חיפוש:   בכל האתר  בשמות הערכים  בקרדיטים     חפש  |  חיפוש תמונות בנושא:   חפש
   מפת האתר  |   כרגע באתר: 164 מבקרים   |  כניסה לדף האישי    
עורך: דייויד סלע
דבר העורך כתבו לעורך
| עמוד הבית | מי אנחנו | מרכז מידע לגולש | על נוסטלגיה ורטרו | קרדיטים | צרו קשר | גולשים כותבים
 

+   אביזרים וחפצים
+   אוספים ותחביבים
+   אז - וכעת
+   אירועים ושנים
+   ארכיון האישים
+   ארכיון הוידאו
+   ארכיון הישראליאנה
+   ארכיון הכרזות
+   ארכיון המצגות
+   ארכיון הקול
+   אתרי נוסטלגיה
+   בידור ופנאי
+   בקיבוץ
+   בריאות, טיפוח וניקיון
+   בשכונה
+   בתים ומבנים מספרים
+   גלויות בולים וסמלים
+   דירה ובניין
+   היום בהיסטוריה
+   המקום בו גרנו
+   העפלה ועליות לא”י
+   חג ומועד
+   טלוויזיה ורדיו
+   ילדות נשכחת
+   לבוש אופנה והנעלה
+   מוזיקה שיר וזמר
+   מזון ומשקה
+   משחקים וצעצועים
+   מתחם מורים
+   נוסטלגיה בצה”ל
+   ספורט
+   ספרות נוסטלגית
+   עבודה ומלאכה
+   פוליטיקה ובחירות
+   רדיו נוסטלגיה
+   רכב ותחבורה
+   רשת חברתית
+   שונות
+   שירותי גולש
+   שפה עברית
+   תיאטרון עברי
+   תקשורת מדיה ופרסום

האתר מוקדש לזכרו של
 יוסי פשרמן (פשי) ז"ל
2003 – 1954

מעל ל - 1100
סרטוני וידאו נוסטלגיים
בארכיון הוידאו שבאתר

יום העצמאות ה-7
 

הצוללת דקר
 

תל אביב הקטנה
 
 



הבחירות לכנסת

12 - הכנסת השתים עשרההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 
בחירות לכנסת השתים-עשרה (1 בנובמבר 1988 - כ"א בחשוון, התשמ"ט)

תקציר
הבחירות לכנסת השתים עשרה שהתקיימו ב-1 בנובמבר 1988, כ"א בחשוון ה'תשמ"ח, התקיימו לאחר פריצתה של האינתיפאדה הראשונה ובהשפעתה. לבחירות אלו הגיעו המפלגות הגדולות מתוך ממשלת אחדות לאומית שבה שימשו יצחק שמיר ושמעון פרס כראשי ממשלה לסירוגין, ואילו יצחק רבין שימש כשר הביטחון. אל מול ההתפתחויות במישור הבינלאומי - ניסיונות מזכיר המדינה האמריקני ג'ורג' שולץ בתיווך ותזוזתו של אש"ף לקראת הכרה במדינת ישראל ובהחלטה 242 - הצביעו תוצאות הבחירות על רצונו של הבוחר בהמשך הסטטוס?קוו המדיני, ובחיזוק האלמנטים הימניים בממשלת האחדות. יום לפני הבחירות, ב?30 באוקטובר 1988, התרחש אירוע טרור בונשרפו למוות רחל וייס מירושלים ושלושת ילדיה, כאשר נסעו באוטובוס מטבריה לירושלים דרך יריחו, ונקלעו למארב בו הושלך על האוטובוס בקבוק תבערה. החייל דוד דלרוזה, שניסה להצילם, נפצע קשה ונפטר מפצעיו מאוחר יותר. יש הסבורים כי אירוע זה הוא שהביא להתחזקות הימין בבחירות. אחרים רואים בתוצאות הבחירות המשך וחיזוק למגמות שנראו בבירור במהלך הבחירות לכנסת האחת עשרה של שמירה על דפוסי הצבעה קיימים, ורצון להימנע משינוי מדיני.

בחירות אלו היו הראשונות מאז 1969 שנערכו במועד הקבוע בחוק (ב?1973 נדחו הבחירות בעקבות מלחמת יום כיפור ומ?1977 הן הוקדמו); עד כה, הן גם היו האחרונות להתקיים במועד כזה.

תקציר התוצאות*

שם הרשימה

מס' קולות כשרים

קולות באחוזים

מס' מנדטים

ליכוד

709,305

31.1

40

מערך

685,363

30

39

ש"ס

107,709

4.7

6

                            *כל תוצאות הבחירות לכנסת ה-12 מפורטות בהמשך הערך

אחוז הצבעה
כ-79.7 אחוזים מכלל בעלי זכות הבחירה.

ציטוטים, משפטי מפתח, תעמולת בחירות:

  • "רק הליכוד יכול". הליכוד.
  • "רצ מצביעה על העובדות, העובדות מצביעות ר"צ.". ר"צ (השלב המוקדם של מר"צ).
  •  "נוער, נוער, נוער". תרשיש (זעמ), מפלגה מזרחית דתית, שהקים משה דואק, שב-1957 הטיל רימון בכנסת.
  •  "הצבע זך, אחדות, למען ויקטור תייר בכנסת" . תנועת עמך של ויקטור תייר.
  •  "אל תהסס, אל תתלבט! תן קולך לכוח השקט!". תנועת הכוח השקט בראשותו של יעקב גרוס, שסימנה היה ז'.
  •  "שימו ז' בחריץ. בלי בושה". תנועת הכוח השקט.
  •  "המערך - הדרך לפריצת דרך". המערך.

הרחבה

רקע היסטורי
ממשלת האחדות הלאומית, אשר בראשה עמדו לחלופין שמעון פרס ויצחק שמיר, הגיעה להישגים רבים בשנות קיומה. הנסיגה מעומק לבנון אל רצועת הביטחון, הורדת האינפלציה לרמה שאפשרה פעילות משקית תקינה והעלאת יהודי אתיופיה היו אך אחדים מן ההישגים שהגיעה אליהם ממשלה זו. אך ממשלה זו הייתה מבוססת על "מאזן אימה" מדיני: שני הגורמים העיקריים שהרכיבו את הממשלה, המערך והליכוד, לא הצליחו לנהל מדיניות חוץ על פי דרכם. "הסכם לונדון" אליו הגיע שמעון פרס עם חוסיין מלך ירדן טורפד על ידי שותפיו הקואליציוניים. התוצאה הייתה קיפאון מדיני, אשר היה בין הגורמים העיקריים לפריצת האינתיפאדה הראשונה.

אל האינתיפאדה הגיעה מדינת ישראל כשהיא אינה מוכנה. המדינה ספגה ביקורת רבה הן במישור הבינלאומי והן במישור הפנימי. העדרה של מדיניות מגובשת השתקף הן בשיטות שננקטו לדיכוי האינתיפאדה, והן במישור התקשורתי הפנימי והבינלאומי. נראה כי איש אינו יודע כיצד להחזיר את השד הפלסטיני לבקבוקו, וכיצד לתקן את הנזק שנגרם למעמדה של ישראל בעולם. ניסיונות התיווך של מזכיר המדינה האמריקני, ג'ורג' שולץ, הסתיימו בכישלון. מכתבו של שולץ אל שמיר, מ?4 במרץ 1988, שבו הציע קיומה של ועידה בינלאומית ומשא ומתן עם נציגים פלסטיניים במסגרת משלחת ירדנית, הביא לוויכוח פנימי בין שרי המערך ובין שרי הליכוד, אך לא לתוצאות מעשיות. שנת 1988 הייתה שנת בחירות בארצות הברית, וברור היה כי הנשיא רונלד רייגן, העומד לסיים שמונה שנות כהונה, אינו יכול להפעיל לחץ על ישראל לביצוע צעדים כלשהם.

במקביל, החלה תזוזה באש"ף לקראת הכרה במדינת ישראל. על אף שהיו אלו אנשי אש"ף שהשתתפו באירועי האינתיפאדה, ועל אף ההתנקשות בחיי חליל אל וזיר (הוא "אבו ג'יהאד") ב?16 באפריל 1988, היה הארגון בשל להחלטה. הכרזת העצמאות הפלסטינית שהתקבלה בראשית נובמבר 1988 אמנם לא הכילה הכרה מפורשת בישראל, התחייבות שלא לבצע מעשי טרור וקבלה מלאה של החלטה 242, אולם הודעה על כך נמסרה במהרה בידי יאסר ערפאת, דבר שהביא לפתיחת דיאלוג בין ארצות הברית ואש"ף.

כל אלו נתקלו במדינת ישראל בחומה בצורה שהציב ראש הממשלה יצחק שמיר. שמיר ייצג קו נוקשה המתנגד למשא ומתן עם אש"ף ועם כל נציג הקשור בו, המתנגד לוועידה בינלאומית, ולמעשה חפץ בהמשך הסטטוס קוו, אשר נופץ לרסיסים עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה. בשנתיים שבהן היה ראש ממשלה מ?1986 הצליח שמיר להביא לאי מימוש "הסכם לונדון" ולהביא לכישלון יוזמותיו של שולץ. שמיר הצליח להציג את פעולותיו של שמעון פרס כחתרנות ותככנות, ולהציג מולו חזות מוצקה, לפיה היה הוא, שמיר, המדינאי היציב, המוביל את ישראל בדרך הבטוחה, אל מול התככנות וההרפתקנות המדינית של פרס. גם בתוך המערך נשמעו קולות שונים ובעוד פרס מנסה להביא להתקדמות מדינית, ניסה יצחק רבין לשבור בצורה צבאית את האינתיפאדה. עם זאת, המערך, כמפלגה, היה מחויב להתקדמות מדינית, וסיסמתו בבחירות אלו הייתה "המערך - הדרך לפריצת דרך".

נראה היה כי רוחות השינוי שהחלו מנשבות בעולם, תחילת נפילת הגוש הקומוניסטי, פעולותיו הנועזות של מיכאיל גורבצ'וב, השינויים שחלו בעולם הערבי, לרבות החלטת המלך חוסיין להתנתק מבחינה מנהלית מיהודה ושומרון, כמו גם הקולות שנשמעו מתוך אש"ף, פסחו על שמיר. שמיר ביקש לשמור את המצב המדיני כמות שהוא, ולא להסכים לתזוזה לכל כיוון.

בתחום הכלכלי היה המצב תקין, אם כי לא מזהיר. האינפלציה ההרסנית של שנת 1984 הודברה בשיתוף פעולה בין כל הגורמים הכלכליים במשק, לרבות ההסתדרות, אך הימשכות האינתיפאדה הביא לפגיעה במשק, הן בשל קשיים מדיניים והן בשל קשיים כלכליים (פועלים מהשטחים ומסחר איתם). האבטלה הייתה בעלייה, משבר הקיבוצים היה בעיצומו, ואף המושבים היו בקשיים, מפעלים כ"אתא" נסגרו, וחברות קבלניות גדולות כחברת "קלארין" וחברתו של אברהם גינדי נקלעו לקשיים. שר האוצר משה נסים ניחן באופי שקט, בניגוד לאופיו הסוער של קודמו בתפקיד יצחק מודעי, אשר הודח מתפקיד שר האוצר ולאחר מכן מתפקיד שר המשפטים בשל סכסוך עם שמעון פרס. קביעת המדיניות הכלכלית לא הייתה בלעדית לשר האוצר, כי אם בוצעה בהסכמה בין שתי המפלגות הגדולות ומתוך תיאום. גם דרך זו של תיאום כלכלי היה בה כדי לשמור על ההישגים הכלכליים הקיימים, אך לא להביא לפריצת דרך ולצמיחה.

בקרב ערביי ישראל הביאה האינתיפאדה להתחזקות התחושה הלאומית. ההצבעה למפלגות הציוניות ירדה בצורה משמעותית (מ?49% במערכת הבחירות הקודמת ל?34% בבחירות אלו) והרשימות הנספחות למערך נעלמו בצורה סופית.

מערכת הבחירות
תהליכי דמוקרטיזציה במפלגות: הבחירות הללו היו הבחירות הראשונות שבהן הועברה בחירת המועמדים לכנסת בשתי המפלגות הגדולות, מקביעת "ועדה מסדרת" לפורום רחב יותר של מרכזי המפלגות, כשלב ביניים לקראת העברת ההחלטה לבוחר, ב"בחירות מקדימות". הליכוד פתח בדרך זו עוד במערכות בחירות קודמות (החל מ?1977), ובמערכת בחירות זו הצטרף אליו המערך.

