החליש מאוד את עמדת התנועה בבחירות.

המפלגות הדתיות, שהתמודדו בשנת 1949 במסגרת החזית הדתית המאוחדת, לא שמרו על אחדותן, ובבחירות אלו התמודדו בארבע מפלגות שונות: "המזרחי", "הפועל המזרחי", "אגודת ישראל", ו"פועלי אגודת ישראל".

תנועת החירות, שהייתה האופוזיציה הימנית למפא"י בבחירות הקודמות, הייתה גם היא בפילוג עמוק, בין מנהיגה, מנחם בגין, לבין חברי "הקבוצה האמריקנית" (ערי ז'בוטינסקי, שמואל מרלין והלל קוק) ושמואל תמיר, שטענו כי בגין אינו נועז דיו ושבהנהגתו הפכה המפלגה ל"בורגנית".

מערכת הבחירות התנהלה למעשה בין מפא"י ובין הציונים הכלליים, שראו בעצמם חלופה לשלטון, וסברו כי יש בכוחם להביס את מפא"י. סברה זו התעוררה בעוז אחרי הבחירות המוניציפאליות שהתקיימו בנובמבר 1950, והיוו הפתעה מרעישה גם לציונים הכלליים וגם למפא"י: הציונים הכלליים זכו בכ-25 אחוז מכלל קולות הבוחרים והצליחו לכבוש או לשמור על ראשות כמה מן הערים המרכזיות בישראל, ובראש ובראשונה תל אביב, שנותרה בראשות ישראל רוקח. סיסמתם של הציונים הכלליים במסע הבחירות המוניציפאלי הייתה "תנו לחיות בארץ הזאת", ו"נמאס משלטון הפנקס", והיא התמקדה בחולשתה הגדולה של מפא"י: משטר הצנע, שלדעת רבים, כולל במפא"י, נכשל כישלון חרוץ. מפא"י הגיבה בהקלות במדיניות הצנע ובהקמת ועדה בראשות צבי ברנזון במרץ 1951 במטרה להכין את הצעת חוק הביטוח הלאומי עוד לפני הבחירות לכנסת השנייה, למרות שהיה ברור שאין למדינה היכולת להפעיל את החוק במשאביה המצומצמים. משה שרת טען ביומנו שהבחירות לרשויות המקומיות היו הסיבה האמיתית לבחירות.

למרות שהבחירות המוניציפאליות נערכו בערים, מקום שבו הייתה לציונים הכלליים נוכחות חזקה ממילא, סברו במפלגה כי יוכלו לשחזר את הישגם ואף להגדילו. תחת הסיסמה "מספיק ודי בשלטון מפא"י" ניהלו הציונים הכלליים מערכת בחירות אגרסיבית, שבה תקפו את בן-גוריון ואת דב יוסף, כשהם פורטים על הנימים הרגישות של מוראות משטר הצנע השנוא. הדברים הגיעו עד כדי כך שבמאי 1951, כאשר נסע בן-גוריון לארצות הברית, הוא נתקל שם בהתנגדות חריפה מצד ראשי הסתדרות ציוני אמריקה, ובהם הרב ד"ר אבא הילל סילבר, שהחליטו בוועידתם השנתית להביע תמיכה בציונים הכלליים בבחירות בישראל.

בן-גוריון לא נשאר פסיבי במאבק זה. הוא האשים את הציונים הכלליים בפגיעה ב"מפעל ההיסטורי" של הקמת מדינת ישראל, בכך שסירבו להצטרף לממשלתו ללא תנאי. בן-גוריון קיים עצרות המונים במעברות וביישובי העולים, ובהן זכה לתופעות של אהדה והערצה. אהדתם האישית של העולים לבן-גוריון עלתה בהרבה על האהדה למפלגת מפא"י. בן-גוריון גם טען שהציונים הכלליים מתנגדים לעלייה מסיבות כלכליות, וטען שהם מעדיפים את המעטים על פני הרבים.

תוצאות הבחירות
קולות כשרים 687,492
אחוז החסימה (1%) 6,874
קולות למנדט 5,692

 

שם הרשימה

מס' קולות כשרים

קולות באחוזים

מס' מנדטים

מפא"י

256,456

37.3

45

ציונים כלליים

111,394

16.2

20

מפ"ם

86,095

12.5

15

הפועל המזרחי

46,347

6.8

8

חרות

45,651

6.6

8

מק"י

27,334

4

5

מפלגה פרוגרסיבית

22,171

3.2

4

רשימה דמוקרטית לערביי ישראל

16,370

2.4

3

אגו"י

13,799

2

3

ספרדים ועדות מזרח

12,002

1.8

2

פא"י

11,194

1.6

2

המזרחי

10,383

1.5

2

קידמה ועבודה

8,067

1.2

1

התאחדות התימנים

7,965

1.2

1

חקלאות ופיתוח

7,851

1.1

1

 
 
 
תמונות, כרזות, מודעות וקטעי עיתונות ממערכת הבחירות לכנסת השנייה - 1951






 

 

 

 

 

 

 

 


 

 

 

 

 

  

 

 

 

 

 

 

 



 

 

 

 







 

 

 





מקורות לתכני הערך
דיויד סלע - עורך ראשי, אתר נוסטלגיה אונליין. ד"ר אברהם וולפנזון - יועץ אקדמי ועורך הפרק "תנועות ומפלגות פוליטיות".
ויקיפדיה, הספריה הלאומית, ארכיון אתר נוסטלגיה אונליין, אוסף התצלומים הלאומי.




