חיפוש:   בכל האתר  בשמות הערכים  בקרדיטים     חפש  |  חיפוש תמונות בנושא:   חפש
   מפת האתר  |   כרגע באתר: 143 מבקרים   |  כניסה לדף האישי    
עורך: דייויד סלע
דבר העורך כתבו לעורך
| עמוד הבית | מי אנחנו | מרכז מידע לגולש | על נוסטלגיה ורטרו | קרדיטים | צרו קשר | גולשים כותבים
 

+   אביזרים וחפצים
+   אוספים ותחביבים
+   אז - וכעת
+   אירועים ושנים
+   ארכיון האישים
+   ארכיון הוידאו
+   ארכיון הישראליאנה
+   ארכיון הכרזות
+   ארכיון המצגות
+   ארכיון הקול
+   אתרי נוסטלגיה
+   בידור ופנאי
+   בקיבוץ
+   בריאות, טיפוח וניקיון
+   בשכונה
+   בתים ומבנים מספרים
+   גלויות בולים וסמלים
+   דירה ובניין
+   היום בהיסטוריה
+   המקום בו גרנו
+   העפלה ועליות לא”י
+   חג ומועד
+   טלוויזיה ורדיו
+   ילדות נשכחת
+   לבוש אופנה והנעלה
+   מוזיקה שיר וזמר
+   מזון ומשקה
+   משחקים וצעצועים
+   מתחם מורים
+   נוסטלגיה בצה”ל
+   ספורט
+   ספרות נוסטלגית
+   עבודה ומלאכה
+   פוליטיקה ובחירות
+   רדיו נוסטלגיה
+   רכב ותחבורה
+   רשת חברתית
+   שונות
+   שירותי גולש
+   שפה עברית
+   תיאטרון עברי
+   תקשורת מדיה ופרסום

האתר מוקדש לזכרו של
 יוסי פשרמן (פשי) ז"ל
2003 – 1954

מעל ל - 1100
סרטוני וידאו נוסטלגיים
בארכיון הוידאו שבאתר

יום העצמאות ה-7
 

הצוללת דקר
 

תל אביב הקטנה
 
 




הבחירות לכנסת

09 - הכנסת התשיעית
שתף 
בחירות לכנסת התשיעית (17 במאי 1977 - כ"ט באייר התשל"ז)

תקציר
הבחירות התקיימו ב-17 במאי 1977, כ"ט באייר ה'תשל"ז לאחר שהוקדמו ממועדן המקורי-ב-1 בנובמבר אותה שנה, כ' בחשוון ה'תשל"ח. מערכת הבחירות לכנסת התשיעית הייתה ממערכות הבחירות החשובות והמשפיעות בתולדות מדינת ישראל, ותוצאותיה ניכרו לשנים, הרבה מעבר לשנות כהונת הכנסת התשיעית. בחירות אלו, המכונות "בחירות המהפך", היו הפעם הראשונה שבה הצליח הליכוד לקבל את השלטון במדינה, ובכך סיים את ההגמוניה של מפלגות הפועלים, ובראשן מפא"י, אשר שלטו במוסדות היישוב ולאחר מכן במדינה, במשך כמעט חמישים שנה, החל משנות ה-30 ועד שנת 1977. בחירות אלו סימנו בגלוי את השינוי במבנה הדמוקרטי והסוציו-אקונומי המתרחש בישראל, וסימנו את קו השבר החברתי, הכלכלי והעדתי, שפיצל את החברה הישראלית לשני גושים שווי כוח לערך הנאבקים ביניהם, במקום שבו הייתה לאורך כל השנים שלפני לכן הגמוניה ברורה של אנשי מפלגות הפועלים ותומכיהם.

בחירות 1977 היו הראשונות בהן התקיים מדגםטלוויזיוני לניבוי התוצאות ביום הבחירות. הסטטיסטיקאי חנוך סמית היה זה שהקים את מערך המדגם עבור רשות השידור. כך, בתום יום הבחירות, התאפשר לחיים יבין, קריין הטלוויזיה הישראלית, להכריז בשידור ישיר, על סמך תוצאות מדגם הטלוויזיה, "גבירותיי ורבותיי - מהפך!".

תקציר התוצאות*

שם הרשימה

מס' קולות כשרים

קולות באחוזים

מס' מנדטים

ליכוד

583,968

33.4

43

מערך

430,023

24.6

32

ד"ש

202,265

11.6

15

                              *כל תוצאות הבחירות לכנסת ה-9 מפורטות בהמשך הערך

אחוז הצבעה
כ-79.2 אחוזים מכלל בעלי זכות הבחירה.

ציטוטים, משפטי מפתח, תעמולת בחירות:

  • "אתמול פרס ובגין התגוששו בטלוויזיה, נחשו מה הם יעשו מחר? ממשלת מחדל-מחל - יש דרך למנוע זאת, הצבע יש". ד"ש.
  •  "האיש הבודד לכנסת".  פ"ש (פיתוח ושלום), שמואל פלאטו שרון.
  •  "אריק שרון חייב להיות שר ביטחון". שלומציון.
  • "בגין ישיר לנו סולו - כולנו פה אחד". מפלגת המערך, כרמז לא דק לכך שבגין מנהיג את מפלגתו כרודן, כביכול.
  • "כוח 1 - הליכוד". סיסמת הליכוד בבחירות לכנסת התשיעית.
  • "גבירותיי ורבותיי - מהפך". חיים רבין מודיע על תוצאות הבחירות לכנסת התשיעית, על פי המדגם.
הרחבה

רקע היסטורי
ממשלתו של יצחק רבין הוקמה לאחר התפטרותם של גולדה מאיר ומשה דיין ב-11 באפריל 1974 בעקבות מחדל מלחמת יום הכיפורים. אותו חלק באוכלוסייה שקיווה לשינוי מהותי שיחולל ראש הממשלה החדש, יליד ישראל הראשון שמונה לתפקיד, התאכזב במהרה.

הרמטכ"ל לשעבר בן ה-52, שלא כיהן קודם לכן בתפקיד פוליטי בכיר, התמנה לתפקידו אחרי שזכה בבחירות הפנימיות מול שמעון פרס ברוב קטן. פרס לא קיבל את הגזירה, ובמהלך כהונת הממשלה הפגין מדיניות "לעומתית", והחליש מאוד את יכולתו של רבין למשול.

בתחום המדיני, הפעילו ארצות הברית, ובמיוחד מזכיר המדינה האמריקני הנרי קיסינג'ר, לחץ כבד על ישראל להתקדם להסדר כלשהו עם מדינות ערב. הסדר ביניים שנחתם בין ישראל ובין מצרים בספטמבר 1975 הקל במעט על הלחץ בחזית זו, אך רבין ניצב גם מול פעילות הולכת ומתגברת של תנועת "גוש אמונים", שבגיבויו של שר הביטחון שמעון פרס ובתמיכה של חלק מצעירי המפד"ל (ביניהם זבולון המר) החלו לפעול לעידוד יישובם של יהודים בגדה המערבית.

בזירה הפנימית היה האירוע הבולט ביותר הניכור ההולך וגובר בין תושביה הערבים של ישראל ומפלגת השלטון. האות הגלוי לכך היו אירועי "יום האדמה" ב-30 במרץ 1976, כאשר הפגנות נגד הפקעת אדמות הפכו להשתוללות אלימה, וגררו תגובה חריפה של המשטרה, שהותירה שישה הרוגים ערבים ופצועים רבים משני הצדדים. מתחת לפני השטח הייתה דעיכה מתמשכת של התמיכה המסורתית של ערבים במפלגת השלטון לטובת מפלגות ערביות, שייצגה שינוי בתפישת מדינת ישראל, מספקית של זכויות תושב בחסות השלטון לתפישה המדגישה שוויון זכויות ואת המובחנות האתנית והדתית של הערבים בישראל.

האינפלציה, שהחלה לעלות כבר בתחילת שנות השבעים, גאתה אחרי מלחמת יום הכיפורים ומשבר הנפט. כדי להתמודד עם מצבת החובות התופחת של מדינת ישראל, שנבעה בעיקר מההרחבה בשנים הקודמות, נקטה ממשלת רבין מדיניות של "פיחות זוחל" – מיסוד מנגנון אינפלציוני שהביא לירידה בערך הלירה אל מול הדולר בשיעור של 50 אחוזים בתקופת כהונת הממשלה.

פרשיות השחיתות
הפרשה הבולטת ביותר הייתה זו של אשר ידלין, מנכ"ל קופת חולים הכללית של ההסתדרות, שהיה מועמדו של רבין למשרת נגיד בנק ישראל. ידלין נחשף כמי שקיבל שוחד כ"דמי תיווך" בעסקאות מקרקעין בהן הייתה מעורבת הקופה. העובדות שנחשפו על הפרשה והגישה וההתנהגות של בכירי מפלגת השלטון כידלין, שלא הבחינו בין רכוש הציבור לרכושם, עוררה תחושה של מיאוס בקרב הציבור. ב-18 באוקטובר 1976 נעצר ידלין וזמן קצר אחרי כן, בנובמבר 1976, נחשפה פרשה נוספת, שבה הואשם השר אברהם עופר בקבלת שוחד כאשר שימש מנכ"ל החברה ההסתדרותית "שיכון עובדים". פרשה זו הסתיימה בצורה טראגית ב-3 בינואר 1977 עם התאבדותו של עופר. בכיר נוסף במפלגה, מיכאל צור, שהיה מנכ"ל משרד השיכון, הורשע אף הוא באותה תקופה בעבירות שונות וישב בבית הסוהר.

השחיתות במפלגת השלטון, ובמיוחד בצומת הקשרים שבין הגופים ההסתדרותיים ומערכות השלטון, לא הייתה חידוש מרעיש, שכן שמועות וידיעות על?כך רווחו מימיה הראשונים של המדינה. השוני הדרמטי היה שבתקופת ממשלת רבין, עם ירידת הדור הראשון והשני של שלטון מפא"י מן הזירה, הבשילה הדמוקרטיה הישראלית למידה שאפשרה לחשוף, לדון ולתבוע את בכירי מפלגת השלטון. היועץ המשפטי לממשלה, אהרן ברק, קבע את הכלל המפורסם: "דין ידלין כדין בוזגלו" (מבחן בוזגלו) - היינו, דין הבכירים כדין כולם.

ביקורת חדשה ומפתיעה כנגד שלטון המערך קמה גם בטלוויזיה הישראלית. השידור הטלוויזיוני, שתפקד בשנותיו הראשונות בשקט ובכניעות, גילה בשנים אלו מרדנות מפתיעה. התוכנית הסאטירית "ניקוי ראש" תקפה מדי שבוע את הממשלה, מחדליהושחיתותה בחריפות שהציבור ומפלגות השלטון לא הורגלו לה עד אז.

מפלגת השלטון אחרה להבין כי ברק ו"ניקוי ראש" לא היו תופעות מבודדות, אלא סימן לשינוי עמוק יותר בישראל, בציבוריות הישראלית וביחס אל השלטון. אברהם עופר, כאשר הואשם בשחיתות, סבר כי הדרך להתמודד עם ההאשמות היא באמצעות פנייה ליועץ המשפטי לממשלה לביטול החקירה. אם היה אשם או לא, ייצגה פנייתו תפישה לפיו שרים ושועים ניצבים מעל לחוק ואינם צריכים להיחקר כאחד האדם.

תגובה דומה הייתה לביקורת שהוטחה בממשלה ב"ניקוי ראש":  מדי שבוע הושמעו קריאות במערך ובמפד"ל לבטלאת התוכנית, או לקצץ ולסרס את תכניה, ותגובות אלו התעצמו ככל שהתעצמה הפופולאריות של התוכנית.

"התרגיל המבריק"
היה ברור כי ממשלתו של רבין, שרבו בה חילוקי הדעות הפנימיים, הן בין מרכיביה והן בתוך מפלגת השלטון, לא תחזיק מעמד. האווירה הציבורית הקשה הקשתה על תפקוד הממשלה, ורבין החליט להקדים את הבחירות.

ההזדמנות לכך הגיעה ב?14 בדצמבר כאשר בכנסת נערכה הצבעה על הצעת אי אמון שהגישה החזית הדתית התורתית (אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל) בשל חילול השבת שנגרם, לטענתם, כשחלק משרי הממשלה לא הספיקו לחזור לביתם לפני כניסת השבת מטקס קבלת מטוסי ה?F-15 הראשונים שהגיעו לחיל האוויר (את חילול השבת חשף העיתונאי ישראל קצובר בעיתון שערים). שניים משלושת שרי סיעת המפד"ל נמנעו בהצבעה. רבין, בהתייעצות עם שר המשפטים חיים צדוק, החליט לראות בהצבעתם זו כהתפטרות (החוק לא אפשר אז לראש הממשלה לפטר שר אלא אם נמנעה סיעתו לתמוך בממשלה בהצבעת אי-אמון). הוא הודיע על כך בכנסת ב?20 בדצמבר, ובאותו לילה כינס ישיבת ממשלה מיוחדת שבה הודיע על כוונתו להתפטר, ונסע לבית הנשיא להגיש את התפטרותו. במהרה התקבל חוק לפיזור הכנסת, ונקבעו בחירות מוקדמות ל?17 במאי 1977, שעד אליהן הובטחה כהונתה של הממשלה כממשלת מעבר בה אי אפשר להביע אי אמון. מהלך זה כונה על ידי רבין או מקורביו "התרגיל המבריק", כינוי שבדיעבד הפך לאירוני.

מהלך זה סימן גם את סופה של "הברית ההיסטורית" בין המערך ובין המפלגות הדתיות, ולא התקבל באהדה בציבור. סיבוך נוסף נבע מכך ששרי הליברלים העצמאים, משה קול וגדעון האוזנר, "נתפסו" בממשלה בניגוד לרצונם, ומבלי שיהיה בידם להתפטר, שכן לא ניתן להתפטר מממשלת מעבר. הקדמת הבחירות וקביעתן למאי 1977, כמעט חצי שנה לאחר מכן, התבררה בסופו של דבר כמשגה קריטי של מפלגת השלטון.

מערכת הבחירות
לאחר התפטרותו של רבין התמודדו יצחק רבין ושמעון פרס על מועמדות המערך לראשות הממשלה. פרס, שהיה שר הביטחון, פיתח תדמית "ניצית" ו"ביטחוניסטית" לעומת רבין שנחשב ל"יוני". בבחירות פנימיות, שנערכו במרכז מפלגת העבודה ב-23 בפברואר 1977, זכה רבין ברוב של 1,445 קולות אל מול 1,404 קולות שקיבל פרס. רבין התחייב כי בממשלתו העתידית יקבל פרס "תפקיד חשוב", אך כפי הנראה התכוון לשלול ממנו את תיק הביטחון ולהעבירו ליגאל אלון.

משה דיין החליט לסבך את המצב הפנימי בעבודה, כאשר הודיע כי לא יסכים להצטרף לרשימת המערך אם לא יוחלט כי יתקיימו בחירות חדשות בטרם תוותר הממשלה ויתור טריטוריאלי כלשהו. לבסוף, לאחר היסוסים ופסיחה על שתי הסעיפים (לרבות משא ומתן עם ראשי הליכוד), הופיע שמו של דיין ברשימת מועמדי המערך לכנסת.