במערך הביאה השיטה לגיבוש חבורת צעירים שאפתנים שכונתה "השמינייה", אשר כללה את יוסי ביילין, חיים רמון, אברהם בורג, עמיר פרץ, ניסים זווילי, יעל דיין, נוואף מסאלחה וחגי מרום. צעירים אלו דחקו את רגלי הדור המבוגר כאבא אבן, אשר לא מצא את מקומו ברשימה.

בליכוד התגבשה שיטה שנקראה "השביעיות". שיטה זו כללה התגבשות פאנל של 35 אנשים שנבחרו בהצבעה, ובשלב הבא, שהתקיים לאחר שבוע, דורגו השמות בפאנל על פי התמודדות בחמש "שביעיות". ההתמודדות, שהתקיימה ביוני 1988, הביאה לעלייתו של כוכב חדש בשמי הליכוד. היה זה בנימין נתניהו, שעבורו הייתה זו ההתמודדות הראשונה, אשר נבחר למקום החמישי ברשימת הליכוד, לאחר ששב מתפקידו כשגריר ישראל לארגון האומות המאוחדות.

יצחק שמיר ושמעון פרס עמדו שוב בראש מפלגותיהם.

מהלך מערכת הבחירות
מערכת הבחירות, אליה הגיעו שני הצדדים כשותפים לממשלת האחדות, הייתה ברובה שקטה וללא אירועים סוערים.

בחירות אלה היו הבחירות הראשונות שבהן חל התיקון לחוק יסוד: הכנסת, לפיו ועדת הבחירות המרכזית מוסמכת לפסול רשימות השוללות את קיומה של ישראל כמדינתו של העם היהודי, שוללות את האופי הדמוקרטי של המדינה, או מסיתות לגזענות. ועדת הבחירות המרכזית פסלה את רשימתו של מאיר כהנא, שבחירתו לכנסת לאחר הבחירות לכנסת האחת עשרה גרמה לדאגה והייתה מקור לפרובוקציות ולסכסוכים עם המיעוט הערבי. בנוסף, הוגשה בקשה לפסילת הרשימה המתקדמת לשלום, רשימה ערבית-יהודית קיצונית בהשתתפות אנשי שמאל כמוחמד מיעארי, מתי פלד ואורי אבנרי, אך הבקשה נדחתה ברוב של 20 מול 19 מחברי הוועדה.

רשימת כ"ך ערערה לבית המשפט העליון. בית המשפט דחה את טענת כ"ך בדבר פסלות הסעיף וקבע שיש לפרשו פרשנות מצמצמת ולהשתמש בו רק במקרים קיצוניים, אך הוא קבע שבמקרה זה הוכח שאכן הרשימה שוללת את אופייה הדמוקרטי של ישראל ומסיתה לגזענות גם לפי המבחנים המחמירים, ולכן יש לפסול אותה. בנוסף, רבע מחברי ועדת הבחירות המרכזית ערערו לבית המשפט העליון על ההחלטה לאשר את הרשימה המתקדמת לשלום, אך בית המשפט פסק (ברוב של שלושה שופטים מול שניים) שלא הובאו ראיות ברורות, חד-משמעיות ומשכנעות לכך שהרשימה שוללת את קיום מדינת ישראל כמדינת העם היהודי.

תעמולת המפלגות נסבה בעיקר בנוגע לאינתיפאדה. המערך הציע תוכנית 4 שנים להשגת שלום וביטחון (עם "גדר אלקטרונית" שתיצור חיץ בין ישראל והשטחים). הליכוד תקף את התוכנית ואת חברי המערך באמצעות הסיסמה "המערך רצ שמאלה", תוך כדי טענות שממשלת מערך לאחר הבחירות תיתמך בידי מפלגות קיצוניות שיגרמו לחזרה לקווי 67. אגודת ישראל ניסתה לחייב מצביעים להצביע עבורה באמצעות נדרים, דבר שגרם לרב עובדיה יוסף להופיע בתשדיר של ש"ס ולהתיר את כל הנדרים. מפלגת התחיה דרשה טיפול תקיף באינתיפאדה. ואילו מפ"ם התמקדה בנושא הכלכלי ודרשה תוכנית סוציאליסטית למשק.

אירוע חמור שאירע יום לפני הבחירות, היה, לדעת אחדים, בעל השפעה מכרעת על תוצאותיהן. בקבוק תבערה שנזרק על אוטובוס שעבר ביריחו, ב?30 באוקטובר 1988, הצית את האוטובוס וגרם למותם של אם ושלושת ילדיה; החייל דוד דלרוזה, אשר ניסה להצילם, נפטר לאחר חודשיים שבהם נלחם על חייו.

מפלגות חדשות התמודדו לראשונה על קולו של הבוחר:

  • רחבעם זאבי הקים את תנועת מולדת והתמודד עמה לראשונה בבחירות אלו.
  • צומת, תנועתו של רפאל איתן, פרשה מן התחיה והתמודדה בצורה עצמאית.
  • באגף השמאלי של המפה התמודדה מפ"ם באופן עצמאי לראשונה מאז שנת .  1969.
  • במגזר החרדי התפצלה אגודת ישראל לשתי מפלגות, כאשר לראשונה תמך המחנה הליטאי במפלגה נפרדת - דגל התורה.

תוצאות הבחירות
מספר בעלי זכות הצבעה 2,894,267
קולות כשרים 2,283,123
אחוז החסימה (1%) 22,831
קולות למנדט 18563

שם הרשימה

מס' קולות כשרים

קולות באחוזים

מס' מנדטים

ליכוד

709,305

31.1

40

מערך

685,363

30

39

ש"ס

107,709

4.7

6

אגו"י

102,714

4.5

5

ר"ץ

97,513

4.3

5

מפד"ל

89,720

3.9

5

חד"ש

84,032

3.7

4

התחיה

70,730

3.1

3

מפ"ם

56,345

2.5

3

צומת

45,489

2

2

מולדת

44,174

1.9

2

שינוי

39,538

1.7

2

דגל התורה

34,279

1.5

2

רשימה מתקדמת לשלום

33,695

1.5

1

מד"ע

27,012

1.8

1

 
מקורות לתכני הערך
דיויד סלע - עורך ראשי, אתר נוסטלגיה אונליין. ד"ר אברהם וולפנזון - יועץ אקדמי ועורך הפרק "תנועות ומפלגות פוליטיות".
ויקיפדיה, הספריה הלאומית, ארכיון אתר נוסטלגיה אונליין, אוסף התצלומים הלאומי.



13 - הכנסת השלוש עשרההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 
הבחירות לכנסת השלוש-עשרה (23 ביוני 1992 - כ"ב בסיוון, התשנ"ב)

תקציר
הבחירות לכנסת השלוש עשרה, התקיימו ב-23 ביוני 1992, כ"ב בסיוון ה'תשנ"ב, לאחר שהוקדמו ממועדן המקורי ב-3 בנובמבר באותה שנה, ז' בחשוון ה'תשנ"ג. מערכת הבחירות הייתה מן החשובות והמשפיעות שהיו: לאחר חמש עשרה שנות שלטון רצופות של הליכוד (למעט שנתיים), במסגרת קואליציית ימין-דתיים או במסגרת ממשלת אחדות לאומית, הצליח יצחק רבין להביא לכינונה של ממשלת שמאל, אשר הביאה לפריצת דרך במשא ומתן שבין ישראל והפלסטינים ולחתימת הסכמי אוסלו. לאחר שהוביל את הליכוד בשתי מערכות בחירות מוצלחות, כשל יצחק שמיר במערכת בחירות זו, והודיע בסיומה על פרישתו מהנהגת הליכוד, תוך שהוא מפנה את מקומו לדור חדש בהנהגת מפלגתו, אשר המנהיג הבולט בו הוא בנימין נתניהו.

תקציר התוצאות*

שם הרשימה

מס' קולות כשרים

קולות באחוזים

מס' מנדטים

עבודה

906,810

34.7

44

הליכוד

651,229

24.9

32

מרצ

250,667

9.6

12

                            *כל תוצאות הבחירות לכנסת ה-13 מפורטות בהמשך הערך

אחוז הצבעה
כ-77 אחוזים מכלל בעלי זכות הבחירה.

ציטוטים, משפטי מפתח, תעמולת בחירות:

  • "ישראל מחכה לרבין".  יצחק רבין, מפלגת העבודה. פארפרזה על השיר "נאצר מחכה לרבין", מתקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים.
  •  "הליכוד-זה נכון!". הליכוד.
  •  "המפד"ל לימינך". המפד"ל.
  •  "ישראל מוכרחה כלכלה מצליחה".  המפלגה הליברלית החדש.
  •  "ממשלה עם מרצ, הכוח לעשות את השינוי". מרצ.
  •  "התחייה-יש ימין אמין!". התחייה.
  •  "הליכוד לא יכול. המערך לא רוצה". צומת.
  • "אני אמנה". רבין, בנאום הניצחון.
  • "החישוקים". התארגנות של מספר אישים בליכוד  ( שרון, דוד לוי, יצחק מודעי וכו') במגמה לשרטט קווים אדומים ומגבלות על מדיניות החוץ של שמיר.
  • "אבראשה שוב הביתה!". קריאתו הנרגשת של שמיר לעבר אברהם שריר שפרש מהליכוד והקים סיעה נפרדת עם יצחק מודעי.
  • "מושחתים - נמאסתם". סיסמת הבחירות של האופוזיציה לנוכח ריבוי מקרי השחיתות השלטונית, המפלגתית (ש"ס בעיקר) ועוד, שפרצו לתודעת הציבור בתקופה שלפני הבחירות.
  • "נאום הקופים". נאום בו ביטא דוד לוי את תחושתו שהוא מופלה בליכוד בשל מוצאו המזרחי, וטען כי בעיני חברי הליכוד (שמיר, ארנס ושרון הם ממוצא אשכנזי) היה "כקוף שזה עתה ירד מן העצים".

הרחבה

רקע היסטורי
התחום המדיני: אל הבחירות לכנסת השלוש עשרה הגיע יצחק שמיר כשהוא עומד בראשה של ממשלת ליכוד-ימין-דתיים צרה, לאחר שממשלת האחדות שהקים לאחר הבחירות לכנסת השתים עשרה התמוטטה עקב "התרגיל המסריח" שבו פרשה מפלגת העבודה מן הממשלה בניסיון כושל להקים ממשלת שמאל בשיתוף הסיעות הדתיות.

על אף ששמיר היה מראשי הממשלה הימניים ביותר שידעה מדינת ישראל, חסיד מובהק של ארץ ישראל השלמה ומתנגד תקיף לכל פשרה טריטוריאלית במסגרתה תוקם ישות מדינית נוספת כלשהי על שטחי ארץ ישראל בין הים והירדן, עמד שמיר במתקפה בלתי פוסקת בשל "מתינותו" הן מכיוון גורמי ימין חיצוניים לליכוד שהיו שותפים לקואליציה (מפלגות התחיה, צומת ומולדת) והן מתוך מפלגתו פנימה. התארגנות פנימית בליכוד בשנת 1990 אשר באה לשרטט קווים אדומים ומגבלות על מדיניות החוץ של שמיר, או בלשון מארגניה, אריאל שרון, יצחק מודעי ודוד לוי - "חישוקים", הוסיפה ללכסיקון הפוליטי במדינת ישראל את המושג "חישוקאים".

בעקבות מלחמת המפרץ הראשונה, סבר הממשל האמריקאי כי שיתוף הפעולה שבין ארצות הברית ומדינות ערב, וכן עמידתה של ישראל מן הצד בשעה שנורים עליה טילים על מנת שלא למוטט את הקואליציה, יוצרים אווירה חדשה שתאפשר את קידומו של המשא ומתן המדיני, וכי השעה כשרה לכינוסה של ועידה בינלאומית לשלום שתנצל את "חלון ההזדמנויות" אשר נפתח, לדעתה של ארצות הברית. שמיר היה מתנגד תקיף לרעיון הוועידה הבינלאומית (מכיוון שחשש מלחץ בינלאומי על ישראל על מנת שתסכים לוויתורים) שהועלה עוד בתקופת כהונת הממשלה הקודמת על ידי מזכיר המדינה בממשלו של רונלד רייגן, ג'ורג' שולץ, אך נדחה על ידי שמיר.

נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש (האב) ומזכיר המדינה הפעלתן ג'יימס בייקר החלו בלחץ מאסיבי. הימים היו ימי קליטת העלייה הגדולה מברית המועצות לשעבר וישראל נזקקה לסיוע כספי על מנת לקלוט את מאות אלפי העולים שהידפקו על פתחה. ישראל ביקשה מארצות הברית ערבויות כספיות למימון קליטת העלייה. בנאום חריף שנשא בוש ב?12 בספטמבר 1991 הוא תקף את שמיר ודרש כי מפעל ההתנחלויות בשטחים ייעצר וכי ישראל תשתתף בוועידה בינלאומית לשלום, כתנאי למתן הערבויות. הייתה זו אחת מנקודות השפל הנמוכות ביותר אליהן הגיעו יחסי ישראל-ארצות הברית מאז ומעולם. במהלך ביקוריו של מזכיר המדינה בייקר בארץ קיבל שמיר את פניו בהעלאת התנחלויות חדשות על הקרקע. אך לבסוף, לאחר שניסיון ליצור לחץ באמצעות הפעלת שדולה יהודית בקונגרס לא עלה יפה, הסכים שמיר להשתתף בוועידה בינלאומית שנקבע כי תתכנס במדריד ב?30 באוקטובר1991, תוך התניה שהמשא מתן העיקרי לא יתנהל בה אלא בדיונים נפרדים מול כל מדינה בנפרד.

שמיר היה מתנגד חריף לכינוסה של ועידת מדריד, אך הוא נאלץ לוותר בנקודה זו ולהצטרף אל הוועידה, לקול מחאות אנשי הימין. הוועידה, אליה הגיע שמיר כשהוא מלווה באנשי ימין מובהקים מן הליכוד כעוזי לנדאו ובנימין נתניהו, כללה בעיקר נאומים טקסיים שכללו אף חילופי מהלומות מילוליות (הנציג הסורי פארוק א-שרע קרא לשמיר "טרוריסט" וזה הגיב כי נאום הסורי הינו נאום "גבלס"), אך בסופה סוכם כי ייפתחו בדצמבר שיחות דו-צדדיות בוושינגטון. במהלך דיוני הוועידה התגלע ויכוח על הפרוצדורה בין הישראלים והפלסטינים: בעוד שהפלסטינים דרשו להציג עצמם כמשלחת נפרדת (בניגוד לסיכום המוקדם), ישראל התנגדה לכך. "שיחות מסדרון" הביאו לבסוף לפתרון הבעיה. על אף ששיחות אלו, שהתקיימו בוושינגטון בין משלחת ישראלית בראשותו של אליקים רובינשטיין ובין משלחת ירדנית - פלסטינית, לא הביאו להתקדמות של ממש, ראו אנשי הימין את מדינת ישראל כמתקדמת בדרך מסוכנת, וכמחאה על קיומן של השיחות פרשו "מולדת" ו"התחיה" מממשלת שמיר ב-16 בינואר 1992, וזאת לאחר ש"צומת" פרשה מספר ימים לפני כן. פרישה זו הביאה לנפילת הממשלה.

הביטחון האישי
על אף שהאינתיפאדה הראשונה הייתה לאחר שיאה העממי ולמעשה הביאה מדיניותם של שמיר ושל יצחק רבין (1988-1990) ומשה ארנס (1990-1992) כשרי ביטחון לסיומה, חלה בשנים 1990 ואילך ירידה בתחושת הביטחון האישי בעקבות מעבר הפלסטינים מהפגנות עממיות נרחבות לפיגועי טרור. פיגועי דקירה הפכו לתופעה חמורה ומתמשכת, כאשר הידוע ביניהם הינו רצח הנערה הלנה ראפ בבת ים ב-24 במאי 1992, אירוע אשר הביא להפגנות זעם ומחאה של אלפי תושבי בת ים. באירוע קודם ביפו נרצחה ב?17 במרץ תלמידה נוספת, אילנית אוחנה, ויחד איתה עבד אל-ג`אני, ערבי תושב יפו שקם לסייע לה, ונפצעו שמונה עשר אנשים נוספים. אירועים אלו הצטרפו לאירועים דומים, בעיקר בירושלים (זכור רצח שוטר מג"ב צ'רלי שלוש), אך גם לאירועים נוספים מסוג זה כגון "ליל הקילשונים" שבו נרצחו מפקד כיתה ושני טירונים, עולים חדשים מברית המועצות שהיו בטירונות במאהל ליד קיבוץ גלעד, בידי ערבים אזרחי ישראל, ב-14 בפברואר 1992.

נראה כי שמיר הינו אובד עצות אל מול גל פיגועים זה, כאשר עקב תדמיתו הביטחונית של יצחק רבין נראה היה כי הוא האיש שבידו להביא לשינוי, אם בדרך ביטחונית ואם בקידומו של משא ומתן מדיני. נראה כי לאווירה זו חלק ניכר בתוצאה הסופית של בחירות אלו.

יחסי דתיים חילוניים
ממשלתו של שמיר נתמכה בידי המפלגות הדתיות, ותפקידי מפתח ניתנו לחברי מפלגות אלו. סגן שר העבודה והרווחה היה מנחם פרוש מאגודת ישראל (המפלגה סירבה לשבת בממשלה, אך תפקיד סגן השר היה כתפקיד שר לכל דבר), ואילו שר הקליטה, בימים אלו של עלייה המונית מברית המועצות ומאתיופיה היה הרב יצחק חיים פרץ מש"ס. אלו שני תפקידי מפתח, אשר נראה כי המחזיקים בהם פעלו באופן סקטוריאלי לטובת מפלגותיהם, דבר שהחמיר את המצב הכלכלי ואת מצבם של העולים. נראה היה כי לשר הקליטה פרץ סדר יום העוסק במיוחד בנושא יהדותם של העולים (בנובמבר 1990 התבטא כי כשליש מהם אינם יהודים, ועורר בכך סערה), אך לא בדאגה לרווחתם.

לחץ בלתי פוסק לחקיקה דתית הביא לתגובת נגד. הצעות חוק פרטיות לחקיקה דתית ולשינוי חקיקה קיימת עלו בכנסת. על מנת לצרף את אגודת ישראל לקואליציה קיבלה הכנסת בנובמבר 1990 חוקים המגבילים "פרסומי תועבה" בחוצות הערים, ומגבילים את התחבורה הציבורית בשבת. בציבור החילוני נתפסו חוקים אלו ככפייה דתית והביאו לגל של מחאות והצעות חוק נגדיות בנושאי דת. במיוחד זכור נאומו של אברהם בורג אשר עשה את נושא גיוס תלמידי הישיבות לנושא מרכזי. בעת הדיונים על התקציב בסוף שנת 1991 עלה לכותרות נושא הכספים הייחודיים: התקציבים לישיבות, תלמודי תורה ומוסדות דת הועברו שלא לפי קריטריונים מוסדרים, אלא על פי היכולת של המקורבים למוסדות הדת ללחוץ על הנהגת הקואליציה. כל היוזמות הפרלמנטאריות של חברי הכנסת מן האופוזיציה לביטולם של כספים אלו, בטענה שמיליוני שקלים מועברים למוסדות המקורבים למפלגות המפתח בקואליציה בעת שהאבטלה גואה ועולים משוכנים בקרוונים זמניים, נכשלו. למרות ששיטה זו לא הייתה חדשה, הרי מצוקת העולים גרמה להעלאת הנושא לתודעת הציבור. פרשיות השחיתות בש"ס שהחלו להיחשף תרמו אף הן לאווירת הקיטוב.

מהומות על רקע דתי בירושלים, עקב פתיחת כביש מס' 1 העוקף את מרכז העיר ממזרח, הביאו אף לאירועים כהצתת מסעדה לא כשרה ב-13 באוקטובר 1991. התבטאויות לא זהירות של ראשי החרדים הביאו אף הן לתסיסה. בראיון עיתונאי אמר יו"ר ועדת הכספים של הכנסת, הרב משה זאב פלדמן, כי לדעתו אין להתיר חברות של נשים בכנסת.

חוסר התיאום בין מרכיבי הממשלה נוצל לחקיקת שני חוקי יסוד: חופש העיסוק וכבוד האדם וחירותו, לאחר התנגדות ארוכת שנים של המפלגות הדתיות.

על רקע השינוי הדמוגרפי המתקרב, שבו חיזקה העלייה מברית המועצות לשעבר את היסודות החילוניים במדינה, ועל רקע ההקצנה בין הימין והשמאל, כאשר הדתיים סווגו כשייכים למחנה הימין, הייתה להקצנה ביחסי הדתיים והחילוניים משמעות של ממש בבחירות אלו.

המצב הכלכלי
בשנים אלו החל גל העלייה הגדול מברית המועצות. גל העלייה דרש היערכות מיוחדת, כאשר חלק ניכר מן העולים היו בעלי עיסוקים אקדמאיים, ומדרך הטבע לא יכלו להשתלב בהם בשלבים הראשונים של עלייתם, גדלה האבטלה והגיעה לשיעורי שיא של מעל 12 אחוזים. לכך נוסף מיתון במשק, שנוצר עקב המצב הכללי הקשה - הביטחוני והכלכלי. במרץ 1991 שיתקו את המדינה עיצומים של עובדי המינהל והמשק של בתי החולים, אליהם הצטרפו עובדי חברת החשמל ועובדי בזק. תקציב המדינה לשנת 1992, שכלל שיעור ניכר של כספים ייחודיים שהועברו למוסדות דת, כמו גם להתנחלויות ולמקורבים לגורמים קואליציוניים מכל הסוגים, עבר בסוף שנת 1991 לאחר מאמצים גדולים ודיונים סוערים. נראה היה כי תקציב זה אין בידו לפתור את הבעיות החמורות שבפניהן עמדה המדינה עם כניסתה של שנת 1992. על רקע פרשיות השחיתות שנפרשו ודו"ח מבקר המדינה, נראה היה לרבים כי התקציב נועד לשפר את מצבם של המגזרים המקורבים למפלגות השלטון, אך אין בידו לשפר את מצב האבטלה, ולהביא לשיפור מצבם החמור של העולים.

פעולותיו של שר הבינוי והשיכון אריאל שרון לקליטת העלייה יצרו אתרי קרוונים שנועדו לקלוט את העולים, אשר הגיעו במספרים גדולים, וזאת מבלי שתהייה תשתית ראויה לקליטתם ולמתן דיור נאות ותעסוקה. נראה כי אתרים אלו עלולים להפוך למוקדים של אבטלה, מצוקה ופשע. דו"ח מבקר המדינה חשף ליקויים חמורים במשרד וחריגות תקציביות. האווירה הציבורית הייתה כי לא נעשה די על מנת לקלוט את העולים, וכי הם מושלכים אל שולי החברה הישראלית, אל אתרי קרוונים, כשם שגל העלייה הקודם, בשנות החמישים, הושלך אל המעברות אשר היו למוקדי מצוקה ותהליך שיקומם דרש מאמץ רב.

העולים היו, לראשונה, מרכיב חשוב בבחירות, אם כי רבים במפלגות הגדולות לא השכילו להפנים עובדה זו, לפנות אל העולים בשפתם ולהתייחס לעניינים החשובים להם. בסופו של דבר נראה כי חלק ניכר מהצלחתו של רבין בבחירות יש לייחס להצבעת מחאה של העולים, אשר לא מצאו בארץ את התנאים להם ציפו, וניסו להביא לשינוי באמצעות הצבעה נגד מפלגת השלטון.

ההתנהלות הקואליציונית
תחילת כהונתה של ממשלת שמיר הייתה עם סיומו הכושל של "התרגיל המסריח" אשר הביא את הציניות הפוליטית ותחושת המיאוס הציבורית מן ההליך הפוליטי לשיאים חדשים.