03 - הכנסת השלישית
שתף 
בחירות לכנסת השלישית (26 ביולי 1955 - ז' באב, התשט"ו) 

תקציר
הבחירות לכנסת השלישית התקיימו ב-26 ביולי 1955 (ז' באב ה'תשט"ו). בבחירות אלו נראה היה בתחילה כי המתחרה הגדולה של מפלגת השלטון מפא"י תמשיך להיות מפלגת הציונים הכלליים.  

כאשר נספרו הקולות התברר כי ירד כוחה של מפאי שקיבלה 32.2% מהקולות שהקנו לה 40 מנדטים בכנסת, לעומת 45 מנדטים בכנסת השנייה. גם כוחם של הציונים הכלליים ירד מאוד. לעומת זאת תנועת החרות בראשותו מנחם בגין הכפילה את כוחה והפכה למפלגה השנייה בגודלה.

תקציר התוצאות*

שם הרשימה

מס' קולות כשרים

קולות באחוזים

מס' מנדטים

מפא"י

274,735

32.2

40

חרות

107,190

12.6

15

ציונים כלליים

87,099

10.2

13

                              * כל תוצאות הבחירות לכנסת ה-3 מפורטות בהמשך הערך

ציטוטים, משפטי מפתח, תעמולת בחירות

  • "לחסל את האפליה - בעד שוויון בכל לכל - הצבע ס'". ספרדים ועדות מזרח.
  • "המשימה - דרומה". דוד בן גוריון.

הרחבה

רקע היסטורי
הבחירות לכנסת השלישית התקיימו על רקע שובו של דוד בן-גוריון מפרישה קצרה לשדה בוקר לראשות מפא"י. בן-גוריון פרש מתפקיד ראש הממשלה ב-1953, אך מעולם לא ויתר בפועל על מושכות השלטון. באמצעות שלוחיו, ובתקופה זו במיוחד משה דיין (הרמטכ"ל דאז) ושמעון פרס, חתר בן-גוריון בהתמדה תחת ראש הממשלה משה שרת. כך, לדוגמה, הופעלו כוחות צה"ל במקרים שונים לאחר היוועצות בין בן-גוריון לדיין, בלי שראש הממשלה יהיה שותף להכרעות.

כאשר שב בן-גוריון לשולחן הממשלה ב-21 בפברואר 1955 היה ברור כי ימיו של שרת בתפקיד ספורים. בן-גוריון זכה בתפקיד שר הביטחון, לאחר שפנחס לבון נאלץ לעזוב את המשרד בגלל מעורבותו בעסק הביש. "העסק הביש" עתיד היה להטיל את צילו גם על מערכות הבחירות הבאות, אך לעת עתה נותר בעיקרו סמוי מידיעת הציבור הישראלי. ברור היה כי בן-גוריון יעמוד בראש רשימת מפא"י לבחירות, והחודשים האחרונים לכהונת הממשלה התאפיינו בסכסוכים בינו ובין ראש הממשלה שרת, לו היה כביכול כפוף.

ערב הבחירות נתן בית המשפט המחוזי בתל אביב את פסק הדין בעניינו של ישראל קסטנר. במשפט הואשם מלכיאל גרינוולד בהוצאת דיבתו של קסטנר, אך סנגורו של גרינוולד, שמואל תמיר, הצליח  להפוך את המשפט למשפטו של קסטנר, שהיה מאנשי ממסד מפא"י, ושל משטר מפא"י בכללו, אשר לא עשה כביכול את המרב להצלת יהודי אירופה. בפסק הדין קבע בית המשפט כי קסטנר "מכר את נשמתו לשטן". על רקע פסק הדין הגישה חרות הצעת אי אמון בממשלה, ב-28 ביוני 1955. הציונים הכלליים, שהיוו את המפלגה השנייה בגודלה בכנסת, והיו שותפים בקואליציה, נמנעו מהצבעה, וסירבו לדרישתו של ראש הממשלה משה שרת להתפטר מן הממשלה. שרת הגיש את התפטרות הממשלה, והקים מיד ממשלת מעבר בלי הציונים הכלליים.

מערכת הבחירות
נדמה היה כי, כבמערכת הבחירות הקודמת יריבתה העיקרית של מפא"י תהיה הציונים הכלליים. ואכן, עיקר הסערה במערכת הבחירות נסבה סביב היריבות בין מפלגה זו ובין מפא"י, והמשבר שחוללו הציונים הכלליים בעניין קסטנר.

פצצות שהוטלו באסיפות הציונים הכלליים, וליד דירתו של ראש עירית תל אביב ישראל רוקח גרמו לסערה, אך לא פגעו באיש. הציונים הכלליים האשימו את שירות הביטחון הכללי (אשר נקרא בפיהם "שירות הבילוש המאורגן"), שנשלט בידי איסר הראל איש מפא"י. במאי 1955 הוטמנה פצצה בדפוס "ישראל" בתל אביב, שבו הודפס השבועון "העולם הזה".

מערכת הבחירות של מפא"י נוהלה כאשר בראשה עומד, כביכול, משה שרת, אך ברור היה כי לאחר הבחירות מי שירכיב את הממשלה יהיה דוד בן-גוריון. סיסמתו של בן-גוריון במהלך הבחירות הייתה "המשימה - דרומה", ונאומיו, שלשמיעתם התקבץ לעתים קהל של עשרים אלף איש, נגעו לפיתוח הנגב. שבוע לפני הבחירות התקיים טקס חנוכה חגיגי של מפעל ירקון-נגב, שבפועל הופעל רק קרוב לשנה לאחר הבחירות, בה השתתפו כל ראשי המדינה, והוצג מערכת טכנית מרהיבה שבאה להדגיש את הישגי הפיתוח של המדינה.