בחודש מרץ 1977 נחשפה פרשת חשבון הדולרים: העיתונאי דן מרגלית חשף כי לאשתו של רבין, לאה, חשבון דולרים בארצות הברית שהיה אסור אז על פי חוקי המטבע הישראלים. מאוחר יותר התברר כי מדובר בחשבון משותף של שני בני הזוג והיועץ המשפטי לממשלה, אהרן ברק, החליט על העמדת שניהם לדין. רבין הודיע על יציאה ל"חופשה" (הוא לא היה יכול להתפטר שכן ממשלתו הייתה ממשלת מעבר) ופרס מילא את מקומו. בליל ה-7 באפריל 1977 הודיע רבין כי לא יתמודד בראש רשימת המערך בבחירות לכנסת התשיעית. פרס ואלון הגיעו להסכמה שמנעה התמודדות נוספת, והעמידה את פרס בראשות הרשימה.

בליכוד הייתה תחושה, אשר הסקרים שנערכו רק אישרו אותה, כי זו הפעם ניתן להשיג ניצחון היסטורי. הענן היחיד שהעיב על הכנות המפלגה היה מחלת הלב הקשה של מנחם בגין, שסבל מהתקף לב קשה זמן לא רב לפני הבחירות, ולמעשה לא השתתף במערכת הבחירות כלל.

אריאל שרון, אשר עזב את הליכוד בשנת 1975 כדי לשמש כיועץ ביטחוני לראש הממשלה רבין, לא שב אל הליכוד והקים מפלגה בשם "שלומציון". את התפקיד המרכזי בליכוד בהכנה לבחירות מילא עזר ויצמן, היורש הלא מוכתר של בגין, שפתח במערכת בחירות דינאמית שהתמקדה בעיקר בנגעי מפלגת השלטון, והבליטה לצד ההנהגה הוותיקה של המפלגה הליברלית וחרות גם דור חדש של פוליטיקאים כמו משה קצב, יורם ארידור, אהוד אולמרט, יצחק מודעי ודוד לוי.

על גל המחאה כנגד השחיתות, כנגד ה"מחדל" ובקריאה לניקיון כפיים ולמנהל תקין, קמה מפלגה חדשה: יגאל ידין, אשר מאז פרישתו מתפקיד הרמטכ"ל נמנע מעיסוק בפוליטיקה (על אף שדוד בן-גוריון חפץ להכתירו כיורשו), הודיע ב-2 בנובמבר כי הוא מקים תנועה חדשה בשם "דמוקרטים - לשינוי", שחברה לתנועת "שינוי" שהקים הפרופסור אמנון רובינשטיין וכן לגורמים נוספים, כגון פורשי "המרכז החופשי" בראשות שמואל תמיר, ולדמויות נודעות כאלוף (מיל.) מאיר עמית, אסף יגורי, והתעשיין סטף ורטהיימר להקמת מפלגה חדשה, התנועה הדמוקרטית לשינוי (ד"ש), שאמורה הייתה להביא מזור לתחלואי הפוליטיקה הישראלית.

המפלגה, ובמיוחד ידין שנתפש כמנהיג שלו חיכתה ישראל, הכתה הדים במערכת הפוליטית. בתוך מספר שבועות נרשמו כחברים במפלגה כ-37,000 איש. המפלגה ערכה, לראשונה בישראל, בחירות פנימיות פתוחות לכל שנועדו לקבוע את רשימתה לכנסת. עד עתה קבעו המפלגות את מועמדיהן ב"ועדת מינויים", והבחירות הפנימיות בד"ש היו סמן לדמוקרטיזציה של המערכת, שסחף בעקבותיו, במערכות הבחירות הבאות, אף את המפלגות הגדולות.
המפלגה הציגה פן מדיני מתון המסכים ל"פשרה טריטוריאלית", אך עיקר מצעה יוחד לענייני פנים. ידין, שהודיע על הקמת המפלגה במשדר "מוקד" בטלוויזיה, במה ציבורית ראשונה במעלה בישראל באותן השנים, העמיד את מצעו על שלושה עיקרים אלו: תמיכה בהנהגת בחירות אזוריות שיצמצמו את מספר המפלגות המיוצגות בכנסת, מלחמה בשחיתות ובהון השחור, ודאגה ל"משטר חיים צודק" ו"חלוקה שווה של הנטלים על הציבור". ידין הצהיר כי יפעל להנהגת מדינה יהודית ודמוקרטית, ובכך כוונתו כי אין לשלוט על מיליון וחצי ערבים בשטחים. הרקורד הציבורי של ידין, אשר היה חבר בועדת אגרנט והגיע להישגים חשובים בתחום הארכיאולוגיה, הביא אותו ואת המפלגה שייסד אל קדמת הבמה הציבורית. עיקר כוחו היה בכך שאנשים שקצו בשחיתות המערך אך חששו מהצבעה לליכוד חשו בנוח להצביע למפלגתו.

השמאל הרדיקאלי
מאז שרק"ח התפלגה ממק"י ב-1965 נשענה המפלגה על קולות האוכלוסייה הערבית כמעט באופן בלעדי, כאשר הקולות היהודים שקיבלה בטלים בשישים. כתוצאה מעובדה זו, הפכה המפלגה יותר ויותר למפלגה ערבית לאומית, למרות שבאופן רשמי מעולם לא הפסיקה להגדיר את עצמה כקומוניסטית ויהודית-ערבית. תהליך זה הגיע לשיא במהומות יום האדמה שרק"ח יזמה וניהלה. כדי להפיק את הרווח הפוליטי מכך היא יזמה את הקמת חד"ש שיועדה להיות מסגרת לא-קומוניסטית ולכלול לאומנים ערבים כמו חנא מוויס (שנבחר מטעמה לכנסת) וכך להגדיל את השפעתה הציבורית של רק"ח. בנוסף, צ'רלי ביטון, איש הפנתרים השחורים, צורף להתארגנות החדשה מתוך ניסיון לשבור את הבידוד של המפלגה ברחוב היהודי. בבחירות זכתה חד"ש בחמישה מנדטים, הישגה הטוב ביותר עד היום והפעם היחידה שבה רק"ח או חד"ש הצליחו להגיע למספר המנדטים שמק"י המאוחדת קיבלה בפעם האחרונה שהתמודדה ב-1961.

מחנה של"י הוקמה לקראת הבחירות כאיחוד של תנועות שמאל רדיקאלי שונות - "מוקד" של מאיר פעיל, "מר"י" של אורי אבנרי, "הסוציאליסטים העצמאיים" של אריה לובה אליאב וכמה חברים בולטים מ"הפנתרים השחורים" בראשות סעדיה מרציאנו. בבחירות זכתה המפלגה לשני מנדטים והנהיגה רוטציה בין חבריה.

מהלך מערכת הבחירות
במערכת הבחירות עמדו זה מול זה שניים מטובי התעמלנים שקמו למחנה השמאל ולמחנה הימין. מנהל מסע הבחירות של המערך היה חבר הכנסת הצעיר יוסי שריד ולמולו עמד עזר ויצמן. אף שלא הייתה זו מערכת הבחירות הראשונה בה הוקרנו תשדירי בחירות בטלוויזיה, במערכת בחירות זו מילאו התשדירים תפקיד מרכזי, במיוחד בגלל המתקפות האישיות שנערכו במסגרת מערכת הבחירות.

מערכת הבחירות התנהלה תוך התקפות אישיות קשות. תעמולת הבחירות של המערך החלה בפרסום מודעה גדולה בעיתונות בה נכתב "בגין ישיר לנו סולו - כולנו פה אחד", כרמז לא דק לכך שבגין מנהיג את מפלגתו כרודן. בגין הוצג כאדם קיצוני שהתנהג באלימות בפרשת הסכם השילומים וכמי שעשוי להביא את הדמוקרטיה בישראל לקיצה.

הליכוד, לעומת זאת, הקדיש מאמצים רבים להצגת בגין כאדם צנוע, ירא שמים ואיש משפחה למופת. על צד התעמולה השלילית, לא היססה תעמולת הבחירות של הליכוד לתקוף את המערך ב"בטן הרכה", פרשיות השחיתות הרבות שנקשרו במפלגה. סיסמתו המרכזית של הליכוד – "כוח 1 - הליכוד" – והזיהוי שנוצר בלוגו (שהאות ל' במילה ליכוד בו התנופפה כדגל) עם הצבע הכחול סימנו את הקו המוביל בתעמולת הליכוד לשנים הבאות.

עזר ויצמן פתח את תעמולת הבחירות במכתב אישי לבוחר, שפורסם כמודעה בעיתונים, ובו נכתב בין היתר: "50 שנה שולטת בישראל אותה מפלגה עצמה, מפלגה שאפילו הייתה ללא רבב - כבר נחלשה ועייפה, התערערה והתפוררה. 50 שנות שלטון בכל תחומי החיים, ואשר לרבב... 50 שנה לא היה הדבר כה דחוף: להחליף את השלטון. 50 שנה לא היה הדבר כה הכרחי, כה קרוב. לשנות את הכיוון, לעמוד איתנים ליד ההגה. הליכוד חייב ויכול לעשות זאת. הוא יעשה זאת אתכם. אתה, אנחנו... הישראלים. יש רק כח אחד בישראל. אתם נקראים אליו. עכשיו."

על מערכת הבחירות של הליכוד העיב כאמור התקף לב קשה אשר בו לקה בגין בתחילת אפריל. הבדיחה שנפוצה אז הייתה כי ראשי התיבות של אותיות הפתק של הליכוד "מחל" הינם "מנחם חולה לב". התקף הלב מנע מבגין השתתפות אקטיבית במערכת הבחירות, אך הוא החלים בסופו של דבר עד כדי כך שהצליח להשתתף, חולה, חיוור ורזה, בעימותטלוויזיוני ראשון מסוגו בינו ובין שמעון פרס.

העימות, שנדחה ביומיים בגלל אסון בו נהרגו 54 חיילים בהתרסקות מסוק במדבר יהודה, הביא את בגין לכל בית בישראל. אל מול שמעון פרס, הופיע בגין כשווה מול שווים. ההתרשמות הייתה כי אין המדובר במטורף קיצוני הוזה, כפי שהראתה התדמית שהדביקו לו אנשי המערך מזה שנות דור, כי אם במנהיג לאומי ושקול. סקרים שנערכו לאחר העימות הראו כי בעימות עצמו לא היה מנצח ברור, אך היה זה שוויון שכולו הפסד לשמעון פרס וניצחון לבגין.

מפלגות נוספות שהתמודדו בבחירות
בחירות אלו התמודדו 22 מפלגות, מתוכן זכו בסופו של דבר 12 לייצוג בכנסת. פרט למפלגות הגדולות והממוסדות, פעלו מספר מפלגות שוליים קטנות:

  •  אריאל שרון בחר להתמודד במסגרת מפלגה משלו, ששמה שלומציון.
  •  מאיר כהנא ניסה, זו הפעם השנייה, להיבחר לכנסת.
  • שולמית אלוני רצה פעם נוספת במסגרת "רצ".
  • הפנתרים השחורים היו מיוצגים בארבע מפלגות - צ'רלי ביטון התמודד במסגרת חד"ש, סעדיה מרציאנו התמודד מטעם "מחנה של"י" ופרט לכך פעלו שתי מפלגות - "הפנתרים השחורים" ו"הפנתרים הציונים".
  • איש העסקים שמואל פלאטו שרון הקים מפלגה, שלימים נקראה "פיתוח ושלום", אשר מצעה היה "האיש הבודד לכנסת". שרון, אשר הוגש נגדו כתב אישום בצרפת, טען כי אם לא ייבחר לכנסת יוסגר לצרפת. מסע הבחירות שניהל היה כה מוצלח עד שקיבל שני מנדטים. עם זאת הותר לו להשביע רק חבר כנסת אחד, שכן הוא הציג לכנסת רק את מועמדותו הוא, ולא היו ברשימתו אנשים נוספים. המנדט הנוסף שקיבל חולק בין שאר המפלגות כ"קולות עודפים". בעקבות מסע הבחירות הוגש נגדו כתב אישום בגין עבירות שביצע במהלך מסע הבחירות, שעיקרן מתן שוחד בחירות. כתב אישום זה נדון בשלוש ערכאות, ובסופו של דבר הורשע פלאטו-שרון בשלושה סעיפי אישום, ונדון לשלושה חודשי מאסר בפועל ו-15 חודשי מאסר על-תנאי.

תוצאות הבחירות
ספר בעלי זכות הצבעה 2,236,293
קולות כשרים 1,747,820
אחוז החסימה (1%) 17,478
קולות למנדט 14,173

שם הרשימה

מס' קולות כשרים

קולות באחוזים

מס' מנדטים

ליכוד

583,968

33.4

43

מערך

430,023

24.6

32

ד"ש

202,265

11.6

15

מפד"ל

160,787

9.2

12

חד"ש

80,118

4.6

5

אגו"י

58,652

3.3

4

פלאטו שרון

35,049

2

1

שלומציון

33,947

1.9

2

מחנה של"י

27,281

1.6

2

רשימה ערבית מאוחדת

24,185

1.4

1

פא"י

23,571

1.3

1

ר"ץ

20,621

1.2

1

ל"ע

20,384

1.2

1

 
 
תמונות, כרזות, מודעות וקטעי עיתונות ממערכת הבחירות לכנסת התשיעית - 1977
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

 
 

 
 
 
 
 
מקורות לתכני הערך
דיויד סלע - עורך ראשי, אתר נוסטלגיה אונליין. ד"ר אברהם וולפנזון - יועץ אקדמי ועורך הפרק "תנועות ומפלגות פוליטיות".
ויקיפדיה, הספריה הלאומית, ארכיון אתר נוסטלגיה אונליין, אוסף התצלומים הלאומי.



10 - הכנסת העשירית
שתף 
בחירות לכנסת העשירית (30 ביוני 1981 - כ"ח בסיוון, התשמ"א)

תקציר
הבחירות לכנסת העשירית, אשר התקיימו ב-30 ביוני 1981, כ"ח בסיוון ה'תשמ"א, היו קיצה של אחת ממערכות הבחירות הסוערות והקשות בתולדות מדינת ישראל. הן הוקדמו ממועדן המקורי שנועד להיות ב-3 בנובמבר אותה שנה, ו' בחשוון ה'תשמ"ב. בבחירות התמודד הליכוד בראשות מנחם בגין מול המערך בראשות שמעון פרס. הליכוד, שפיגר בסקרים בתחילת מסע הבחירות, עשה כל שביכולתו על מנת להמשיך ולהחזיק בשלטון, ומערכת הבחירות שהתאפיינה במתחים עדתיים הייתה סוערת, קשה, ולעתים אף אלימה. הפצצת הכור בעיראק, ב-7 ביוני 1981, כמו גם יכולתו הרטורית יוצאת הדופן של בגין, הטו את הכף לטובת הליכוד, אשר ניצח בסופו של דבר בהפרש זעיר של עשרת אלפים קולות.

תקציר התוצאות*

שם הרשימה

מס' קולות כשרים

קולות באחוזים

מס' מנדטים

ליכוד

718,941

37.1

48

מערך

708,536

36.6

47

מפד"ל

95,232

4.9

6

                             *כל תוצאות הבחירות לכנסת ה-10 מפורטות בהמשך הערך

אחוז ההצבעה
כ-78.5 אחוזים מכלל בעלי זכות הבחירה.

