חיפוש:   בכל האתר  בשמות הערכים  בקרדיטים     חפש  |  חיפוש תמונות בנושא:   חפש
   מפת האתר  |   כרגע באתר: 164 מבקרים   |  כניסה לדף האישי    
עורך: דייויד סלע
דבר העורך כתבו לעורך
| עמוד הבית | מי אנחנו | מרכז מידע לגולש | על נוסטלגיה ורטרו | קרדיטים | צרו קשר | גולשים כותבים
 

+   אביזרים וחפצים
+   אוספים ותחביבים
+   אז - וכעת
+   אירועים ושנים
+   ארכיון האישים
+   ארכיון הוידאו
+   ארכיון הישראליאנה
+   ארכיון הכרזות
+   ארכיון המצגות
+   ארכיון הקול
+   אתרי נוסטלגיה
+   בידור ופנאי
+   בקיבוץ
+   בריאות, טיפוח וניקיון
+   בשכונה
+   בתים ומבנים מספרים
+   גלויות בולים וסמלים
+   דירה ובניין
+   היום בהיסטוריה
+   המקום בו גרנו
+   העפלה ועליות לא”י
+   חג ומועד
+   טלוויזיה ורדיו
+   ילדות נשכחת
+   לבוש אופנה והנעלה
+   מוזיקה שיר וזמר
+   מזון ומשקה
+   משחקים וצעצועים
+   מתחם מורים
+   נוסטלגיה בצה”ל
+   ספורט
+   ספרות נוסטלגית
+   עבודה ומלאכה
+   פוליטיקה ובחירות
+   רדיו נוסטלגיה
+   רכב ותחבורה
+   רשת חברתית
+   שונות
+   שירותי גולש
+   שפה עברית
+   תיאטרון עברי
+   תקשורת מדיה ופרסום

האתר מוקדש לזכרו של
 יוסי פשרמן (פשי) ז"ל
2003 – 1954

מעל ל - 1100
סרטוני וידאו נוסטלגיים
בארכיון הוידאו שבאתר

יום העצמאות ה-7
 

הצוללת דקר
 

תל אביב הקטנה
 
 



הבחירות לכנסת

08 - הכנסת השמינית
שתף 
בחירות לכנסת השמינית (31 בדצמבר 1973 - ו' בטבת התשל"ד)

תקציר
הבחירות לכנסת השמינית התקיימו ב-31 בדצמבר 1973, (ו' בטבת ה'תשל"ד), חודשיים לאחר המועד שנקבע להן בחוק מלכתחילה, ב-30 באוקטובר, (ד' בחשוון ה'תשל"ד). הבחירות התקיימו זמן קצר לאחר תום קרבות מלחמת יום הכיפורים, וזו הייתה הפעם הראשונה מאז הבחירות לכנסת הראשונה שבה נדחו הבחירות. תוצאותיהן הושפעו במידה רבה מהמלחמה, אם כי מלוא ההשלכות של המשבר ניכרו רק כעבור 4 שנים בבחירות לכנסת התשיעית. בבחירות אלה הוצגה בפעם הראשונה רשימת הליכוד. זו הייתה רשימה משותפת לגח"ל, הרשימה הממלכתית והמרכז החופשי. אחד היוזמים הבולטים של האיחוד היה אריאל שרון.

הממשלה המכהנת, ובפרט ראש הממשלה גולדה מאיר ושר הביטחון משה דיין, הואשמו במהלך מערכת הבחירות באחריות לחוסר המוכנות של ישראל למלחמה. כוחה של מפלגת השלטון, המערך, הצטמצם במידה ניכרת, לאחר שהגיע לשיא בבחירות לכנסת השביעית. אף על-פי כן, המערך נשאר המפלגה הגדולה ביותר בכנסת, והמפלגה המרכזית בממשלה, גם לאחר בחירות אלו. כוחה של הרשימה החדשה, הליכוד, עלה באופן דרמטי בהשוואה למספר המנדטים הכולל שהיה למרכיבותיה בכנסת השביעית. הפער בין שתי המפלגות הגדולות עמד על 12 מנדטים בלבד, מה שבישר הן את המהפך השלטוני של הבחירות הבאות, והן את היווצרות שני הגושים הגדולים שהיו המאפיין של הפוליטיקה הישראלית בשנות ה-80.

תקציר התוצאות*

שם הרשימה

מס' קולות כשרים

קולות באחוזים

מס' מנדטים

מערך

621,183

39.6

51

ליכוד

473,309

30.2

39

מפד"ל

130.349

8.3

10

                              *כל תוצאות הבחירות לכנסת ה-8 מפורטות בהמשך הערך

אחוז הצבעה
כ-78.6 אחוזים מכלל בעלי זכות הבחירה.

הרחבה

רקע היסטורי
הבחירות לכנסת השמינית היו אמורות להיערך ב-30 באוקטובר 1973. הצדדים נערכו לבחירות בעצלתיים, ולרבים נדמה היה כי מה שהיה הוא שיהיה. ה"כוורת" של המערך - הכרזה המוכרת שבמרכזה ראש הממשלה וסביבה השרים המובילים - נראתה כהרכב העתיד לשלוט במפה הפוליטית עוד שנים רבות. רשימת המערך המשותפת למפלגת העבודה ומפ"ם עדיין נחשבה כרשימה היחידה שיכולה להחזיק בשלטון בלי אלטרנטיבה משמעותית, והתקרבות לשלטון נראתה מותנית בהצטרפות למערך.

חריג בולט היה אריאל שרון, שהיה אלוף פיקוד הדרום עד שפרש מצה"ל באמצע שנת 1973. הוא יזם את האיחוד הפוליטי שהביא להקמת הליכוד - איחוד של גח"ל, הרשימה הממלכתית והמרכז החופשי. "הרשימה הממלכתית" הייתה רשימה שהוקמה על ידי דוד בן-גוריון, אך הוא נפטר זמן קצר לאחר סיום מלחמת יום הכיפורים. מפלגה זו החזיקה ב-4 מנדטים ואילו "המרכז החופשי" תרם לאיחוד 2 מנדטים, כך של"ליכוד" היו בעת שהוקם 31 מנדטים - הרבה פחות מהמערך, אך הייתה זו הפעם הראשונה בה התגבשו כל הסיעות בעלות עמדה ליברלית-ניצית לגוש אחד שהיווה אלטרנטיבה לשלטון.

הקמת הליכוד התאפשרה בתחילת חודש ספטמבר, לאחר שהובטחו לאנשיו של שמואל תמיר שלושה מקומות ריאליים ברשימה שהוצגה לכנסת השמינית. שמואל תמיר ואנשיו פרשו מגח"ל מספר שנים קודם לכן, אך היו מוכנים להצטרף ל"ליכוד" לאחר שהובטח להם ייצוג בכנסת השמינית. בראש "הליכוד" עמד מנהיג גח"ל מנחם בגין, למרות שלא הצליח להגיע לעמדות השפעה בשלטון בשבע מערכות הבחירות הקודמות. נראה היה כי הדור הצעיר במפלגה, האלופים לשעבר אריאל שרון, עזר ויצמן ושלמה להט (שני האחרונים לא נכללו בסופו של דבר ברשימה לכנסת), בונים את תכניותיהם לטווח ארוך, במטרה לרשת את בגין בתוך כמה שנים.

הקדמה למערכת הבחירות התרחשה בבחירות להסתדרות שנערכו ב-11 בספטמבר 1973. המערך ירד מעט בבחירות אלו, אך הליכוד לא הצליח להשיג רוב, ולמעשה לא הצליח להשיג תוצאה משופרת לעומת זו שהשיג במרכיביו הנפרדים בבחירות הקודמות. נראה היה כי תוצאות אלו מנבאות את תוצאת הבחירות הכלליות שאמורות היו להיערך כחודש וחצי לאחר מכן.

במערך לא היו שינויים משמעותיים. לאחר שאיימה במשך מספר שבועות כי לא תתמודד על תקופת כהונה נוספת, הסכימה גולדה מאיר להתמודד בבחירות, וזאת למרות גילה המבוגר (75) ומחלת הסרטן בה לקתה. המאבק הצפוי בין משה דיין ליגאל אלון, מאבק שנמנע לאחר מותו של לוי אשכול על ידי הצבת גולדה מאיר בראשות המערך, נמנע שוב. השלכות המלחמה היו עתידות לבטל כליל את סיכויי שניהם לעמוד בראשות הממשלה.

משה דיין דרש כי מצע הרשימה יכלול הקמת עיר ברמת הגולן, הקמת נמל עמוק מים ועיר בחבל ימית שבסיני, המשך ההתנחלויות, ושיקום הפליטים הפלסטינים. מרבית דרישותיו התקבלו, בפשרה שאותה ניסח ישראל גלילי המכונה "מסמך גלילי". נראה כי המערך היה מוכן לבחירות, וכי הסכסוכים הפנימיים שככו.

בשנים שלפני המלחמה דחתה הממשלה ניסיונות גלויים וסמויים של העולם הערבי לשאת ולתת על הסכם שלום. הנשיא אנואר סאדאת ניסה ליצור קשר עם גולדה דרך מתווכים שונים, ובהם ממשלת רומניה, אך דרש התחייבויות מוקדמות הכרוכות בוויתורים טריטוריאליים, שישראל לא הסכימה להן. במקביל, לחמה ישראל בטרור הפלסטיני שהגיע לשיאים חדשים, ובהם טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן, הטבח בנמל התעופה לוד וחטיפת מטוס סבנה. ממשלת ישראל שידרה קו קשוח ובלתי מתפשר, שנראה כתואם את הלך הרוחות הכללי. ביקור חשאי של חוסיין מלך ירדן בתל אביב בחודש ספטמבר, שבו הזהיר את גולדה מאיר ומשה דיין כי נשיאי מצרים וסוריה, אנואר סאדאת וחאפז אל-אסד, מתכננים מלחמה, לא נתפס כאזהרה רצינית.

בזירה הפנימית, כמו בחיצונית, שידרה מדיניותה של מאיר קיפאון וקפיאה על השמרים. ניצני המחאה של הפנתרים השחורים לא מצאו הד בליבה. מנקודת מבטה, כל שניתן היה לומר על המחאה הוא ש"הם לא נחמדים". העיתונאי נתן דונביץ' הציע להתמודד עם הבעיה באמצעות אספקת אמצעי מניעה לעניים. הוועדה שהקימה מאיר, בראשות ישראל כץ (לימים שר העבודה והרווחה), הגישה את מסקנותיה ביוני 1973, אך מאיר לא הפגינה נכונות לפעול בהתאם למסקנות הוועדה שאישרו את התחושה כי קיימת אפליה כלפי מי שכונו "עדות המזרח". רבים מבני הדור הצעיר, יוצאי מדינות צפון אפריקה, סברו כי הליכוד מבטא את תחושתם כלפי הממסד וכלפי שלטון מפא"י בן עשרות השנים, אך טרם הבחירות נדמה היה כי דפוסי ההצבעה המסורתיים עתידים להישמר.

בתחום הכלכלי נמשכה מדיניות ההרחבה התקציבית שהחלה בשנת 1967. השירות הציבורי המשיך להתרחב, ועבודות העפר על גדות התעלה במסגרת "קו בר-לב" יצרו מתעשרים חדשים רבים בין קבלני העפר וספקי שירות אחרים. מזכ"ל ההסתדרות, יצחק בן אהרן, עודד ראשי ועדים, כמו יהושע פרץ בנמל אשדוד, שנקטו מדיניות תקיפה. גישה זו הביאה לגל ממושך של שביתות. בתקופה זו הייתה עליית מחירים מואצת, ושיעורי אינפלציה גבוהים יחסית, אך הדבר עדיין לא נתפס כמשבר כלכלי של ממש.

בתעמולת הבחירות של המערך הוצג השקט בגבולות כאחד ההישגים החשובים של הממשלה. צילומים הציגו חיילים על גדת תעלת סואץ, בהשקט ובבטחה. ביום החול האחרון שלפני מלחמת יום הכיפורים, יום חמישי, 4 באוקטובר 1973, הייתה גולדה מאיר עסוקה ברוב זמנה בבעיה הקשורה במעברם של יהודים מברית המועצות לישראל דרך אוסטריה. בתחילת החודש נפגשה עם הקנצלר האוסטרי ברונו קרייסקי, והמפגש תואר באופן דרמטי בעיתונות כ"אחת הפגישות המרגשות ביותר בהיסטוריה היהודית מאז פגישת יוסף ואחיו במצרים".

בערב יום הכיפורים התגברה הדאגה לאור ידיעות מודיעיניות על הכנות צבאיות של סוריה ומצרים, ועל חזרתם של יועצים רוסיים ובני משפחותיהם ממדינות אלה לברית המועצות. ישיבה מיוחדת של חלק משרי הממשלה כונסה בתל אביב, ובה הוחלט להתחיל בגיוס כוחות מילואים. עם זאת, עם כניסת החג, הידיעות לא נפוצו בציבור, ולא ניכר מתח. ביום החג, בשעה 2 אחר הצהריים נשמעה צפירת אזעקה שבישרה את פרוץ המלחמה, ו"קול ישראל" חידש את שידוריו שהופסקו בשל החג. גיוס כוחות המילואים הואץ עקב הקרבות הקשים, והרבנות הראשית הורתה לחיילים שגויסו לחדול מהצום.