דרישתו של בן-גוריון מהבוחר הייתה כי ייתן למפא"י רוב מוחלט, אשר יסייע לה בהפיכת שיטת הבחירות לשיטה אזורית, דבר שיתקן את המערכת הפוליטית (מטרה שבה תמך בן-גוריון כל ימיו). בן-גוריון סבר, ככל הנראה, כי שיטת בחירות אזורית, המעניקה עדיפות למפלגות הפרושות היטב על–פני כל המדינה, תשרת את מפא"י טוב יותר.

אל מול מפלגות אלו עמדו מפלגות נוספות. תנועת החרות של מנחם בגין עמדה עתה לאחר מבחנים קשים בפרשת הסכם השילומים ובעניין קסטנר. בגין עצמו הצליח להיחלץ מן המשברים שבהם היה  נתון לאחר כישלונו בבחירות לכנסת השנייה, ולאחר סערות השילומים, ולעמוד בראש אסיפות שבהן נכחו לעתים אף 5,000 אנשים. באסיפות אלו היה נואם בחריפות כנגד השחיתות הממסדית של מפא"י. בנוסף ביקר את הציונים הכלליים ואמר שהם ויתרו על האלטרנטיבה לטובת חיבור לשלטון ותיקים בכירים. לעתים היה מוציא מכיסו שטר של דולר וטוען כי על אף שמפא"י קיבלה מארצות הברית אלף דולר עבור כל תושב בישראל, הרי שכסף זה לא הגיע אל האזרחים. בתעמולה זו הצליח בגין להציג עצמו ואת חרות כחלופה לשלטון מפא"י ולרכוש את לבם של רבים מבני השכבות החלשות, עולים חדשים ובני עדות המזרח, ציבור אשר נותר נאמן לבגין ולתנועתו במשך שנים רבות.

מפ"ם התפצלה, כאשר משה סנה, אשר ייצג את הפלג השמאלי במפלגה, הצטרף למק"י, והפלג הימני הקים מפלגה בשם אחדות העבודה - פועלי ציון אשר רצה בבחירות אלו בצורה עצמאית. אחדות העבודה הצליחה אף היא לסחוף קהל במסריה האקטיביסטיים. יגאל אלון, אשר שב מלימודיו באנגליה והצטרף אל הקלחת הפוליטית, עמד אף הוא בראש אסיפות שבהן נאספו אלפי אנשים, ודרש "מדיניות אקטיבית של שלום וטקטיקה אקטיבית של הצבא". אחדות העבודה טענה שבחיבורה עם הציונים הכלליים, ויתרה מפא"י על ההגמוניה הפועלית וטענו שאחדות העבודה תחזיר את מפא"י למדיניות הנכונה. בו בזמן תקפו את הגישה המדינית של שרת, האשימו אותו בפשרנות יתר וקראו לאקטיביזם.

המפלגות הדתיות, אשר בבחירות הקודמות רצו בארבע מפלגות, רצו עתה בשתי מסגרות - "חזית דתית לאומית" שאיחדה את "המזרחי" ואת "הפועל המזרחי" ו"חזית דתית תורתית" אליה הצטרפו "אגודת ישראל" ו"פועלי אגודת ישראל".

 

תוצאות הבחירות
מספר בעלי זכות הצבעה 1,057,609
קולות כשרים 853,219
אחוז החסימה (1%) 8,532
קולות למנדט 6,938

שם הרשימה

מס' קולות כשרים

קולות באחוזים

מס' מנדטים

מפא"י

274,735

32.2

40

חרות

107,190

12.6

15

ציונים כלליים

87,099

10.2

13

חזית דתית לאומית

77,936

9.1

11

אחדות העבודה

69,475

8.2

10

מפ"ם

62,401

7.3

9

חזית דתית תורתית

39,836

4.7

6

מק"י

38,492

4.5

6

מפלגה פרוגרסיבית

37,661

4.4

5

רשימה דמוקרטית לערביי ישראל

15,475

1.8

2

קידמה ועבודה

12,511

1.5

2

חקלאות ופיתוח

9,791

1.1

1

תמונות, כרזות, מודעות וקטעי עיתונות ממערכת הבחירות לכנסת השלישית - 1955 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

  

 




 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


 


 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

  

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

  






מקורות לתכני הערך
 דיויד סלע - עורך ראשי, אתר נוסטלגיה אונליין. ד"ר אברהם וולפנזון - יועץ אקדמי ועורך הפרק "תנועות ומפלגות פוליטיות".
ויקיפדיה, הספריה הלאומית, ארכיון אתר נוסטלגיה אונליין, אוסף התצלומים הלאומי.




04 - הכנסת הרביעית
שתף 
בחירות לכנסת הרביעית (3 בנובמבר 1959 - ב' בחשוון, התש"ך)

תקציר
הבחירות לכנסת הרביעית אשר התקיימו ב?3 בנובמבר 1959, ב' בחשוון ה'תש"ך, נערכו בתקופת שיא כוחה של מפא"י בראשות דוד בן-גוריון. בבחירות אלו זכתה מפא"י בהישג הגדול בתולדותיה כאשר 38.2% מהקולות הצביעו מפא"י, (סה"כ  370,585 מצביעים למפא"י) שהקנו למפלגה 47 מנדטים.

תקציר התוצאות*

שם הרשימה

מס' קולות כשרים

קולות באחוזים

מס' מנדטים

מפא"י

370,585

38.2

47

חרות

130,515

13.5

17

מפד"ל

95,581

9.9

12


                         *כל תוצאות הבחירות לכנסת ה-4 מפורטות בהמשך הערך
 
אחוז הצבעה
כ?81.6% מכלל בעלי זכות הבחירה.
 