ציטוטים, משפטי מפתח, תעמולת בחירות:

  • "להרים את הדגל בכנסת". התחיה.
  • "הליכוד בדרך הנכונה". הליכוד.
  • "צוות מומחים פא.שין. פ"ש (פיתוח ושלום)". שמואל פלאטו שרון.
  • "אין לי" וגם "משוגעים רדו מהגג". שר האוצר הורוביץ, בניסיון הקטנת המריכה הפרטית והריסון הכלכלי.
  • "כלכלה נכונה". הגדרה מפי שר האוצר יורם ארידור בבואו להסביר את כלכלת הבחירות בה נקט לפני הבחירות לכנסת העשירית.
  • "כן ולא". סיסמת תשדיר הבחירות של הליכוד, (ע"י ספי ריבלין) בהתייחס לשמעון פרס.
  • "נדפוק אתכם כמו שדפקנו את הערבים". מוטה גור לפורעים מהליכוד שפוצצו אסיפת בחירות של המערך.
  • "ומה הם עשו בשביל מדינה?". מקמפיין הבחירות של פלאטו שרון.

הרחבה

רקע היסטורי
לקראת תחילת שנת 1981 היה מצבו של הליכוד בסקרים קשה. סדרת פרשיות חשפה מתחים וליקויים בתוך הממשלה, ונראה כי מנחם בגין אינו שולט עוד במצב. ב-25 במאי 1980 התפטר עזר ויצמן, שר הביטחון הפופולארי ואחד האחראים העיקריים לניצחון הליכוד במערכת הבחירות הקודמת. ויצמן התראיין בטלוויזיה ומסר כי לדעתו יש ללכת לבחירות, ולתת לעם להחליט באיזו דרך ללכת.
האופוריה שלאחר הסכם השלום עם מצרים חלפה, והקיפאון בשיחות האוטונומיה נמשך, כאשר ביולי 1980 השעה אנואר סאדאת את ההשתתפות המצרית בשיחות, בשל קבלת חוק ירושלים.

גרוע מכל היה המצב הכלכלי. שר האוצר יגאל הורביץ עשה כמיטב יכולתו כדי לייצב את האינפלציה המשתוללת, אך ללא הועיל והישגו היחיד, שלא נשא פירות באופן מיידי, היה הפסקת ביטוחי הצמדה חדשים. האינפלציה השנתית בשנת 1980 הגיעה לשיעור של 133%, וב-24 בפברואר 1980 הוחלף המטבע מהלירה לשקל השווה עשר לירות. הורביץ, הידוע בשל אמרותיו "אין לי" ו"משוגעים רדו מהגג" ניסה לנהל מדיניות שכוונה להקטנת הצריכה הפרטית וריסון כלכלי, אך כקודמו, שמחה ארליך, לא זכה לגיבוי הנדרש מצד בגין.

ב-11 בינואר התפטר הורביץ מתפקידו. העילה לכך הייתה התנגדות הממשלה להיענות לדרישות הורביץ לריסון הוצאותיה. התנגדות הממשלה התבטאה בתחילת 1981 בתמיכה בשר החינוך, זבולון המר, לגבי יישום "דו"ח ועדת עציוני" שקרא להעלאת שכר המורים. המר היה איש המפד"ל, שהחזיקה בתפקיד מרכזי בקואליציה. הורביץ, לעומתו, היה איש סיעת לע"ם בליכוד (מוותיקי הרשימה הממלכתית שהקים דוד בן-גוריון, אחת המפלגות שהקימו את הליכוד) ולמעשה חסר גיבוי פוליטי של ממש. הורביץ הוחלף על–ידי יורם ארידור.

שרשרת של פרשיות שחיתות, הקשורות במפלגות הקואליציה, החלה מזכירה את שאירע למערך ב-1976. ראש עירית רחובות מהליכוד, חבר הכנסת שמואל רכטמן, הורשע בפלילים בשנת 1979 ונידון למאסר בפועל. רכטמן היה חבר הכנסת הראשון שנידון למאסר בעודו מכהן. שר הדתות, איש המפד"ל אהרון אבוחצירא, הסתבך בשורת פרשיות פליליות. מיד לאחר זיכויו מלקיחת שוחד, ב-24 במאי 1981, הוסרה חסינותו בשל עבירות מרמה. אבוחצירא הסתכסך עם שר הפנים, איש מפלגתו יוסף בורג, אשר היה אחראי על משטרת ישראל, והכריז כי ירוץ לכנסת ברשימה נפרדת, שכן בורג ניסה "לחסלו". בורג, מצידו, הסתבך בפרשייה נפרדת.

 

בינואר 1981 פיטר את המפקח הכללי של משטרת ישראל, רב ניצב הרצל שפיר, כאשר זה לא דיווח לו אמת, לכאורה, על חקירת אבוחצירא. שפיר לא טמן את ידו בצלחת, חשף את קיומו של תיק מודיעיני בשם "תיק אפרסק" הכולל חשדות להתנהלות פלילית של שר הפנים, וטען כי הוראתו לבדוק את המידע בתיק זה היא שהביאה לפיטוריו. הסתבכותו של שמואל פלאטו שרון בעבירות של שוחד בחירות והרשעתו בכך ב-15 באפריל 1981 לא היו קשורות לממשלה, אך הוסיפו לאווירת המיאוס הכללית ששרתה על הציבור.

התפטרותו של הורביץ מתפקידו הביאה להערכה כי ימי הממשלה ספורים. ד"ש, שהייתה אחד המרכיבים העיקריים בממשלה, התפרקה לרסיסים, וברור היה כי כמעט אף אחד מרסיסיה לא יעבור את אחוז החסימה בבחירות. במצב זה, שבו לכל רכיב מרכיבי הממשלה סדר יום שונה, והמצב הכלכלי מדרדר מדי יום, החליט בגין בחודש ינואר להקדים את הבחירות, ואלו נקבעו ל-30 ביוני 1981

מערכת הבחירות
ההערכות במערך:  המערך חש כי ניתנה בידו הזדמנות לתקן את מה שנראה לראשיו כ"תאונה היסטורית" ולשוב ולקחת לידיו את השלטון. קלקולי ממשלת בגין נראו בלתי ניתנים לתיקון, והקדמת הבחירות הייתה בעיני ראשיו סימן נוסף לכך שבקרוב ישוב השלטון למקומו הטבעי — המערך.

לאחר מותו הפתאומי של יגאל אלון במרץ 1980 נותרו שמעון פרס ויצחק רבין שני המועמדים הבולטים להתמודדות על מועמדות מטעם המערך לראשות הממשלה. פרס היה אז פופולארי בשורות המפלגה, ונחשב לאיש ביצוע שיוכל לנצח בבחירות. רבין נשא עמו את מטען הממשלה הכושלת שהקים, אבדן השלטון, שיוחס על ידי רבים לקלקלות בממשלתו, ופרשת הדולרים. ההתמודדות בין השניים עברה לא פעם לפסים אישיים. בשנת 1979 פרסם רבין אוטוביוגרפיה בשם "פנקס שירות", שהתייחסה קצרות לפרס וכינתה אותו "חתרן בלתי נלאה". הכינוי דבק בפרס ושימש את הליכוד היטב בתעמולתו לאורך שנים.

ההתמודדות בין השניים ב-17 בדצמבר 1980 הוכרעה במרכז המפלגה בניצחון גדול של שמעון פרס. רבין אמר כי הוא מקבל את דין הבוחר, ויפעל לטובת המטרה המשותפת, אך הדרך שבה לחץ את ידו של פרס חשפה את רגשות האיבה ואי האמון העמוקים שחש כלפיו.

המערך היה מוכן עתה לבחירות. בראש מטה הבחירות הועמד האלוף במיל' חיים הרצוג. הסקרים הראו על יתרון של עד 25% למערך. פרס השיל מעליו את תדמית "הנץ הביטחוניסט" שהייתה לו בממשלת רבין, והחל מאמץ דעות הנוטות יותר אל השמאל. האוכלוסייה האשכנזית הוותיקה ואנשי השכבות המבוססות היו עתה מאחוריו. אל מולו עמד בגין, שלא היה "במיטבו": בריאותו הייתה לקויה ונדמה היה שהוא שרוי בדיכאון עמוק. בסוף שנת 1980 נדמה היה כי פרס עתיד להיות "ראש הממשלה הבא של מדינת ישראל".

היערכות הליכוד - כלכלת בחירות: יורם ארידור, מחליפו של יגאל הורביץ כשר האוצר, היה כלכלן ואיש סיעת תכלת לבן בהסתדרות ושימש, עד למינויו כשר האוצר, כסגן שר במשרד ראש הממשלה. ארידור החליט לממש את אמרתו של בגין ו"להיטיב עם העם". את מדיניות ה"אין לי" של הורביץ החליפה מדיניות אותה כינה ארידור "כלכלה נכונה", אך רבים ראו בה כלכלת בחירות.

במסגרת המדיניות הכלכלית החדשה הורדו המכסים והמסים על מרבית מוצרי הצריכה, ה"מחיקון" בשידורי הטלוויזיה הישראלית (הסרת הצבע מהשידורים) בוטלורבים רכשוטלוויזיות צבעוניות, ניצלו את הורדת המכסים כדי לרכוש מכוניות ונסעו לחו"ל. הורדת המכסים והמסים הייתה יכולה להיות צעד נכון מבחינה כלכלית, אילו לוותה בצעד ההכרחי הנוסף של צמצום הוצאות הממשלה; אולם התוצאה הבלתי-נמנעת הייתה דילול יתרות מטבע החוץ של המדינה. כמדיניות לזמן קצוב עד הבחירות הביאה מדיניות ארידור להורדת האינפלציה לשיעור השנתי ה"נמוך" של 102%, אולם זאת על חשבון יתרות מטבע החוץ של המדינה. אולם, מאחר שאין באפשרות ממשלת ישראל להדפיס דולרים (אלא שקלים בלבד) הייתה המדיניות, בטווח הארוך מעט יותר, מתכון לזינוק נוסף באינפלציה (בנוסף להתרוקנות כמעט מוחלטת של יתרות המטבע).

הפער העדתי:  בחירות 1981 נערכו בין הליכוד ובין המערך, אך למעשה נערכו גם לאורך קו שבר עדתי, בין האשכנזים שהתייצבו לצד המערך ובין המזרחים שתמכו בליכוד ובבגין.
במשך שנים חשו המזרחים (בעיקר יוצאי ארצות המגרב) זנוחים וזניחים במערכות השלטון במדינת ישראל. הם חשו כי הם מופלים ומקופחים על ידי האליטות והשלטון האשכנזי של מפא"י. הליכוד, ובגין בראשו, התייחסו למזרחים באופן אחר, ופתחו את שורות המפלגה ושורות ההנהגה במידה גדולה הרבה יותר בפני דור חדש של צעירים מזרחים שבאו מעיירות הפיתוח. אנשים כדוד לוי, דוד מגן, משה קצב, בני שליטא ומאיר שטרית, רובם בעלי עבר של כהונות מוניציפאליות בעיירות פיתוח, עמדו בשורה השנייה-ראשונה של מפלגת השלטון.

במערך, לעומת זאת, לא חל שינוי דומה. עם מועמדי התנועה אמנם נמנה מספר דומה של מזרחים כבליכוד, אך רובם נמנו עם הדור הקודם של פוליטיקאים שנתפשו כמי שמצניעים את מזרחיותם ומסתפקים במקום שולי בהנהגה, כמו התפקיד המסורתי של שר המשטרה. הוועדה המסדרת במערך (אז עדיין לא התקיימו בחירות פנימיות לקביעת הרשימה) מיקמה במקום השני ברשימה את שושנה ארבלי אלמוזלינו, חברת כנסת יוצאת עיראק שנמנתה עם הדרג השני או השלישי בהנהגה. צעד זה, במקום לקדם את התמיכה במערך, עורר לעג והסתייגות ונתפש כתשלום מס שפתיים מצד המערך לצורכי בחירות.

בבחירות אלו שבה והופיעה בזירה מפלגה עדתית בשם תמ"י (תנועת מסורת ישראל). את המפלגה הקים אהרון אבוחצירא על רקע הסתבכויותיו בפלילים וסכסוכו עם יוסף בורג, אך היא משכה לשורותיה כוחות כבנימין בן אליעזר והיוותה במידה רבה הקדמה לעלייתה של תנועת ש"ס העתידה לקום לקראת הבחירות הבאות.

את מרבית המהלומות במהלך מסע הבחירות ספג שמעון פרס. הוא נראה כייצוג מובהק לכל מה שהוא "המערך" - נגד עדות המזרח, נגד בגין, נגד ארידור. רבים מן המזרחים, שהתגאו בכך שנציגיהם נמצאים בשלטון (ועוד יותר מזה, שנציגי שנואיהם אינם מחזיקים בהגה השלטון) ובהיות בגין ראש הממשלה, ראו בפרס את המייצג לסכנה כי כל אלו ירדו לטמיון, וכי משטר "המערך" השנוא ישוב לשלטון, כאילו לא אירע דבר בשנת 1977. פרס ספג מטחי שנאה אישית. השמועות כאילו אמו ערבייה, וכאילו הוא בעל מניות בתדיראן (היינו, מושחת בגלל קרבה לשלטון) רק הגבירו את השנאה כלפיו.

תשדירי הבחירות של הליכוד, שבהם הופיע השחקן ספי ריבלין, התקיפו אישית את פרס. ריבלין הדביק לפרס את הכינוי "כן ולא", בגלל רצונו להשביע את רצון כל הצדדים בכל עת, והחיקוי הנלעג שלו הפך לקו המוביל במסע הבחירות של הליכוד.
עצרות הבחירות שערך המערך הידרדרו מספר פעמים לאלימות או כמעט לאלימות. כאשר הגיע פרס לחגוג את המימונה נאלצה המשטרה לחלצו. נזרקו עליו עגבניות.
בבית שמש נקלט בעדשת המצלמה צעיר בשם הרצל חנוכה המניף כלפיו "אצבע משולשת" או כפי שרבים במערך ובתקשורת, ובהם פרס עצמו, כינו אותה, אולי בלי לשים לב לכפל המשמעות: "תנועה מזרחית מגונה". בעצרת בחירות של המערך בפתח תקווה ב-14 ביוני נפצעו שמונה-עשר אנשים ונעצרו עשרים ושישה. המתפרעים חיבלו במכוניות שנשאו סטיקרים של המערך, השליכו על פרס עגבניות, ויצרו עימות אלים עם שומרי ראשו של פרס ועם המשטרה. בשיאה של ההתפרעות נבזז מטה המערך בעיר, ושמשותיו נופצו.

המערך עשה בטיפול בעניין זה את כל השגיאות האפשריות. אופיינית הייתה התבטאותו של מרדכי גור, בעצרת בחירות של המערך לפיה "נדפוק אתכם כמו שדפקנו את הערבים". פרס עצמו נראה לעתים קרובות אובד עצות, ובנאומיו נכנס לוויכוחים עם קוראי קריאות גנאי, כשהוא קורא לצועקים לשתוק ובפועל מעצים את הוויכוח והצעקות.