התנהגותו של אברהם שריר, שהיה אחד מקבוצת חברי כנסת בראשות יצחק מודעי אשר פרשו מן הליכוד והקימו סיעה נפרדת, ולאחר מכן פרש מן הסיעה, הצטרף ל"ממשלת פרס" ולאחר לחץ ציבורי (שכלל קריאה נרגשת של שמיר "אבראשה שוב הביתה!") שב אל הליכוד, הייתה אך פרשה אחת מבין פרשיות רבות של קניית שלטון עבור תיקים והבטחות כספיות. יצחק מודעי הקים את "המפלגה לקידום הרעיון הציוני" (או כדברי מבקריה "הסיעה לקידום הרעיון הציני") וקיבל את משרת שר האוצר, ממנה הודח כאשר הסתכסך עם פרס בשנת 1986 בימי ממשלת האחדות הלאומית. מודעי דרש כי על מנת להבטיח את מינויו לתפקיד תופקד ערבות בנקאית בגובה עשרה מיליון דולר. דרישה זו נראתה כדרישה צינית אשר העמידה את המשא ומתן הקואליציוני באור מושחת ומסואב. חברי כנסת נוספים "ערקו" ממפלגותיהם, כגון אפרים גור ממפלגת העבודה אשר עבר אל הליכוד עבור תפקיד סגן שר.

פרשיות אלו, שהצטרפו אל נושא הכספים הייחודיים, אל חוסר התיאום בין מרכיבי הממשלה, ואל הסחטנות שליוותה כל הצבעה חשובה, ובכללן הצעות התקציב, הביאו לגל של מחאה ציבורית. הגל החל באופן ספונטני כאשר שני קציני מילואים, אבי קדוש ושחר בן מאיר, החלו בשביתה אל מול משרדי הממשלה במרץ 1990, בימי "התרגיל המסריח". עד מהרה התגבשה המחאה לכלל לובי פרלמנטארי שתמך בשינוי שיטת הממשל בישראל. במרץ 1992 הביאו אנשי הלובי, שאת פעילותם ריכז פרופ' אוריאל רייכמן אשר על אף שלא היה חבר כנסת הייתה השפעתו רבה, לכלל שינוי משמעותי בשיטת הממשל. סוכם כי מעתה ייבחר ראש הממשלה ב"בחירות ישירות" שתתקיימנה לצד הבחירות לכנסת (או כבחירות מיוחדות במקרים מסוימים). הצעת החוק עברה ברוב של 55 חברי כנסת, רובם מהאופוזיציה, נגד 32 מתנגדים.

דו"ח מבקר המדינה
מבקרת המדינה, מרים בן פורת, פרסמה סמוך לבחירות דו"ח חמור ביותר שכלל האשמות כנגד שרי ממשלה. פרשייה שקיבלה את תשומת לבו של הבוחר הייתה התנהלותה של לימור לבנת, באותם הימים מנכ"לית "מרכז הבנייה" (טרם נבחרה לכנסת), אשר נחשף כי קיימה אירועים ראוותניים על חשבון מרכז הבנייה.

הדו"ח צייר תמונה קשה של התנהלות שלטונית מושחתת, מינויים פוליטיים ומתן כספים ייחודיים.

שחיתות פלילית ופרשיות אחרות
ש"ס, מרכיב חשוב בקואליציה, הייתה למוקד של שחיתות. ביוני 1991 נחשפה פרשת יאיר לוי, ח"כ מש"ס ובעל תפקיד מפתח ברשת החינוך "אל המעיין", אשר הואשם בשורת פרשיות שחיתות. חסינותו הוסרה והוא הועמד למשפט, ולבסוף נדון למאסר לאחר עסקת טיעון. באוקטובר 1991, בעת הדיון בהסרת חסינותו (אשר הוסרה לבסוף לבקשת ח"כ לוי), מסר היועץ המשפטי לממשלה יוסף חריש את פרטי ההאשמות כנגד לוי, שגובשו לכלל 153 אישומים חמורים בעבירות שונות, שעיקרם העברת כספים מן העמותה "אל המעיין" לקרובי משפחתו ומקורבים אחרים.

עוד בשנת 1990 החלה חקירתו של שר הפנים אריה דרעי בחשדות לקבלת שוחד (אישום שכונה "התיק האישי") ולהעברות כספים לא תקינות לגורמים המקורבים לש"ס (שכונו "התיק הציבורי"). דרעי ניצל את זכות השתיקה וסירב בתחילה לשתף פעולה עם חוקריו, דבר שגרם לחלקים ניכרים מן הציבור להניח כי יש דברים בגו, עוד בטרם החל משפטו.
ש"ס הייתה מרכיב חשוב בממשלה ובעלת תיקי מפתח כתיק הקליטה ותיק הפנים. פרשיות השוחד והמרמה שנחשפו נראו כשחיתות שלטונית, יותר משנראו כפעולתם של יחידים שסרחו. פרשיות אלו, פליליות ואחרות, יצרו תחושה של מיאוס, וסיאוב, אשר הביאה לסיסמה הקולעת ששימשה היטב את האופוזיציה בבחירות אלו - "מושחתים - נמאסתם".

ההיערכות לבחירות
הבחירות ב-1992 עמדו בסימן משברים קשים בליכוד. אל מול מחנה "שמיר-ארנס" (ההנחה הייתה כי לאחר פרישתו של שמיר, בן ה?77 ביום הבחירות, יהיה משה ארנס, שר הביטחון, ליורשו), עמד מחנהו של דוד לוי. בבחירות המקדימות במרכז המפלגה שנערכו בפברואר 1992 הצטרף מחנהו של אריאל שרון אל מחנה שמיר-ארנס, ונראה כי תבוסת מחנה לוי תהיה שלמה. ברקע הדברים עמדה גם פרשת פיטורי סגן שר החוץ בנימין נתניהו לאחר ועידת מדריד שבה היה נתניהו לאחד מן הדוברים הישראלים הראשיים, בעוד שדוד לוי לא הוזמן לוועידה על ידי שמיר. נתניהו קיבל משרה של סגן שר במשרד ראש הממשלה.

לוי ביטא את תחושותיו הקשות ב"נאום הקופים", שבו טען כי הוא מופלה בשל מוצאו המזרחי, וטען כי בעיני חברי הליכוד (שמיר, ארנס ושרון הם ממוצא אשכנזי) היה "כקוף שזה עתה ירד מן העצים". את הוועידה עזב על מנת להסתגר בביתו בבית שאן, ומשם שיגר איומים בפרישה, אך לבסוף לא פרש והתמודד מטעם הליכוד בבחירות.

הבחירות הפנימיות נערכו בשיטת "השביעיות". שיטה זו, במהלכה בוחרים חברי מרכז המפלגה פאנל בן 35 אנשים המדורג לאחר מכן בשביעיות, הייתה חדשנית במערכות הבחירות הקודמות, והיוותה הליך דמוקרטי לעומת שיטת "הוועדה המסדרת" שקדמה לה, אך עתה נראתה כמוקד של מניפולציות פוליטיות מושחתות.

מפלגת העבודה, לעומת זאת, העבירה את ההכרעות הפנימיות מהמרכז לחברי המפלגה. בחירות אלו היו הראשונות בהן נערכו "פריימריס" פתוחים, הן לקביעת המועמד לראשות המפלגה והן לקביעת חברי הכנסת. בפריימריס, שהתקיימו ב-19 בפברואר 1992, התמודדו שמעון פרס, יצחק רבין, אורה נמיר וישראל קיסר. נקבע כי המועמד אשר ישיג רוב של 40% ייבחר, אך אם לא יהיה מועמד כזה, יתקיים סיבוב נוסף בין המועמדים שהשיגו את התוצאות הטובות ביותר. לבסוף השיג יצחק רבין רוב של למעלה מ-40%, כאשר נמיר וקיסר השיגו שיעורי תמיכה זניחים.

לראשונה מזה שלוש מערכות בחירות, לא הצליח שמעון פרס לקבל את מינוי מפלגתו לבחירות כמועמדה לראשות הממשלה. רבין התגבר על היחסים האישיים הקשים שבינו ובין פרס, ובבחירות המקדימות למועמדות המפלגה שהתקיימו לאחר מספר ימים, קרא לחברי המפלגה להצביע בעד פרס.

אל מול שמיר, אשר סבל מתדמית של אדם קשיש ואומר "לא" סדרתי, המשדר קיפאון ואובדן דרך, עמד רבין, אשר נהנה מתדמית ביטחונית, אך בד בבד שידר את התקווה לפריצת דרך מדינית. סיסמת הבחירות שנבחרה על ידי מפלגת העבודה (אשר נטשה את המותג המיושן "המערך", תחתיו רצה במערכות הבחירות האחרונות, בעקבות פרישתה של מפ"ם) הייתה "ישראל מחכה לרבין". בפתק ההצבעה נרשמו המילים "העבודה בראשות רבין". על אף ששיטת הבחירות הישירות לראשות הממשלה לא הופעלה בבחירות אלו, והייתה מיועדת להפעלה רק בבחירות שלאחריהן, התנהג רבין כאילו הוא עומד לבחירה ישירה, ויצר נתק בין "יצחק רבין" ובין המנגנון המפלגתי של המערך אשר הרתיע רבים בעקבות זיהויו על ידי הליכוד עם מפא"י ההיסטורית.

מסע הבחירות הפך למסע בחירות אישי, אשר נסב במידה רבה סביב אישיותו של יצחק רבין. אל מול התדמית החיובית שניסו אנשי מפלגת העבודה לייחס לרמטכ"ל לשעבר, ראש הממשלה ושר הביטחון, עמד מסע שלילי של אנשי הליכוד, אשר בשוליו הואשם רבין בחוסר יציבות אישית, בהתמוטטות ערב מלחמת ששת הימים, ואף בשכרות. מסע זה פעל בעיקר נגד אנשי הליכוד, ותדמיתו של רבין אך השתפרה.

בצד השמאלי של המפה התאחדו אנשי מפלגות מפ"ם, ר"צ ושינוי לכדי מפלגה חדשה בשם "מרצ". על אף חילוקי הדעות הכלכליים והחברתיים בין אנשי המפלגות (האגף הסוציאליסטי במרצ יוצג בידי אנשים כיאיר צבן ורן כהן, אשר אחזו בדעות חברתיות וכלכליות שמאליות, אל מול אנשים כאברהם פורז משינוי, שאחזו בדעות הפוכות לחלוטין) נראה היה כי המשותף בין המפלגות, במיוחד בשאלות של מדיניות החוץ והביטחון ובשאלות של דת ומדינה, מצדיק את הליכתן לבחירות כגוש אחד.

במפלגות הימין הקטנות חלה תופעה של פיצול. התחיה, צומת ומולדת רצו בנפרד, אך גם מפלגות ימין קטנות רבות (פרט למפלגות התומכות בתורת מאיר כהנא, ששתיים מהן נפסלו על ידי ועדת הבחירות המרכזית מלרוץ בבחירות בשל מצען הגזעני) רצו בנפרד לבחירות. מפלגתו של הרב לוינגר, מפלגתו של אליעזר מזרחי, מפלגתו של יצחק מודעי, ומפלגות כגון "פלאטו שרון", או "מפלגת נהגי המוניות" התמודדו אך לא עברו את אחוז החסימה, דבר שהביא לאבדן קולות רבים המשויכים למחנה הימין. אחוז החסימה הועלה בחוק אשר יזמו אנשי "התחיה" בסמוך לפני מועד הבחירות, מאחוז אחד לאחוז וחצי. בסופו של דבר הייתה התחיה זו שלא הצליחה לעבור את מספר הקולות הנדרש, דבר שהביא לכך שלא יוצגה בכנסת השלוש עשרה, ותרם להצלחת השמאל להרכיב ממשלה.

תוצאות הבחירות
מספר בעלי זכות הצבעה 3,409,015
קולות כשרים 2,616,841
אחוז החסימה (1.5%) 39,253
קולות למנדט 20,715

שם הרשימה

מס' קולות כשרים

קולות באחוזים

מס' מנדטים

עבודה

906,810

34.7

44

ליכוד

651,229

24.9

32

מרצ

250,667

9.6

12

צומת

166,366

6.4

8

מפד"ל

129,663

5

6

ש"ס

129,347

4.9

6

יהדות התורה

86,167

3.3

4

חד"ש

62,546

2.4

3

מולדת

62,269

2.4

3

מד"ע

40,788

1.6

2

 
 
תמונות, כרזות, מודעות וקטעי עיתונות ממערכת הבחירות לכנסת השלוש עשרה - 1992
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

 
 
מקורות לתכני הערך
דיויד סלע - עורך ראשי, אתר נוסטלגיה אונליין. ד"ר אברהם וולפנזון - יועץ אקדמי ועורך הפרק "תנועות ומפלגות פוליטיות".
ויקיפדיה, הספריה הלאומית, ארכיון אתר נוסטלגיה אונליין, אוסף התצלומים הלאומי.