ציטוטים, משפטי מפתח, תעמולת בחירות
  • "הגידו כן לזקן".
  • "הלוחמים היחידים נגד גיוס בנות, היו אנשי פועלי אגודת ישראל ואגודת ישראל. המתנגד לגיוס בנות. הצבע 'גד'". חזית דתית תורתית.
הרחבה

רקע היסטורי
בשנת 1959 היה דוד בן-גוריון בן ה-73 בשיא תהילתו. לאחר שובו מפרישתו בשדה בוקר ומינויו המחודש לראש הממשלה (לאחר תקופה קצרה בה היה שר הביטחון תחת ראש הממשלה משה שרת) שלט בן-גוריון במדינה, ובמפלגתו מפא"י, ללא עוררין.

בתוך מפא"י עצמה התרחש מאבק פנימי עז על השלטון. דורו של בן-גוריון, דור העלייה השנייה, שלט ביישוב ובמדינה זה עשרות שנים, כשבן-גוריון עומד בראש התנועה הציונית ומפלגת מפא"י משנת 1935. דור הביניים, דור העלייה השלישית, שעליו נמנו דמויות דוגמת גולדה מאיר וזלמן ארן והצעירים יותר, פנחס ספיר ופנחס לבון, נדחק עתה לטובת ה"צעירים" שטיפח בן-גוריון: משה דיין, טדי קולק, יצחק נבון, אבא אבן ושמעון פרס. מצב זה הביא למתחים פנימיים במפלגה, אך אלו לא גלשו אל מחוץ לחוגיה הפנימיים.

התקופה שלפני מערכת הבחירות הייתה רגועה מבחינה ביטחונית ומדינית. פרט למשבר קואליציוני סביב רישום הדת בתעודות הזהות של העולים, שהביא לפרישת המפלגות הדתיות מן הממשלה, ומשבר סביב מינויו של יושב ראש הכנסת לאחר פטירתו של יוסף שפרינצק (כאשר תרגיל פוליטי מוצלח הביא למינויו של נחום ניר, מועמד סיעות השמאל, ליושב ראש הכנסת, שלא על דעתו של בן-גוריון), הייתה הזירה הפנימית והחיצונית שקטה למדי. אפילו ניסיונן של סיעות השמאל להתסיס את מערכת הבחירות באמצעות יצירת משבר סביב מכירת תת מקלעים מסוג עוזי לגרמניה, לא הביא לסערה המקווה.

אירוע דרמטי, שכונה "אירועי ואדי סאליב", שהתגלמו בהתפרצות של זעם ומחאה של בני עדות המזרח על רקע טענות לקיפוחם, אירע מספר חודשים לפני הבחירות, אך השפעתם המיידית של האירועים לא הייתה ניכרת ויכולתם של המוחים להשמיע את קולם מול המנגנון המפלגתי והתעמולתי הממוסד הייתה מוגבלת.

מערכת הבחירות
למערכת הבחירות קדמה מערכת בחירות להסתדרות שבה סבלה מפא"י מירידה של אחוזים בודדים. ברקע הדברים עמדו מאבקי כוח בין דוריים במפא"י, כאשר "דור הביניים" בראשות פנחס לבון ואהרן רמז האשים את ה"צעירים" באחריות לתוצאה.

בן-גוריון שאף לנצל את המצב כדי להעביר לחזית המפלגה את הדור הצעיר. תחת סיסמת הבחירות "אמרו כן לזקן" הוצג בן-גוריון לבוש מדי חאקי, מוקף בנבחרת של כוכבים צעירים - רמטכ"ל מבצע קדש, משה דיין, איש מערכת הביטחון, שמעון פרס, ואלוף ההסברה, אבא אבן. בן-גוריון שב ונשא נאומים בזכות שינוי שיטת הממשל, והתקיף את יריביו משמאל ומימין. בבחירות אלו נעשה בפעם הראשונה שימוש בחוגי בית, שבאחדים מהם נכח אף בן-גוריון.

מפלגות השמאל, אחדות העבודה - פועלי ציון ומפ"ם, לא הצליחו ליצור סערה סביב מכירת העוזי לגרמניה, וכמפלגות בעלות מסר מדיני מובהק, נפגע כוחן במערכת בחירות שבה התמקד הדיון בענייני פנים וממשל.

תנועת החרות בראשות מנחם בגין ניסתה בהצלחה רבה יותר ליצור אווירה סוערת במערכת הבחירות. בגין ערך מסע אופנועים, אותו תיאר בן-גוריון ביומניו בזו הלשון: "...המוקיון עבר אתמול, ביום 1 בנובמבר, בקדילק פתוח, כשלפניו רצים 20 רוכבי אופנוע, ועיתון "חירות" בישר הבוקר באותיות ענק על "מסע ניצחון של בגין". קיום המפלגה בישראל הוא כתם שחור על הדמוקרטיה הישראלית. התנוונות זו ניזונה מהנחשלות של כמה עדות בישראל, ויגאל אלון מסייע לבגין בתעמולתו...."

בדברים אלו ביטא בן-גוריון את הבוז האישי שלו לעולים מארצות המגרב (ה"נחשלים" האמורים), אך נתן ביטוי לרתיעה שעוררה אצל רבים התנהגותו הכוחנית של בגין. בעת מסע הבחירות נדמה היה כאילו עומדת חרות להכפיל שוב את כוחה כפי שהכפילה אותו במערכת הבחירות הקודמת. בסופו של דבר, נהנתה חרות מעליה צנועה יחסית של שני מנדטים, הרבה פחות משציפו ראשיה.