מלחמת יום הכיפורים, אשר פרצה ביום שבת, יום הכיפורים תשל"ד, 6 באוקטובר 1973, באה כהפתעה לציבור בישראל. המלחמה "טרפה את הקלפים" ושינתה את הנושאים שעמדו על הפרק במערכת הבחירות. הקרבות הקשים נמשכו כשלושה שבועות, כך שלא נותר די זמן לארגן את הבחירות במועדן המקורי. הבחירות נדחו בחודשיים, והוחלט על עריכתן ביום האחרון של שנת 1973. בעת עריכת הבחירות, חלק ניכר מחיילי המילואים היה עדיין מוצב בחזית, כך ששיעור הקלפיות הצבאיות באותן בחירות היה גבוה במיוחד.

אחרי המלחמה, היה הציבור עדיין בהלם ועדיין לא עיכל את תוצאות המלחמה. גם הממשלה עדיין לא הבינה את עומק השבר. בתעמולת הבחירות הומרו החיילים השלווים על גדת התעלה בתמונות של האלוף אהרון יריב (אשר היה מזוהה עם המערך) נושא ונותן עם המצרים על השגת הסכם הפרדת כוחות באוהל המוצב ב"קילומטר ה-101", ושל גולדה מאיר המופיעה בוועידת ז'נבה שנפתחה ב-20 בדצמבר 1973 ומצהירה "באנו לז'נבה בשם אמהות ויתומים - לסיים 25 שנות טירוף". המערך הציג את כינוס הועידה כהזדמנות לקידום הסדרי שלום. הליכוד התנגד לכינוס הועידה, וטען שהיא משמשת אמצעי לזריעת אשליות שלום בתעמולת המערך, ועלולה להסתיים בויתורים שיכולים לסכן את ביטחון המדינה. סיסמת הבחירות החדשה של המערך בבחירות אלו - "בכל זאת - מערך" - ביטאה את ההבנה כי הייתה שגיאה קשה של המערך באופן ניהול המדינה. בכל זאת, אמרה הסיסמה, יש לשוב ולהפקיד את השלטון בידיים מוסמכות.

הזעזוע בציבור מהמלחמה הביא את הממשלה להורות על הקמת ועדת חקירה ממלכתית. ב-21 בנובמבר 1973 הוקמה "ועדת אגרנט". תפקיד הוועדה הוגדר על ידי הממשלה כחקר הנסיבות המיידיות לפרוץ המלחמה והתפקוד בה. ההתמקדות בנסיבות המיידיות למלחמה נתפס בחלקים גדולים של הציבור כניסיון של הממשלה להימנע מחקירת מחדלים של הדרג המדיני. זאת, והעובדה כי חלקים גדולים של דוח הוועדה הוגדרו כסודיים, עוררו ביקורת על כך שהוועדה אינה ממלאת את מטרתה. הליכוד העלה את אי-המוכנות למלחמה למרכז הזירה. בנובמבר נשא מנחם בגין נאום בכנסת ובו העלה את השאלה "מדוע לא קידמו את הכלים?", כלומר, מדוע לא הייתה ישראל ערוכה לאפשרות של מלחמה.

בבחירות התמודדו, פרט למערך ולליכוד, אף מספר מפלגות חדשות. שולמית אלוני הקימה תנועה בשם "רצ" - התנועה לזכויות האדם והאזרח. הפנתרים השחורים התמודדו אף הם, וכן התמודד מאיר כהנא.

תוצאות הבחירות
מספר בעלי זכות הצבעה 2,037,478
קולות כשרים 1,566,855
אחוז החסימה (1%) 15,668
קולות למנדט 12,424

שם הרשימה

מס' קולות כשרים

קולות באחוזים

מס' מנדטים

מערך

621,183

39.6

51

ליכוד

473,309

30.2

39

מפד"ל

130.349

8.3

10

חזית דתית תורתית

60,012

3.8

5

ל"ע

56,560

3.6

4

רק"ח

53,353

3.4

4

ר"צ

35,023

2.2

3

קידמה ופיתוח

22,604

1.4

2

מוקד

22,147

1.4

1

רשימה ערבית לבדואים וכפריים

16,408

1

1

 
 
 
תמונות, כרזות, מודעות וקטעי עיתונות ממערכת הבחירות לכנסת השמינית - 1973
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 


 
 
מקורות לתכני הערך
דיויד סלע - עורך ראשי, אתר נוסטלגיה אונליין. ד"ר אברהם וולפנזון - יועץ אקדמי ועורך הפרק "תנועות ומפלגות פוליטיות".
ויקיפדיה, הספריה הלאומית, ארכיון אתר נוסטלגיה אונליין, אוסף התצלומים הלאומי.



09 - הכנסת התשיעית
שתף 
בחירות לכנסת התשיעית (17 במאי 1977 - כ"ט באייר התשל"ז)

תקציר
הבחירות התקיימו ב-17 במאי 1977, כ"ט באייר ה'תשל"ז לאחר שהוקדמו ממועדן המקורי-ב-1 בנובמבר אותה שנה, כ' בחשוון ה'תשל"ח. מערכת הבחירות לכנסת התשיעית הייתה ממערכות הבחירות החשובות והמשפיעות בתולדות מדינת ישראל, ותוצאותיה ניכרו לשנים, הרבה מעבר לשנות כהונת הכנסת התשיעית. בחירות אלו, המכונות "בחירות המהפך", היו הפעם הראשונה שבה הצליח הליכוד לקבל את השלטון במדינה, ובכך סיים את ההגמוניה של מפלגות הפועלים, ובראשן מפא"י, אשר שלטו במוסדות היישוב ולאחר מכן במדינה, במשך כמעט חמישים שנה, החל משנות ה-30 ועד שנת 1977. בחירות אלו סימנו בגלוי את השינוי במבנה הדמוקרטי והסוציו-אקונומי המתרחש בישראל, וסימנו את קו השבר החברתי, הכלכלי והעדתי, שפיצל את החברה הישראלית לשני גושים שווי כוח לערך הנאבקים ביניהם, במקום שבו הייתה לאורך כל השנים שלפני לכן הגמוניה ברורה של אנשי מפלגות הפועלים ותומכיהם.

בחירות 1977 היו הראשונות בהן התקיים מדגםטלוויזיוני לניבוי התוצאות ביום הבחירות. הסטטיסטיקאי חנוך סמית היה זה שהקים את מערך המדגם עבור רשות השידור. כך, בתום יום הבחירות, התאפשר לחיים יבין, קריין הטלוויזיה הישראלית, להכריז בשידור ישיר, על סמך תוצאות מדגם הטלוויזיה, "גבירותיי ורבותיי - מהפך!".

תקציר התוצאות*

שם הרשימה

מס' קולות כשרים

קולות באחוזים

מס' מנדטים

ליכוד

583,968

33.4

43

מערך

430,023

24.6

32

ד"ש

202,265

11.6

15

                              *כל תוצאות הבחירות לכנסת ה-9 מפורטות בהמשך הערך

אחוז הצבעה
כ-79.2 אחוזים מכלל בעלי זכות הבחירה.

ציטוטים, משפטי מפתח, תעמולת בחירות:

  • "אתמול פרס ובגין התגוששו בטלוויזיה, נחשו מה הם יעשו מחר? ממשלת מחדל-מחל - יש דרך למנוע זאת, הצבע יש". ד"ש.
  •  "האיש הבודד לכנסת".  פ"ש (פיתוח ושלום), שמואל פלאטו שרון.
  •  "אריק שרון חייב להיות שר ביטחון". שלומציון.
  • "בגין ישיר לנו סולו - כולנו פה אחד". מפלגת המערך, כרמז לא דק לכך שבגין מנהיג את מפלגתו כרודן, כביכול.
  • "כוח 1 - הליכוד". סיסמת הליכוד בבחירות לכנסת התשיעית.
  • "גבירותיי ורבותיי - מהפך". חיים רבין מודיע על תוצאות הבחירות לכנסת התשיעית, על פי המדגם.
הרחבה

רקע היסטורי
ממשלתו של יצחק רבין הוקמה לאחר התפטרותם של גולדה מאיר ומשה דיין ב-11 באפריל 1974 בעקבות מחדל מלחמת יום הכיפורים. אותו חלק באוכלוסייה שקיווה לשינוי מהותי שיחולל ראש הממשלה החדש, יליד ישראל הראשון שמונה לתפקיד, התאכזב במהרה.

הרמטכ"ל לשעבר בן ה-52, שלא כיהן קודם לכן בתפקיד פוליטי בכיר, התמנה לתפקידו אחרי שזכה בבחירות הפנימיות מול שמעון פרס ברוב קטן. פרס לא קיבל את הגזירה, ובמהלך כהונת הממשלה הפגין מדיניות "לעומתית", והחליש מאוד את יכולתו של רבין למשול.

בתחום המדיני, הפעילו ארצות הברית, ובמיוחד מזכיר המדינה האמריקני הנרי קיסינג'ר, לחץ כבד על ישראל להתקדם להסדר כלשהו עם מדינות ערב. הסדר ביניים שנחתם בין ישראל ובין מצרים בספטמבר 1975 הקל במעט על הלחץ בחזית זו, אך רבין ניצב גם מול פעילות הולכת ומתגברת של תנועת "גוש אמונים", שבגיבויו של שר הביטחון שמעון פרס ובתמיכה של חלק מצעירי המפד"ל (ביניהם זבולון המר) החלו לפעול לעידוד יישובם של יהודים בגדה המערבית.

בזירה הפנימית היה האירוע הבולט ביותר הניכור ההולך וגובר בין תושביה הערבים של ישראל ומפלגת השלטון. האות הגלוי לכך היו אירועי "יום האדמה" ב-30 במרץ 1976, כאשר הפגנות נגד הפקעת אדמות הפכו להשתוללות אלימה, וגררו תגובה חריפה של המשטרה, שהותירה שישה הרוגים ערבים ופצועים רבים משני הצדדים. מתחת לפני השטח הייתה דעיכה מתמשכת של התמיכה המסורתית של ערבים במפלגת השלטון לטובת מפלגות ערביות, שייצגה שינוי בתפישת מדינת ישראל, מספקית של זכויות תושב בחסות השלטון לתפישה המדגישה שוויון זכויות ואת המובחנות האתנית והדתית של הערבים בישראל.

האינפלציה, שהחלה לעלות כבר בתחילת שנות השבעים, גאתה אחרי מלחמת יום הכיפורים ומשבר הנפט. כדי להתמודד עם מצבת החובות התופחת של מדינת ישראל, שנבעה בעיקר מההרחבה בשנים הקודמות, נקטה ממשלת רבין מדיניות של "פיחות זוחל" – מיסוד מנגנון אינפלציוני שהביא לירידה בערך הלירה אל מול הדולר בשיעור של 50 אחוזים בתקופת כהונת הממשלה.

פרשיות השחיתות
הפרשה הבולטת ביותר הייתה זו של אשר ידלין, מנכ"ל קופת חולים הכללית של ההסתדרות, שהיה מועמדו של רבין למשרת נגיד בנק ישראל. ידלין נחשף כמי שקיבל שוחד כ"דמי תיווך" בעסקאות מקרקעין בהן הייתה מעורבת הקופה. העובדות שנחשפו על הפרשה והגישה וההתנהגות של בכירי מפלגת השלטון כידלין, שלא הבחינו בין רכוש הציבור לרכושם, עוררה תחושה של מיאוס בקרב הציבור. ב-18 באוקטובר 1976 נעצר ידלין וזמן קצר אחרי כן, בנובמבר 1976, נחשפה פרשה נוספת, שבה הואשם השר אברהם עופר בקבלת שוחד כאשר שימש מנכ"ל החברה ההסתדרותית "שיכון עובדים". פרשה זו הסתיימה בצורה טראגית ב-3 בינואר 1977 עם התאבדותו של עופר. בכיר נוסף במפלגה, מיכאל צור, שהיה מנכ"ל משרד השיכון, הורשע אף הוא באותה תקופה בעבירות שונות וישב בבית הסוהר.

השחיתות במפלגת השלטון, ובמיוחד בצומת הקשרים שבין הגופים ההסתדרותיים ומערכות השלטון, לא הייתה חידוש מרעיש, שכן שמועות וידיעות על?כך רווחו מימיה הראשונים של המדינה. השוני הדרמטי היה שבתקופת ממשלת רבין, עם ירידת הדור הראשון והשני של שלטון מפא"י מן הזירה, הבשילה הדמוקרטיה הישראלית למידה שאפשרה לחשוף, לדון ולתבוע את בכירי מפלגת השלטון. היועץ המשפטי לממשלה, אהרן ברק, קבע את הכלל המפורסם: "דין ידלין כדין בוזגלו" (מבחן בוזגלו) - היינו, דין הבכירים כדין כולם.

ביקורת חדשה ומפתיעה כנגד שלטון המערך קמה גם בטלוויזיה הישראלית. השידור הטלוויזיוני, שתפקד בשנותיו הראשונות בשקט ובכניעות, גילה בשנים אלו מרדנות מפתיעה. התוכנית הסאטירית "ניקוי ראש" תקפה מדי שבוע את הממשלה, מחדליהושחיתותה בחריפות שהציבור ומפלגות השלטון לא הורגלו לה עד אז.

מפלגת השלטון אחרה להבין כי ברק ו"ניקוי ראש" לא היו תופעות מבודדות, אלא סימן לשינוי עמוק יותר בישראל, בציבוריות הישראלית וביחס אל השלטון. אברהם עופר, כאשר הואשם בשחיתות, סבר כי הדרך להתמודד עם ההאשמות היא באמצעות פנייה ליועץ המשפטי לממשלה לביטול החקירה. אם היה אשם או לא, ייצגה פנייתו תפישה לפיו שרים ושועים ניצבים מעל לחוק ואינם צריכים להיחקר כאחד האדם.