ככל שחלף הזמן והתקרבו הבחירות דומה היה שבגין שב להיות "במיטבו". ראש הממשלה בן ה-69 נראה כמי ששואב הנאה רבה ממסע הבחירות ובמיוחד מהצלחתו להלהיב את שומעיו בכיכרות. בעצרת הבחירות המסכמת של הליכוד בכיכר מלכי ישראל ניצל בגין התבטאות של הבדרן דודו טופז בעצרת הבחירות המקבילה של המערך, שנערכה יום קודם. טופז אמר בעצרת המערך, אותה הנחה: "תענוג לראות את הקהל הזה, ותענוג לראות שאין כאן צ'חצ'חים... הצ'חצ'חים הם במצודת זאב. הם בקושי שין גימלים, אם הם בכלל הולכים לצבא. כאן נמצאים החיילים ומפקדי היחידות הקרביות".

בגין ניצל את ההתבטאות הזו במיומנות רבה: "אמש בכיכר הזאת עמד שחקן צעיר, מה שמו? דודו? דודו, טו פז, דודו טופז, כאן הוא אמר ... באוזני מאה אלף אנשי המערך: 'הצ'שצ'חים, הם במצודת זאב, הם בקושי שין גימלים... כאן...נמצאים החיילים ומפקדי היחידות הקרביות'... "כאשר אותו, מה שמו, דו דו טו פז, אמר את האיוולת... כל הקהל שעמד אמש פה, הריע... "
המסר היה ברור: במערך מזלזלים בכם, המזרחים. אנו בליכוד רואים בכם "אחים". צאו והצביעו נגד המערך, נגד ההתנשאות האשכנזית, נגד פרס.

הפגישה באופירה והשמדת הכור האטומי: כחלק ממסע הבחירות ניסה בגין לשפר את היחסים עם אנואר סאדאת לאחר חודשים של נתק, שנגרם כתוצאה מקבלת חוק ירושלים, הסכים סאדאת בראשית יוני 1981 להיפגש עם בגין. הפגישה לא הביאה לכל תוצאה משמעותית. הנסיגה מסיני על פי הסכם השלום הייתה אמורה להתבצע רק בעוד כשנה, ואילו שיחות האוטונומיה הוקפאו, ואף הפגישה באופירה לא הביאה לחידושן. עם זאת, בשל חוק שאסר להראות מועמדים לבחירות, הייתה הטלוויזיה מנועה מלשדר במהדורות החדשות את פניו של בגין, ולכן הוצגו רק תצלומיו של סאדאת בפגישה באופירה. תשדירי הבחירות של הליכוד היו המקום היחיד בו ניתן היה לצפות באירוע כולו.

ב-7 ביוני 1981 השמידו מטוסי חיל האוויר את הכור האטומי בעיראק. כיום ידוע, לאור כל ההתפתחויות מאז ובמיוחד לאור מלחמת המפרץ הראשונה, כי מבצע אופרה, כפי שנקרא המבצע להשמדת הכור, היה דבר בעתו וכי יש להניח כי היה בו כדי להציל את המדינה מסכנה גדולה. בעת המבצע היו רבים שראו בו תעלול בחירות של בגין, בדומה לניסוי הטיל שביט 2 במהלך מערכת הבחירות לכנסת החמישית. פרס היה מתון בתגובתו: "ברכות לחיל האוויר, ועל הצד הפוליטי לא אגיב", אך דוברי המפלגה כאבא אבן אמרו במפורש מה שנמנע פרס מלומר - "צריך היה לדחות את הפעולה עד לאחר הבחירות". כיום ידוע כי בגין נועץ עם פרס בטרם בוצעה המשימה, פרס יעץ לו שלא לבצעה, והמשימה בוצעה בניגוד לדעתו.

ההערכות במפלגות אחרות:  גם מערכת בחירות זו, כקודמתה, ראתה את התמודדותן של מפלגות רבות חדשות. 13 מפלגות עברו את אחוז החסימה, אך 18 מפלגות לא עברו אותו. מעבר למפלגות קטנות שלא עברו את אחוז החסימה כמפלגת "ביטול מס הכנסה", רשימת הגמלאים (בראשות מרים גהתיה), או מפלגת "עמך" שהקים המסעדן היפואי ויקטור תייר אשר במשך מספר שנים ניסתה לרוץ לכנסת, והייתה ידועה במיוחד בתשדירי תעמולת הבחירות הססגוניים שלה, חלו השינויים הבאים בהרכב המפלגתי במדינה:

תנועת התחיה הוקמה מאנשי מחנה הימין אשר התאכזבו מעמדתו של בגין והתנגדו לנסיגה מסיני. בראש התנועה עמד יובל נאמן והתנועה התייצבה לבחירות לכנסת העשירית בפעם הראשונה. באותה העת הייתה זו המפלגה הממוסדת היחידה מימין לליכוד.

הרב מאיר כהנא ניסה בפעם השלישית להיכנס לכנסת.

שמואל פלאטו שרון ניסה לשוב על הישגו משנת 1977 ולהיבחר לכנסת. סיסמתו "צוות מומחים פא. שין." והשאלה ששאל - "ומה הם עשו בשביל מדינה?" רמזה על כי הוא נדבן טוב ומיטיב, ובידו הפתרון לבעיות מדינת ישראל בכלל, ובתחום הדיור בפרט.

ד"ש התפרקה למרכיביה, שהמצליח בהם היה שינוי בראשות אמנון רובינשטיין. חברי כנסת בודדים כאסף יגורי ניסו לרוץ ברשימות עצמאיות או במסגרת מפלגות קטנות אחרות, אך לא עברו את אחוז החסימה.

משה דיין רץ ברשימה עצמאית המכונה "תל"ם" לאחר שערק מהמערך ואחר כך פרש מממשלת הליכוד. דיין, ששבע שנים לפני כן היה הדמות הפוליטית הדומיננטית במדינה, הלך ודעך, גם מבחינה ציבורית וגם מבחינה רפואית. בתשדירי התעמולה של מפלגתו נראה דיין רזה וחיוור, צל של עצמו. באוקטובר 1981, פחות מחצי שנה לאחר הבחירות, הלך לעולמו.

תמ"י הייתה תנועתו של אהרון אבוחצירא אשר בתעמולתה הדגישה את הגאווה הספרדית ואת מורשת ישראל, כמעין מהדורה מוקדמת, דתית אך לא חרדית, של ש"ס.

תוצאות הבחירות
מספר בעלי זכות הצבעה 2,490,014
קולות כשרים 1,937,366
אחוז החסימה (1%) 19,373
קולות למנדט 15,312

שם הרשימה

מס' קולות כשרים

קולות באחוזים

מס' מנדטים

ליכוד

718,941

37.1

48

מערך

708,536

36.6

47

מפד"ל

95,232

4.9

6

אגו"י

72,312

3.7

4

חד"ש

64,918

3.4

4

תמ"י

44,466

2.3

3

התחיה

44,700

2.3

3

תל"ם

30,600

1.6

2

שינוי

29,837

1.5

2

ר"ץ

27,921

1.4

1

 
כרזות, מודעות, קטעי עיתונות ממערכת הבחירות לכנסת העשירית - 1981
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

 

מקורות לתכני הערך
דיויד סלע - עורך ראשי, אתר נוסטלגיה אונליין. ד"ר אברהם וולפנזון - יועץ אקדמי ועורך הפרק "תנועות ומפלגות פוליטיות".
ויקיפדיה, הספריה הלאומית, ארכיון אתר נוסטלגיה אונליין, אוסף התצלומים הלאומי.




11 - הכנסת האחת עשרה
שתף 
בחירות לכנסת האחת-עשרה (23 ביולי 1984 - כ"ג בתמוז, התשמ"ד)

תקציר
הבחירות לכנסת האחת עשרה התקיימו ב-23 ביולי 1984, כ"ג בתמוז ה'תשמ"ד, לאחר תקופת כהונתה העשירה באירועים והשנויה במחלוקת של הכנסת העשירית. הבחירות הוקדמו ממועדן המקורי ב-5 בנובמבר 1985, כ"א בחשוון ה'תשמ"ו. המערך, שאיבד את השלטון במהפך שהביאו הבחירות לכנסת התשיעית, ואשר סבר כי יהיה בידו להשיב את השלטון בבחירות הקודמות, שב והעמיד בראשו את שמעון פרס; אולם למרות שבראשות הליכוד עמד יצחק שמיר ולא מנחם בגין, ולמרות המשברים שזעזעו את המדינה במהלך כהונת הכנסת העשירית (ההיפר אינפלציה, שאפיינה את כלכלת המדינה בכל מהלך הכנסת, מלחמת לבנון, ומשבר מניות הבנקים בשנותיה האחרונות), שמרו רוב בוחרי הליכוד אמונים למפלגתם. לאחר בחירות אלו נראה היה כי הציבור הישראלי לכוד בין שני גושים שווים לערך מבחינת גודלם, המייצגים הן דעות והן מגזרים באוכלוסייה, וכי אין כל דרך בה ניתן להכריע בין גושים אלו.

תקציר התוצאות*

שם הרשימה

מס' קולות כשרים

קולות באחוזים

מס' מנדטים

מערך

724,074

34.9

44

ליכוד

661,302

31.9

41

התחיה-צומת

83,037

4

5

                              *כל תוצאות הבחירות לכנסת ה-11 מפורטות בהמשך הערך

אחוז הצבעה
כ-78 אחוזים מכלל בעלי זכות הבחירה.

ציטוטים, משפטי מפתח, תעמולת בחירות:

  • "העם רוצה ליכוד".  הליכוד.
  •  "אתה רצ או הולך לאיבוד". ר"צ.
  •  "ש"ס - להשיב עטרה ליושנה". מפלגת ש"ס.
  •  "לחיות בכבוד בשתי מדינות". חד"ש.
  •  "כהנא: האיש שאומר מה שאתם חושבים". תנועת כ"ך.

הרחבה

רקע היסטורי
תקופת כהונתה של הכנסת הקודמת - העשירית, הייתה רצופה באירועים שהשאירו חותמם השלילי על מדינת ישראל. כזכור, הכלכלה הישראלית הייתה נתונה במשבר החמור ביותר בתולדותיה. המשבר בא לידי ביטוי בעיקר בהיפר אינפלציה שהגיעה לשיעורים של מאות אחוזים בשנה. הוצאות הממשלה הגיעו להיקף חסר תקדים עקב המלחמה והגדלת תשלומי הרווחה. ניסיונו של שר האוצר ארידור להוריד מסים ומכסים בשיעור חד כדי להעלות את הכנסות המדינה מהגדלת היקף הפעילות הכלכלית נחל כישלון. התוכנית הזו הביאה ל"בהלת קניות" שהעלתה את המחירים ולפיכך הגבירה את האינפלציה. בנוסף גבר היבוא והביא לגירעון גדול במאזן המסחרי ולירידה ביתרות מטבע החוץ של המדינה. החוב חיצוני הגיע לשיעור של למעלה מ-200 אחוז מהתמ"ג - שיעור שלא היה לו אח ורע במדינה מודרנית אחרת. מימון החוב התופח נעשה באמצעות "הדפסת כסף".

אחד האירועים העיקריים בתקופת הכנסת הקודמת העשירית היה מלחמת לבנון. טבח סברה ושתילה שאירע במהלכה הביא לכינון ועדת כהן שהמלצותיה גרמו להעברתו של אריאל שרון מתפקיד שר הביטחון לתפקיד שר בלי תיק. בשנת 1984 היה צה"ל נתון עדיין עמוק בתוך לבנון. "הסכם השלום" שנחתם עם נציגים לבנוניים מהעדה המרונית ב-6 במאי 1983 נותר על הנייר בלבד.

לקראת סוף שנת 1983 קרסו שערי מניות הבנקים והממשלה נאלצה להלאים את הבנקים, תוך קיזוז של כשליש מכלל חסכונות הציבור שהושקעו במניות. התנועה הקיבוצית ספגה גם היא מהלומה כואבת בעת התמוטטות הבורסה בתחילת השנה. שר האוצר, יורם ארידור, שהניח למשבר מניות הבנקים להמשיך ולתפוח עד שהיה לאסון, התפטר כעבור זמן קצר, כאשר נחשפה תוכנית ה"דולריזציה" בעיתונות ונדחתה על ידי הממשלה. לפי תוכנית זו, הייתה אמורה מדינת ישראל לאמץ את הדולר כהילך חוקי או להצמיד את השקל לדולר לפי שער קבוע. משמעות מדיניות זו הייתה הפסקה חדה וחותכת של האינפלציה בצעד קיצוני אחד תוך ויתור של ממשלת ישראל על עצמאותה המוניטארית, והכפפתה למדיניות המוניטארית של ארצות הברית.

בעקבות משבר מניות הבנקים, שסילק למעשה את הערוץ השקלי המשמעותי האחרון להשקעה, פנתה הכלכלה הישראלית אל הדולר, והממשלה, תחת הנהגתו של שר האוצר החדש יגאל כהן אורגד, שנעדר תמיכה של ממש או זמן מתאים לפתח תוכנית לעצירת האינפלציה, החלה נוקטת פיחותים תכופים ומאיצה את קצב האינפלציה. השקל חדל למעשה מלשמש את הציבור כבסיס לחישוב ערכם של המוצרים, והדולר הפך למעין הילך חוקי למחצה. בסוף 1984 היה השקל שווה פחות מרבע מערכו בתחילת 1984.

העימות הבין-עדתי, שהיה המאפיין העיקרי של מערכת הבחירות בשנת 1981, נדחק במידה מסוימת הצידה לטובת מאבק מר בין הימין ובין השמאל במדינה על רקע מלחמת לבנון. רצח אמיל גרינצוויג על ידי מתנקש מן הימין נתפס כנקודת שפל במאבק הפוליטי בישראל, והמסע הציבורי והתקשורתי כנגד אריאל שרון היה אף הוא חריף מאוד. ההפגנה הגדולה אחרי טבח סברה ושתילה (הידועה כ"הפגנת הארבע מאות אלף") נועדה להלכה לקרוא לממשלה להקים ועדה לחקר המאורעות, אך בפועל הייתה פעולה זו, כאחרות, מחאה כנגד שאיפתו של שרון לעשות שימוש בצה"ל כדי לכונן סדרים אזוריים. הסיסמה הנפוצה "שרון רוצח" הייתה דו משמעית: היא כוונה לאי מניעת טבח סברה ושתילה על ידי שרון, אך באותה מידה גם להיותו רוצח, כביכול, של חיילי צה"ל למען מטרה לא ראויה. כתבתטלוויזיה שהכין דן סממה שסיקר מטעם הטלוויזיה הישראלית את המצב בלבנון הראתה חיילי מילואים של צה"ל שזימרו למנגינת "רד אלינו אווירון" שיר שמילותיו כללו "נילחם בשביל שרון/ונחזור בתוך ארון", וחוללה סערה במערכת הפוליטית.

במקביל, בימין המפה הפוליטית, הפך הליכוד ימני יותר, כאשר בראשו עומדים ראש הממשלה יצחק שמיר, שר הביטחון משה ארנס ושר האוצריגאל כהןאורגד, שייצגו את האגף האידיאולוגי בחרות, והיו בין המתנגדים להסכם השלום עם מצרים. בקואליציה הייתה חברה מאז יוני 1982 גם מפלגת "התחיה" שעמדותיה היו ימניות אף יותר.