 

תוצאות הבחירות
מספר בעלי זכות הצבעה 1,218,724
קולות כשרים 969,337
אחוז החסימה (1%) 9,693
קולות למנדט 7,800

שם הרשימה

מס' קולות כשרים

קולות באחוזים

מס' מנדטים

מפא"י

370,585

38.2

47

חרות

130,515

13.5

17

מפד"ל

95,581

9.9

12

מפ"ם

69,468

7.2

9

ציונים כלליים

59,700

6.2

8

אחדות העבודה

58,043

6

7

חזית דתית תורתית

45,569

4.7

6

מפלגה פרוגרסיבית

44,889

4.6

6

מק"י

27,374

2.8

3

קידמה ופיתוח

12,347

1.3

2

שיתוף ואחווה

11.104

1.1

2

חקלאות ופיתוח

10,902

1.1

1


תמונות , כרזות, מודעות וקטעי עיתונות ממערכת הבחירות לכנסת הרביעית - 1959
 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 



 

 

 

 

 



 

 

 

 

 

 


 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

  

 

 

 

 

 



 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

  

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 









מקורות לתכני הערך
דיויד סלע - עורך ראשי, אתר נוסטלגיה אונליין. ד"ר אברהם וולפנזון - יועץ אקדמי ועורך הפרק "תנועות ומפלגות פוליטיות".
ויקיפדיה, הספריה הלאומית, ארכיון אתר נוסטלגיה אונליין, אוסף התצלומים הלאומי.




05 - הכנסת החמישית
שתף 
בחירות לכנסת החמישית (15 באוגוסט 1961 - ג' באלול, התשכ"א) 

תקציר
הבחירות לכנסת החמישית, שנערכו ב-15 באוגוסט 1961, ג' באלול ה'תשכ"א, לאחר שהוקדמו בשנתיים ממעודן המקורי ב-5 בנובמבר 1963, י"ח בחשוון ה'תשכ"ד. אלו היו הבחירות האחרונות שבהן עמד דוד בן-גוריון בראש מפא"י. בחירות אלו עמדו בצד מאבק בין-דורי ובין-אישי עז בצמרת מפא"י על רקע "עסק הביש".
בסופה של מערכת הבחירות נותרה מפא"י בשלטון, כשבראשה בן-גוריון, אך איבדה כעשרה אחוזים מכוחה. רק 34.7% מהמציעים תמכו במפא"י (לעומת 38.2% בבחירות לכנסת הרביעית), 349,330 הקולות שהצביעו למפא"י הקנו לה 42 מושבים בכנסת החמישית.

המפלגה הליברלית שאך זה הוקמה קיבלה 17 מנדטים, והייתה להפתעת הבחירות.

מערכת בחירות זו תיזכר גם בזכות שיגור הטיל שביט 2 כחודש לפני הבחירות, אירוע שנראה לרבים כתעלול בחירות של מפא"י.

תקציר התוצאות*

שם הרשימה

מס' קולות כשרים

קולות באחוזים

מס' מנדטים

מפא"י

349,330

34.7

42

חרות

138,599

13.8

17

מפלגה ליברלית

137,255

13.6

17

                           *כל תוצאות הבחירות לכנסת ה-5 מפורטות בהמשך הערך

 הרחבה

רקע היסטורי
הבחירות לכנסת החמישית היו הבחירות הראשונות במדינת ישראל שעמדו בצילה של "הפרשה". "הפרשה", אשר רחשה מתחת לפני השטח במשך כחמש שנים, חזרה לפתע אל מרכז הבמה הפוליטית בשנת 1960, כאשר דרש בן-גוריון להקים ועדת חקירה לבדיקת "הפרשה" על כל פרטיה. השאלה "מי נתן את ההוראה" - האם היה זה משה דיין, פנחס לבון או בנימין ג'יבלי - נראתה כשאלה הפוליטית הבוערת ביותר בישראל. ברקע הדברים עמד מאבק פוליטי בין-דורי בתוך סיעת מפא"י בין "דור הצעירים" שהונהג על ידי משה דיין המקורב לבן-גוריון, ובין "דור הביניים" של פנחס לבון וה"שלישייה" - גולדה מאיר, זלמן ארן ופנחס ספיר.

עם תחילת העיסוק ב"פרשה" היה בן-גוריון בשיא כוחו: לאחר הבחירות לכנסת הרביעית שהסתיימו בניצחון מוחץ של מפא"י, עמד בן-גוריון בראש קואליציה שבה תמכו 89 חברי כנסת, 47 מהם ממפלגתו. מעמדת כוח זו ביקש בן-גוריון להחל בערעור יסודות כוחו של דור הביניים (שהיו כולם אז בשנות החמישים לחייהם), החל בלבון, הדמות שנראתה בעלת הפוטנציאל המנהיגותי המשמעותי ביותר ושהחזיקה בבסיס כוח בראשות ההסתדרות. לאחר זמן, התברר כי הייתה זו השגיאה הפוליטית החמורה ביותר שעשה בן-גוריון.

בן-גוריון סירב לאורך שנים להעניק ללבון זיכוי מאחריות למתן ההוראה בעסק הביש. ועדה שהקים הרמטכ"ל זיכתה את לבון מאחריות, אך בן-גוריון סירב לקבל את מסקנותיה. לבד מהיריבות עם לבון, פעל כאן כנראה גם שיקול מעשי פשוט: אם לבון אינו זה שנתן את ההוראה, הרי שגדלה מאוד הסבירות שהיה זה אחד מנאמניו של בן-גוריון שנתן אותה.