תגובה דומה הייתה לביקורת שהוטחה בממשלה ב"ניקוי ראש":  מדי שבוע הושמעו קריאות במערך ובמפד"ל לבטלאת התוכנית, או לקצץ ולסרס את תכניה, ותגובות אלו התעצמו ככל שהתעצמה הפופולאריות של התוכנית.

"התרגיל המבריק"
היה ברור כי ממשלתו של רבין, שרבו בה חילוקי הדעות הפנימיים, הן בין מרכיביה והן בתוך מפלגת השלטון, לא תחזיק מעמד. האווירה הציבורית הקשה הקשתה על תפקוד הממשלה, ורבין החליט להקדים את הבחירות.

ההזדמנות לכך הגיעה ב?14 בדצמבר כאשר בכנסת נערכה הצבעה על הצעת אי אמון שהגישה החזית הדתית התורתית (אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל) בשל חילול השבת שנגרם, לטענתם, כשחלק משרי הממשלה לא הספיקו לחזור לביתם לפני כניסת השבת מטקס קבלת מטוסי ה?F-15 הראשונים שהגיעו לחיל האוויר (את חילול השבת חשף העיתונאי ישראל קצובר בעיתון שערים). שניים משלושת שרי סיעת המפד"ל נמנעו בהצבעה. רבין, בהתייעצות עם שר המשפטים חיים צדוק, החליט לראות בהצבעתם זו כהתפטרות (החוק לא אפשר אז לראש הממשלה לפטר שר אלא אם נמנעה סיעתו לתמוך בממשלה בהצבעת אי-אמון). הוא הודיע על כך בכנסת ב?20 בדצמבר, ובאותו לילה כינס ישיבת ממשלה מיוחדת שבה הודיע על כוונתו להתפטר, ונסע לבית הנשיא להגיש את התפטרותו. במהרה התקבל חוק לפיזור הכנסת, ונקבעו בחירות מוקדמות ל?17 במאי 1977, שעד אליהן הובטחה כהונתה של הממשלה כממשלת מעבר בה אי אפשר להביע אי אמון. מהלך זה כונה על ידי רבין או מקורביו "התרגיל המבריק", כינוי שבדיעבד הפך לאירוני.

מהלך זה סימן גם את סופה של "הברית ההיסטורית" בין המערך ובין המפלגות הדתיות, ולא התקבל באהדה בציבור. סיבוך נוסף נבע מכך ששרי הליברלים העצמאים, משה קול וגדעון האוזנר, "נתפסו" בממשלה בניגוד לרצונם, ומבלי שיהיה בידם להתפטר, שכן לא ניתן להתפטר מממשלת מעבר. הקדמת הבחירות וקביעתן למאי 1977, כמעט חצי שנה לאחר מכן, התבררה בסופו של דבר כמשגה קריטי של מפלגת השלטון.

מערכת הבחירות
לאחר התפטרותו של רבין התמודדו יצחק רבין ושמעון פרס על מועמדות המערך לראשות הממשלה. פרס, שהיה שר הביטחון, פיתח תדמית "ניצית" ו"ביטחוניסטית" לעומת רבין שנחשב ל"יוני". בבחירות פנימיות, שנערכו במרכז מפלגת העבודה ב-23 בפברואר 1977, זכה רבין ברוב של 1,445 קולות אל מול 1,404 קולות שקיבל פרס. רבין התחייב כי בממשלתו העתידית יקבל פרס "תפקיד חשוב", אך כפי הנראה התכוון לשלול ממנו את תיק הביטחון ולהעבירו ליגאל אלון.

משה דיין החליט לסבך את המצב הפנימי בעבודה, כאשר הודיע כי לא יסכים להצטרף לרשימת המערך אם לא יוחלט כי יתקיימו בחירות חדשות בטרם תוותר הממשלה ויתור טריטוריאלי כלשהו. לבסוף, לאחר היסוסים ופסיחה על שתי הסעיפים (לרבות משא ומתן עם ראשי הליכוד), הופיע שמו של דיין ברשימת מועמדי המערך לכנסת.

בחודש מרץ 1977 נחשפה פרשת חשבון הדולרים: העיתונאי דן מרגלית חשף כי לאשתו של רבין, לאה, חשבון דולרים בארצות הברית שהיה אסור אז על פי חוקי המטבע הישראלים. מאוחר יותר התברר כי מדובר בחשבון משותף של שני בני הזוג והיועץ המשפטי לממשלה, אהרן ברק, החליט על העמדת שניהם לדין. רבין הודיע על יציאה ל"חופשה" (הוא לא היה יכול להתפטר שכן ממשלתו הייתה ממשלת מעבר) ופרס מילא את מקומו. בליל ה-7 באפריל 1977 הודיע רבין כי לא יתמודד בראש רשימת המערך בבחירות לכנסת התשיעית. פרס ואלון הגיעו להסכמה שמנעה התמודדות נוספת, והעמידה את פרס בראשות הרשימה.

בליכוד הייתה תחושה, אשר הסקרים שנערכו רק אישרו אותה, כי זו הפעם ניתן להשיג ניצחון היסטורי. הענן היחיד שהעיב על הכנות המפלגה היה מחלת הלב הקשה של מנחם בגין, שסבל מהתקף לב קשה זמן לא רב לפני הבחירות, ולמעשה לא השתתף במערכת הבחירות כלל.

אריאל שרון, אשר עזב את הליכוד בשנת 1975 כדי לשמש כיועץ ביטחוני לראש הממשלה רבין, לא שב אל הליכוד והקים מפלגה בשם "שלומציון". את התפקיד המרכזי בליכוד בהכנה לבחירות מילא עזר ויצמן, היורש הלא מוכתר של בגין, שפתח במערכת בחירות דינאמית שהתמקדה בעיקר בנגעי מפלגת השלטון, והבליטה לצד ההנהגה הוותיקה של המפלגה הליברלית וחרות גם דור חדש של פוליטיקאים כמו משה קצב, יורם ארידור, אהוד אולמרט, יצחק מודעי ודוד לוי.

על גל המחאה כנגד השחיתות, כנגד ה"מחדל" ובקריאה לניקיון כפיים ולמנהל תקין, קמה מפלגה חדשה: יגאל ידין, אשר מאז פרישתו מתפקיד הרמטכ"ל נמנע מעיסוק בפוליטיקה (על אף שדוד בן-גוריון חפץ להכתירו כיורשו), הודיע ב-2 בנובמבר כי הוא מקים תנועה חדשה בשם "דמוקרטים - לשינוי", שחברה לתנועת "שינוי" שהקים הפרופסור אמנון רובינשטיין וכן לגורמים נוספים, כגון פורשי "המרכז החופשי" בראשות שמואל תמיר, ולדמויות נודעות כאלוף (מיל.) מאיר עמית, אסף יגורי, והתעשיין סטף ורטהיימר להקמת מפלגה חדשה, התנועה הדמוקרטית לשינוי (ד"ש), שאמורה הייתה להביא מזור לתחלואי הפוליטיקה הישראלית.

המפלגה, ובמיוחד ידין שנתפש כמנהיג שלו חיכתה ישראל, הכתה הדים במערכת הפוליטית. בתוך מספר שבועות נרשמו כחברים במפלגה כ-37,000 איש. המפלגה ערכה, לראשונה בישראל, בחירות פנימיות פתוחות לכל שנועדו לקבוע את רשימתה לכנסת. עד עתה קבעו המפלגות את מועמדיהן ב"ועדת מינויים", והבחירות הפנימיות בד"ש היו סמן לדמוקרטיזציה של המערכת, שסחף בעקבותיו, במערכות הבחירות הבאות, אף את המפלגות הגדולות.
המפלגה הציגה פן מדיני מתון המסכים ל"פשרה טריטוריאלית", אך עיקר מצעה יוחד לענייני פנים. ידין, שהודיע על הקמת המפלגה במשדר "מוקד" בטלוויזיה, במה ציבורית ראשונה במעלה בישראל באותן השנים, העמיד את מצעו על שלושה עיקרים אלו: תמיכה בהנהגת בחירות אזוריות שיצמצמו את מספר המפלגות המיוצגות בכנסת, מלחמה בשחיתות ובהון השחור, ודאגה ל"משטר חיים צודק" ו"חלוקה שווה של הנטלים על הציבור". ידין הצהיר כי יפעל להנהגת מדינה יהודית ודמוקרטית, ובכך כוונתו כי אין לשלוט על מיליון וחצי ערבים בשטחים. הרקורד הציבורי של ידין, אשר היה חבר בועדת אגרנט והגיע להישגים חשובים בתחום הארכיאולוגיה, הביא אותו ואת המפלגה שייסד אל קדמת הבמה הציבורית. עיקר כוחו היה בכך שאנשים שקצו בשחיתות המערך אך חששו מהצבעה לליכוד חשו בנוח להצביע למפלגתו.

השמאל הרדיקאלי
מאז שרק"ח התפלגה ממק"י ב-1965 נשענה המפלגה על קולות האוכלוסייה הערבית כמעט באופן בלעדי, כאשר הקולות היהודים שקיבלה בטלים בשישים. כתוצאה מעובדה זו, הפכה המפלגה יותר ויותר למפלגה ערבית לאומית, למרות שבאופן רשמי מעולם לא הפסיקה להגדיר את עצמה כקומוניסטית ויהודית-ערבית. תהליך זה הגיע לשיא במהומות יום האדמה שרק"ח יזמה וניהלה. כדי להפיק את הרווח הפוליטי מכך היא יזמה את הקמת חד"ש שיועדה להיות מסגרת לא-קומוניסטית ולכלול לאומנים ערבים כמו חנא מוויס (שנבחר מטעמה לכנסת) וכך להגדיל את השפעתה הציבורית של רק"ח. בנוסף, צ'רלי ביטון, איש הפנתרים השחורים, צורף להתארגנות החדשה מתוך ניסיון לשבור את הבידוד של המפלגה ברחוב היהודי. בבחירות זכתה חד"ש בחמישה מנדטים, הישגה הטוב ביותר עד היום והפעם היחידה שבה רק"ח או חד"ש הצליחו להגיע למספר המנדטים שמק"י המאוחדת קיבלה בפעם האחרונה שהתמודדה ב-1961.

מחנה של"י הוקמה לקראת הבחירות כאיחוד של תנועות שמאל רדיקאלי שונות - "מוקד" של מאיר פעיל, "מר"י" של אורי אבנרי, "הסוציאליסטים העצמאיים" של אריה לובה אליאב וכמה חברים בולטים מ"הפנתרים השחורים" בראשות סעדיה מרציאנו. בבחירות זכתה המפלגה לשני מנדטים והנהיגה רוטציה בין חבריה.

מהלך מערכת הבחירות
במערכת הבחירות עמדו זה מול זה שניים מטובי התעמלנים שקמו למחנה השמאל ולמחנה הימין. מנהל מסע הבחירות של המערך היה חבר הכנסת הצעיר יוסי שריד ולמולו עמד עזר ויצמן. אף שלא הייתה זו מערכת הבחירות הראשונה בה הוקרנו תשדירי בחירות בטלוויזיה, במערכת בחירות זו מילאו התשדירים תפקיד מרכזי, במיוחד בגלל המתקפות האישיות שנערכו במסגרת מערכת הבחירות.

מערכת הבחירות התנהלה תוך התקפות אישיות קשות. תעמולת הבחירות של המערך החלה בפרסום מודעה גדולה בעיתונות בה נכתב "בגין ישיר לנו סולו - כולנו פה אחד", כרמז לא דק לכך שבגין מנהיג את מפלגתו כרודן. בגין הוצג כאדם קיצוני שהתנהג באלימות בפרשת הסכם השילומים וכמי שעשוי להביא את הדמוקרטיה בישראל לקיצה.

הליכוד, לעומת זאת, הקדיש מאמצים רבים להצגת בגין כאדם צנוע, ירא שמים ואיש משפחה למופת. על צד התעמולה השלילית, לא היססה תעמולת הבחירות של הליכוד לתקוף את המערך ב"בטן הרכה", פרשיות השחיתות הרבות שנקשרו במפלגה. סיסמתו המרכזית של הליכוד – "כוח 1 - הליכוד" – והזיהוי שנוצר בלוגו (שהאות ל' במילה ליכוד בו התנופפה כדגל) עם הצבע הכחול סימנו את הקו המוביל בתעמולת הליכוד לשנים הבאות.

עזר ויצמן פתח את תעמולת הבחירות במכתב אישי לבוחר, שפורסם כמודעה בעיתונים, ובו נכתב בין היתר: "50 שנה שולטת בישראל אותה מפלגה עצמה, מפלגה שאפילו הייתה ללא רבב - כבר נחלשה ועייפה, התערערה והתפוררה. 50 שנות שלטון בכל תחומי החיים, ואשר לרבב... 50 שנה לא היה הדבר כה דחוף: להחליף את השלטון. 50 שנה לא היה הדבר כה הכרחי, כה קרוב. לשנות את הכיוון, לעמוד איתנים ליד ההגה. הליכוד חייב ויכול לעשות זאת. הוא יעשה זאת אתכם. אתה, אנחנו... הישראלים. יש רק כח אחד בישראל. אתם נקראים אליו. עכשיו."