אירוע נוסף היה חשיפתה של "המחתרת היהודית" ב-27 באפריל 1984. המחתרת היהודית שחבריה באו מקרב חוגי המתנחלים הייתה אחראית למספר פעולות טרור שאירעו במהלך שנות ה-80, כולל התנקשויות בראשי ערים פלסטיניים וירי במכללה האיסלאמית בחברון. לאנשי הקבוצה היו גם תכניות לפוצץ את מסגדי הר הבית כדי להקים על מקומם את בית המקדש השלישי.

מערכת הבחירות
הבחירות לרשויות המקומיות שנערכו ב-25 באוקטובר 1983 נחשבו למסמנות את תוצאות הבחירות לכנסת. בבחירות אלו זכה המערך לעליה מתונה בכל הערים, ואף השיג מהפך במספר רשויות. עם זאת לא הייתה ירידתו של הליכוד דרמטית כפי שנדמה היה תחילה, ונראה כי במרבית המקומות שמר על כוחו. שמעון פרס מיהר להכריז כי המדובר ב"ראשית מהפך פוליטי" וכי הוא מעודד מן התוצאות. אך מסקנתם של המשקיפים הייתה כי הליכוד כמעט ולא נפגע, וכי מערכת הבחירות עתידה להיות צמודה גם הפעם.

הבחירות לכנסת האחת עשרה אמורות היו להיערך בנובמבר 1985. הליכוד, שחשש מכישלון, רצה לערוך אותן במועדן הקבוע ובשלב מאוחר ככל האפשר. פעילות פרלמנטארית נמרצת של המערך, אשר זכתה לסיוע בלתי צפוי מצידו של אהרון אבוחצירא, מנהיג הסיעה הזעירה תמ"י, הביא לכישלון הממשלה בהצבעה על הקדמת הבחירות. בהצבעה שנערכה ב-22 במרץ נקבע כי הבחירות יערכו ב-23 ביולי, וזאת ברוב של 61 מול 59, ובניגוד לעמדת הליכוד.

המערך הקדים לגבש את מועמדיו. ההתמודדות בין יצחק רבין ושמעון פרס נראתה כנחלת העבר, וניצחונו של פרס נראה מובטח. השניים נדרשו, עם זאת, לחסום את דרכו של מועמד נוסף - הנשיא הפופולארי יצחק נבון, שביקש לנצל את הפופולאריות שצבר במהלך כהונתו הראשונה, פרש מהתמודדות על כהונה שנייה ושאף לקבל לידיו את מנהיגות המפלגה. בסופו של דבר נרתע נבון מהתמודדות מול פרס ורבין, אך נותר מועמד מטעם המערך בבחירות לכנסת. בכך היה נבון לנשיא הראשון ששב לזירה הפוליטית לאחר תקופת נשיאותו. בין רבין ופרס הוסכם כי בכל ממשלה בראשה יעמוד פרס, ישמש רבין כשר ביטחון.

הליכוד היה שרוי בתקופה של זעזוע חריף. אחרי פרישתו של בגין, המנהיג הכריזמטי שעמד בראשה מאז ייסודה, התמודד יצחק שמיר, איש הדור הוותיק של הנהגת המפלגה ומועמד פשרה זמני, מול דוד לוי, שייצג את הדור הצעיר, את המזרחיים ואת בני עיירות הפיתוח, אשר היוו את עיקר מאגר הבוחרים של הליכוד. שמיר ניצח ברוב מכובד והיה לראש הממשלה.

לאחר ההכרזה על הבחירות התמודד אריאל שרון מול שמיר. שרון היה מובס ומוכתם כאחראי למלחמת לבנון, שכישלונה היה מוסכם גם על רבים בליכוד. שרון פוטר בבושת פנים ממשרד הביטחון (גם אם לא מהממשלה) לאחר דו"ח ועדת כהן, ובילה חלק ניכר מזמנו במאבק אל מול השבועון "טיים" אותו תבע בתביעת דיבה (התביעה הסתיימה ב-1985 בקביעה שהשבועון טעה בפרסומיו, אך משום שעשה זאת בתום לב אינו חייב בתשלום פיצויים).

בהתמודדות במרכז תנועת הליכוד זכה שרון בהישג מפתיע של 42.5 אחוז. שמיר הכריז כי הוא "נדהם" ואילו דוד לוי, אשר ראה עצמו כ"מספר 2" וכיורשו הוודאי של שמיר, הכריז כי הוא "קודר". שמיר לא היה נואם מלהיב או כריזמטי, ובעיני רבים לא היה חלופה ראויה לבגין בלבם של הבוחרים. עם זאת, הכריז שמיר כי הוא תומך בכינון ממשלת אחדות לאומית כבר מתחילת מערכת הבחירות, הכרזה שייתכן והייתה לה השפעה ממתנת על עוצמת ההתמודדות בין המפלגות.

אל הקלחת הפוליטית הרוחשת הצטרף עזר ויצמן אשר הכריז על הקמת מפלגה בשם "יחד", שתשנה את המפה הפוליטית. ויצמן, אשר פרש מן הליכוד מספר שנים קודם לכן בשל ויכוח עם עמדותיו של בגין, ייצג עתה קו מדיני מתון.

בקצה הימני של המפה התאחדה "התחיה" עם תנועת "צומת" שייסד רפאל איתן, אך חלק מאנשיה עברו לתנועת "מורשה" שהתאחדה עם גורמים ימניים במפד"ל ובפועלי אגודת ישראל.

מפלגה חדשה בנוף הפוליטי בישראל הייתה מפלגת ש"ס. המפלגה נוצרה בעקבות אי-בחירתו של הרב עובדיה יוסף לכהונה נוספת כרב הראשי הספרדי (הראשון לציון) ושיתפו בה פעולה חרדים מזרחים שפרשו מאגודת ישראל ומתמ"י. מאבק החרדים המזרחים לשיפור מעמדם בעולם הישיבתי החרדי הוצנע, ובמקומו הציגה המפלגה את עצמה כנציגתם של שומרי מסורת מזרחיים תחת הסיסמה "להשיב עטרה ליושנה".

כן רצו לבחירות רשימות קטנות רבות. הרב מאיר כהנא המשיך לנסות ולהיכנס לכנסת, כמו גם שמואל פלאטו שרון. אריה אליאב רץ לבדו, לאחר פעילות כפעיל מרכזי במערך וב"מחנה של"י". יגאל הורביץ רץ במפלגת יחיד שנקראה "אומץ" ואשר בבסיסה הארגוני הייתה מפלגתו של משה דיין, תל"ם. המפלגה הסתמכה על אישיותו של הורביץ ועל ראיית עולמו הכלכלית. כן פעלה תנועה ערבית-יהודית בשם "הרשימה המתקדמת לשלום" בראשה עמדו מוחמד מיעארי והאלוף (מיל.) מתי פלד. בנוסף להן רצו שלל מפלגות קוריוז, שנמשכו לפרסום שהעניקה התעמולה הטלוויזיונית לדמויות קיקיוניות כאלו ואחרות, אך לבד מפרסום הקוריוזים לא הייתה להן השפעה על מהלך הבחירות.

אירוע חשוב ובעל משמעות חוקתית אירע במהלך מערכת הבחירות. שוב (לאחר פסילת "רשימת הסוציאליסטים" במהלך הבחירות לכנסת השישית) עלו על הפרק שאלות של דמוקרטיה מתגוננת וועדת הבחירות המרכזית פסלה שתי רשימות מלרוץ לכנסת: את רשימת כ"ך של מאיר כהנא, מן הטעם כי "היא דוגלת בעקרונות גזעניים ואנטי דמוקרטיים", ואת הרשימה המתקדמת לשלום בטענה כי "רשימה זו דוגלת בעקרונות המסכנים את שלמותה וקיומה של מדינת ישראל, ושמירת ייחודה כמדינה יהודית".
רשימתו של מאיר כהנא רצה מזה מספר מערכות בחירות לכנסת, ללא הצלחה של ממש. הרשימה המתקדמת לשלום הייתה רשימה יהודית-ערבית, אשר בשורותיה פעלו חבר הכנסת מוחמד מיעארי והאלוף (מיל.) מתי פלד, כמו גם אישים כאורי אבנרי.
שתי הרשימות ערערו בפני בית המשפט העליון, בהרכב מורחב של חמישה שופטים: הנשיא מאיר שמגר, אהרן ברק, מרים בן פורת, מנחם אלון ומשה בייסקי, ישב על המדוכה. לא היה ספק בדבר סמכותה של ועדת הבחירות לפסול רשימות (מלבד לדעת המיעוט של מרים בן פורת), שכן עניין זה הוכרע כבר בשנת 1965 על פי דעת הרוב של "פסק דין ירדור", אשר קבעה בצורה תקדימית כי ועדת הבחירות המרכזית רשאית לפסול רשימות המתנגדות לעצם קיומה של מדינת ישראל, על אף שהמחוקק לא הסמיך אותה מפורשות לעשות כן.

השאלה המרכזית הייתה עד היכן משתרעת "הלכת ירדור": האם ניתן להרחיב את נימוקי "ירדור" אל מעבר לעילות בהן נמצא, כעשרים שנה קודם לכן, כי מפלגה המתנגדת לעצם קיומה של מדינת ישראל אינה כשרה להתמודד בבחירות. היה ברור כי מועמדותו של מאיר כהנא, למשל, אינה חותרת תחת עצם קיומה של המדינה, כי אם תחת עקרונות יסוד של הדמוקרטיה.

כל השופטים פסקו שיש לקבל את הערעור ולבטלאת פסילת שתי הרשימות, אך השופטים השתמשו בנימוקים שונים כדי להגיע לתוצאה זו. דעת הרוב של בית המשפט קבעה כי לא ניתן להרחיב את "הלכת ירדור" וכי רק רשימה החפצה בהשמדת מדינת ישראל אינה כשירה לרוץ לכנסת. עקב קביעה זו הוכשרה מועמדותו של כהנא. אהרן ברק קבע בדעת מיעוט שאכן יש לפסול רשימה השוללת את האופי הדמוקרטי של ישראל, אך פסילות יבוצעו רק כאשר יש "אפשרות סבירה" להגשמת התוכניות הללו, ובמקרה של כהנא לא הוכחה אפשרות סבירה כזו. בית המשפט המשיך וקבע כי במצב החוקי הנוכחי יש לפסול רשימה רק כאמצעי קיצוני ואחרון וכאשר קיימות ראיות ברורות, חד-משמעיות ומשכנעות לכך שהרשימה שוללת את קיומה של המדינה. לא נמצא כי "הרשימה המתקדמת לשלום" עונה על קריטריונים מחמירים אלו, ובית המשפט קבע שוועדת הבחירות המרכזית לא הייתה יכולה להסתמך על קביעות של שר הביטחון שהתבססו על חומר חסוי שהוא סירב לחשוף בפני הוועדה, ולכן גם התמודדותה אושרה.

שתי הרשימות התמודדו בבחירות וזכו להישגים: כהנא נבחר לכנסת וזעזע בכך את המוסדות הפוליטיים, וגם הרשימה המתקדמת לשלום הצליחה להכניס לכנסת שני חברי כנסת מטעמה. בעקבות זאת תוקן חוק יסוד הכנסת על ידי הכנסת האחת עשרה, ונקבע כי רשימת מועמדים לא תשתתף בבחירות לכנסת אם יש במטרותיה או במעשיה, במפורש או במשתמע, שלילת קיום המדינה כמדינת העם היהודי, שלילת האופי הדמוקרטי של המדינה או הסתה לגזענות. כן תוקן חוק הבחירות לכנסת ונקבע בו שוועדת הבחירות המרכזית היא זו שתדון בפסילת רשימות לפי הסעיף הנ"ל, ונקבע הליך של ערעור לבית המשפט העליון על החלטה של הוועדה שלא לפסול רשימה (הליך הערעור לבית המשפט העליון על החלטה לפסול רשימה כבר היה קבוע בחוק, ומכוחו ערערו שתי הרשימות על הפסילה).

תוצאות הבחירות
מספר בעלי זכות הצבעה 2,654,613
קולות כשרים 2,073,321
אחוז החסימה (1%) 20,733
קולות למנדט 16,786

שם הרשימה

מס' קולות כשרים

קולות באחוזים

מס' מנדטים

מערך

724,074

34.9

44

ליכוד

661,302

31.9

41

התחיה-צומת

83,037

4

5

מפד"ל

73,530

3.5

4

חד"ש

69,815

3.4

4

ש"ס

63,605

3.1

4

שינוי

54,747

2.7

3

ר"ץ

49,698

2.4

3

יחד

46,302

2.2

3

רשימה מתקדמת לשלום

38,012

1.8

2

אגו"י

36,079

1.7

2

מורשה-פא"י

33,287

1.6

2

תמ"י

31,103

1.5

1

כך

25,907

1.2

1

אומץ

23,845

1.2

1

 
 
תמונות, כרזות, מודעות וקטעי עיתונות ממערכת הבחירות לכנסת האחת עשרה - 1984
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מקורות לתכני הערך
דיויד סלע - עורך ראשי, אתר נוסטלגיה אונליין. ד"ר אברהם וולפנזון - יועץ אקדמי ועורך הפרק "תנועות ומפלגות פוליטיות".
ויקיפדיה, הספריה הלאומית, ארכיון אתר נוסטלגיה אונליין, אוסף התצלומים הלאומי.




12 - הכנסת השתים עשרה
שתף 
בחירות לכנסת השתים-עשרה (1 בנובמבר 1988 - כ"א בחשוון, התשמ"ט)

תקציר
הבחירות לכנסת השתים עשרה שהתקיימו ב-1 בנובמבר 1988, כ"א בחשוון ה'תשמ"ח, התקיימו לאחר פריצתה של האינתיפאדה הראשונה ובהשפעתה. לבחירות אלו הגיעו המפלגות הגדולות מתוך ממשלת אחדות לאומית שבה שימשו יצחק שמיר ושמעון פרס כראשי ממשלה לסירוגין, ואילו יצחק רבין שימש כשר הביטחון. אל מול ההתפתחויות במישור הבינלאומי - ניסיונות מזכיר המדינה האמריקני ג'ורג' שולץ בתיווך ותזוזתו של אש"ף לקראת הכרה במדינת ישראל ובהחלטה 242 - הצביעו תוצאות הבחירות על רצונו של הבוחר בהמשך הסטטוס?קוו המדיני, ובחיזוק האלמנטים הימניים בממשלת האחדות. יום לפני הבחירות, ב?30 באוקטובר 1988, התרחש אירוע טרור בונשרפו למוות רחל וייס מירושלים ושלושת ילדיה, כאשר נסעו באוטובוס מטבריה לירושלים דרך יריחו, ונקלעו למארב בו הושלך על האוטובוס בקבוק תבערה. החייל דוד דלרוזה, שניסה להצילם, נפצע קשה ונפטר מפצעיו מאוחר יותר. יש הסבורים כי אירוע זה הוא שהביא להתחזקות הימין בבחירות. אחרים רואים בתוצאות הבחירות המשך וחיזוק למגמות שנראו בבירור במהלך הבחירות לכנסת האחת עשרה של שמירה על דפוסי הצבעה קיימים, ורצון להימנע משינוי מדיני.