לאחר שוועדת שרים שכונתה "ועדת השבעה" טיהרה את שמו של לבון, נקט בן-גוריון את הצעד השגור אצלו והתפטר ב-31 בינואר 1961 מראשות הממשלה. בן-גוריון ביקש באמצעות הפרישה - כפי שעשה בעבר - לגרום למפלגה לתמוך בעמדותיו, והעמיד את מפא"י בפני הבחירה: בן-גוריון או לבון, אין מקום לשניהם באותה מפלגה. ב-4 בפברואר 1961 הדיח מרכז מפא"י את לבון מן המפלגה. בן-גוריון ניסה לשוב ולהקים ממשלה חדשה, אך שותפיו לקואליציה הביעו הסתייגות מכך שישוב ויקים ממשלה נוכח התנהלותו בעניין הפרשה. מרכז אחדות העבודה קיבל החלטה שלא להצטרף לממשלה חדשה בראשות בן-גוריון והודיע כי "ראש הממשלה איבד את סמכותו המוסרית והציבורית לכונן ממשלה בלי לשאול את פי העם". גם מפ"ם והמפלגה הפרוגרסיבית אימצו עמדה דומה. כניסיון להתגבר על ההתנגדות לבן-גוריון הציעה מפא"י להרכיב ממשלה בראשות לוי אשכול, ואולם בשלב זה כבר החלה המפלגה הפרוגרסיבית במגעים לאיחוד עם הציונים הכלליים, והודיעה כי לא תצטרף לאף ממשלה עד להשלמת האיחוד. בעקבות זאת החליטה מפא"י לחדול מהניסיונות להרכיב ממשלה חדשה, ולהיערך לבחירות, וזאת פחות משנתיים לאחר מערכת הבחירות הקודמת.

מערכת הבחירות
שוב ניסה בן-גוריון לשוב ולשדר את תדמית "הגידו כן לזקן", אך עתה לא נראה כאבי המדינה, המדינאי השקול והמפוכח, אלא כפי שראוהו רבים בהנהגת מפא"י: זקן נוקם ונוטר, הרודף את לבון אישית ועסוק בפנקסנות מפלגתית נקמנית.

בן-גוריון עצמו לא היה מודע למידת השינוי בתדמיתו, ואף רשם ביומנו כי הוא חש שהפעם יתקבל הרוב הדרוש לשינוי שיטת הבחירות (רוב אותו דרש מן הבוחר בכל מערכת בחירות).

אירוע ראוי לציון היה שיגורו של הטיל שביט 2, ב-6 ביולי 1961, אשר לווה בתמונות של בן-גוריון, ושל סגן שר הביטחון שמעון פרס, ממנהיגי "הדור הצעיר" במפא"י, ניצבים מחייכים ליד הטיל הממתין לשיגורו. רבים טענו כי שיגור הטיל בעיתוי זה היה תעלול בחירות, שנועד להביא לניצחון מפא"י בבחירות. (טענות דומות הועלו בשנת 1981 כלפי מנחם בגין אשר אישר את הפצצת הכור העיראקי סמוך מאוד לפני הבחירות לכנסת העשירית).

תוצאות הבחירות
מספר בעלי זכות הצבעה 1,274,280
קולות כשרים 1,006,964
אחוז החסימה (1%) 10,070
קולות למנדט 8,332

שם הרשימה

מס' קולות כשרים

קולות באחוזים

מס' מנדטים

מפא"י

349,330

34.7

42

חרות

138,599

13.8

17

מפלגה ליברלית

137,255

13.6

17

מפד"ל

98,786

9.8

12

מפ"ם

75,654

7.5

9

אחדות העבודה

66,170

6.6

8

מק"י

42,111

4.2

5

אגו"י

37,178

3.7

4

פא"י

19,428

1.9

2

שיתוף ואחווה

19,342

1.9

2

קידמה ופיתוח

16,034

1.6

2

 

תמונות, כרזות, מודעות וקטעי עיתונות ממערכת הבחירות לכנסת החמישית - 1961
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

 


 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

 
 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

  

 

 

 



 

מקורות לתכני הערך
דיויד סלע - עורך ראשי, אתר נוסטלגיה אונליין. ד"ר אברהם וולפנזון - יועץ אקדמי ועורך הפרק "תנועות ומפלגות פוליטיות".
ויקיפדיה, הספריה הלאומית, ארכיון אתר נוסטלגיה אונליין, אוסף התצלומים הלאומי.




06 - הכנסת השישית
שתף 
בחירות לכנסת השישית (2 בנובמבר 1965 - ז' בחשוון, התשכ"ו)

תקציר
הבחירות לכנסת השישית, שהתקיימו ב-2 בנובמבר 1965, ז' בחשוון ה'תשכ"ו, עמדו בסימן העימות בין המערך, רשימה משותפת שהוגשה בבחירות על ידי שתי המפלגות מפא"י ואחדות העבודה - פועלי ציון ושבראשה עמד לוי אשכול, ורפ"י בראשות דוד בן-גוריון. הרקע לעימות היה לכאורה חילוקי דעות בנוגע ל"פרשה". בפועל, היה העימות סביב הדחתו של בן-גוריון מהנהגת מפא"י על-ידי "דור הביניים" של המפלגה.