על מערכת הבחירות של הליכוד העיב כאמור התקף לב קשה אשר בו לקה בגין בתחילת אפריל. הבדיחה שנפוצה אז הייתה כי ראשי התיבות של אותיות הפתק של הליכוד "מחל" הינם "מנחם חולה לב". התקף הלב מנע מבגין השתתפות אקטיבית במערכת הבחירות, אך הוא החלים בסופו של דבר עד כדי כך שהצליח להשתתף, חולה, חיוור ורזה, בעימותטלוויזיוני ראשון מסוגו בינו ובין שמעון פרס.

העימות, שנדחה ביומיים בגלל אסון בו נהרגו 54 חיילים בהתרסקות מסוק במדבר יהודה, הביא את בגין לכל בית בישראל. אל מול שמעון פרס, הופיע בגין כשווה מול שווים. ההתרשמות הייתה כי אין המדובר במטורף קיצוני הוזה, כפי שהראתה התדמית שהדביקו לו אנשי המערך מזה שנות דור, כי אם במנהיג לאומי ושקול. סקרים שנערכו לאחר העימות הראו כי בעימות עצמו לא היה מנצח ברור, אך היה זה שוויון שכולו הפסד לשמעון פרס וניצחון לבגין.

מפלגות נוספות שהתמודדו בבחירות
בחירות אלו התמודדו 22 מפלגות, מתוכן זכו בסופו של דבר 12 לייצוג בכנסת. פרט למפלגות הגדולות והממוסדות, פעלו מספר מפלגות שוליים קטנות:

  •  אריאל שרון בחר להתמודד במסגרת מפלגה משלו, ששמה שלומציון.
  •  מאיר כהנא ניסה, זו הפעם השנייה, להיבחר לכנסת.
  • שולמית אלוני רצה פעם נוספת במסגרת "רצ".
  • הפנתרים השחורים היו מיוצגים בארבע מפלגות - צ'רלי ביטון התמודד במסגרת חד"ש, סעדיה מרציאנו התמודד מטעם "מחנה של"י" ופרט לכך פעלו שתי מפלגות - "הפנתרים השחורים" ו"הפנתרים הציונים".
  • איש העסקים שמואל פלאטו שרון הקים מפלגה, שלימים נקראה "פיתוח ושלום", אשר מצעה היה "האיש הבודד לכנסת". שרון, אשר הוגש נגדו כתב אישום בצרפת, טען כי אם לא ייבחר לכנסת יוסגר לצרפת. מסע הבחירות שניהל היה כה מוצלח עד שקיבל שני מנדטים. עם זאת הותר לו להשביע רק חבר כנסת אחד, שכן הוא הציג לכנסת רק את מועמדותו הוא, ולא היו ברשימתו אנשים נוספים. המנדט הנוסף שקיבל חולק בין שאר המפלגות כ"קולות עודפים". בעקבות מסע הבחירות הוגש נגדו כתב אישום בגין עבירות שביצע במהלך מסע הבחירות, שעיקרן מתן שוחד בחירות. כתב אישום זה נדון בשלוש ערכאות, ובסופו של דבר הורשע פלאטו-שרון בשלושה סעיפי אישום, ונדון לשלושה חודשי מאסר בפועל ו-15 חודשי מאסר על-תנאי.

תוצאות הבחירות
ספר בעלי זכות הצבעה 2,236,293
קולות כשרים 1,747,820
אחוז החסימה (1%) 17,478
קולות למנדט 14,173

שם הרשימה

מס' קולות כשרים

קולות באחוזים

מס' מנדטים

ליכוד

583,968

33.4

43

מערך

430,023

24.6

32

ד"ש

202,265

11.6

15

מפד"ל

160,787

9.2

12

חד"ש

80,118

4.6

5

אגו"י

58,652

3.3

4

פלאטו שרון

35,049

2

1

שלומציון

33,947

1.9

2

מחנה של"י

27,281

1.6

2

רשימה ערבית מאוחדת

24,185

1.4

1

פא"י

23,571

1.3

1

ר"ץ

20,621

1.2

1

ל"ע

20,384

1.2

1

 
 
תמונות, כרזות, מודעות וקטעי עיתונות ממערכת הבחירות לכנסת התשיעית - 1977
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

 
 

 
 
 
 
 
מקורות לתכני הערך
דיויד סלע - עורך ראשי, אתר נוסטלגיה אונליין. ד"ר אברהם וולפנזון - יועץ אקדמי ועורך הפרק "תנועות ומפלגות פוליטיות".
ויקיפדיה, הספריה הלאומית, ארכיון אתר נוסטלגיה אונליין, אוסף התצלומים הלאומי.



10 - הכנסת העשירית
שתף 
בחירות לכנסת העשירית (30 ביוני 1981 - כ"ח בסיוון, התשמ"א)

תקציר
הבחירות לכנסת העשירית, אשר התקיימו ב-30 ביוני 1981, כ"ח בסיוון ה'תשמ"א, היו קיצה של אחת ממערכות הבחירות הסוערות והקשות בתולדות מדינת ישראל. הן הוקדמו ממועדן המקורי שנועד להיות ב-3 בנובמבר אותה שנה, ו' בחשוון ה'תשמ"ב. בבחירות התמודד הליכוד בראשות מנחם בגין מול המערך בראשות שמעון פרס. הליכוד, שפיגר בסקרים בתחילת מסע הבחירות, עשה כל שביכולתו על מנת להמשיך ולהחזיק בשלטון, ומערכת הבחירות שהתאפיינה במתחים עדתיים הייתה סוערת, קשה, ולעתים אף אלימה. הפצצת הכור בעיראק, ב-7 ביוני 1981, כמו גם יכולתו הרטורית יוצאת הדופן של בגין, הטו את הכף לטובת הליכוד, אשר ניצח בסופו של דבר בהפרש זעיר של עשרת אלפים קולות.

תקציר התוצאות*

שם הרשימה

מס' קולות כשרים

קולות באחוזים

מס' מנדטים

ליכוד

718,941

37.1

48

מערך

708,536

36.6

47

מפד"ל

95,232

4.9

6

                             *כל תוצאות הבחירות לכנסת ה-10 מפורטות בהמשך הערך

אחוז ההצבעה
כ-78.5 אחוזים מכלל בעלי זכות הבחירה.

ציטוטים, משפטי מפתח, תעמולת בחירות:

  • "להרים את הדגל בכנסת". התחיה.
  • "הליכוד בדרך הנכונה". הליכוד.
  • "צוות מומחים פא.שין. פ"ש (פיתוח ושלום)". שמואל פלאטו שרון.
  • "אין לי" וגם "משוגעים רדו מהגג". שר האוצר הורוביץ, בניסיון הקטנת המריכה הפרטית והריסון הכלכלי.
  • "כלכלה נכונה". הגדרה מפי שר האוצר יורם ארידור בבואו להסביר את כלכלת הבחירות בה נקט לפני הבחירות לכנסת העשירית.
  • "כן ולא". סיסמת תשדיר הבחירות של הליכוד, (ע"י ספי ריבלין) בהתייחס לשמעון פרס.
  • "נדפוק אתכם כמו שדפקנו את הערבים". מוטה גור לפורעים מהליכוד שפוצצו אסיפת בחירות של המערך.
  • "ומה הם עשו בשביל מדינה?". מקמפיין הבחירות של פלאטו שרון.

הרחבה

רקע היסטורי
לקראת תחילת שנת 1981 היה מצבו של הליכוד בסקרים קשה. סדרת פרשיות חשפה מתחים וליקויים בתוך הממשלה, ונראה כי מנחם בגין אינו שולט עוד במצב. ב-25 במאי 1980 התפטר עזר ויצמן, שר הביטחון הפופולארי ואחד האחראים העיקריים לניצחון הליכוד במערכת הבחירות הקודמת. ויצמן התראיין בטלוויזיה ומסר כי לדעתו יש ללכת לבחירות, ולתת לעם להחליט באיזו דרך ללכת.
האופוריה שלאחר הסכם השלום עם מצרים חלפה, והקיפאון בשיחות האוטונומיה נמשך, כאשר ביולי 1980 השעה אנואר סאדאת את ההשתתפות המצרית בשיחות, בשל קבלת חוק ירושלים.

גרוע מכל היה המצב הכלכלי. שר האוצר יגאל הורביץ עשה כמיטב יכולתו כדי לייצב את האינפלציה המשתוללת, אך ללא הועיל והישגו היחיד, שלא נשא פירות באופן מיידי, היה הפסקת ביטוחי הצמדה חדשים. האינפלציה השנתית בשנת 1980 הגיעה לשיעור של 133%, וב-24 בפברואר 1980 הוחלף המטבע מהלירה לשקל השווה עשר לירות. הורביץ, הידוע בשל אמרותיו "אין לי" ו"משוגעים רדו מהגג" ניסה לנהל מדיניות שכוונה להקטנת הצריכה הפרטית וריסון כלכלי, אך כקודמו, שמחה ארליך, לא זכה לגיבוי הנדרש מצד בגין.

ב-11 בינואר התפטר הורביץ מתפקידו. העילה לכך הייתה התנגדות הממשלה להיענות לדרישות הורביץ לריסון הוצאותיה. התנגדות הממשלה התבטאה בתחילת 1981 בתמיכה בשר החינוך, זבולון המר, לגבי יישום "דו"ח ועדת עציוני" שקרא להעלאת שכר המורים. המר היה איש המפד"ל, שהחזיקה בתפקיד מרכזי בקואליציה. הורביץ, לעומתו, היה איש סיעת לע"ם בליכוד (מוותיקי הרשימה הממלכתית שהקים דוד בן-גוריון, אחת המפלגות שהקימו את הליכוד) ולמעשה חסר גיבוי פוליטי של ממש. הורביץ הוחלף על–ידי יורם ארידור.

שרשרת של פרשיות שחיתות, הקשורות במפלגות הקואליציה, החלה מזכירה את שאירע למערך ב-1976. ראש עירית רחובות מהליכוד, חבר הכנסת שמואל רכטמן, הורשע בפלילים בשנת 1979 ונידון למאסר בפועל. רכטמן היה חבר הכנסת הראשון שנידון למאסר בעודו מכהן. שר הדתות, איש המפד"ל אהרון אבוחצירא, הסתבך בשורת פרשיות פליליות. מיד לאחר זיכויו מלקיחת שוחד, ב-24 במאי 1981, הוסרה חסינותו בשל עבירות מרמה. אבוחצירא הסתכסך עם שר הפנים, איש מפלגתו יוסף בורג, אשר היה אחראי על משטרת ישראל, והכריז כי ירוץ לכנסת ברשימה נפרדת, שכן בורג ניסה "לחסלו". בורג, מצידו, הסתבך בפרשייה נפרדת.

 

בינואר 1981 פיטר את המפקח הכללי של משטרת ישראל, רב ניצב הרצל שפיר, כאשר זה לא דיווח לו אמת, לכאורה, על חקירת אבוחצירא. שפיר לא טמן את ידו בצלחת, חשף את קיומו של תיק מודיעיני בשם "תיק אפרסק" הכולל חשדות להתנהלות פלילית של שר הפנים, וטען כי הוראתו לבדוק את המידע בתיק זה היא שהביאה לפיטוריו. הסתבכותו של שמואל פלאטו שרון בעבירות של שוחד בחירות והרשעתו בכך ב-15 באפריל 1981 לא היו קשורות לממשלה, אך הוסיפו לאווירת המיאוס הכללית ששרתה על הציבור.

התפטרותו של הורביץ מתפקידו הביאה להערכה כי ימי הממשלה ספורים. ד"ש, שהייתה אחד המרכיבים העיקריים בממשלה, התפרקה לרסיסים, וברור היה כי כמעט אף אחד מרסיסיה לא יעבור את אחוז החסימה בבחירות. במצב זה, שבו לכל רכיב מרכיבי הממשלה סדר יום שונה, והמצב הכלכלי מדרדר מדי יום, החליט בגין בחודש ינואר להקדים את הבחירות, ואלו נקבעו ל-30 ביוני 1981

מערכת הבחירות
ההערכות במערך:  המערך חש כי ניתנה בידו הזדמנות לתקן את מה שנראה לראשיו כ"תאונה היסטורית" ולשוב ולקחת לידיו את השלטון. קלקולי ממשלת בגין נראו בלתי ניתנים לתיקון, והקדמת הבחירות הייתה בעיני ראשיו סימן נוסף לכך שבקרוב ישוב השלטון למקומו הטבעי — המערך.

לאחר מותו הפתאומי של יגאל אלון במרץ 1980 נותרו שמעון פרס ויצחק רבין שני המועמדים הבולטים להתמודדות על מועמדות מטעם המערך לראשות הממשלה. פרס היה אז פופולארי בשורות המפלגה, ונחשב לאיש ביצוע שיוכל לנצח בבחירות. רבין נשא עמו את מטען הממשלה הכושלת שהקים, אבדן השלטון, שיוחס על ידי רבים לקלקלות בממשלתו, ופרשת הדולרים. ההתמודדות בין השניים עברה לא פעם לפסים אישיים. בשנת 1979 פרסם רבין אוטוביוגרפיה בשם "פנקס שירות", שהתייחסה קצרות לפרס וכינתה אותו "חתרן בלתי נלאה". הכינוי דבק בפרס ושימש את הליכוד היטב בתעמולתו לאורך שנים.

ההתמודדות בין השניים ב-17 בדצמבר 1980 הוכרעה במרכז המפלגה בניצחון גדול של שמעון פרס. רבין אמר כי הוא מקבל את דין הבוחר, ויפעל לטובת המטרה המשותפת, אך הדרך שבה לחץ את ידו של פרס חשפה את רגשות האיבה ואי האמון העמוקים שחש כלפיו.