בחירות אלו היו הראשונות מאז 1969 שנערכו במועד הקבוע בחוק (ב?1973 נדחו הבחירות בעקבות מלחמת יום כיפור ומ?1977 הן הוקדמו); עד כה, הן גם היו האחרונות להתקיים במועד כזה.

תקציר התוצאות*

שם הרשימה

מס' קולות כשרים

קולות באחוזים

מס' מנדטים

ליכוד

709,305

31.1

40

מערך

685,363

30

39

ש"ס

107,709

4.7

6

                            *כל תוצאות הבחירות לכנסת ה-12 מפורטות בהמשך הערך

אחוז הצבעה
כ-79.7 אחוזים מכלל בעלי זכות הבחירה.

ציטוטים, משפטי מפתח, תעמולת בחירות:

  • "רק הליכוד יכול". הליכוד.
  • "רצ מצביעה על העובדות, העובדות מצביעות ר"צ.". ר"צ (השלב המוקדם של מר"צ).
  •  "נוער, נוער, נוער". תרשיש (זעמ), מפלגה מזרחית דתית, שהקים משה דואק, שב-1957 הטיל רימון בכנסת.
  •  "הצבע זך, אחדות, למען ויקטור תייר בכנסת" . תנועת עמך של ויקטור תייר.
  •  "אל תהסס, אל תתלבט! תן קולך לכוח השקט!". תנועת הכוח השקט בראשותו של יעקב גרוס, שסימנה היה ז'.
  •  "שימו ז' בחריץ. בלי בושה". תנועת הכוח השקט.
  •  "המערך - הדרך לפריצת דרך". המערך.

הרחבה

רקע היסטורי
ממשלת האחדות הלאומית, אשר בראשה עמדו לחלופין שמעון פרס ויצחק שמיר, הגיעה להישגים רבים בשנות קיומה. הנסיגה מעומק לבנון אל רצועת הביטחון, הורדת האינפלציה לרמה שאפשרה פעילות משקית תקינה והעלאת יהודי אתיופיה היו אך אחדים מן ההישגים שהגיעה אליהם ממשלה זו. אך ממשלה זו הייתה מבוססת על "מאזן אימה" מדיני: שני הגורמים העיקריים שהרכיבו את הממשלה, המערך והליכוד, לא הצליחו לנהל מדיניות חוץ על פי דרכם. "הסכם לונדון" אליו הגיע שמעון פרס עם חוסיין מלך ירדן טורפד על ידי שותפיו הקואליציוניים. התוצאה הייתה קיפאון מדיני, אשר היה בין הגורמים העיקריים לפריצת האינתיפאדה הראשונה.

אל האינתיפאדה הגיעה מדינת ישראל כשהיא אינה מוכנה. המדינה ספגה ביקורת רבה הן במישור הבינלאומי והן במישור הפנימי. העדרה של מדיניות מגובשת השתקף הן בשיטות שננקטו לדיכוי האינתיפאדה, והן במישור התקשורתי הפנימי והבינלאומי. נראה כי איש אינו יודע כיצד להחזיר את השד הפלסטיני לבקבוקו, וכיצד לתקן את הנזק שנגרם למעמדה של ישראל בעולם. ניסיונות התיווך של מזכיר המדינה האמריקני, ג'ורג' שולץ, הסתיימו בכישלון. מכתבו של שולץ אל שמיר, מ?4 במרץ 1988, שבו הציע קיומה של ועידה בינלאומית ומשא ומתן עם נציגים פלסטיניים במסגרת משלחת ירדנית, הביא לוויכוח פנימי בין שרי המערך ובין שרי הליכוד, אך לא לתוצאות מעשיות. שנת 1988 הייתה שנת בחירות בארצות הברית, וברור היה כי הנשיא רונלד רייגן, העומד לסיים שמונה שנות כהונה, אינו יכול להפעיל לחץ על ישראל לביצוע צעדים כלשהם.

במקביל, החלה תזוזה באש"ף לקראת הכרה במדינת ישראל. על אף שהיו אלו אנשי אש"ף שהשתתפו באירועי האינתיפאדה, ועל אף ההתנקשות בחיי חליל אל וזיר (הוא "אבו ג'יהאד") ב?16 באפריל 1988, היה הארגון בשל להחלטה. הכרזת העצמאות הפלסטינית שהתקבלה בראשית נובמבר 1988 אמנם לא הכילה הכרה מפורשת בישראל, התחייבות שלא לבצע מעשי טרור וקבלה מלאה של החלטה 242, אולם הודעה על כך נמסרה במהרה בידי יאסר ערפאת, דבר שהביא לפתיחת דיאלוג בין ארצות הברית ואש"ף.

כל אלו נתקלו במדינת ישראל בחומה בצורה שהציב ראש הממשלה יצחק שמיר. שמיר ייצג קו נוקשה המתנגד למשא ומתן עם אש"ף ועם כל נציג הקשור בו, המתנגד לוועידה בינלאומית, ולמעשה חפץ בהמשך הסטטוס קוו, אשר נופץ לרסיסים עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה. בשנתיים שבהן היה ראש ממשלה מ?1986 הצליח שמיר להביא לאי מימוש "הסכם לונדון" ולהביא לכישלון יוזמותיו של שולץ. שמיר הצליח להציג את פעולותיו של שמעון פרס כחתרנות ותככנות, ולהציג מולו חזות מוצקה, לפיה היה הוא, שמיר, המדינאי היציב, המוביל את ישראל בדרך הבטוחה, אל מול התככנות וההרפתקנות המדינית של פרס. גם בתוך המערך נשמעו קולות שונים ובעוד פרס מנסה להביא להתקדמות מדינית, ניסה יצחק רבין לשבור בצורה צבאית את האינתיפאדה. עם זאת, המערך, כמפלגה, היה מחויב להתקדמות מדינית, וסיסמתו בבחירות אלו הייתה "המערך - הדרך לפריצת דרך".

נראה היה כי רוחות השינוי שהחלו מנשבות בעולם, תחילת נפילת הגוש הקומוניסטי, פעולותיו הנועזות של מיכאיל גורבצ'וב, השינויים שחלו בעולם הערבי, לרבות החלטת המלך חוסיין להתנתק מבחינה מנהלית מיהודה ושומרון, כמו גם הקולות שנשמעו מתוך אש"ף, פסחו על שמיר. שמיר ביקש לשמור את המצב המדיני כמות שהוא, ולא להסכים לתזוזה לכל כיוון.

בתחום הכלכלי היה המצב תקין, אם כי לא מזהיר. האינפלציה ההרסנית של שנת 1984 הודברה בשיתוף פעולה בין כל הגורמים הכלכליים במשק, לרבות ההסתדרות, אך הימשכות האינתיפאדה הביא לפגיעה במשק, הן בשל קשיים מדיניים והן בשל קשיים כלכליים (פועלים מהשטחים ומסחר איתם). האבטלה הייתה בעלייה, משבר הקיבוצים היה בעיצומו, ואף המושבים היו בקשיים, מפעלים כ"אתא" נסגרו, וחברות קבלניות גדולות כחברת "קלארין" וחברתו של אברהם גינדי נקלעו לקשיים. שר האוצר משה נסים ניחן באופי שקט, בניגוד לאופיו הסוער של קודמו בתפקיד יצחק מודעי, אשר הודח מתפקיד שר האוצר ולאחר מכן מתפקיד שר המשפטים בשל סכסוך עם שמעון פרס. קביעת המדיניות הכלכלית לא הייתה בלעדית לשר האוצר, כי אם בוצעה בהסכמה בין שתי המפלגות הגדולות ומתוך תיאום. גם דרך זו של תיאום כלכלי היה בה כדי לשמור על ההישגים הכלכליים הקיימים, אך לא להביא לפריצת דרך ולצמיחה.

בקרב ערביי ישראל הביאה האינתיפאדה להתחזקות התחושה הלאומית. ההצבעה למפלגות הציוניות ירדה בצורה משמעותית (מ?49% במערכת הבחירות הקודמת ל?34% בבחירות אלו) והרשימות הנספחות למערך נעלמו בצורה סופית.

מערכת הבחירות
תהליכי דמוקרטיזציה במפלגות: הבחירות הללו היו הבחירות הראשונות שבהן הועברה בחירת המועמדים לכנסת בשתי המפלגות הגדולות, מקביעת "ועדה מסדרת" לפורום רחב יותר של מרכזי המפלגות, כשלב ביניים לקראת העברת ההחלטה לבוחר, ב"בחירות מקדימות". הליכוד פתח בדרך זו עוד במערכות בחירות קודמות (החל מ?1977), ובמערכת בחירות זו הצטרף אליו המערך.

במערך הביאה השיטה לגיבוש חבורת צעירים שאפתנים שכונתה "השמינייה", אשר כללה את יוסי ביילין, חיים רמון, אברהם בורג, עמיר פרץ, ניסים זווילי, יעל דיין, נוואף מסאלחה וחגי מרום. צעירים אלו דחקו את רגלי הדור המבוגר כאבא אבן, אשר לא מצא את מקומו ברשימה.

בליכוד התגבשה שיטה שנקראה "השביעיות". שיטה זו כללה התגבשות פאנל של 35 אנשים שנבחרו בהצבעה, ובשלב הבא, שהתקיים לאחר שבוע, דורגו השמות בפאנל על פי התמודדות בחמש "שביעיות". ההתמודדות, שהתקיימה ביוני 1988, הביאה לעלייתו של כוכב חדש בשמי הליכוד. היה זה בנימין נתניהו, שעבורו הייתה זו ההתמודדות הראשונה, אשר נבחר למקום החמישי ברשימת הליכוד, לאחר ששב מתפקידו כשגריר ישראל לארגון האומות המאוחדות.

יצחק שמיר ושמעון פרס עמדו שוב בראש מפלגותיהם.

מהלך מערכת הבחירות
מערכת הבחירות, אליה הגיעו שני הצדדים כשותפים לממשלת האחדות, הייתה ברובה שקטה וללא אירועים סוערים.

בחירות אלה היו הבחירות הראשונות שבהן חל התיקון לחוק יסוד: הכנסת, לפיו ועדת הבחירות המרכזית מוסמכת לפסול רשימות השוללות את קיומה של ישראל כמדינתו של העם היהודי, שוללות את האופי הדמוקרטי של המדינה, או מסיתות לגזענות. ועדת הבחירות המרכזית פסלה את רשימתו של מאיר כהנא, שבחירתו לכנסת לאחר הבחירות לכנסת האחת עשרה גרמה לדאגה והייתה מקור לפרובוקציות ולסכסוכים עם המיעוט הערבי. בנוסף, הוגשה בקשה לפסילת הרשימה המתקדמת לשלום, רשימה ערבית-יהודית קיצונית בהשתתפות אנשי שמאל כמוחמד מיעארי, מתי פלד ואורי אבנרי, אך הבקשה נדחתה ברוב של 20 מול 19 מחברי הוועדה.

רשימת כ"ך ערערה לבית המשפט העליון. בית המשפט דחה את טענת כ"ך בדבר פסלות הסעיף וקבע שיש לפרשו פרשנות מצמצמת ולהשתמש בו רק במקרים קיצוניים, אך הוא קבע שבמקרה זה הוכח שאכן הרשימה שוללת את אופייה הדמוקרטי של ישראל ומסיתה לגזענות גם לפי המבחנים המחמירים, ולכן יש לפסול אותה. בנוסף, רבע מחברי ועדת הבחירות המרכזית ערערו לבית המשפט העליון על ההחלטה לאשר את הרשימה המתקדמת לשלום, אך בית המשפט פסק (ברוב של שלושה שופטים מול שניים) שלא הובאו ראיות ברורות, חד-משמעיות ומשכנעות לכך שהרשימה שוללת את קיום מדינת ישראל כמדינת העם היהודי.

תעמולת המפלגות נסבה בעיקר בנוגע לאינתיפאדה. המערך הציע תוכנית 4 שנים להשגת שלום וביטחון (עם "גדר אלקטרונית" שתיצור חיץ בין ישראל והשטחים). הליכוד תקף את התוכנית ואת חברי המערך באמצעות הסיסמה "המערך רצ שמאלה", תוך כדי טענות שממשלת מערך לאחר הבחירות תיתמך בידי מפלגות קיצוניות שיגרמו לחזרה לקווי 67. אגודת ישראל ניסתה לחייב מצביעים להצביע עבורה באמצעות נדרים, דבר שגרם לרב עובדיה יוסף להופיע בתשדיר של ש"ס ולהתיר את כל הנדרים. מפלגת התחיה דרשה טיפול תקיף באינתיפאדה. ואילו מפ"ם התמקדה בנושא הכלכלי ודרשה תוכנית סוציאליסטית למשק.

אירוע חמור שאירע יום לפני הבחירות, היה, לדעת אחדים, בעל השפעה מכרעת על תוצאותיהן. בקבוק תבערה שנזרק על אוטובוס שעבר ביריחו, ב?30 באוקטובר 1988, הצית את האוטובוס וגרם למותם של אם ושלושת ילדיה; החייל דוד דלרוזה, אשר ניסה להצילם, נפטר לאחר חודשיים שבהם נלחם על חייו.

מפלגות חדשות התמודדו לראשונה על קולו של הבוחר:

  • רחבעם זאבי הקים את תנועת מולדת והתמודד עמה לראשונה בבחירות אלו.
  • צומת, תנועתו של רפאל איתן, פרשה מן התחיה והתמודדה בצורה עצמאית.
  • באגף השמאלי של המפה התמודדה מפ"ם באופן עצמאי לראשונה מאז שנת .  1969.
  • במגזר החרדי התפצלה אגודת ישראל לשתי מפלגות, כאשר לראשונה תמך המחנה הליטאי במפלגה נפרדת - דגל התורה.

תוצאות הבחירות
מספר בעלי זכות הצבעה 2,894,267
קולות כשרים 2,283,123
אחוז החסימה (1%) 22,831
קולות למנדט 18563

שם הרשימה

מס' קולות כשרים

קולות באחוזים

מס' מנדטים

ליכוד

709,305

31.1

40

מערך

685,363

30

39

ש"ס

107,709

4.7

6

אגו"י

102,714

4.5

5

ר"ץ

97,513

4.3

5

מפד"ל

89,720

3.9

5

חד"ש

84,032

3.7

4

התחיה

70,730

3.1

3

מפ"ם

56,345

2.5

3

צומת

45,489

2

2

מולדת

44,174

1.9

2

שינוי

39,538

1.7

2

דגל התורה

34,279

1.5

2

רשימה מתקדמת לשלום

33,695

1.5

1

מד"ע

27,012

1.8

1

 
מקורות לתכני הערך
דיויד סלע - עורך ראשי, אתר נוסטלגיה אונליין. ד"ר אברהם וולפנזון - יועץ אקדמי ועורך הפרק "תנועות ומפלגות פוליטיות".
ויקיפדיה, הספריה הלאומית, ארכיון אתר נוסטלגיה אונליין, אוסף התצלומים הלאומי.