בתום מערכת הבחירות התברר כי למרות המאמצים הניכרים שהשקיע בן-גוריון והשקיעו "הצעירים" במפלגה, הצליח דור הביניים להדיח את המנהיג הקשיש בלי שייפגע כוחה של המפלגה. רפ"י זכתה בבחירות בעשרה מנדטים בלבד,  בעוד לוי אשכול בראשות המערך זכה ב45 מנדטים, כאשר 36.7% מהבוחרים (443,379 מצביעים) בחרו ברשימתו, נצחונו של לוי אשכול היה שלם, הפסדו של בן גוריון הביא לקצו הפוליטי, הוא חדל מעתה ואילך להוות דמות פוליטית בעלת חשיבות.

תקציר התוצאות*

שם הרשימה

מס' קולות כשרים

קולות באחוזים

מס' מנדטים

מערך

443,379

36.7

45

גח"ל

256,957

21.3

26

מפד"ל

107,966

8.9

11

                                 *כל תוצאות הבחירות לכנסת ה-6 מפורטות בהמשך הערך

אחוז הצבעה
כ - 83% מבין בעלי זכות הבחירה.

ציטוטים, משפטי מפתח, תעמולת בחירות

  • "תן לי אשראי!". אשכול לבן גוריון, בוועידת מפאי 1965 לפני הבחירות לכנסת השישית.
  • "קבוצה נאו-פשיסטית שבראשה עומד מנהיג". יעקב שמשון שפירא, איש מפא"י, על רפ"י ובן גוריון.
  • "מערכת הבחירות המכוערת ביותר שהתקיימה בישראל". בו גוריון, ביומנו, מערכת הבחירות השישית לכנסת 1965.
הרחבה

רקע היסטורי
ב?16 ביוני 1963 התפטר דוד בן-גוריון מראשות הממשלה בפעם התשיעית, כשהוא מנמק את החלטתו ב"סיבות אישיות" והכריז כי בכוונתו לפרוש מן הפוליטיקה ולהתמסר לתחביביו - קריאה בתנ"ך והתעמלות בשיטת פלדנקרייז.

הרקע לפרישה הייתה אי קבלת דעתו של בן-גוריון במשבר המדענים הגרמנים במצרים והעובדה ש"ועדת השבעה" מצאה כי פנחס לבון אינו האיש אשר נתן את "ההוראה" ב"עסק הביש". הסיבה האמיתית להתפטרותו של בן-גוריון, כבפעמים אחרות בעבר, הייתה ניסיון נוסף להטיל משמעת ב"דור הביניים" או "השלישייה" - גולדה מאיר, זלמן ארן ופנחס ספיר - ובלוי אשכול.

מיד אחרי פרישתו החל בן-גוריון פועל במרץ, כפי שעשה עשור קודם לכן מול משה שרת, לערער את מעמדו של לוי אשכול באמצעות הדרישה להתעלם מהחלטת "ועדת השבעה" ולהקים ועדת חקירה משפטית בהשתתפות שופטים מבית המשפט העליון. עניין נוסף שטרד את מנוחתו של בן-גוריון הייתה יוזמתו של אשכול לכונן "מערך" בין מפא"י ואחדות העבודה - פועלי ציון, אותה תפש בן-גוריון כהקמת מרכז כוח מתחרה בראשות יגאל אלון וישראל גלילי בתוך המפלגה. בן-גוריון סבר גם כי האיחוד יפגע במימוש ההבטחה שנתן לו אשכול לשינוי שיטת הבחירות.

בדצמבר 1964 הגיעו הדברים לכדי עימות גלוי בין אשכול לבן-גוריון על רקע סירובו של אשכול להקים ועדת חקירה משפטית לחקר "הפרשה". אשכול התפטר ב?15 בדצמבר, אך מיד הטיל עליו הנשיא, זלמן שזר את הרכבת הממשלה, וכבר ב?22 בדצמבר הציג אשכול ממשלה חדשה, זהה לקודמתה.

בוועידת מפא"י בפברואר 1965 נערך העימות הגדול בין אשכול ובין בן-גוריון. בוועידה נשאו אישים מרכזיים במפלגה דברים חריפים ביותר נגד בן-גוריון. משה שרת, אשר היה על ערש דווי, הגיע על כיסא גלגלים, ונשא נאום חריף נגד המנהיג בן ה-79. בסיום הנאום נשקה לו גולדה מאיר על מצחו, ולאחר מכן נשאה נאום חריף עוד יותר. בסיומה של הוועידה נשא אשכול נאום שבו קרא להפסיק את העיסוק ב"פרשה" ולהקים את המערך החדש. הוא קרא לבן-גוריון - "תן לי אשראי!" בסיום הוועידה הצביעו רוב הצירים נגד הצעת בן-גוריון לבירור "הפרשה" בוועדת חקירה משפטית.

היה ברור כי עתה הייתה מפלגת השלטון בשלה לתת גט כריתות למנהיגה? מזה שלושים שנה, אך בן-גוריון עדיין לא ויתר. ב?3 ביוני 1965 העמיד את עצמו בן-גוריון כמועמד המפלגה לראשות הממשלה, אך מרכז מפא"י בחר ברוב גדול דווקא באשכול.

בן-גוריון החליט להקים מפלגה מתחרה. הנחתו הייתה כי המפלגה עתידה לקבל בין 20 ל?25 מנדטים, בעיקר על חשבון המערך, דבר שיאפשר לו לעמוד בראש הקואליציה שתקים את הממשלה הבאה. הוא שאף להתאחד עם מפא"י לאחר שזו תטוהר מתומכי לבון ואשכול. בן-גוריון כפה דעתו זו על תומכיו במפלגה. אישים כמשה דיין, שמעון פרס, יוסף אלמוגי ואחרים התפטרו מן הממשלה ומן המפלגה, וחלקם אף גורשו ממנה ב"משפט חברים". מפלגתו החדשה של בן-גוריון, "רשימת פועלי ישראל", הייתה לעובדה קיימת.