המערך היה מוכן עתה לבחירות. בראש מטה הבחירות הועמד האלוף במיל' חיים הרצוג. הסקרים הראו על יתרון של עד 25% למערך. פרס השיל מעליו את תדמית "הנץ הביטחוניסט" שהייתה לו בממשלת רבין, והחל מאמץ דעות הנוטות יותר אל השמאל. האוכלוסייה האשכנזית הוותיקה ואנשי השכבות המבוססות היו עתה מאחוריו. אל מולו עמד בגין, שלא היה "במיטבו": בריאותו הייתה לקויה ונדמה היה שהוא שרוי בדיכאון עמוק. בסוף שנת 1980 נדמה היה כי פרס עתיד להיות "ראש הממשלה הבא של מדינת ישראל".

היערכות הליכוד - כלכלת בחירות: יורם ארידור, מחליפו של יגאל הורביץ כשר האוצר, היה כלכלן ואיש סיעת תכלת לבן בהסתדרות ושימש, עד למינויו כשר האוצר, כסגן שר במשרד ראש הממשלה. ארידור החליט לממש את אמרתו של בגין ו"להיטיב עם העם". את מדיניות ה"אין לי" של הורביץ החליפה מדיניות אותה כינה ארידור "כלכלה נכונה", אך רבים ראו בה כלכלת בחירות.

במסגרת המדיניות הכלכלית החדשה הורדו המכסים והמסים על מרבית מוצרי הצריכה, ה"מחיקון" בשידורי הטלוויזיה הישראלית (הסרת הצבע מהשידורים) בוטלורבים רכשוטלוויזיות צבעוניות, ניצלו את הורדת המכסים כדי לרכוש מכוניות ונסעו לחו"ל. הורדת המכסים והמסים הייתה יכולה להיות צעד נכון מבחינה כלכלית, אילו לוותה בצעד ההכרחי הנוסף של צמצום הוצאות הממשלה; אולם התוצאה הבלתי-נמנעת הייתה דילול יתרות מטבע החוץ של המדינה. כמדיניות לזמן קצוב עד הבחירות הביאה מדיניות ארידור להורדת האינפלציה לשיעור השנתי ה"נמוך" של 102%, אולם זאת על חשבון יתרות מטבע החוץ של המדינה. אולם, מאחר שאין באפשרות ממשלת ישראל להדפיס דולרים (אלא שקלים בלבד) הייתה המדיניות, בטווח הארוך מעט יותר, מתכון לזינוק נוסף באינפלציה (בנוסף להתרוקנות כמעט מוחלטת של יתרות המטבע).

הפער העדתי:  בחירות 1981 נערכו בין הליכוד ובין המערך, אך למעשה נערכו גם לאורך קו שבר עדתי, בין האשכנזים שהתייצבו לצד המערך ובין המזרחים שתמכו בליכוד ובבגין.
במשך שנים חשו המזרחים (בעיקר יוצאי ארצות המגרב) זנוחים וזניחים במערכות השלטון במדינת ישראל. הם חשו כי הם מופלים ומקופחים על ידי האליטות והשלטון האשכנזי של מפא"י. הליכוד, ובגין בראשו, התייחסו למזרחים באופן אחר, ופתחו את שורות המפלגה ושורות ההנהגה במידה גדולה הרבה יותר בפני דור חדש של צעירים מזרחים שבאו מעיירות הפיתוח. אנשים כדוד לוי, דוד מגן, משה קצב, בני שליטא ומאיר שטרית, רובם בעלי עבר של כהונות מוניציפאליות בעיירות פיתוח, עמדו בשורה השנייה-ראשונה של מפלגת השלטון.

במערך, לעומת זאת, לא חל שינוי דומה. עם מועמדי התנועה אמנם נמנה מספר דומה של מזרחים כבליכוד, אך רובם נמנו עם הדור הקודם של פוליטיקאים שנתפשו כמי שמצניעים את מזרחיותם ומסתפקים במקום שולי בהנהגה, כמו התפקיד המסורתי של שר המשטרה. הוועדה המסדרת במערך (אז עדיין לא התקיימו בחירות פנימיות לקביעת הרשימה) מיקמה במקום השני ברשימה את שושנה ארבלי אלמוזלינו, חברת כנסת יוצאת עיראק שנמנתה עם הדרג השני או השלישי בהנהגה. צעד זה, במקום לקדם את התמיכה במערך, עורר לעג והסתייגות ונתפש כתשלום מס שפתיים מצד המערך לצורכי בחירות.

בבחירות אלו שבה והופיעה בזירה מפלגה עדתית בשם תמ"י (תנועת מסורת ישראל). את המפלגה הקים אהרון אבוחצירא על רקע הסתבכויותיו בפלילים וסכסוכו עם יוסף בורג, אך היא משכה לשורותיה כוחות כבנימין בן אליעזר והיוותה במידה רבה הקדמה לעלייתה של תנועת ש"ס העתידה לקום לקראת הבחירות הבאות.

את מרבית המהלומות במהלך מסע הבחירות ספג שמעון פרס. הוא נראה כייצוג מובהק לכל מה שהוא "המערך" - נגד עדות המזרח, נגד בגין, נגד ארידור. רבים מן המזרחים, שהתגאו בכך שנציגיהם נמצאים בשלטון (ועוד יותר מזה, שנציגי שנואיהם אינם מחזיקים בהגה השלטון) ובהיות בגין ראש הממשלה, ראו בפרס את המייצג לסכנה כי כל אלו ירדו לטמיון, וכי משטר "המערך" השנוא ישוב לשלטון, כאילו לא אירע דבר בשנת 1977. פרס ספג מטחי שנאה אישית. השמועות כאילו אמו ערבייה, וכאילו הוא בעל מניות בתדיראן (היינו, מושחת בגלל קרבה לשלטון) רק הגבירו את השנאה כלפיו.

תשדירי הבחירות של הליכוד, שבהם הופיע השחקן ספי ריבלין, התקיפו אישית את פרס. ריבלין הדביק לפרס את הכינוי "כן ולא", בגלל רצונו להשביע את רצון כל הצדדים בכל עת, והחיקוי הנלעג שלו הפך לקו המוביל במסע הבחירות של הליכוד.
עצרות הבחירות שערך המערך הידרדרו מספר פעמים לאלימות או כמעט לאלימות. כאשר הגיע פרס לחגוג את המימונה נאלצה המשטרה לחלצו. נזרקו עליו עגבניות.
בבית שמש נקלט בעדשת המצלמה צעיר בשם הרצל חנוכה המניף כלפיו "אצבע משולשת" או כפי שרבים במערך ובתקשורת, ובהם פרס עצמו, כינו אותה, אולי בלי לשים לב לכפל המשמעות: "תנועה מזרחית מגונה". בעצרת בחירות של המערך בפתח תקווה ב-14 ביוני נפצעו שמונה-עשר אנשים ונעצרו עשרים ושישה. המתפרעים חיבלו במכוניות שנשאו סטיקרים של המערך, השליכו על פרס עגבניות, ויצרו עימות אלים עם שומרי ראשו של פרס ועם המשטרה. בשיאה של ההתפרעות נבזז מטה המערך בעיר, ושמשותיו נופצו.

המערך עשה בטיפול בעניין זה את כל השגיאות האפשריות. אופיינית הייתה התבטאותו של מרדכי גור, בעצרת בחירות של המערך לפיה "נדפוק אתכם כמו שדפקנו את הערבים". פרס עצמו נראה לעתים קרובות אובד עצות, ובנאומיו נכנס לוויכוחים עם קוראי קריאות גנאי, כשהוא קורא לצועקים לשתוק ובפועל מעצים את הוויכוח והצעקות.

ככל שחלף הזמן והתקרבו הבחירות דומה היה שבגין שב להיות "במיטבו". ראש הממשלה בן ה-69 נראה כמי ששואב הנאה רבה ממסע הבחירות ובמיוחד מהצלחתו להלהיב את שומעיו בכיכרות. בעצרת הבחירות המסכמת של הליכוד בכיכר מלכי ישראל ניצל בגין התבטאות של הבדרן דודו טופז בעצרת הבחירות המקבילה של המערך, שנערכה יום קודם. טופז אמר בעצרת המערך, אותה הנחה: "תענוג לראות את הקהל הזה, ותענוג לראות שאין כאן צ'חצ'חים... הצ'חצ'חים הם במצודת זאב. הם בקושי שין גימלים, אם הם בכלל הולכים לצבא. כאן נמצאים החיילים ומפקדי היחידות הקרביות".

בגין ניצל את ההתבטאות הזו במיומנות רבה: "אמש בכיכר הזאת עמד שחקן צעיר, מה שמו? דודו? דודו, טו פז, דודו טופז, כאן הוא אמר ... באוזני מאה אלף אנשי המערך: 'הצ'שצ'חים, הם במצודת זאב, הם בקושי שין גימלים... כאן...נמצאים החיילים ומפקדי היחידות הקרביות'... "כאשר אותו, מה שמו, דו דו טו פז, אמר את האיוולת... כל הקהל שעמד אמש פה, הריע... "
המסר היה ברור: במערך מזלזלים בכם, המזרחים. אנו בליכוד רואים בכם "אחים". צאו והצביעו נגד המערך, נגד ההתנשאות האשכנזית, נגד פרס.

הפגישה באופירה והשמדת הכור האטומי: כחלק ממסע הבחירות ניסה בגין לשפר את היחסים עם אנואר סאדאת לאחר חודשים של נתק, שנגרם כתוצאה מקבלת חוק ירושלים, הסכים סאדאת בראשית יוני 1981 להיפגש עם בגין. הפגישה לא הביאה לכל תוצאה משמעותית. הנסיגה מסיני על פי הסכם השלום הייתה אמורה להתבצע רק בעוד כשנה, ואילו שיחות האוטונומיה הוקפאו, ואף הפגישה באופירה לא הביאה לחידושן. עם זאת, בשל חוק שאסר להראות מועמדים לבחירות, הייתה הטלוויזיה מנועה מלשדר במהדורות החדשות את פניו של בגין, ולכן הוצגו רק תצלומיו של סאדאת בפגישה באופירה. תשדירי הבחירות של הליכוד היו המקום היחיד בו ניתן היה לצפות באירוע כולו.

ב-7 ביוני 1981 השמידו מטוסי חיל האוויר את הכור האטומי בעיראק. כיום ידוע, לאור כל ההתפתחויות מאז ובמיוחד לאור מלחמת המפרץ הראשונה, כי מבצע אופרה, כפי שנקרא המבצע להשמדת הכור, היה דבר בעתו וכי יש להניח כי היה בו כדי להציל את המדינה מסכנה גדולה. בעת המבצע היו רבים שראו בו תעלול בחירות של בגין, בדומה לניסוי הטיל שביט 2 במהלך מערכת הבחירות לכנסת החמישית. פרס היה מתון בתגובתו: "ברכות לחיל האוויר, ועל הצד הפוליטי לא אגיב", אך דוברי המפלגה כאבא אבן אמרו במפורש מה שנמנע פרס מלומר - "צריך היה לדחות את הפעולה עד לאחר הבחירות". כיום ידוע כי בגין נועץ עם פרס בטרם בוצעה המשימה, פרס יעץ לו שלא לבצעה, והמשימה בוצעה בניגוד לדעתו.

ההערכות במפלגות אחרות:  גם מערכת בחירות זו, כקודמתה, ראתה את התמודדותן של מפלגות רבות חדשות. 13 מפלגות עברו את אחוז החסימה, אך 18 מפלגות לא עברו אותו. מעבר למפלגות קטנות שלא עברו את אחוז החסימה כמפלגת "ביטול מס הכנסה", רשימת הגמלאים (בראשות מרים גהתיה), או מפלגת "עמך" שהקים המסעדן היפואי ויקטור תייר אשר במשך מספר שנים ניסתה לרוץ לכנסת, והייתה ידועה במיוחד בתשדירי תעמולת הבחירות הססגוניים שלה, חלו השינויים הבאים בהרכב המפלגתי במדינה:

תנועת התחיה הוקמה מאנשי מחנה הימין אשר התאכזבו מעמדתו של בגין והתנגדו לנסיגה מסיני. בראש התנועה עמד יובל נאמן והתנועה התייצבה לבחירות לכנסת העשירית בפעם הראשונה. באותה העת הייתה זו המפלגה הממוסדת היחידה מימין לליכוד.

הרב מאיר כהנא ניסה בפעם השלישית להיכנס לכנסת.

שמואל פלאטו שרון ניסה לשוב על הישגו משנת 1977 ולהיבחר לכנסת. סיסמתו "צוות מומחים פא. שין." והשאלה ששאל - "ומה הם עשו בשביל מדינה?" רמזה על כי הוא נדבן טוב ומיטיב, ובידו הפתרון לבעיות מדינת ישראל בכלל, ובתחום הדיור בפרט.

ד"ש התפרקה למרכיביה, שהמצליח בהם היה שינוי בראשות אמנון רובינשטיין. חברי כנסת בודדים כאסף יגורי ניסו לרוץ ברשימות עצמאיות או במסגרת מפלגות קטנות אחרות, אך לא עברו את אחוז החסימה.