13 - הכנסת השלוש עשרה
שתף 
הבחירות לכנסת השלוש-עשרה (23 ביוני 1992 - כ"ב בסיוון, התשנ"ב)

תקציר
הבחירות לכנסת השלוש עשרה, התקיימו ב-23 ביוני 1992, כ"ב בסיוון ה'תשנ"ב, לאחר שהוקדמו ממועדן המקורי ב-3 בנובמבר באותה שנה, ז' בחשוון ה'תשנ"ג. מערכת הבחירות הייתה מן החשובות והמשפיעות שהיו: לאחר חמש עשרה שנות שלטון רצופות של הליכוד (למעט שנתיים), במסגרת קואליציית ימין-דתיים או במסגרת ממשלת אחדות לאומית, הצליח יצחק רבין להביא לכינונה של ממשלת שמאל, אשר הביאה לפריצת דרך במשא ומתן שבין ישראל והפלסטינים ולחתימת הסכמי אוסלו. לאחר שהוביל את הליכוד בשתי מערכות בחירות מוצלחות, כשל יצחק שמיר במערכת בחירות זו, והודיע בסיומה על פרישתו מהנהגת הליכוד, תוך שהוא מפנה את מקומו לדור חדש בהנהגת מפלגתו, אשר המנהיג הבולט בו הוא בנימין נתניהו.

תקציר התוצאות*

שם הרשימה

מס' קולות כשרים

קולות באחוזים

מס' מנדטים

עבודה

906,810

34.7

44

הליכוד

651,229

24.9

32

מרצ

250,667

9.6

12

                            *כל תוצאות הבחירות לכנסת ה-13 מפורטות בהמשך הערך

אחוז הצבעה
כ-77 אחוזים מכלל בעלי זכות הבחירה.

ציטוטים, משפטי מפתח, תעמולת בחירות:

  • "ישראל מחכה לרבין".  יצחק רבין, מפלגת העבודה. פארפרזה על השיר "נאצר מחכה לרבין", מתקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים.
  •  "הליכוד-זה נכון!". הליכוד.
  •  "המפד"ל לימינך". המפד"ל.
  •  "ישראל מוכרחה כלכלה מצליחה".  המפלגה הליברלית החדש.
  •  "ממשלה עם מרצ, הכוח לעשות את השינוי". מרצ.
  •  "התחייה-יש ימין אמין!". התחייה.
  •  "הליכוד לא יכול. המערך לא רוצה". צומת.
  • "אני אמנה". רבין, בנאום הניצחון.
  • "החישוקים". התארגנות של מספר אישים בליכוד  ( שרון, דוד לוי, יצחק מודעי וכו') במגמה לשרטט קווים אדומים ומגבלות על מדיניות החוץ של שמיר.
  • "אבראשה שוב הביתה!". קריאתו הנרגשת של שמיר לעבר אברהם שריר שפרש מהליכוד והקים סיעה נפרדת עם יצחק מודעי.
  • "מושחתים - נמאסתם". סיסמת הבחירות של האופוזיציה לנוכח ריבוי מקרי השחיתות השלטונית, המפלגתית (ש"ס בעיקר) ועוד, שפרצו לתודעת הציבור בתקופה שלפני הבחירות.
  • "נאום הקופים". נאום בו ביטא דוד לוי את תחושתו שהוא מופלה בליכוד בשל מוצאו המזרחי, וטען כי בעיני חברי הליכוד (שמיר, ארנס ושרון הם ממוצא אשכנזי) היה "כקוף שזה עתה ירד מן העצים".

הרחבה

רקע היסטורי
התחום המדיני: אל הבחירות לכנסת השלוש עשרה הגיע יצחק שמיר כשהוא עומד בראשה של ממשלת ליכוד-ימין-דתיים צרה, לאחר שממשלת האחדות שהקים לאחר הבחירות לכנסת השתים עשרה התמוטטה עקב "התרגיל המסריח" שבו פרשה מפלגת העבודה מן הממשלה בניסיון כושל להקים ממשלת שמאל בשיתוף הסיעות הדתיות.

על אף ששמיר היה מראשי הממשלה הימניים ביותר שידעה מדינת ישראל, חסיד מובהק של ארץ ישראל השלמה ומתנגד תקיף לכל פשרה טריטוריאלית במסגרתה תוקם ישות מדינית נוספת כלשהי על שטחי ארץ ישראל בין הים והירדן, עמד שמיר במתקפה בלתי פוסקת בשל "מתינותו" הן מכיוון גורמי ימין חיצוניים לליכוד שהיו שותפים לקואליציה (מפלגות התחיה, צומת ומולדת) והן מתוך מפלגתו פנימה. התארגנות פנימית בליכוד בשנת 1990 אשר באה לשרטט קווים אדומים ומגבלות על מדיניות החוץ של שמיר, או בלשון מארגניה, אריאל שרון, יצחק מודעי ודוד לוי - "חישוקים", הוסיפה ללכסיקון הפוליטי במדינת ישראל את המושג "חישוקאים".

בעקבות מלחמת המפרץ הראשונה, סבר הממשל האמריקאי כי שיתוף הפעולה שבין ארצות הברית ומדינות ערב, וכן עמידתה של ישראל מן הצד בשעה שנורים עליה טילים על מנת שלא למוטט את הקואליציה, יוצרים אווירה חדשה שתאפשר את קידומו של המשא ומתן המדיני, וכי השעה כשרה לכינוסה של ועידה בינלאומית לשלום שתנצל את "חלון ההזדמנויות" אשר נפתח, לדעתה של ארצות הברית. שמיר היה מתנגד תקיף לרעיון הוועידה הבינלאומית (מכיוון שחשש מלחץ בינלאומי על ישראל על מנת שתסכים לוויתורים) שהועלה עוד בתקופת כהונת הממשלה הקודמת על ידי מזכיר המדינה בממשלו של רונלד רייגן, ג'ורג' שולץ, אך נדחה על ידי שמיר.

נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש (האב) ומזכיר המדינה הפעלתן ג'יימס בייקר החלו בלחץ מאסיבי. הימים היו ימי קליטת העלייה הגדולה מברית המועצות לשעבר וישראל נזקקה לסיוע כספי על מנת לקלוט את מאות אלפי העולים שהידפקו על פתחה. ישראל ביקשה מארצות הברית ערבויות כספיות למימון קליטת העלייה. בנאום חריף שנשא בוש ב?12 בספטמבר 1991 הוא תקף את שמיר ודרש כי מפעל ההתנחלויות בשטחים ייעצר וכי ישראל תשתתף בוועידה בינלאומית לשלום, כתנאי למתן הערבויות. הייתה זו אחת מנקודות השפל הנמוכות ביותר אליהן הגיעו יחסי ישראל-ארצות הברית מאז ומעולם. במהלך ביקוריו של מזכיר המדינה בייקר בארץ קיבל שמיר את פניו בהעלאת התנחלויות חדשות על הקרקע. אך לבסוף, לאחר שניסיון ליצור לחץ באמצעות הפעלת שדולה יהודית בקונגרס לא עלה יפה, הסכים שמיר להשתתף בוועידה בינלאומית שנקבע כי תתכנס במדריד ב?30 באוקטובר1991, תוך התניה שהמשא מתן העיקרי לא יתנהל בה אלא בדיונים נפרדים מול כל מדינה בנפרד.

שמיר היה מתנגד חריף לכינוסה של ועידת מדריד, אך הוא נאלץ לוותר בנקודה זו ולהצטרף אל הוועידה, לקול מחאות אנשי הימין. הוועידה, אליה הגיע שמיר כשהוא מלווה באנשי ימין מובהקים מן הליכוד כעוזי לנדאו ובנימין נתניהו, כללה בעיקר נאומים טקסיים שכללו אף חילופי מהלומות מילוליות (הנציג הסורי פארוק א-שרע קרא לשמיר "טרוריסט" וזה הגיב כי נאום הסורי הינו נאום "גבלס"), אך בסופה סוכם כי ייפתחו בדצמבר שיחות דו-צדדיות בוושינגטון. במהלך דיוני הוועידה התגלע ויכוח על הפרוצדורה בין הישראלים והפלסטינים: בעוד שהפלסטינים דרשו להציג עצמם כמשלחת נפרדת (בניגוד לסיכום המוקדם), ישראל התנגדה לכך. "שיחות מסדרון" הביאו לבסוף לפתרון הבעיה. על אף ששיחות אלו, שהתקיימו בוושינגטון בין משלחת ישראלית בראשותו של אליקים רובינשטיין ובין משלחת ירדנית - פלסטינית, לא הביאו להתקדמות של ממש, ראו אנשי הימין את מדינת ישראל כמתקדמת בדרך מסוכנת, וכמחאה על קיומן של השיחות פרשו "מולדת" ו"התחיה" מממשלת שמיר ב-16 בינואר 1992, וזאת לאחר ש"צומת" פרשה מספר ימים לפני כן. פרישה זו הביאה לנפילת הממשלה.

הביטחון האישי
על אף שהאינתיפאדה הראשונה הייתה לאחר שיאה העממי ולמעשה הביאה מדיניותם של שמיר ושל יצחק רבין (1988-1990) ומשה ארנס (1990-1992) כשרי ביטחון לסיומה, חלה בשנים 1990 ואילך ירידה בתחושת הביטחון האישי בעקבות מעבר הפלסטינים מהפגנות עממיות נרחבות לפיגועי טרור. פיגועי דקירה הפכו לתופעה חמורה ומתמשכת, כאשר הידוע ביניהם הינו רצח הנערה הלנה ראפ בבת ים ב-24 במאי 1992, אירוע אשר הביא להפגנות זעם ומחאה של אלפי תושבי בת ים. באירוע קודם ביפו נרצחה ב?17 במרץ תלמידה נוספת, אילנית אוחנה, ויחד איתה עבד אל-ג`אני, ערבי תושב יפו שקם לסייע לה, ונפצעו שמונה עשר אנשים נוספים. אירועים אלו הצטרפו לאירועים דומים, בעיקר בירושלים (זכור רצח שוטר מג"ב צ'רלי שלוש), אך גם לאירועים נוספים מסוג זה כגון "ליל הקילשונים" שבו נרצחו מפקד כיתה ושני טירונים, עולים חדשים מברית המועצות שהיו בטירונות במאהל ליד קיבוץ גלעד, בידי ערבים אזרחי ישראל, ב-14 בפברואר 1992.

נראה כי שמיר הינו אובד עצות אל מול גל פיגועים זה, כאשר עקב תדמיתו הביטחונית של יצחק רבין נראה היה כי הוא האיש שבידו להביא לשינוי, אם בדרך ביטחונית ואם בקידומו של משא ומתן מדיני. נראה כי לאווירה זו חלק ניכר בתוצאה הסופית של בחירות אלו.

יחסי דתיים חילוניים
ממשלתו של שמיר נתמכה בידי המפלגות הדתיות, ותפקידי מפתח ניתנו לחברי מפלגות אלו. סגן שר העבודה והרווחה היה מנחם פרוש מאגודת ישראל (המפלגה סירבה לשבת בממשלה, אך תפקיד סגן השר היה כתפקיד שר לכל דבר), ואילו שר הקליטה, בימים אלו של עלייה המונית מברית המועצות ומאתיופיה היה הרב יצחק חיים פרץ מש"ס. אלו שני תפקידי מפתח, אשר נראה כי המחזיקים בהם פעלו באופן סקטוריאלי לטובת מפלגותיהם, דבר שהחמיר את המצב הכלכלי ואת מצבם של העולים. נראה היה כי לשר הקליטה פרץ סדר יום העוסק במיוחד בנושא יהדותם של העולים (בנובמבר 1990 התבטא כי כשליש מהם אינם יהודים, ועורר בכך סערה), אך לא בדאגה לרווחתם.

לחץ בלתי פוסק לחקיקה דתית הביא לתגובת נגד. הצעות חוק פרטיות לחקיקה דתית ולשינוי חקיקה קיימת עלו בכנסת. על מנת לצרף את אגודת ישראל לקואליציה קיבלה הכנסת בנובמבר 1990 חוקים המגבילים "פרסומי תועבה" בחוצות הערים, ומגבילים את התחבורה הציבורית בשבת. בציבור החילוני נתפסו חוקים אלו ככפייה דתית והביאו לגל של מחאות והצעות חוק נגדיות בנושאי דת. במיוחד זכור נאומו של אברהם בורג אשר עשה את נושא גיוס תלמידי הישיבות לנושא מרכזי. בעת הדיונים על התקציב בסוף שנת 1991 עלה לכותרות נושא הכספים הייחודיים: התקציבים לישיבות, תלמודי תורה ומוסדות דת הועברו שלא לפי קריטריונים מוסדרים, אלא על פי היכולת של המקורבים למוסדות הדת ללחוץ על הנהגת הקואליציה. כל היוזמות הפרלמנטאריות של חברי הכנסת מן האופוזיציה לביטולם של כספים אלו, בטענה שמיליוני שקלים מועברים למוסדות המקורבים למפלגות המפתח בקואליציה בעת שהאבטלה גואה ועולים משוכנים בקרוונים זמניים, נכשלו. למרות ששיטה זו לא הייתה חדשה, הרי מצוקת העולים גרמה להעלאת הנושא לתודעת הציבור. פרשיות השחיתות בש"ס שהחלו להיחשף תרמו אף הן לאווירת הקיטוב.

מהומות על רקע דתי בירושלים, עקב פתיחת כביש מס' 1 העוקף את מרכז העיר ממזרח, הביאו אף לאירועים כהצתת מסעדה לא כשרה ב-13 באוקטובר 1991. התבטאויות לא זהירות של ראשי החרדים הביאו אף הן לתסיסה. בראיון עיתונאי אמר יו"ר ועדת הכספים של הכנסת, הרב משה זאב פלדמן, כי לדעתו אין להתיר חברות של נשים בכנסת.

חוסר התיאום בין מרכיבי הממשלה נוצל לחקיקת שני חוקי יסוד: חופש העיסוק וכבוד האדם וחירותו, לאחר התנגדות ארוכת שנים של המפלגות הדתיות.

על רקע השינוי הדמוגרפי המתקרב, שבו חיזקה העלייה מברית המועצות לשעבר את היסודות החילוניים במדינה, ועל רקע ההקצנה בין הימין והשמאל, כאשר הדתיים סווגו כשייכים למחנה הימין, הייתה להקצנה ביחסי הדתיים והחילוניים משמעות של ממש בבחירות אלו.

המצב הכלכלי
בשנים אלו החל גל העלייה הגדול מברית המועצות. גל העלייה דרש היערכות מיוחדת, כאשר חלק ניכר מן העולים היו בעלי עיסוקים אקדמאיים, ומדרך הטבע לא יכלו להשתלב בהם בשלבים הראשונים של עלייתם, גדלה האבטלה והגיעה לשיעורי שיא של מעל 12 אחוזים. לכך נוסף מיתון במשק, שנוצר עקב המצב הכללי הקשה - הביטחוני והכלכלי. במרץ 1991 שיתקו את המדינה עיצומים של עובדי המינהל והמשק של בתי החולים, אליהם הצטרפו עובדי חברת החשמל ועובדי בזק. תקציב המדינה לשנת 1992, שכלל שיעור ניכר של כספים ייחודיים שהועברו למוסדות דת, כמו גם להתנחלויות ולמקורבים לגורמים קואליציוניים מכל הסוגים, עבר בסוף שנת 1991 לאחר מאמצים גדולים ודיונים סוערים. נראה היה כי תקציב זה אין בידו לפתור את הבעיות החמורות שבפניהן עמדה המדינה עם כניסתה של שנת 1992. על רקע פרשיות השחיתות שנפרשו ודו"ח מבקר המדינה, נראה היה לרבים כי התקציב נועד לשפר את מצבם של המגזרים המקורבים למפלגות השלטון, אך אין בידו לשפר את מצב האבטלה, ולהביא לשיפור מצבם החמור של העולים.