14 - הכנסת הארבע עשרההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 
הבחירות לכנסת הארבע-עשרה (29 במאי 1996 - י"א בסיוון התשנ"ו)

תקציר
הבחירות לכנסת הארבע עשרה ולראשות הממשלה, שהתקיימו ב-29 במאי 1996, י"א בסיוון ה'תשנ"ו, היו הבחירות הראשונות שבהן השתמש הבוחר בשני פתקים - האחד לבחירת רשימה לכנסת, והשני לראשות הממשלה. הבחירות הוקדמו ממועדן המקורי שהיה ב-29 באוקטובר 1996, ט"ז בחשוון, ה'תשנ"ז. בחירות אלו אירעו מספר חודשים לאחר רצח יצחק רבין, ובהן התמודד ראש הממשלה המכהן שמעון פרס מטעם מפלגת העבודה אל מול המועמד בנימין נתניהו מטעם הליכוד שהיה באופוזיציה. על אף הטראומה הלאומית שגרם הרצח והאשמות שנשמעו בשמאל כי ראשי מחנה הימין היו אחראים להסתה שקדמה לרצח, הביאה שורה של פיגועי התאבדות, כמו גם מבצע צבאי בלבנון בעקבות פגיעה באזרחים לבנוניים, לשינוי בעמדת הבוחרים, כאשר 61 אחוזים מהציבור היהודי תמכו בנתניהו ביום הבחירות ומנגד חלק ניכר מהציבור הערבי נמנע מתמיכה בפרס. מסע בחירות אינטנסיבי שניהל נתניהו, אל מול מסע בחירות כושל של פרס, כמו גם התגייסותה של תנועת חב"ד ברגע האחרון לטובת המועמד נתניהו, הובילו לניצחון בהפרש זעום של נתניהו בבחירות הישירות לראשות הממשלה בקרב האוכלוסייה הכללית, שהוביל להקמת קואליציה בראשותו.

תקציר התוצאות*

שם הרשימה

מס' קולות כשרים

קולות באחוזים

מס' מנדטים

עבודה

818,741

27.5

34

הליכוד - גשר - צומת

767,401

25.8

32

ש"ס

259,796

8.7

10

                              *כל תוצאות הבחירות לכנסת ה-14 מפורטות בהמשך הערך

אחוז הצבעה
כ-79.3 אחוזים מכלל בעלי זכות הבחירה. 

ציטוטים, משפטי מפתח, תעמולת בחירות:

  • "פרס יחלק את ירושלים". הליכוד.
  • "נתניהו - עושים שלום בטוח". בנימין נתניהו, הליכוד.
  • "רק נתניהו - זה טוב ליהודים". צעירי חב"ד עבור בנימין נתניהו, הליכוד.
  • "פרס טוב לערבים. ביבי טוב ליהודים". צעירי חב"ד.
  • "אין שלום, אין בטחון, אין סיבה להצביע פרס".
  • "ישראל חזקה עם פרס". שמעון פרס, העבודה.
  • "ישראל מחכה לפרס".  שמעון פרס, העבודה (בדומה לסיסמא מבחירות קודמות: ישראל מחכה לרבין).
  • "פתק אחד פרס, פתק שני מרצ". מרצ.
  • "תנו למרצ לעלות!". מרצ.
  • "ציונות עם נשמה". המפד"ל.
  • "מה עשית? זה לחם בפיתה!".  הדרך השלישית.
  • "הקלטת הלוהטת".
  • ה"בכיר המוקף חבורת פושעים."

הרחבה

רקע היסטורי
לאחר תבוסת הליכוד בבחירות לכנסת השלוש עשרה, הייתה המפלגה מובסת ועייפה. עוד בליל הבחירות הכריז יצחק שמיר על התפטרותו מהנהגת המפלגה וכי הינו "בסוף דרכי האישית והפוליטית". נראה היה כי הנהגתו הוותיקה של הליכוד אינה מסוגלת לגלות יוזמה ולנסות לקבל לידיה את השלטון שאבד. משה ארנס, יורשו המובהק של שמיר, פרש מן המפלגה; דוד לוי, לאחר התבוסה בפריימריז ו"נאום הקופים" (שבו האשים את מנהיגי המפלגה כי בעיניהם היה "כקוף שזה עתה ירד מן העצים"), היה בתחילת מסלול שיוביל אותו אל מחוץ למפלגה; אריאל שרון, שעדיין לא התגבר על ספחיה של מלחמת לבנון, לא עמד בראש מחנה שיש בידו כדי לקבל את ההנהגה; יצחק מודעי פרש מן המפלגה, רץ במפלגת יחיד לבחירות, ולא עבר את אחוז החסימה.

עוד בליל הבחירות הודיע בנימין נתניהו על מועמדותו, כמו כן נראו כמנהיגים עתידיים מאיר שטרית ובנימין זאב בגין. טרגדיה אישית שפקדה את מאיר שטרית גרמה לו לא להציג את מועמדותו. בנימין זאב בגין נראה כמי שעתיד להתמודד אך נראה כי הקו המדיני שייצג, כמו גם תכונות אופיו - יושרה קיצונית שגבלה בתמימות פוליטית, ימנעו ממנו את הניצחון. בין היתר היה בגין מעורב בפרשה בה האשים את עורך העיתון ידיעות אחרונות כי הלה "סחט" אותו כאשר ביקש ממנו לכתוב מאמר לזכרו של אביו, מנחם בגין, שאם לא כן "יוחרם". פרשה זו עוררה את הרושם שבגין אינו בקיא דיו במערכת התקשורתית והפוליטית על מנת להוביל מפלגה גדולה בבחירות. גם התעקשותו של בגין על חשיפת נאומיו העוינים של יאסר ערפאת לא הוסיפה לו נקודות בתקופה שלאחר רצח רבין.

בנימין נתניהו החל, עוד בתקופה שמיד לאחר הבחירות, לפעול במלוא המרץ לקידום מועמדותו לראשות הליכוד. במטה שהקים, שבו השתתפו אביגדור ליברמן (לימים מנכ"ל משרד ראש הממשלה, ומאוחר יותר מנהיג תנועת ישראל ביתנו) והפרסומאי והאסטרטג הפוליטי אייל ארד, החלה פעילות נמרצת, אשר זכתה אף למימון ותמיכה נרחבים, תוך ניצול לקונה בחוק מימון מפלגות. אל מול המצב במפלגה, אשר סבלה מקשיי מימון ומקשיים ארגוניים, בלט מטהו האישי של נתניהו שהיה מאורגן היטב, והראה על נחישות ועל כושר ארגון פוליטי.

לקראת תחילת שנת 1993 התגבשה החזית הפנימית בליכוד. מועמדותו של נתניהו נראתה כאפשרות ריאלית, והוא נראה כמועמד המבטיח ביותר. אל מולו התייצב בגין, אשר זכה לאהדה רבה, אך לתמיכה מועטה יחסית; משה קצב, אשר על אף גילו הצעיר היה חבר הכנסת משנת 1977 וחבר הממשלה משנת 1981, נתפס כבן הדור הוותיק של המפלגה, וככזה לא עורר את ההתלהבות והחידוש שעורר נתניהו; ודוד לוי אשר קיבץ שוב את מחנהו הוותיק לקראת ההתמודדות. היחסים בין לוי ובין נתניהו לא היו כתקנם מאז פיטר לוי את נתניהו מתפקיד סגן שר החוץ, לאחר ועידת מדריד שבה הופיע נתניהו וייצג את ישראל בפני כלי התקשורת העולמיים, בעוד שלוי לא הוזמן אליה.

פרשת הקלטת הלוהטת
ב?14 בינואר 1993 הכריז נתניהו בהופעה דרמטית בטלוויזיה, בשעת צפיית שיא במהדורת מבט כי קיבל איומים מ"אחד הבכירים בליכוד, המוקף חבורת פושעים", לפיהם אם לא יסיר את מועמדותו יחשפו אלו קלטת שבה צולם נתניהו כשהוא מקיים יחסים עם אישה שאינה אשתו. הוא התוודה כי אכן ניהל מערכת יחסים מחוץ לנישואין, וכי עניין זה הוא עניינו ועניינה של אשתו שאת סליחתה הוא מבקש. כשלושה ימים לאחר מכן הגיש נתניהו תלונה במשטרה.

ברור היה לכל כי ה"בכיר המוקף חבורת פושעים" עליו דיבר נתניהו הינו דוד לוי, וזה, מצידו, הכחיש כל קשר למעשה. חקירת המשטרה לא העלתה דבר, ולא נמצאו כל ממצאים לפיהם אכן נסחט נתניהו, או כי קלטת כזו הייתה קיימת במציאות.
היה זה שפל במערכת היחסים הפנימיים בין מנהיגי הליכוד, מהחמורים אליהם הידרדרה מערכת יחסים אישית. לוי דרש התנצלות אולם נתניהו סירב להתנצל. מבקרי נתניהו ראו בהופעתו החפוזה בטלוויזיה, בטרם ראה מישהו את הקלטת שבדיעבד נתברר כי אינה קיימת כלל, את נטייתו להיכנס לפאניקה ואת אי עמידותו במצבי לחץ.

הבחירות הפנימיות בליכוד בשנת 1993
אל הבחירות הפנימיות בשנת 1993 - שהיו הבחירות הראשונות בליכוד שהיו פתוחות לכל חברי המפלגה, התייצבו ארבעה - נתניהו, לוי, בגין וקצב. מלכתחילה היה העימות החריף ביותר בין נתניהו ולוי. בהופעה טלוויזיונית מספר ימים לפני הבחירות באולפן תוכנית הטלוויזיה "מוקד" בערוץ הראשון, שהייתה אז פורום פוליטי יוקרתי, החליפו השניים האשמות וכינויים. לוי כינה את נתניהו "נפוליאון" ו"צלופח", והמציא את מטבע הלשון "אנטיביביוטיקה", והעימות בין השניים דמה לתגרה אישית יותר מאשר לעימות פוליטי לגופו של עניין.

נראה כי נתניהו התגבר על ספיחי פרשת הקלטת, הן מבחינה פוליטית והן מבחינה אישית. רעייתו שרה התראיינה לעיתונות ומסרה כי ברור לה שהמדובר ב"תקלה רגעית וחסרת משמעות", ואף הופיעה לצידו של נתניהו במסעותיו בסניפי הליכוד לקראת הבחירות וזכתה לתשואות רמות מצד הפעילים.

בבחירות הפנימיות שנערכו ב?24 במרץ 1993 זכה נתניהו ברוב של יותר מ?52%, הוכתר למנהיג המפלגה ולמועמדה לראשות הממשלה. לוי נראה כמי שבדרכו החוצה מן המפלגה, שכן נראה כי שיתוף פעולה בינו ובין נתניהו אינו אפשרי עוד.

ב?18 ביוני 1995 הודיע לוי על פרישתו מן הליכוד והקמת תנועה בשם "גשר" אשר תתמודד לבחירות לכנסת, בעוד שלוי יתמודד על תפקיד ראש הממשלה. מחברי הכנסת של הליכוד הצטרף אליו רק דוד מגן.

בין בחירת נתניהו לרצח רבין
בתוך חודשים ספורים מיום בחירתו הצליח נתניהו לשקם את הליכוד, להביא להסדר חובותיו ולהזרים דם חדש אל שורות התנועה. באותה תקופה החלה הממשלה בראשות יצחק רבין את המהלכים שהובילו לחתימת הסכמי אוסלו. נתניהו, בראש הליכוד, היה ראש וראשון למתנגדים להסכמים אלו, והוביל את המסע התקשורתי והפוליטי נגדם, נגד ממשלת השמאל, ונגד העומד בראשה, יצחק רבין. ב?13 בספטמבר 1993 נערכה פגישתם ההיסטורית של רבין וערפאת בוושינגטון. נתניהו עמד בראש המתנגדים למהלכים שנחשפו עתה לציבור.