משה דיין רץ ברשימה עצמאית המכונה "תל"ם" לאחר שערק מהמערך ואחר כך פרש מממשלת הליכוד. דיין, ששבע שנים לפני כן היה הדמות הפוליטית הדומיננטית במדינה, הלך ודעך, גם מבחינה ציבורית וגם מבחינה רפואית. בתשדירי התעמולה של מפלגתו נראה דיין רזה וחיוור, צל של עצמו. באוקטובר 1981, פחות מחצי שנה לאחר הבחירות, הלך לעולמו.

תמ"י הייתה תנועתו של אהרון אבוחצירא אשר בתעמולתה הדגישה את הגאווה הספרדית ואת מורשת ישראל, כמעין מהדורה מוקדמת, דתית אך לא חרדית, של ש"ס.

תוצאות הבחירות
מספר בעלי זכות הצבעה 2,490,014
קולות כשרים 1,937,366
אחוז החסימה (1%) 19,373
קולות למנדט 15,312

שם הרשימה

מס' קולות כשרים

קולות באחוזים

מס' מנדטים

ליכוד

718,941

37.1

48

מערך

708,536

36.6

47

מפד"ל

95,232

4.9

6

אגו"י

72,312

3.7

4

חד"ש

64,918

3.4

4

תמ"י

44,466

2.3

3

התחיה

44,700

2.3

3

תל"ם

30,600

1.6

2

שינוי

29,837

1.5

2

ר"ץ

27,921

1.4

1

 
כרזות, מודעות, קטעי עיתונות ממערכת הבחירות לכנסת העשירית - 1981
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

 

מקורות לתכני הערך
דיויד סלע - עורך ראשי, אתר נוסטלגיה אונליין. ד"ר אברהם וולפנזון - יועץ אקדמי ועורך הפרק "תנועות ומפלגות פוליטיות".
ויקיפדיה, הספריה הלאומית, ארכיון אתר נוסטלגיה אונליין, אוסף התצלומים הלאומי.




11 - הכנסת האחת עשרה
שתף 
בחירות לכנסת האחת-עשרה (23 ביולי 1984 - כ"ג בתמוז, התשמ"ד)

תקציר
הבחירות לכנסת האחת עשרה התקיימו ב-23 ביולי 1984, כ"ג בתמוז ה'תשמ"ד, לאחר תקופת כהונתה העשירה באירועים והשנויה במחלוקת של הכנסת העשירית. הבחירות הוקדמו ממועדן המקורי ב-5 בנובמבר 1985, כ"א בחשוון ה'תשמ"ו. המערך, שאיבד את השלטון במהפך שהביאו הבחירות לכנסת התשיעית, ואשר סבר כי יהיה בידו להשיב את השלטון בבחירות הקודמות, שב והעמיד בראשו את שמעון פרס; אולם למרות שבראשות הליכוד עמד יצחק שמיר ולא מנחם בגין, ולמרות המשברים שזעזעו את המדינה במהלך כהונת הכנסת העשירית (ההיפר אינפלציה, שאפיינה את כלכלת המדינה בכל מהלך הכנסת, מלחמת לבנון, ומשבר מניות הבנקים בשנותיה האחרונות), שמרו רוב בוחרי הליכוד אמונים למפלגתם. לאחר בחירות אלו נראה היה כי הציבור הישראלי לכוד בין שני גושים שווים לערך מבחינת גודלם, המייצגים הן דעות והן מגזרים באוכלוסייה, וכי אין כל דרך בה ניתן להכריע בין גושים אלו.

תקציר התוצאות*

שם הרשימה

מס' קולות כשרים

קולות באחוזים

מס' מנדטים

מערך

724,074

34.9

44

ליכוד

661,302

31.9

41

התחיה-צומת

83,037

4

5

                              *כל תוצאות הבחירות לכנסת ה-11 מפורטות בהמשך הערך

אחוז הצבעה
כ-78 אחוזים מכלל בעלי זכות הבחירה.

ציטוטים, משפטי מפתח, תעמולת בחירות:

  • "העם רוצה ליכוד".  הליכוד.
  •  "אתה רצ או הולך לאיבוד". ר"צ.
  •  "ש"ס - להשיב עטרה ליושנה". מפלגת ש"ס.
  •  "לחיות בכבוד בשתי מדינות". חד"ש.
  •  "כהנא: האיש שאומר מה שאתם חושבים". תנועת כ"ך.

הרחבה

רקע היסטורי
תקופת כהונתה של הכנסת הקודמת - העשירית, הייתה רצופה באירועים שהשאירו חותמם השלילי על מדינת ישראל. כזכור, הכלכלה הישראלית הייתה נתונה במשבר החמור ביותר בתולדותיה. המשבר בא לידי ביטוי בעיקר בהיפר אינפלציה שהגיעה לשיעורים של מאות אחוזים בשנה. הוצאות הממשלה הגיעו להיקף חסר תקדים עקב המלחמה והגדלת תשלומי הרווחה. ניסיונו של שר האוצר ארידור להוריד מסים ומכסים בשיעור חד כדי להעלות את הכנסות המדינה מהגדלת היקף הפעילות הכלכלית נחל כישלון. התוכנית הזו הביאה ל"בהלת קניות" שהעלתה את המחירים ולפיכך הגבירה את האינפלציה. בנוסף גבר היבוא והביא לגירעון גדול במאזן המסחרי ולירידה ביתרות מטבע החוץ של המדינה. החוב חיצוני הגיע לשיעור של למעלה מ-200 אחוז מהתמ"ג - שיעור שלא היה לו אח ורע במדינה מודרנית אחרת. מימון החוב התופח נעשה באמצעות "הדפסת כסף".

אחד האירועים העיקריים בתקופת הכנסת הקודמת העשירית היה מלחמת לבנון. טבח סברה ושתילה שאירע במהלכה הביא לכינון ועדת כהן שהמלצותיה גרמו להעברתו של אריאל שרון מתפקיד שר הביטחון לתפקיד שר בלי תיק. בשנת 1984 היה צה"ל נתון עדיין עמוק בתוך לבנון. "הסכם השלום" שנחתם עם נציגים לבנוניים מהעדה המרונית ב-6 במאי 1983 נותר על הנייר בלבד.

לקראת סוף שנת 1983 קרסו שערי מניות הבנקים והממשלה נאלצה להלאים את הבנקים, תוך קיזוז של כשליש מכלל חסכונות הציבור שהושקעו במניות. התנועה הקיבוצית ספגה גם היא מהלומה כואבת בעת התמוטטות הבורסה בתחילת השנה. שר האוצר, יורם ארידור, שהניח למשבר מניות הבנקים להמשיך ולתפוח עד שהיה לאסון, התפטר כעבור זמן קצר, כאשר נחשפה תוכנית ה"דולריזציה" בעיתונות ונדחתה על ידי הממשלה. לפי תוכנית זו, הייתה אמורה מדינת ישראל לאמץ את הדולר כהילך חוקי או להצמיד את השקל לדולר לפי שער קבוע. משמעות מדיניות זו הייתה הפסקה חדה וחותכת של האינפלציה בצעד קיצוני אחד תוך ויתור של ממשלת ישראל על עצמאותה המוניטארית, והכפפתה למדיניות המוניטארית של ארצות הברית.

בעקבות משבר מניות הבנקים, שסילק למעשה את הערוץ השקלי המשמעותי האחרון להשקעה, פנתה הכלכלה הישראלית אל הדולר, והממשלה, תחת הנהגתו של שר האוצר החדש יגאל כהן אורגד, שנעדר תמיכה של ממש או זמן מתאים לפתח תוכנית לעצירת האינפלציה, החלה נוקטת פיחותים תכופים ומאיצה את קצב האינפלציה. השקל חדל למעשה מלשמש את הציבור כבסיס לחישוב ערכם של המוצרים, והדולר הפך למעין הילך חוקי למחצה. בסוף 1984 היה השקל שווה פחות מרבע מערכו בתחילת 1984.

העימות הבין-עדתי, שהיה המאפיין העיקרי של מערכת הבחירות בשנת 1981, נדחק במידה מסוימת הצידה לטובת מאבק מר בין הימין ובין השמאל במדינה על רקע מלחמת לבנון. רצח אמיל גרינצוויג על ידי מתנקש מן הימין נתפס כנקודת שפל במאבק הפוליטי בישראל, והמסע הציבורי והתקשורתי כנגד אריאל שרון היה אף הוא חריף מאוד. ההפגנה הגדולה אחרי טבח סברה ושתילה (הידועה כ"הפגנת הארבע מאות אלף") נועדה להלכה לקרוא לממשלה להקים ועדה לחקר המאורעות, אך בפועל הייתה פעולה זו, כאחרות, מחאה כנגד שאיפתו של שרון לעשות שימוש בצה"ל כדי לכונן סדרים אזוריים. הסיסמה הנפוצה "שרון רוצח" הייתה דו משמעית: היא כוונה לאי מניעת טבח סברה ושתילה על ידי שרון, אך באותה מידה גם להיותו רוצח, כביכול, של חיילי צה"ל למען מטרה לא ראויה. כתבתטלוויזיה שהכין דן סממה שסיקר מטעם הטלוויזיה הישראלית את המצב בלבנון הראתה חיילי מילואים של צה"ל שזימרו למנגינת "רד אלינו אווירון" שיר שמילותיו כללו "נילחם בשביל שרון/ונחזור בתוך ארון", וחוללה סערה במערכת הפוליטית.

במקביל, בימין המפה הפוליטית, הפך הליכוד ימני יותר, כאשר בראשו עומדים ראש הממשלה יצחק שמיר, שר הביטחון משה ארנס ושר האוצריגאל כהןאורגד, שייצגו את האגף האידיאולוגי בחרות, והיו בין המתנגדים להסכם השלום עם מצרים. בקואליציה הייתה חברה מאז יוני 1982 גם מפלגת "התחיה" שעמדותיה היו ימניות אף יותר.

אירוע נוסף היה חשיפתה של "המחתרת היהודית" ב-27 באפריל 1984. המחתרת היהודית שחבריה באו מקרב חוגי המתנחלים הייתה אחראית למספר פעולות טרור שאירעו במהלך שנות ה-80, כולל התנקשויות בראשי ערים פלסטיניים וירי במכללה האיסלאמית בחברון. לאנשי הקבוצה היו גם תכניות לפוצץ את מסגדי הר הבית כדי להקים על מקומם את בית המקדש השלישי.

מערכת הבחירות
הבחירות לרשויות המקומיות שנערכו ב-25 באוקטובר 1983 נחשבו למסמנות את תוצאות הבחירות לכנסת. בבחירות אלו זכה המערך לעליה מתונה בכל הערים, ואף השיג מהפך במספר רשויות. עם זאת לא הייתה ירידתו של הליכוד דרמטית כפי שנדמה היה תחילה, ונראה כי במרבית המקומות שמר על כוחו. שמעון פרס מיהר להכריז כי המדובר ב"ראשית מהפך פוליטי" וכי הוא מעודד מן התוצאות. אך מסקנתם של המשקיפים הייתה כי הליכוד כמעט ולא נפגע, וכי מערכת הבחירות עתידה להיות צמודה גם הפעם.

הבחירות לכנסת האחת עשרה אמורות היו להיערך בנובמבר 1985. הליכוד, שחשש מכישלון, רצה לערוך אותן במועדן הקבוע ובשלב מאוחר ככל האפשר. פעילות פרלמנטארית נמרצת של המערך, אשר זכתה לסיוע בלתי צפוי מצידו של אהרון אבוחצירא, מנהיג הסיעה הזעירה תמ"י, הביא לכישלון הממשלה בהצבעה על הקדמת הבחירות. בהצבעה שנערכה ב-22 במרץ נקבע כי הבחירות יערכו ב-23 ביולי, וזאת ברוב של 61 מול 59, ובניגוד לעמדת הליכוד.

המערך הקדים לגבש את מועמדיו. ההתמודדות בין יצחק רבין ושמעון פרס נראתה כנחלת העבר, וניצחונו של פרס נראה מובטח. השניים נדרשו, עם זאת, לחסום את דרכו של מועמד נוסף - הנשיא הפופולארי יצחק נבון, שביקש לנצל את הפופולאריות שצבר במהלך כהונתו הראשונה, פרש מהתמודדות על כהונה שנייה ושאף לקבל לידיו את מנהיגות המפלגה. בסופו של דבר נרתע נבון מהתמודדות מול פרס ורבין, אך נותר מועמד מטעם המערך בבחירות לכנסת. בכך היה נבון לנשיא הראשון ששב לזירה הפוליטית לאחר תקופת נשיאותו. בין רבין ופרס הוסכם כי בכל ממשלה בראשה יעמוד פרס, ישמש רבין כשר ביטחון.

הליכוד היה שרוי בתקופה של זעזוע חריף. אחרי פרישתו של בגין, המנהיג הכריזמטי שעמד בראשה מאז ייסודה, התמודד יצחק שמיר, איש הדור הוותיק של הנהגת המפלגה ומועמד פשרה זמני, מול דוד לוי, שייצג את הדור הצעיר, את המזרחיים ואת בני עיירות הפיתוח, אשר היוו את עיקר מאגר הבוחרים של הליכוד. שמיר ניצח ברוב מכובד והיה לראש הממשלה.

לאחר ההכרזה על הבחירות התמודד אריאל שרון מול שמיר. שרון היה מובס ומוכתם כאחראי למלחמת לבנון, שכישלונה היה מוסכם גם על רבים בליכוד. שרון פוטר בבושת פנים ממשרד הביטחון (גם אם לא מהממשלה) לאחר דו"ח ועדת כהן, ובילה חלק ניכר מזמנו במאבק אל מול השבועון "טיים" אותו תבע בתביעת דיבה (התביעה הסתיימה ב-1985 בקביעה שהשבועון טעה בפרסומיו, אך משום שעשה זאת בתום לב אינו חייב בתשלום פיצויים).