פעולותיו של שר הבינוי והשיכון אריאל שרון לקליטת העלייה יצרו אתרי קרוונים שנועדו לקלוט את העולים, אשר הגיעו במספרים גדולים, וזאת מבלי שתהייה תשתית ראויה לקליטתם ולמתן דיור נאות ותעסוקה. נראה כי אתרים אלו עלולים להפוך למוקדים של אבטלה, מצוקה ופשע. דו"ח מבקר המדינה חשף ליקויים חמורים במשרד וחריגות תקציביות. האווירה הציבורית הייתה כי לא נעשה די על מנת לקלוט את העולים, וכי הם מושלכים אל שולי החברה הישראלית, אל אתרי קרוונים, כשם שגל העלייה הקודם, בשנות החמישים, הושלך אל המעברות אשר היו למוקדי מצוקה ותהליך שיקומם דרש מאמץ רב.

העולים היו, לראשונה, מרכיב חשוב בבחירות, אם כי רבים במפלגות הגדולות לא השכילו להפנים עובדה זו, לפנות אל העולים בשפתם ולהתייחס לעניינים החשובים להם. בסופו של דבר נראה כי חלק ניכר מהצלחתו של רבין בבחירות יש לייחס להצבעת מחאה של העולים, אשר לא מצאו בארץ את התנאים להם ציפו, וניסו להביא לשינוי באמצעות הצבעה נגד מפלגת השלטון.

ההתנהלות הקואליציונית
תחילת כהונתה של ממשלת שמיר הייתה עם סיומו הכושל של "התרגיל המסריח" אשר הביא את הציניות הפוליטית ותחושת המיאוס הציבורית מן ההליך הפוליטי לשיאים חדשים.

התנהגותו של אברהם שריר, שהיה אחד מקבוצת חברי כנסת בראשות יצחק מודעי אשר פרשו מן הליכוד והקימו סיעה נפרדת, ולאחר מכן פרש מן הסיעה, הצטרף ל"ממשלת פרס" ולאחר לחץ ציבורי (שכלל קריאה נרגשת של שמיר "אבראשה שוב הביתה!") שב אל הליכוד, הייתה אך פרשה אחת מבין פרשיות רבות של קניית שלטון עבור תיקים והבטחות כספיות. יצחק מודעי הקים את "המפלגה לקידום הרעיון הציוני" (או כדברי מבקריה "הסיעה לקידום הרעיון הציני") וקיבל את משרת שר האוצר, ממנה הודח כאשר הסתכסך עם פרס בשנת 1986 בימי ממשלת האחדות הלאומית. מודעי דרש כי על מנת להבטיח את מינויו לתפקיד תופקד ערבות בנקאית בגובה עשרה מיליון דולר. דרישה זו נראתה כדרישה צינית אשר העמידה את המשא ומתן הקואליציוני באור מושחת ומסואב. חברי כנסת נוספים "ערקו" ממפלגותיהם, כגון אפרים גור ממפלגת העבודה אשר עבר אל הליכוד עבור תפקיד סגן שר.

פרשיות אלו, שהצטרפו אל נושא הכספים הייחודיים, אל חוסר התיאום בין מרכיבי הממשלה, ואל הסחטנות שליוותה כל הצבעה חשובה, ובכללן הצעות התקציב, הביאו לגל של מחאה ציבורית. הגל החל באופן ספונטני כאשר שני קציני מילואים, אבי קדוש ושחר בן מאיר, החלו בשביתה אל מול משרדי הממשלה במרץ 1990, בימי "התרגיל המסריח". עד מהרה התגבשה המחאה לכלל לובי פרלמנטארי שתמך בשינוי שיטת הממשל בישראל. במרץ 1992 הביאו אנשי הלובי, שאת פעילותם ריכז פרופ' אוריאל רייכמן אשר על אף שלא היה חבר כנסת הייתה השפעתו רבה, לכלל שינוי משמעותי בשיטת הממשל. סוכם כי מעתה ייבחר ראש הממשלה ב"בחירות ישירות" שתתקיימנה לצד הבחירות לכנסת (או כבחירות מיוחדות במקרים מסוימים). הצעת החוק עברה ברוב של 55 חברי כנסת, רובם מהאופוזיציה, נגד 32 מתנגדים.

דו"ח מבקר המדינה
מבקרת המדינה, מרים בן פורת, פרסמה סמוך לבחירות דו"ח חמור ביותר שכלל האשמות כנגד שרי ממשלה. פרשייה שקיבלה את תשומת לבו של הבוחר הייתה התנהלותה של לימור לבנת, באותם הימים מנכ"לית "מרכז הבנייה" (טרם נבחרה לכנסת), אשר נחשף כי קיימה אירועים ראוותניים על חשבון מרכז הבנייה.

הדו"ח צייר תמונה קשה של התנהלות שלטונית מושחתת, מינויים פוליטיים ומתן כספים ייחודיים.

שחיתות פלילית ופרשיות אחרות
ש"ס, מרכיב חשוב בקואליציה, הייתה למוקד של שחיתות. ביוני 1991 נחשפה פרשת יאיר לוי, ח"כ מש"ס ובעל תפקיד מפתח ברשת החינוך "אל המעיין", אשר הואשם בשורת פרשיות שחיתות. חסינותו הוסרה והוא הועמד למשפט, ולבסוף נדון למאסר לאחר עסקת טיעון. באוקטובר 1991, בעת הדיון בהסרת חסינותו (אשר הוסרה לבסוף לבקשת ח"כ לוי), מסר היועץ המשפטי לממשלה יוסף חריש את פרטי ההאשמות כנגד לוי, שגובשו לכלל 153 אישומים חמורים בעבירות שונות, שעיקרם העברת כספים מן העמותה "אל המעיין" לקרובי משפחתו ומקורבים אחרים.

עוד בשנת 1990 החלה חקירתו של שר הפנים אריה דרעי בחשדות לקבלת שוחד (אישום שכונה "התיק האישי") ולהעברות כספים לא תקינות לגורמים המקורבים לש"ס (שכונו "התיק הציבורי"). דרעי ניצל את זכות השתיקה וסירב בתחילה לשתף פעולה עם חוקריו, דבר שגרם לחלקים ניכרים מן הציבור להניח כי יש דברים בגו, עוד בטרם החל משפטו.
ש"ס הייתה מרכיב חשוב בממשלה ובעלת תיקי מפתח כתיק הקליטה ותיק הפנים. פרשיות השוחד והמרמה שנחשפו נראו כשחיתות שלטונית, יותר משנראו כפעולתם של יחידים שסרחו. פרשיות אלו, פליליות ואחרות, יצרו תחושה של מיאוס, וסיאוב, אשר הביאה לסיסמה הקולעת ששימשה היטב את האופוזיציה בבחירות אלו - "מושחתים - נמאסתם".

ההיערכות לבחירות
הבחירות ב-1992 עמדו בסימן משברים קשים בליכוד. אל מול מחנה "שמיר-ארנס" (ההנחה הייתה כי לאחר פרישתו של שמיר, בן ה?77 ביום הבחירות, יהיה משה ארנס, שר הביטחון, ליורשו), עמד מחנהו של דוד לוי. בבחירות המקדימות במרכז המפלגה שנערכו בפברואר 1992 הצטרף מחנהו של אריאל שרון אל מחנה שמיר-ארנס, ונראה כי תבוסת מחנה לוי תהיה שלמה. ברקע הדברים עמדה גם פרשת פיטורי סגן שר החוץ בנימין נתניהו לאחר ועידת מדריד שבה היה נתניהו לאחד מן הדוברים הישראלים הראשיים, בעוד שדוד לוי לא הוזמן לוועידה על ידי שמיר. נתניהו קיבל משרה של סגן שר במשרד ראש הממשלה.

לוי ביטא את תחושותיו הקשות ב"נאום הקופים", שבו טען כי הוא מופלה בשל מוצאו המזרחי, וטען כי בעיני חברי הליכוד (שמיר, ארנס ושרון הם ממוצא אשכנזי) היה "כקוף שזה עתה ירד מן העצים". את הוועידה עזב על מנת להסתגר בביתו בבית שאן, ומשם שיגר איומים בפרישה, אך לבסוף לא פרש והתמודד מטעם הליכוד בבחירות.

הבחירות הפנימיות נערכו בשיטת "השביעיות". שיטה זו, במהלכה בוחרים חברי מרכז המפלגה פאנל בן 35 אנשים המדורג לאחר מכן בשביעיות, הייתה חדשנית במערכות הבחירות הקודמות, והיוותה הליך דמוקרטי לעומת שיטת "הוועדה המסדרת" שקדמה לה, אך עתה נראתה כמוקד של מניפולציות פוליטיות מושחתות.

מפלגת העבודה, לעומת זאת, העבירה את ההכרעות הפנימיות מהמרכז לחברי המפלגה. בחירות אלו היו הראשונות בהן נערכו "פריימריס" פתוחים, הן לקביעת המועמד לראשות המפלגה והן לקביעת חברי הכנסת. בפריימריס, שהתקיימו ב-19 בפברואר 1992, התמודדו שמעון פרס, יצחק רבין, אורה נמיר וישראל קיסר. נקבע כי המועמד אשר ישיג רוב של 40% ייבחר, אך אם לא יהיה מועמד כזה, יתקיים סיבוב נוסף בין המועמדים שהשיגו את התוצאות הטובות ביותר. לבסוף השיג יצחק רבין רוב של למעלה מ-40%, כאשר נמיר וקיסר השיגו שיעורי תמיכה זניחים.

לראשונה מזה שלוש מערכות בחירות, לא הצליח שמעון פרס לקבל את מינוי מפלגתו לבחירות כמועמדה לראשות הממשלה. רבין התגבר על היחסים האישיים הקשים שבינו ובין פרס, ובבחירות המקדימות למועמדות המפלגה שהתקיימו לאחר מספר ימים, קרא לחברי המפלגה להצביע בעד פרס.

אל מול שמיר, אשר סבל מתדמית של אדם קשיש ואומר "לא" סדרתי, המשדר קיפאון ואובדן דרך, עמד רבין, אשר נהנה מתדמית ביטחונית, אך בד בבד שידר את התקווה לפריצת דרך מדינית. סיסמת הבחירות שנבחרה על ידי מפלגת העבודה (אשר נטשה את המותג המיושן "המערך", תחתיו רצה במערכות הבחירות האחרונות, בעקבות פרישתה של מפ"ם) הייתה "ישראל מחכה לרבין". בפתק ההצבעה נרשמו המילים "העבודה בראשות רבין". על אף ששיטת הבחירות הישירות לראשות הממשלה לא הופעלה בבחירות אלו, והייתה מיועדת להפעלה רק בבחירות שלאחריהן, התנהג רבין כאילו הוא עומד לבחירה ישירה, ויצר נתק בין "יצחק רבין" ובין המנגנון המפלגתי של המערך אשר הרתיע רבים בעקבות זיהויו על ידי הליכוד עם מפא"י ההיסטורית.

מסע הבחירות הפך למסע בחירות אישי, אשר נסב במידה רבה סביב אישיותו של יצחק רבין. אל מול התדמית החיובית שניסו אנשי מפלגת העבודה לייחס לרמטכ"ל לשעבר, ראש הממשלה ושר הביטחון, עמד מסע שלילי של אנשי הליכוד, אשר בשוליו הואשם רבין בחוסר יציבות אישית, בהתמוטטות ערב מלחמת ששת הימים, ואף בשכרות. מסע זה פעל בעיקר נגד אנשי הליכוד, ותדמיתו של רבין אך השתפרה.

בצד השמאלי של המפה התאחדו אנשי מפלגות מפ"ם, ר"צ ושינוי לכדי מפלגה חדשה בשם "מרצ". על אף חילוקי הדעות הכלכליים והחברתיים בין אנשי המפלגות (האגף הסוציאליסטי במרצ יוצג בידי אנשים כיאיר צבן ורן כהן, אשר אחזו בדעות חברתיות וכלכליות שמאליות, אל מול אנשים כאברהם פורז משינוי, שאחזו בדעות הפוכות לחלוטין) נראה היה כי המשותף בין המפלגות, במיוחד בשאלות של מדיניות החוץ והביטחון ובשאלות של דת ומדינה, מצדיק את הליכתן לבחירות כגוש אחד.

במפלגות הימין הקטנות חלה תופעה של פיצול. התחיה, צומת ומולדת רצו בנפרד, אך גם מפלגות ימין קטנות רבות (פרט למפלגות התומכות בתורת מאיר כהנא, ששתיים מהן נפסלו על ידי ועדת הבחירות המרכזית מלרוץ בבחירות בשל מצען הגזעני) רצו בנפרד לבחירות. מפלגתו של הרב לוינגר, מפלגתו של אליעזר מזרחי, מפלגתו של יצחק מודעי, ומפלגות כגון "פלאטו שרון", או "מפלגת נהגי המוניות" התמודדו אך לא עברו את אחוז החסימה, דבר שהביא לאבדן קולות רבים המשויכים למחנה הימין. אחוז החסימה הועלה בחוק אשר יזמו אנשי "התחיה" בסמוך לפני מועד הבחירות, מאחוז אחד לאחוז וחצי. בסופו של דבר הייתה התחיה זו שלא הצליחה לעבור את מספר הקולות הנדרש, דבר שהביא לכך שלא יוצגה בכנסת השלוש עשרה, ותרם להצלחת השמאל להרכיב ממשלה.

תוצאות הבחירות
מספר בעלי זכות הצבעה 3,409,015
קולות כשרים 2,616,841
אחוז החסימה (1.5%) 39,253
קולות למנדט 20,715

שם הרשימה

מס' קולות כשרים

קולות באחוזים

מס' מנדטים

עבודה

906,810

34.7

44

ליכוד

651,229

24.9

32

מרצ

250,667

9.6

12

צומת

166,366

6.4

8

מפד"ל

129,663

5

6

ש"ס

129,347

4.9

6

יהדות התורה

86,167

3.3

4

חד"ש

62,546

2.4

3

מולדת

62,269

2.4

3

מד"ע

40,788

1.6

2

 
 
תמונות, כרזות, מודעות וקטעי עיתונות ממערכת הבחירות לכנסת השלוש עשרה - 1992
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

 
 
מקורות לתכני הערך
דיויד סלע - עורך ראשי, אתר נוסטלגיה אונליין. ד"ר אברהם וולפנזון - יועץ אקדמי ועורך הפרק "תנועות ומפלגות פוליטיות".
ויקיפדיה, הספריה הלאומית, ארכיון אתר נוסטלגיה אונליין, אוסף התצלומים הלאומי.








 
הצטרפו אלינו גם בפייסבוק
עדכונים - בלוגים - אירועים - אלבומי תמונות - סרטונים נדירים


שלח דף זה לחבר תגובות, הערות, והוספת מידע, מושגים ונושאים למנוי חינם על מגזין הנוסטלגיה"כובע טמבל" הוסף למועדפים



כל הזכויות שמורות © לאתר נוסטלגיה אונליין ו/או לבעלי התכנים, הדימויים והתצלומים.