מערכת הבחירות
מערכת הבחירות התמקדה במאבק שבין רפ"י ובין "המערך". רפ"י הייתה המפלגה האופנתית, ורבים הצטרפו לשורותיה. על אף שבראשה עמד "הזקן", הייתה זו מפלגה בעלת תדמית צעירה וחדשנית. עם זאת, דומה היה כי הציבור מאס בחיטוט בפצע "הפרשה" וייתכן כי העובדה כי דיגלה של רפ"י היה פתיחת העניין לעיון נוסף הייתה בעוכריה. ברשימה לכנסת שהציגה רפ"י היו שמות נוצצים, רמטכ"לים לשעבר כצבי צור ומשה דיין, ו"צעירים" כיצחק נבון ושמעון פרס, שלכאורה נראו כמורדים היוצאים מול המנגנון המפלגתי המפא"יניקי (אף כי תוכניתו של בן-גוריון הייתה להתאחד עם המנגנון המפלגתי המפא"יניקי מיד אחרי הבחירות).

לעומתם נקט אשכול בצעד חריג, בפעם הראשונה במערכות-הבחירות בישראל, כאשר הקים ארגון חוץ מפלגתי בשם את"א, "אזרחים תומכי אשכול", אשר בראשו עמד הרמטכ"ל לשעבר חיים לסקוב. הארגון, שהתיימר לייצג אזרחים שאינם חברי מפא"י, טען כי בבחירות אלו יש להצביע לאשכול בשל היותו נושא דגל המינהל התקין והיציבות השלטונית, ללא כל קשר לשייכות המפלגתית.

העימות בין הצדדים היה חריף ביותר. שר המשפטים יעקב שמשון שפירא, איש מפא"י, התבטא כי רפ"י היא "קבוצה נאו-פשיסטית שבראשה עומד מנהיג". משפגש בן-גוריון בשר בכור שלום שטרית במסדרונות הכנסת, סירב ללחוץ את ידו. תקריות אלו העיבו על מערכת הבחירות, אשר הייתה, כלשונו של בן-גוריון ביומנו "מערכת הבחירות המכוערת ביותר שהתקיימה בישראל".

מחוץ למאבק זה אירעו אירועים חשובים נוספים. המפלגה הליברלית התפצלה למרכיביה, הפרוגרסיבים והציונים הכלליים. הפרוגרסיבים הפכו לליברלים העצמאים, ואילו הציונים הכלליים הצטרפו אל תנועת החרות ויצרו את "גח"ל" - גוש חרות ליברלים. המפלגה החדשה הייתה צעד נוסף בדרכו של מנחם בגין למיתון מסריו כדי להגיע אל הקונצנזוס.

המפלגה הקומוניסטית הישראלית התפלגה. הפלג המתון, בראשות שמואל מיקוניס, שמר על השם מק"י, ואילו הפלג הקיצוני, בראשות מאיר וילנר בחר בשם רק"ח (רשימה קומוניסטית חדשה). רק"ח הייתה זו שזכתה לתמיכת רוב מצביעי מק"י המאוחדת.

תנועה רדיקלית חדשה, "העולם הזה-כוח חדש" הוקמה על ידי אורי אבנרי עורך השבועון "העולם הזה". התנועה הוקמה על מנת להלחם בחוק איסור לשון הרע, אך מצעה היה רדיקלי ואנטי-ממסדי. הקריאה להכרה בעם הפלסטיני נחשבה אז למעשה של כפירה בעיקר. מפלגה זו הצטרפה לאחר מכן ל"מחנה של"י". בעיני רבים, היו מסריה של המפלגה אז חידוש מרעיש ואף מזעזע.

תוצאות הבחירות
מספר בעלי זכות הצבעה 1,499,988
קולות כשרים 1,206,728
אחוז החסימה (1%) 12,067
קולות למנדט 9,881

שם הרשימה

מס' קולות כשרים

קולות באחוזים

מס' מנדטים

מערך

443,379

36.7

45

גח"ל

256,957

21.3

26

מפד"ל

107,966

8.9

11

רפ"י

95,328

7.9

10

מפ"ם

79,985

6.6

8

ל"ע

45,299

3.8

5

אגו"י

39,795

3.3

4

רק"ח

27,413

2.3

3

קידמה ופיתוח

23,430

1.9

2

פא"י

22,066

1.8

2

שיתוף ואחווה

16,464

1.3

2

העולם הזה-כוח חדש

14,124

1.2

1

מק"י

13.617

1.1

1

 

תמונות, כרזות, מודעות וקטעי עיתונות ממערכת הבחירות לכנסת השישית - 1965
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
  
 
 
 
 
 
 
 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

 

 

 

 

 


מקורות לתכני הערך
דיויד סלע - עורך ראשי, אתר נוסטלגיה אונליין. ד"ר אברהם וולפנזון - יועץ אקדמי ועורך הפרק "תנועות ומפלגות פוליטיות".
ויקיפדיה, הספריה הלאומית, ארכיון אתר נוסטלגיה אונליין, אוסף התצלומים הלאומי.

כנסת ישראל, 1965








 
הצטרפו אלינו גם בפייסבוק
עדכונים - בלוגים - אירועים - אלבומי תמונות - סרטונים נדירים


שלח דף זה לחבר תגובות, הערות, והוספת מידע, מושגים ונושאים למנוי חינם על מגזין הנוסטלגיה"כובע טמבל" הוסף למועדפים



כל הזכויות שמורות © לאתר נוסטלגיה אונליין ו/או לבעלי התכנים, הדימויים והתצלומים.