בהתמודדות במרכז תנועת הליכוד זכה שרון בהישג מפתיע של 42.5 אחוז. שמיר הכריז כי הוא "נדהם" ואילו דוד לוי, אשר ראה עצמו כ"מספר 2" וכיורשו הוודאי של שמיר, הכריז כי הוא "קודר". שמיר לא היה נואם מלהיב או כריזמטי, ובעיני רבים לא היה חלופה ראויה לבגין בלבם של הבוחרים. עם זאת, הכריז שמיר כי הוא תומך בכינון ממשלת אחדות לאומית כבר מתחילת מערכת הבחירות, הכרזה שייתכן והייתה לה השפעה ממתנת על עוצמת ההתמודדות בין המפלגות.

אל הקלחת הפוליטית הרוחשת הצטרף עזר ויצמן אשר הכריז על הקמת מפלגה בשם "יחד", שתשנה את המפה הפוליטית. ויצמן, אשר פרש מן הליכוד מספר שנים קודם לכן בשל ויכוח עם עמדותיו של בגין, ייצג עתה קו מדיני מתון.

בקצה הימני של המפה התאחדה "התחיה" עם תנועת "צומת" שייסד רפאל איתן, אך חלק מאנשיה עברו לתנועת "מורשה" שהתאחדה עם גורמים ימניים במפד"ל ובפועלי אגודת ישראל.

מפלגה חדשה בנוף הפוליטי בישראל הייתה מפלגת ש"ס. המפלגה נוצרה בעקבות אי-בחירתו של הרב עובדיה יוסף לכהונה נוספת כרב הראשי הספרדי (הראשון לציון) ושיתפו בה פעולה חרדים מזרחים שפרשו מאגודת ישראל ומתמ"י. מאבק החרדים המזרחים לשיפור מעמדם בעולם הישיבתי החרדי הוצנע, ובמקומו הציגה המפלגה את עצמה כנציגתם של שומרי מסורת מזרחיים תחת הסיסמה "להשיב עטרה ליושנה".

כן רצו לבחירות רשימות קטנות רבות. הרב מאיר כהנא המשיך לנסות ולהיכנס לכנסת, כמו גם שמואל פלאטו שרון. אריה אליאב רץ לבדו, לאחר פעילות כפעיל מרכזי במערך וב"מחנה של"י". יגאל הורביץ רץ במפלגת יחיד שנקראה "אומץ" ואשר בבסיסה הארגוני הייתה מפלגתו של משה דיין, תל"ם. המפלגה הסתמכה על אישיותו של הורביץ ועל ראיית עולמו הכלכלית. כן פעלה תנועה ערבית-יהודית בשם "הרשימה המתקדמת לשלום" בראשה עמדו מוחמד מיעארי והאלוף (מיל.) מתי פלד. בנוסף להן רצו שלל מפלגות קוריוז, שנמשכו לפרסום שהעניקה התעמולה הטלוויזיונית לדמויות קיקיוניות כאלו ואחרות, אך לבד מפרסום הקוריוזים לא הייתה להן השפעה על מהלך הבחירות.

אירוע חשוב ובעל משמעות חוקתית אירע במהלך מערכת הבחירות. שוב (לאחר פסילת "רשימת הסוציאליסטים" במהלך הבחירות לכנסת השישית) עלו על הפרק שאלות של דמוקרטיה מתגוננת וועדת הבחירות המרכזית פסלה שתי רשימות מלרוץ לכנסת: את רשימת כ"ך של מאיר כהנא, מן הטעם כי "היא דוגלת בעקרונות גזעניים ואנטי דמוקרטיים", ואת הרשימה המתקדמת לשלום בטענה כי "רשימה זו דוגלת בעקרונות המסכנים את שלמותה וקיומה של מדינת ישראל, ושמירת ייחודה כמדינה יהודית".
רשימתו של מאיר כהנא רצה מזה מספר מערכות בחירות לכנסת, ללא הצלחה של ממש. הרשימה המתקדמת לשלום הייתה רשימה יהודית-ערבית, אשר בשורותיה פעלו חבר הכנסת מוחמד מיעארי והאלוף (מיל.) מתי פלד, כמו גם אישים כאורי אבנרי.
שתי הרשימות ערערו בפני בית המשפט העליון, בהרכב מורחב של חמישה שופטים: הנשיא מאיר שמגר, אהרן ברק, מרים בן פורת, מנחם אלון ומשה בייסקי, ישב על המדוכה. לא היה ספק בדבר סמכותה של ועדת הבחירות לפסול רשימות (מלבד לדעת המיעוט של מרים בן פורת), שכן עניין זה הוכרע כבר בשנת 1965 על פי דעת הרוב של "פסק דין ירדור", אשר קבעה בצורה תקדימית כי ועדת הבחירות המרכזית רשאית לפסול רשימות המתנגדות לעצם קיומה של מדינת ישראל, על אף שהמחוקק לא הסמיך אותה מפורשות לעשות כן.

השאלה המרכזית הייתה עד היכן משתרעת "הלכת ירדור": האם ניתן להרחיב את נימוקי "ירדור" אל מעבר לעילות בהן נמצא, כעשרים שנה קודם לכן, כי מפלגה המתנגדת לעצם קיומה של מדינת ישראל אינה כשרה להתמודד בבחירות. היה ברור כי מועמדותו של מאיר כהנא, למשל, אינה חותרת תחת עצם קיומה של המדינה, כי אם תחת עקרונות יסוד של הדמוקרטיה.

כל השופטים פסקו שיש לקבל את הערעור ולבטלאת פסילת שתי הרשימות, אך השופטים השתמשו בנימוקים שונים כדי להגיע לתוצאה זו. דעת הרוב של בית המשפט קבעה כי לא ניתן להרחיב את "הלכת ירדור" וכי רק רשימה החפצה בהשמדת מדינת ישראל אינה כשירה לרוץ לכנסת. עקב קביעה זו הוכשרה מועמדותו של כהנא. אהרן ברק קבע בדעת מיעוט שאכן יש לפסול רשימה השוללת את האופי הדמוקרטי של ישראל, אך פסילות יבוצעו רק כאשר יש "אפשרות סבירה" להגשמת התוכניות הללו, ובמקרה של כהנא לא הוכחה אפשרות סבירה כזו. בית המשפט המשיך וקבע כי במצב החוקי הנוכחי יש לפסול רשימה רק כאמצעי קיצוני ואחרון וכאשר קיימות ראיות ברורות, חד-משמעיות ומשכנעות לכך שהרשימה שוללת את קיומה של המדינה. לא נמצא כי "הרשימה המתקדמת לשלום" עונה על קריטריונים מחמירים אלו, ובית המשפט קבע שוועדת הבחירות המרכזית לא הייתה יכולה להסתמך על קביעות של שר הביטחון שהתבססו על חומר חסוי שהוא סירב לחשוף בפני הוועדה, ולכן גם התמודדותה אושרה.

שתי הרשימות התמודדו בבחירות וזכו להישגים: כהנא נבחר לכנסת וזעזע בכך את המוסדות הפוליטיים, וגם הרשימה המתקדמת לשלום הצליחה להכניס לכנסת שני חברי כנסת מטעמה. בעקבות זאת תוקן חוק יסוד הכנסת על ידי הכנסת האחת עשרה, ונקבע כי רשימת מועמדים לא תשתתף בבחירות לכנסת אם יש במטרותיה או במעשיה, במפורש או במשתמע, שלילת קיום המדינה כמדינת העם היהודי, שלילת האופי הדמוקרטי של המדינה או הסתה לגזענות. כן תוקן חוק הבחירות לכנסת ונקבע בו שוועדת הבחירות המרכזית היא זו שתדון בפסילת רשימות לפי הסעיף הנ"ל, ונקבע הליך של ערעור לבית המשפט העליון על החלטה של הוועדה שלא לפסול רשימה (הליך הערעור לבית המשפט העליון על החלטה לפסול רשימה כבר היה קבוע בחוק, ומכוחו ערערו שתי הרשימות על הפסילה).

תוצאות הבחירות
מספר בעלי זכות הצבעה 2,654,613
קולות כשרים 2,073,321
אחוז החסימה (1%) 20,733
קולות למנדט 16,786

שם הרשימה

מס' קולות כשרים

קולות באחוזים

מס' מנדטים

מערך

724,074

34.9

44

ליכוד

661,302

31.9

41

התחיה-צומת

83,037

4

5

מפד"ל

73,530

3.5

4

חד"ש

69,815

3.4

4

ש"ס

63,605

3.1

4

שינוי

54,747

2.7

3

ר"ץ

49,698

2.4

3

יחד

46,302

2.2

3

רשימה מתקדמת לשלום

38,012

1.8

2

אגו"י

36,079

1.7

2

מורשה-פא"י

33,287

1.6

2

תמ"י

31,103

1.5

1

כך

25,907

1.2

1

אומץ

23,845

1.2

1

 
 
תמונות, כרזות, מודעות וקטעי עיתונות ממערכת הבחירות לכנסת האחת עשרה - 1984
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מקורות לתכני הערך
דיויד סלע - עורך ראשי, אתר נוסטלגיה אונליין. ד"ר אברהם וולפנזון - יועץ אקדמי ועורך הפרק "תנועות ומפלגות פוליטיות".
ויקיפדיה, הספריה הלאומית, ארכיון אתר נוסטלגיה אונליין, אוסף התצלומים הלאומי.




12 - הכנסת השתים עשרה
שתף 
בחירות לכנסת השתים-עשרה (1 בנובמבר 1988 - כ"א בחשוון, התשמ"ט)

תקציר
הבחירות לכנסת השתים עשרה שהתקיימו ב-1 בנובמבר 1988, כ"א בחשוון ה'תשמ"ח, התקיימו לאחר פריצתה של האינתיפאדה הראשונה ובהשפעתה. לבחירות אלו הגיעו המפלגות הגדולות מתוך ממשלת אחדות לאומית שבה שימשו יצחק שמיר ושמעון פרס כראשי ממשלה לסירוגין, ואילו יצחק רבין שימש כשר הביטחון. אל מול ההתפתחויות במישור הבינלאומי - ניסיונות מזכיר המדינה האמריקני ג'ורג' שולץ בתיווך ותזוזתו של אש"ף לקראת הכרה במדינת ישראל ובהחלטה 242 - הצביעו תוצאות הבחירות על רצונו של הבוחר בהמשך הסטטוס?קוו המדיני, ובחיזוק האלמנטים הימניים בממשלת האחדות. יום לפני הבחירות, ב?30 באוקטובר 1988, התרחש אירוע טרור בונשרפו למוות רחל וייס מירושלים ושלושת ילדיה, כאשר נסעו באוטובוס מטבריה לירושלים דרך יריחו, ונקלעו למארב בו הושלך על האוטובוס בקבוק תבערה. החייל דוד דלרוזה, שניסה להצילם, נפצע קשה ונפטר מפצעיו מאוחר יותר. יש הסבורים כי אירוע זה הוא שהביא להתחזקות הימין בבחירות. אחרים רואים בתוצאות הבחירות המשך וחיזוק למגמות שנראו בבירור במהלך הבחירות לכנסת האחת עשרה של שמירה על דפוסי הצבעה קיימים, ורצון להימנע משינוי מדיני.

בחירות אלו היו הראשונות מאז 1969 שנערכו במועד הקבוע בחוק (ב?1973 נדחו הבחירות בעקבות מלחמת יום כיפור ומ?1977 הן הוקדמו); עד כה, הן גם היו האחרונות להתקיים במועד כזה.

תקציר התוצאות*

שם הרשימה

מס' קולות כשרים

קולות באחוזים

מס' מנדטים

ליכוד

709,305

31.1

40

מערך

685,363

30

39

ש"ס

107,709

4.7

6

                            *כל תוצאות הבחירות לכנסת ה-12 מפורטות בהמשך הערך

אחוז הצבעה
כ-79.7 אחוזים מכלל בעלי זכות הבחירה.

ציטוטים, משפטי מפתח, תעמולת בחירות:

  • "רק הליכוד יכול". הליכוד.
  • "רצ מצביעה על העובדות, העובדות מצביעות ר"צ.". ר"צ (השלב המוקדם של מר"צ).
  •  "נוער, נוער, נוער". תרשיש (זעמ), מפלגה מזרחית דתית, שהקים משה דואק, שב-1957 הטיל רימון בכנסת.
  •  "הצבע זך, אחדות, למען ויקטור תייר בכנסת" . תנועת עמך של ויקטור תייר.
  •  "אל תהסס, אל תתלבט! תן קולך לכוח השקט!". תנועת הכוח השקט בראשותו של יעקב גרוס, שסימנה היה ז'.
  •  "שימו ז' בחריץ. בלי בושה". תנועת הכוח השקט.
  •  "המערך - הדרך לפריצת דרך". המערך.