התקופה שלאחר מכן הייתה תקופה קשה למדינה. המדינה שוסעה במחלוקת פנימית עזה, שאליה נוסף גל של פיגועי טרור. החמורים שבהם היו הפיגועים בעפולה ובחדרה באפריל 1994 והפיגוע בצומת בית ליד בינואר 1995, עליהם נוספו פיגועים רבים נוספים, בהם נהרגו עשרות אנשים. במקביל נחשפו הפרות ההסכמים מצד הרשות הפלסטינית כמו הסתה בבתי הספר, ניצול כניסתו של יאסר ערפאת להחדרת מבוקשים על ידי השב"כ ובעיקר הגדלת המשטרה הפלסטינית בשיעור ניכר יחסית למוסכם. התפתחויות אלו עוררו ספק רב בציבור באשר לכוונות הצד הפלסטיני עימו עומדת הממשלה במשא ומתן, וערערו את בסיס התמיכה הציבורי במהלכי הממשלה. בעוד שרבין ניהל את המשא ומתן עם הפלסטינים והסורים, כאשר הוא סובל מקשיים קואליציוניים (עזיבתה של ש"ס את הממשלה, ופרישתם ממפלגת העבודה של חברי הכנסת אביגדור קהלני ועמנואל זיסמן אשר הקימו את תנועת הדרך השלישית), נוהל כנגד ההסכמים מסע ציבורי נרחב.

בשולי המסע הציבורי היו התבטאויות קיצוניות, שבעיני רבים נחשבו כחציית קו אדום. בתהלוכה ברעננה בהשתתפותו של נתניהו נישא ארון מתים שעליו נכתב "רבין ממית את הציונות". בהפגנה בכיכר ציון שהתקיימה ערב אשרור הסכמי אוסלו ב' בכנסת, ב?5 באוקטובר 1995, בה נשאו דברים רבים ממנהיגי הימין, נישאו תמונות של ראש הממשלה רבין במדי SS. כל מנהיגי הימין הכחישו כל מעורבות במעשים אלו ואף קראו לחקירות משטרה בנושא, הצהרות אלו התקבלו בזלזול רב על ידי התקשורת שטענה כי לא ייתכן שלא היו מודעים למעשים אלו. לאחר מכן התברר שאבישי רביב שהיה סוכן שב"כ הפיץ תמונות שבהן רבין במדי SS.‏

רצח רבין
ב?4 בנובמבר 1995 נרצח יצחק רבין על ידי מתנקש יהודי, איש הימין הרדיקלי, יגאל עמיר. ההתנקשות הביאה לתופעות של אבל המוני והכאה על חטא, הן בקרב מחנה הימין והן בקרב מחנה השמאל, והתגבשות תנועה עממית שכונתה "נוער הנרות" - בני נוער מחוגי המרכז, השמאל והקיבוצים שהדליקו נרות נשמה, שרו שירי אבל, וחשו אובדן גדול.

האשמות רבות הוטחו כלפי הימין ומנהיגיו, וביניהם נתניהו. נתניהו הואשם בהסתה שקדמה לרצח. התמונות מן הנאום בכיכר ציון, ומן ההפגנה ברעננה שבה צעד כשמאחוריו נישא ארון מתים, שימשו ככלי תעמולה נגדו. סקרי דעת קהל הראו על פער של כשלושים אחוזים בין נתניהו ובין פרס, אשר התגבש כמועמד השמאל בבחירות אלו. זאת לעומת יתרון משמעותי שהיה לנתניהו לפני הרצח.

ב?22 בנובמבר 1995 הושבע פרס כראש הממשלה החדשה שהקים לאחר הרצח. הבחירות היו אמורות להיערך כשנה לאחר מכן. כשלושה חודשים לאחר הרצח, ב?3 בפברואר 1996, הודיע פרס על הקדמת הבחירות ל?29 במאי 1996. בשלב זה נראה כי פרס הוא הזוכה הוודאי בבחירות. התמיכה בנתניהו הייתה בשפל, וסקרים הראו כי הוא זוכה לתמיכתם של פחות מרבע מהמצביעים. פרס נראה כמועמד השקול והרציני. הופעתו בחברתם של מנהיגי העולם, כנשיא ארצות הברית ביל קלינטון, אשר הגיעו להלווית רבין, כמו גם עשרות שנות נסיונו והאווירה הציבורית לאחר הרצח, נתנו לו הדרת כבוד של מדינאי בכיר וכ'ממשיכו של יצחק רבין'. נראה היה כי הציבור חפץ בהמשך תהליך אוסלו, וכי הימין אינו מסוגל למנוע את המשך התהליך. שלבי הביצוע של ההסכמים, שבהם נסוג צה"ל מן הערים הפלסטיניות, התבצעו בשקט וללא כל מחאה מצד הימין המשותק. ב?10 בדצמבר פינה צה"ל את טול כרם וב?11 בדצמבר את שכם. צעדים אלו, שבזמנים כתיקונם היו נתקלים בביקורת חריפה ומחאות, עברו ללא כל תגובה מצד הימין.

נראה היה כי אם אכן תתקיימנה הבחירות זמן כה קצר (כחצי שנה) לאחר הרצח, לא יהיה ביד הימין להספיק ולהתארגן ולשנות את מצב הדברים מקצה אל קצה.

פיגועי ההתאבדות בפברואר ובמרץ 1996
ב?5 בינואר 1996 חוסל "המהנדס" יחיא עיאש, איש החמאס האחראי למותם של עשרות ישראלים, באמצעות טלפון סלולרי ממולכד. התנועות האסלאמיות הקיצוניות בשטחים כגון החמאס, הג'יהאד האיסלאמי וכן החזבאללה הודיעו כי בכוונתם לנקום את מותו של עיאש.

ב?25 בפברואר 1996 החל גל פיגועים אשר בו נהרגו עשרות אנשים, ונפצעו מאות. באותו היום נהרגו 27 אנשים בשני פיגועי התאבדות בירושלים ובאשקלון. כשבוע לאחר מכן, ב?3 במרץ, התפוצץ מחבל נוסף בירושלים והרג 18 אנשים. למחרת פוצץ עצמו מחבל מתאבד בלב תל אביב, כשהוא פוגע בהמון אדם בערב חג הפורים והורג 13 אנשים, חלקם הגדול ילדים ובני נוער.

הפיגועים שינו את האווירה הציבורית מן הקצה אל הקצה. נראה היה כי הימין שב והרים את ראשו, לראשונה מאז רצח רבין. הסקרים הצביעו על יתרון קל לנתניהו על פני פרס.

בניסיון לנסות ולשפר את מצבו האלקטוראלי, יזם פרס ועידת פסגה של מנהיגי העולם בשארם א-שייח' ב?13 במרץ 1996. אל הוועידה התכנסו מנהיגים רבים, ביניהם נשיא ארצות הברית ביל קלינטון אשר אף ביקר בארץ, על מנת לעודד את העם בישראל. ראשי אמ"ן טענו כי הפיגועים הם יוזמה של איראן המנסה אף היא להתערב בבחירות בארץ ואינם קשורים כלל לחיסולו של המהנדס. לרבים נראה כי התערבות מנהיגי העולם והסברי ראשי אמ"ן הם התערבות לא הולמת במערכת הבחירות, והתוצאה הייתה כי התמיכה בנתניהו אך גברה.

מבצע ענבי זעם
ב?11 באפריל הורה פרס על מבצע מקיף לטיהור קיני מחבלים בלבנון, אשר כונה מבצע ענבי זעם. לאחר מותו של רבין שמר פרס בידיו את תיק הביטחון, ולא העביר אותו, כפי שדרשו רבים, לאהוד ברק. פרס ניהל את המבצע באופן אישי ומקרוב, דבר שהביא להאשמות הימין כי המבצע נועד בעיקרו לצורכי תעמולת בחירות. המבצע הסתבך כאשר ב?18 באפריל פגע צה"ל, שלא בכוונה, בבניין בכפר קנא שבו הסתתרו אזרחים לבנונים. כמאה אזרחים נהרגו בתקרית.

התקרית הביאה לסיום המבצע בלחץ בינלאומי, וב?27 באפריל הסתיים המבצע, טרם זמנו. תמונותיהם של ההרוגים בכפר קנא גרמו לניכור בין אוכלוסיית ערביי ישראל ובין פרס. במסע בחירות אישי וצמוד זקוק היה פרס לא רק לקולות ערביי ישראל, כי אם גם לתמיכתם הנלהבת. נראה היה כי בתקרית כפר קנא איבד פרס את קולותיהם של רבים מהם.

מערכת הבחירות
מערכת הבחירות עצמה הייתה שקטה, ואף עצובה. על רקע פיגועי ההתאבדות והאווירה הקשה שלאחר מות רבין, לא היה מקום לניהול מערכת בחירות סוערת.

העימות הראשי היה בבחירות לראשות הממשלה, ונראה כי האפשרות המוקנית לבוחר להצביע בשני פתקים נותנת אפשרות לאנשים להביע את דעתם במגוון של מפלגות. מפלגות כגון "ישראל בעליה" (אשר רצה בבחירות אלו בפעם הראשונה) או "הדרך השלישית" קראו לבוחר להצביע בעד המועמד הנראה לו לראשות הממשלה, ולהצביע עבורן ועבור המסר הייחודי שלהן בבחירות לכנסת, או כפי שאמרה תעמולת הבחירות של "הדרך השלישית" - להצביע למועמד וגם למפלגה שלו "זה כמו לחם בפיתה". בפועל זכו שתי מפלגות אלו להישגים, כמו גם מפלגות כש"ס אשר הייתה אחת הנהנות העיקריות מן האפשרות להצביע בשני פתקים, והחלה בחיזוק משמעותי של כוחה. במקביל, קראו חלק מהמפלגות הערביות להטיל פתק ריק (למעשה קול פסול) בבחירות לראשות הממשלה כמחאה על האירועים בכפר קנא.

הקרב העיקרי התנהל בתשדירי התעמולה בטלוויזיה. נתניהו נעזר ביועץ האמריקני ארתור פינקלשטיין, אשר יעץ לו לחזור שוב ושוב על מסרים פשוטים וברורים. הסיסמה "פרס יחלק את ירושלים" חזרה שוב ושוב מדי ערב. תשדירים נוספים הראו זגוגית נשברת, אשר המחישה את חוסר האמון שיש לחוש כלפי הבטחותיו של ערפאת, וכן תמונה של ערפאת ופרס הולכים שלובי יד שצולמה בוועידה כלכלית בדאבוס. הסיסמה הראשית שליוותה את התשדירים, וחזרה שוב ושוב, הייתה - "אין שלום, אין ביטחון, אין סיבה להצביע פרס". אל מול תעמולה זו ניהלה מפלגת העבודה תעמולה נמוכת טונים, עם הסיסמה "ישראל חזקה עם פרס" שנבנתה במקצב המדויק של "ישראל מחכה לרבין". רצח רבין כמעט ולא אוזכר, ואף לא פרשת הקלטת או אירועים מביכים אחרים מעברו של נתניהו. מדיניות זו הוכתרה על ידי התקשורת כניסיון להביא ל"הרדמת" הבחירות, מתוך הנחה כי מערכת בחירות שקטה תועיל למפלגת העבודה.

ההתרחשויות האמיתיות אירעו מאחורי הקלעים. כוחות הימין התאחדו מאחורי נתניהו. דוד לוי הצטרף לרשימה מאוחדת בראשות הליכוד והביע תמיכה בנתניהו, דבר שנראה בלתי אפשרי אך חודשים אחדים לפני כן. כמו כן הצטרף רפאל איתן ותנועתו צומת אל הרשימה המאוחדת. אריאל שרון תיווך בין נתניהו ובין הדתיים וקנה את לבם של האדמו"רים. כתוצאה מכך, הציבור הדתי ואף החרדי עמד מאחורי נתניהו. שיעורי ההצבעה הגבוהים בציבור זה, כמו גם הנכונות וההתלהבות שמפגין הציבור החרדי למען מטרותיו, היוו סיוע ממשי. "שחקן חיזוק" נוסף היה "אלוף שלושת הפיקודים" יצחק מרדכי, אשר לאחר שחרורו מצה"ל הצטרף אל תנועת הליכוד והפך לפעיל למען בחירתו של נתניהו.

בשמאל נראה היה כי הפעילים לוקים באדישות ובשאננות. אל מול הפעילות הנמרצת בימין, אשר חש כנתון במצור, לא הפגינו אנשי העבודה ומרצ נמרצות וחיוניות. שניים ממנהיגיה הבולטים של מרצ לא התמודדו בבחירות - שולמית אלוני (לאחר החלפתה על ידי יוסי שריד) ויאיר צבן.

אירוע חשוב היה העימות הטלוויזיוני בין נתניהו ופרס שנערך ב?26 במאי 1996, שלושה ימים לפני הבחירות. אל מול נתניהו שנראה תקיף, נמרץ ואף תוקפני, נראה פרס עייף ומנותק. רבים סברו כי נתניהו ניצח בעימות, אם כי רבים אחרים בתקשורת הישראלית סברו כי העימות הסתיים בתיקו.