הרחבה

רקע היסטורי
ממשלת האחדות הלאומית, אשר בראשה עמדו לחלופין שמעון פרס ויצחק שמיר, הגיעה להישגים רבים בשנות קיומה. הנסיגה מעומק לבנון אל רצועת הביטחון, הורדת האינפלציה לרמה שאפשרה פעילות משקית תקינה והעלאת יהודי אתיופיה היו אך אחדים מן ההישגים שהגיעה אליהם ממשלה זו. אך ממשלה זו הייתה מבוססת על "מאזן אימה" מדיני: שני הגורמים העיקריים שהרכיבו את הממשלה, המערך והליכוד, לא הצליחו לנהל מדיניות חוץ על פי דרכם. "הסכם לונדון" אליו הגיע שמעון פרס עם חוסיין מלך ירדן טורפד על ידי שותפיו הקואליציוניים. התוצאה הייתה קיפאון מדיני, אשר היה בין הגורמים העיקריים לפריצת האינתיפאדה הראשונה.

אל האינתיפאדה הגיעה מדינת ישראל כשהיא אינה מוכנה. המדינה ספגה ביקורת רבה הן במישור הבינלאומי והן במישור הפנימי. העדרה של מדיניות מגובשת השתקף הן בשיטות שננקטו לדיכוי האינתיפאדה, והן במישור התקשורתי הפנימי והבינלאומי. נראה כי איש אינו יודע כיצד להחזיר את השד הפלסטיני לבקבוקו, וכיצד לתקן את הנזק שנגרם למעמדה של ישראל בעולם. ניסיונות התיווך של מזכיר המדינה האמריקני, ג'ורג' שולץ, הסתיימו בכישלון. מכתבו של שולץ אל שמיר, מ?4 במרץ 1988, שבו הציע קיומה של ועידה בינלאומית ומשא ומתן עם נציגים פלסטיניים במסגרת משלחת ירדנית, הביא לוויכוח פנימי בין שרי המערך ובין שרי הליכוד, אך לא לתוצאות מעשיות. שנת 1988 הייתה שנת בחירות בארצות הברית, וברור היה כי הנשיא רונלד רייגן, העומד לסיים שמונה שנות כהונה, אינו יכול להפעיל לחץ על ישראל לביצוע צעדים כלשהם.

במקביל, החלה תזוזה באש"ף לקראת הכרה במדינת ישראל. על אף שהיו אלו אנשי אש"ף שהשתתפו באירועי האינתיפאדה, ועל אף ההתנקשות בחיי חליל אל וזיר (הוא "אבו ג'יהאד") ב?16 באפריל 1988, היה הארגון בשל להחלטה. הכרזת העצמאות הפלסטינית שהתקבלה בראשית נובמבר 1988 אמנם לא הכילה הכרה מפורשת בישראל, התחייבות שלא לבצע מעשי טרור וקבלה מלאה של החלטה 242, אולם הודעה על כך נמסרה במהרה בידי יאסר ערפאת, דבר שהביא לפתיחת דיאלוג בין ארצות הברית ואש"ף.

כל אלו נתקלו במדינת ישראל בחומה בצורה שהציב ראש הממשלה יצחק שמיר. שמיר ייצג קו נוקשה המתנגד למשא ומתן עם אש"ף ועם כל נציג הקשור בו, המתנגד לוועידה בינלאומית, ולמעשה חפץ בהמשך הסטטוס קוו, אשר נופץ לרסיסים עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה. בשנתיים שבהן היה ראש ממשלה מ?1986 הצליח שמיר להביא לאי מימוש "הסכם לונדון" ולהביא לכישלון יוזמותיו של שולץ. שמיר הצליח להציג את פעולותיו של שמעון פרס כחתרנות ותככנות, ולהציג מולו חזות מוצקה, לפיה היה הוא, שמיר, המדינאי היציב, המוביל את ישראל בדרך הבטוחה, אל מול התככנות וההרפתקנות המדינית של פרס. גם בתוך המערך נשמעו קולות שונים ובעוד פרס מנסה להביא להתקדמות מדינית, ניסה יצחק רבין לשבור בצורה צבאית את האינתיפאדה. עם זאת, המערך, כמפלגה, היה מחויב להתקדמות מדינית, וסיסמתו בבחירות אלו הייתה "המערך - הדרך לפריצת דרך".

נראה היה כי רוחות השינוי שהחלו מנשבות בעולם, תחילת נפילת הגוש הקומוניסטי, פעולותיו הנועזות של מיכאיל גורבצ'וב, השינויים שחלו בעולם הערבי, לרבות החלטת המלך חוסיין להתנתק מבחינה מנהלית מיהודה ושומרון, כמו גם הקולות שנשמעו מתוך אש"ף, פסחו על שמיר. שמיר ביקש לשמור את המצב המדיני כמות שהוא, ולא להסכים לתזוזה לכל כיוון.

בתחום הכלכלי היה המצב תקין, אם כי לא מזהיר. האינפלציה ההרסנית של שנת 1984 הודברה בשיתוף פעולה בין כל הגורמים הכלכליים במשק, לרבות ההסתדרות, אך הימשכות האינתיפאדה הביא לפגיעה במשק, הן בשל קשיים מדיניים והן בשל קשיים כלכליים (פועלים מהשטחים ומסחר איתם). האבטלה הייתה בעלייה, משבר הקיבוצים היה בעיצומו, ואף המושבים היו בקשיים, מפעלים כ"אתא" נסגרו, וחברות קבלניות גדולות כחברת "קלארין" וחברתו של אברהם גינדי נקלעו לקשיים. שר האוצר משה נסים ניחן באופי שקט, בניגוד לאופיו הסוער של קודמו בתפקיד יצחק מודעי, אשר הודח מתפקיד שר האוצר ולאחר מכן מתפקיד שר המשפטים בשל סכסוך עם שמעון פרס. קביעת המדיניות הכלכלית לא הייתה בלעדית לשר האוצר, כי אם בוצעה בהסכמה בין שתי המפלגות הגדולות ומתוך תיאום. גם דרך זו של תיאום כלכלי היה בה כדי לשמור על ההישגים הכלכליים הקיימים, אך לא להביא לפריצת דרך ולצמיחה.

בקרב ערביי ישראל הביאה האינתיפאדה להתחזקות התחושה הלאומית. ההצבעה למפלגות הציוניות ירדה בצורה משמעותית (מ?49% במערכת הבחירות הקודמת ל?34% בבחירות אלו) והרשימות הנספחות למערך נעלמו בצורה סופית.

מערכת הבחירות
תהליכי דמוקרטיזציה במפלגות: הבחירות הללו היו הבחירות הראשונות שבהן הועברה בחירת המועמדים לכנסת בשתי המפלגות הגדולות, מקביעת "ועדה מסדרת" לפורום רחב יותר של מרכזי המפלגות, כשלב ביניים לקראת העברת ההחלטה לבוחר, ב"בחירות מקדימות". הליכוד פתח בדרך זו עוד במערכות בחירות קודמות (החל מ?1977), ובמערכת בחירות זו הצטרף אליו המערך.

במערך הביאה השיטה לגיבוש חבורת צעירים שאפתנים שכונתה "השמינייה", אשר כללה את יוסי ביילין, חיים רמון, אברהם בורג, עמיר פרץ, ניסים זווילי, יעל דיין, נוואף מסאלחה וחגי מרום. צעירים אלו דחקו את רגלי הדור המבוגר כאבא אבן, אשר לא מצא את מקומו ברשימה.

בליכוד התגבשה שיטה שנקראה "השביעיות". שיטה זו כללה התגבשות פאנל של 35 אנשים שנבחרו בהצבעה, ובשלב הבא, שהתקיים לאחר שבוע, דורגו השמות בפאנל על פי התמודדות בחמש "שביעיות". ההתמודדות, שהתקיימה ביוני 1988, הביאה לעלייתו של כוכב חדש בשמי הליכוד. היה זה בנימין נתניהו, שעבורו הייתה זו ההתמודדות הראשונה, אשר נבחר למקום החמישי ברשימת הליכוד, לאחר ששב מתפקידו כשגריר ישראל לארגון האומות המאוחדות.

יצחק שמיר ושמעון פרס עמדו שוב בראש מפלגותיהם.

מהלך מערכת הבחירות
מערכת הבחירות, אליה הגיעו שני הצדדים כשותפים לממשלת האחדות, הייתה ברובה שקטה וללא אירועים סוערים.

בחירות אלה היו הבחירות הראשונות שבהן חל התיקון לחוק יסוד: הכנסת, לפיו ועדת הבחירות המרכזית מוסמכת לפסול רשימות השוללות את קיומה של ישראל כמדינתו של העם היהודי, שוללות את האופי הדמוקרטי של המדינה, או מסיתות לגזענות. ועדת הבחירות המרכזית פסלה את רשימתו של מאיר כהנא, שבחירתו לכנסת לאחר הבחירות לכנסת האחת עשרה גרמה לדאגה והייתה מקור לפרובוקציות ולסכסוכים עם המיעוט הערבי. בנוסף, הוגשה בקשה לפסילת הרשימה המתקדמת לשלום, רשימה ערבית-יהודית קיצונית בהשתתפות אנשי שמאל כמוחמד מיעארי, מתי פלד ואורי אבנרי, אך הבקשה נדחתה ברוב של 20 מול 19 מחברי הוועדה.

רשימת כ"ך ערערה לבית המשפט העליון. בית המשפט דחה את טענת כ"ך בדבר פסלות הסעיף וקבע שיש לפרשו פרשנות מצמצמת ולהשתמש בו רק במקרים קיצוניים, אך הוא קבע שבמקרה זה הוכח שאכן הרשימה שוללת את אופייה הדמוקרטי של ישראל ומסיתה לגזענות גם לפי המבחנים המחמירים, ולכן יש לפסול אותה. בנוסף, רבע מחברי ועדת הבחירות המרכזית ערערו לבית המשפט העליון על ההחלטה לאשר את הרשימה המתקדמת לשלום, אך בית המשפט פסק (ברוב של שלושה שופטים מול שניים) שלא הובאו ראיות ברורות, חד-משמעיות ומשכנעות לכך שהרשימה שוללת את קיום מדינת ישראל כמדינת העם היהודי.

תעמולת המפלגות נסבה בעיקר בנוגע לאינתיפאדה. המערך הציע תוכנית 4 שנים להשגת שלום וביטחון (עם "גדר אלקטרונית" שתיצור חיץ בין ישראל והשטחים). הליכוד תקף את התוכנית ואת חברי המערך באמצעות הסיסמה "המערך רצ שמאלה", תוך כדי טענות שממשלת מערך לאחר הבחירות תיתמך בידי מפלגות קיצוניות שיגרמו לחזרה לקווי 67. אגודת ישראל ניסתה לחייב מצביעים להצביע עבורה באמצעות נדרים, דבר שגרם לרב עובדיה יוסף להופיע בתשדיר של ש"ס ולהתיר את כל הנדרים. מפלגת התחיה דרשה טיפול תקיף באינתיפאדה. ואילו מפ"ם התמקדה בנושא הכלכלי ודרשה תוכנית סוציאליסטית למשק.

אירוע חמור שאירע יום לפני הבחירות, היה, לדעת אחדים, בעל השפעה מכרעת על תוצאותיהן. בקבוק תבערה שנזרק על אוטובוס שעבר ביריחו, ב?30 באוקטובר 1988, הצית את האוטובוס וגרם למותם של אם ושלושת ילדיה; החייל דוד דלרוזה, אשר ניסה להצילם, נפטר לאחר חודשיים שבהם נלחם על חייו.

מפלגות חדשות התמודדו לראשונה על קולו של הבוחר:

  • רחבעם זאבי הקים את תנועת מולדת והתמודד עמה לראשונה בבחירות אלו.
  • צומת, תנועתו של רפאל איתן, פרשה מן התחיה והתמודדה בצורה עצמאית.
  • באגף השמאלי של המפה התמודדה מפ"ם באופן עצמאי לראשונה מאז שנת .  1969.
  • במגזר החרדי התפצלה אגודת ישראל לשתי מפלגות, כאשר לראשונה תמך המחנה הליטאי במפלגה נפרדת - דגל התורה.

תוצאות הבחירות
מספר בעלי זכות הצבעה 2,894,267
קולות כשרים 2,283,123
אחוז החסימה (1%) 22,831
קולות למנדט 18563

שם הרשימה

מס' קולות כשרים

קולות באחוזים

מס' מנדטים

ליכוד

709,305

31.1

40

מערך

685,363

30

39

ש"ס

107,709

4.7

6

אגו"י

102,714

4.5

5

ר"ץ

97,513

4.3

5

מפד"ל

89,720

3.9

5

חד"ש

84,032

3.7

4

התחיה

70,730

3.1

3

מפ"ם

56,345

2.5

3

צומת

45,489

2

2

מולדת

44,174

1.9

2

שינוי

39,538

1.7

2

דגל התורה

34,279

1.5

2

רשימה מתקדמת לשלום

33,695

1.5

1

מד"ע

27,012

1.8

1

 
מקורות לתכני הערך
דיויד סלע - עורך ראשי, אתר נוסטלגיה אונליין. ד"ר אברהם וולפנזון - יועץ אקדמי ועורך הפרק "תנועות ומפלגות פוליטיות".
ויקיפדיה, הספריה הלאומית, ארכיון אתר נוסטלגיה אונליין, אוסף התצלומים הלאומי.








 
הצטרפו אלינו גם בפייסבוק
עדכונים - בלוגים - אירועים - אלבומי תמונות - סרטונים נדירים


שלח דף זה לחבר תגובות, הערות, והוספת מידע, מושגים ונושאים למנוי חינם על מגזין הנוסטלגיה"כובע טמבל" הוסף למועדפים



כל הזכויות שמורות © לאתר נוסטלגיה אונליין ו/או לבעלי התכנים, הדימויים והתצלומים.