קהל היעד של נתניהו היה מגוון. מצד אחד פנה אל הימין והדתיים, שרצו להשאיר מאחור את תקופת שלטון השמאל. אך לשם הניצחון היה עליו לפנות אף אל הציבור בעל הדעות המתונות, המתלבט בין הימין והשמאל, אשר באותם הימים ראה בהסכמי אוסלו משום הכרח מדיני וחפץ במימושם. לאלו הבטיח נתניהו כי עם עלייתו לשלטון לא יבטלאת ההסכמים, ויעמוד בהתחייבויותיה המדיניות של ישראל, אך המשא ומתן בניהולו יהיה תקיף יותר, יתבסס על עיקרון ההדדיות וישיג תוצאות טובות יותר מאשר יכול להשיג פרס, העלול, כך חזר נתניהו שוב ושוב, לחלק את ירושלים.

ביום הבחירות פתחה תנועת חב"ד במסע תעמולה אינטנסיבי. בכל רחבי הארץ נתלו שלטי ענק בהם נכתב "נתניהו טוב ליהודים".

על אף צמצום הפער בין שני המתמודדים לקראת יום הבחירות, סקרי דעת הקהל של העיתונים מעריב וידיעות אחרונות ערב הבחירות הצביעו על רוב קטן לטובת פרס.

תוצאות הבחירות
מספר בעלי זכות הצבעה 3,933,250
קולות כשרים 2,973,580
אחוז החסימה (1.5%)
קולות למנדט 24,779

בחירה ישירה לראש הממשלה:
בנימין נתניהו - מספר קולות: 1,501,023 , אחוזים: 50.5%
שמעון פרס - מספר קולות: 1,471,566 , אחוזים: 49.5%
 

שם הרשימה

מס' קולות כשרים

קולות באחוזים

מס' מנדטים

עבודה

818,741

27.5

34

ליכוד - גשר - צומת

767,401

25.8

32

ש"ס

259,796

8.7

10

מפד"ל

240,271

8.1

9

מרצ

226,275

7.5

9

ישראל בעליה

174,994

5.8

7

חד"ש

129,455

4.4

5

יהדות התורה

98,657

3.3

4

הדרך השלישית

96,474

3.2

4

מד"ע

89,514

3

4

מולדת

72,002

2.4

2

 

תמונות, כרזות, מודעות וקטעי עיתונות ממערכת הבחירות לכנסת הארבע עשרה - 1996
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
  
 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מקורות לתכני הערך
דיויד סלע - עורך ראשי, אתר נוסטלגיה אונליין. ד"ר אברהם וולפנזון - יועץ אקדמי ועורך הפרק "תנועות ומפלגות פוליטיות".
ויקיפדיה, הספריה הלאומית, ארכיון אתר נוסטלגיה אונליין, אוסף התצלומים הלאומי.




15 - הכנסת החמש עשרההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 
הבחירות לכנסת החמש-עשרה (17 במאי 1999, ב' בסיון התשנ"ט)

תקציר
הבחירות לכנסת החמש עשרה ולראשות הממשלה התקיימו ב-17 במאי 1999, ב' בסיוון ה'תשנ"ט. הן הוקדמו ממועדן המקורי, שנועד להיות ב-31 באוקטובר 2000, ב' בחשוון, ה'תשס"א. בחירות אלו היו האישיות ביותר בתולדות מדינת ישראל-על אף שהנושאים הרגילים של מערכות הבחירות כמו ביטחון, כלכלה וחינוך היוו גורם גם במערכת בחירות זו, הרי הנושא המרכזי במערכת הבחירות הזאת היה אמינותו של בנימין נתניהו, ראש הממשלה דאז. בחירות אלו היו הבחירות היחידות בהן היו יותר משני מועמדים שהכריזו על כוונתם להתמודד בבחירות לראשות הממשלה. למעשה רק פחות מ?24 שעות לפני תחילת ההצבעה העיקרית (ולאחר שמקצת המצביעים כבר הצביעו) הסירו חלק מן המועמדים את מועמדותם, ונותרו שני מועמדים בלבד לתפקיד ראש הממשלה: בנימין נתניהו ואהוד ברק שזכה לבסוף במרב הקולות. גם התחזקותה של ש"ס, ובמיוחד הרשעתו של העומד בראשה, אריה דרעי, בפלילים וכן שליטתה במשרד הפנים, היוו גורם משמעותי במערכת הבחירות.

תקציר התוצאות*

שם הרשימה

מס' קולות כשרים

קולות באחוזים

מס' מנדטים

ישראל אחת

670,484

20.2

26

הליכוד

468,103

14.1

19

ש"ס

430,676

13

17

                               *כל תוצאות הבחירות לכנסת ה-15 מפורטות בהמשך הערך

אחוז הצבעה
כ-78.7 אחוזים מכלל בעלי זכות הבחירה.

ציטוטים, משפטי מפתח, תעמולת בחירות:

  • "ישראל רוצה שינוי - אהוד ברק" אהוד ברק, ישראל אחת.
  • "אהוד ברק - ראש הממשלה שלי". ישראל אחת.
  • "אהוד יוציא את ילדינו בשלום".  (הכוונה להוצאת צה"ל מלבנון).
  • "אהוד בא רק בשביל עצמו". הליכוד.
  • "מנהיג חזק לעתיד ישראל". בנימין נתניהו, הליכוד.
  • "נתניהו - מנהיג חזק לעם חזק". הליכוד.
  • "לא נתפשר על בטחון ישראל - הליכוד, מנהיגות חזקה". הליכוד.
  • "מרצ - להיות חופשי בארצנו". מרצ.
  • "מי תהיה המפלגה השלישית - מרצ או ש"ס?". מרצ.
  • "שבת - היום החופשי שלי". מרצ.
  • "רק מרדכי יכול לנצח בגדול". יצחק מרדכי, מפלגת המרכז.
  • "רק מרדכי מנצח את ביבי". יצחק מרדכי, מפלגת המרכז.
  • "ישראל צריכה מרכז חזק". יצחק מרדכי, מפלגת המרכז.
  • "יש עם מי - האיחוד הלאומי". האיחוד הלאומי.
  • "נאש קונטרול". ישראל בעלייה, מרוסית: "השליטה שלנו". תרגום הסיסמא מרוסית: "משרד הפנים בשליטת ש"ס? לא. משרד הפנים בשליטה שלנו".
  • "יש לפיד לחילונים". שינוי.
  •  "פנינה רוזנבלום - הקול שלך בכנסת". תנופה בראשות פנינה רוזנבלום.
  • "נתניהו מסוכן לישראל, נתניהו צריך ללכת". אמנון ליפקין-שחק, בנאום בו הושיע על הצטרפותו למרוץ לראשות הממשלה.
  • "אנשי השמאל שכחו מה זה להיות יהודים". נתניהו לוחש לרב כדורי ונקלט בעדשות המצלמה.

הרחבה

רקע היסטורי
החל מפברואר 1998 החלו מגעים בין נתניהו לבין אהוד ברק, מנהיג מפלגת העבודה דאז, על הקמת ממשלת אחדות, בתיווכו של יעקב נאמן, שר האוצר דאז. בשיחות הישירות שהחלו במאי סוכמו מרבית הפרטים, ובתחילת אוגוסט נדמה היה כי ממשלת אחדות תקום בקרוב. הדלפה על השיחה שנערכה ב?1 באוגוסט גרמה לכישלון הסבב הראשון של השיחות.

ניסיונות נוספים שנעשו בספטמבר-נובמבר נכשלו אף הם, כאשר ההחלטה הסופית של ברק נגד ההליכה לממשלת אחדות התקבלה בעקבות המתקפה של נתניהו לאחר ועידת ואי.

ועידת ואי
ב?23-15 באוקטובר 1998 התקיימה ועידת ואי פלנטיישן בהשתתפות ישראל, הפלסטינים וארצות הברית (בטקס החתימה נכח גם המלך חוסיין). ועידה זו היוותה את קו פרשת המים מבחינת ממשלת נתניהו: לאחר הסכם חברון בינואר 1997 סירב נתניהו להמשיך בתהליך השלום תוך שהוא מאשים את הפלסטינים בהפרות רבות של הסכמי אוסלו. נתניהו עשה כל מאמץ לדחות את הלחצים של ארצות הברית להמשיך בתהליך, אולם לבסוף נאלץ לנסוע לוועידה בשל לחץ עז של ביל קלינטון אשר היה בשיאה של פרשת מוניקה לווינסקי.

כחלק מההכנות לוועידה מינה נתניהו את אריאל שרון לתפקיד שר החוץ (לאחר שניסיון להחזיר את דוד לוי לממשלה בתפקיד זה כשל) וזאת מתוך מטרה להבטיח את תמיכת האגף הימני בליכוד ובכנסת ("חזית ארץ ישראל"). שרון, עד אז אחד ממתנגדיו החריפים של נתניהו, דרש וקיבל בתמורה להסכמתו, הסכם חתום (דבר חסר תקדים) שהבטיח את מעמדו בכל ממשלה של נתניהו.

חתימת הסכם ואי הייתה נקודת השיא האחרונה בתמיכה בממשלת נתניהו. למרות ההתנגדות הקשה מימין. מצבו של נתניהו בסקרים השתפר מאוד ואילו בכנסת הבטיחה מפלגת העבודה רשת ביטחון לממשלה כל עוד ההסכם מקוים.

נתניהו החליט לנצל את ההצלחה ומיד עם שובו לארץ תקף בחריפות את ברק, מה שהביא לפיצוץ השיחות על ממשלת אחדות. עם זאת בזכות ההסכם הצליח נתניהו לגייס תמיכה של 7 ח"כים ערבים בתקציב המדינה (תוך קבלת סיוע מיאסר ערפאת).

התפוררות סיעת הליכוד-גשר-צומת
הליכוד רץ בבחירות לכנסת הארבע עשרה ברשימה משותפת עם צומת ועם גשר וקיבל 32 מנדטים. אולם עד מהרה החלו להתגלות קשיים ניכרים בשמירה על אחדותה של הסיעה. ראשון העוזבים היה בנימין זאב בגין שהתפטר מתפקידו כשר המדע בזמן ישיבת הממשלה על הסכם חברון ב?16 בינואר 1997 ומאז היווה אופוזיציה פנימית לראש הממשלה. לקראת הבחירות פרשו יחד מיכאל קליינר ודוד ראם והקימו את סיעת חרות - התנועה הלאומית.

לקראת הבחירות לכנסת ה-15 הלך המצב בליכוד והחמיר
דוד לוי שפרש מהממשלה ב?16 בינואר 1998 החליט לפרוש יחד עם מפלגתו גשר מהסיעה המשותפת. גם רפאל איתן החליט החלטה דומה ופרש עם סיעתו צומת. כמו כן פרשו שניים מהח"כים המרכזיים של הליכוד - רוני מילוא ודן מרידור וכן דוד מגן מהסיעה והקימו את מפלגת המרכז. איציק מרדכי, שכיהן כשר הביטחון בממשלת נתניהו, פוטר בפברואר 1999, לאחר שיחסיו עם נתניהו הידרדרו לשפל חדש, בעקבות סכסוך על היישום בפועל של הסכם וואי ופרש אף הוא מהליכוד.

בסה"כ פרשו מהסיעה המשותפת 13 ח"כים מתוך 32, קרי למעלה מ?40% מהסיעה, ורובם הגדול האשים את נתניהו, בין אם מבחינה מדינית (כמו חירות וצומת), בין אם בהפרת הבטחות אישיות (כמו גשר) ובין אם מבחינה אישית (כמו מפלגת המרכז). מצב זה גרם לקשיים ניכרים הן מבחינת הקואליציה והן מבחינת ההתמודדות עם התקפות של היריבים הפוליטיים ובמיוחד מפלגת העבודה.

ההחלטה שהתקבלה בנובמבר 1997 להחזיר את הזכות לבחור את מועמדי התנועה לכנסת למרכז המפלגה, לא חלה על מועמדות התנועה לראשות הממשלה. בניגוד למצב הרגיל שבו ראש ממשלה מכהן מאושר ללא התמודדות אמיתית, הרי בבחירות שנערכו ב?25 בינואר 1999 התמודד נתניהו מול משה ארנס שהצליח לזכות ב?20% מקולות המתפקדים, דבר שהדגיש את מעמדו הרעוע של נתניהו בתוך מפלגתו.

במהלך תשדירי התעמולה החמיר המצב במידה ניכרת, חלק מהאישים המרכזיים בתנועת הליכוד הודחו מתפקידם, נתניהו השתלט על השידורים וב?6 במאי אף שלח את כל אנשי מטה הבחירות לבדיקת פוליגרף.

הקמת ישראל אחת
עם בחירתו לראשות מפלגת העבודה נתקל אהוד ברק בקשיים ניכרים עם המערכת המפלגתית. מפלגת העבודה הייתה נתונה בקשיים כספיים חמורים בשל בזבוז כספים, עודף כוח אדם וירידה במספר המנדטים (התשלום של המדינה למפלגה תלוי במספר המנדטים שלה), מצב אשר גרם לשיתוק סניפים ופעילויות. בנוסף לכך נתקל ברק בהתנגדות של אנשי המנגנון ובראשם ניסים זווילי, מזכ"ל המפלגה.

מצב זה, בצירוף נטייה לראות את מפלגת העבודה כמותג מיושן וקשור מדי ל"המערך" השנוא על מצביעי הליכוד, הביא את ברק ליזום הקמת גוש פוליטי חדש שבו יצטרפו למפלגת העבודה מפלגות נוספות.

הפניה הראשונה נעשה לדוד לוי, ראש מפלגת גשר במרץ 1998, ולמרות משבר בעקבות כישלון ג'קי לוי (בנו של דוד לוי) בבחירות המקומיות בבית שאן, הבשילו לבסוף המגעים לחבירה של גשר לעבודה. בנוסף הצליח ברק לגייס רק את מפלגת מימד הדתית-שמאלית לגוף החדש. ניסיונות לגייס קבוצות גדולות של תומכי ליכוד נכשלו ברובם, אולם המפלגה החדשה הצליחה לגרור אחריה מספר גדול של נהגי מוניות וכן להביא ל"עריקתו" של יוסי פלד שהיה איש ליכוד בעבר.

כחלק ממאמצי ההתרחקות מ"מותג" "העבודה" ביקש ב?25 בספטמבר 1997 אהוד ברק סליחה בשם מפלגת העבודה לדורותיה ובשמו על הפגיעה בעדות המזרח. לעומת זאת, התבטאות של אורי אור ב?29 ביולי 1998 שהתפרשה כהתבטאות נגד עדות המזרח (לטענתו של אור הוא דיבר כנגד העסקנים מביניהם) גרמה לקשיים בתהליך זה.

ב?22 במרץ 1999 נערכה ועידת היסוד של ישראל אחת והאחדות שהופגנה בה סייעה לברק.

ההצבעה על פיזור הכנסת
בתחילת דצמבר 1998 התקרבה ההצבעה בקריאה שנייה ולשלישית על החוק לפיזור הכנסת. ניסיונות של נתניהו (בסיוע נמרץ של שרון) לגייס את תמיכתו של דוד לוי וסיעתו גשר נכשלו.

נתניהו מצא את עצמו בבוקר של ההצבעה שאמורה הייתה להתקיים ב?7 בדצמבר במצב בעייתי במיוחד. האגף הימני הקיצוני בליכוד, כמו גם מפלגת מולדת סירבו להצביע בעדו אלא אם יכריז על בטלותו של הסכם אוסלו ויקרע את הסכם ואי מעל בימת הכנסת. לעומת זאת, ניסיון לפנות לחברי הכנסת הערביים תוך הבטחה לקיום ההסכם כלשונו נכשל, בין השאר בעקבות הכרזתו של נתניהו (לאחר דיוני התקציב שבהם זכה לתמיכתם) כי לעולם לא יבסס את הישרדות הקואליציה שלו עליהם. ניסיונו של נתניהו לפנות לשני הקצוות של המפה הפוליטית תוך נתינת הבטחות סותרות לחלוטין חרץ למעשה את גורל הממשלה.

במצב זה בחר נתניהו לנקוט בטכניקה של הכרזה על ההצבעה כהצבעת אי אמון, הכרזה שמביאה אוטומטית לדחיית ההצבעה לשבוע לאחר מכן, ובשל ביקורו של ביל קלינטון בישראל ובעזה בשבוע שלאחר מכן, לדחייה בשבועיים. למעשה פרק הזמן שחלף ובמיוחד ביקורו של קלינטון החמירו את מצבו של נתניהו: אף על פי שביטול הסעיפים הקוראים להשמדת ישראל באמנה הפלסטינית בזמן הביקור היה אמור להיחשב להישג של נתניהו (שסירב לקבל את הביטול שלכאורה נעשה ב?1996), הרי למעשה תוצאות הביקור היו קרע חריף בינו לבין קלינטון (שסירב להידבר עמו עד סוף הקדנציה) והחמרה במצב היחסים בינו לבין שר הביטחון (שראה בהצגתו של נתניהו את הרשות הפלסטינית כלא מטפלת בטרור עלבון אישי כלפיו וזלזול בשיתוף הפעולה שלו איתה לאחר הסכמי ואי).

ניסיונות של נתניהו לגייס תמיכה בשבועיים הללו נכשלו ברובם, הבטחה לקליינר כי ישריין לו מקום ברשימת הליכוד לכנסת הבאה נכשלה בשל חוסר אמון, ניסיון לגייס את תמיכת ישראל בעלייה על ידי הבטחות למימוש הבטחותיו המקוריות לעולים נכשל אף הוא בעיקר בעקבות תמיכתו הסמויה של נתניהו בהקמת ישראל ביתנו, הניסיון לגיוס מפלגת מולדת נכשל בשל ההבטחות הסותרות ב?7 בדצמבר. ההצלחה היחידה שנרשמה לנתניהו הייתה השגת התנגדות המפד"ל להצעת פיזור הכנסת.

לקראת ההצבעה שנערכה לבסוף ב?21 בדצמבר החליט נתניהו לבצע פניה אישית, בשידור חי, לאהוד ברק להקים ממשלת אחדות, כנראה מתוך הנחה כי ברק יתקשה לסרב להצעה המשודרת. נתניהו אכן פנה לברק בהצעה זו, אולם ברק דחה אותה על הסף תוך שהוא תוקף את נתניהו בנושא אמינותו. כישלון ניסיון זה, שרק פגע בתדמיתו של ראש הממשלה, גרם לכך שנתניהו הסיר את התנגדותו לפיזור הכנסת ואכן הוחלט על כך.

הקמת מפלגת המרכז
ראשיתה של מפלגת המרכז במאי 1998, כאשר רוני מילוא הודיע על פרישתו מראשות עירית תל אביב ומהליכוד ועל הקמת מפלגה חדשה בשם "עתיד". מפלגה זו, למרות תמיכה מסוימת שזכתה לה בציבור, הוקפאה למעשה עד למשבר הקדמת הבחירות בדצמבר.

בדצמבר החליט אמנון ליפקין שחק, הרמטכ"ל הפורש, להיכנס לפוליטיקה, לאחר סדרת עימותים ארוכה עם נתניהו שתחילתה עוד במהומות מנהרת הכותל בספטמבר 1996. למרות מכבש לחצים כבד שהופעל על שחק על ידי בכירים במפלגת העבודה ומשפחת רבין, החליט שחק שלא להצטרף למפלגת העבודה ובמקום זאת חבר למילוא ולמרידור. ב?6 בינואר הודיע שחק על כוונתו להתמודד על ראשות הממשלה בשידור חי, הודעה זו לא נחלה הצלחה רבה (למרות טביעת הסיסמה "נתניהו מסוכן לישראל, נתניהו צריך ללכת") אולם הסתירה את ההתרחקות של כמה מתומכיו (ובראשם שמעון שבס) מתמיכה בו. ניסיון של שחק לנצל את המומנטום שנוצר בעקבות כניסתו למרוץ נכשל כישלון חרוץ בסיבוב שניסה לערוך בשוק התקווה: במהלך הסיבוב הותקף שחק הן מילולית והן פיזית על ידי תומכי ליכוד זועמים וחולץ בקושי על ידי תומכיו.

דן מרידור, שהצטרף עוד קודם לכן למילוא, החליט לנסות להעביר למפלגת המרכז עוד מספר בכירים. הניסיונות התמקדו בלימור לבנת שהייתה מסוכסכת עם נתניהו על רקע תהליך קבלת ההחלטות ובאיציק מרדכי שהיה בלתי מרוצה מהתחזקות השפעתו של שרון ומהקו הימני הניצי של הממשלה לאחר הסכמי וואי. ב?10 בינואר 1999 החליטה לבנת להישאר בליכוד לאחר שיחה ארוכה עם נתניהו בה הובטחו לה הבטחות לא מעטות. לגבי מרדכי, ניסה נתניהו שתי טכניקות במקביל, מצד אחד ניסה לשכנעו להישאר בליכוד תוך הבטחה להמשך תפקידו כשר ביטחון ומצד שני ניסה לפתות אנשים שונים להיכנס לתפקיד זה.

בתחילת ינואר היה נראה כי מפלגת המרכז לא ממריאה, סכסוכים פנימיים בין חברי ההנהגה הבכירה הקשו על גיבוש מצע המפלגה ועל איוש התפקידים. לעומת זאת, איציק מרדכי הלך והתקרב להשתלבות בתנועה ולבסוף הוחלט על איוש התפקידים לפי סקר. ב?23 בינואר, לאחר שנודע לנתניהו על החלטתו של מרדכי לפרוש מהליכוד, הוא החליט לפטרו, מכתב הפיטורים נשלח על ידי שליח לכינוס של ראשי מפלגת המרכז בביתו של שחק ונמסר אישית למרדכי כדקה לפני תחילת מהדורות החדשות. פיטורי מרדכי ציינו למעשה את תחילת דרכה של מפלגת המרכז.

במהלך חודשי ינואר-פברואר נדמה היה כי תנועת המרכז תהיה המנצחת הגדולה של הבחירות, מרדכי הוביל בבטחה על פני נתניהו ואילו התנועה עצמה נועדה לזכות במנדטים רבים. אולם מצב זה לא ארך ובתחילת מרץ החלה התדרדרות ממושכת בסקרים שנמשכה עד ליום הבחירות. ב?17-14 במרץ נבחרו מועמדי הסיעה לכנסת (למעט הרביעייה הפותחת) על ידי הרביעייה. בתכנון המקורי נושא זה היה אמור להיות פשוט יחסית, אולם במהירות רבה התברר כנושא למחלוקת עזה. חלק נכבד מהמועמדים שלא נבחרו למקומות ריאליים עזבו את המפלגה ואילו מרבית המועמדים שכן נבחרו נחשבו לשמאלנים (כמו אורי סביר, מיוזמי הסכמי אוסלו) וסייעו לליכוד להציג את המפלגה כמפלגה המשתייכת למחנה השמאל.

במקביל להתדרדרות המשמעותית בתמיכה במרדכי (שנבעה בעיקר מ"החזרה הביתה" של מצביעי הליכוד) החלה בתחילת מאי להיסדק התמיכה הפנימית במועמדותו של מרדכי, דוגמאות משמעותיות לכך הייתה רמיזתו של מילוא ב?7 במאי כי מרדכי ישקול להסיר את מועמדותו למען ניצחון ברק ופגישה של שאר ראשי המרכז בו דובר על פרישתם מהמפלגה של מרידור ומילוא ב?12 במאי.

מתחים עדתיים
באוקטובר 1997 צולם נתניהו כלוחש לרב יצחק כדורי "אנשי השמאל שכחו מה זה להיות יהודים" (הקול לא נקלט אולם קראו את השפתיים). לחישה זו עוררה סערה גדולה, במיוחד מכיוון שנתניהו הציג את עצמו כנציג "האליטות החדשות" הלוחם כנגד "האליטות הישנות" השמאליות, האשכנזיות והחילוניות.

ב?15 בפברואר 1999 בחרה מפלגת העבודה בפריימריס את מועמדיה לכנסת. על המקום ה?19, השמור לעולה חדש התמודדו שלושה - ח"כ אדיסו מאסלה, סופה לנדבר וסווטלנה אלכסדרוב. ב?70% מהקולות הוביל מסאלה בבטחה בשל הצבעה המונית של עולים מאתיופיה למענו, אולם חברי העבודה הדרוזיים שהעדיפו את קידומו של סאלח טריף בעקבות בחירת אישה לתפקיד, הביאו את לנדבר למקום הראשון. מסאלה החליט לנצל את מסיבת העיתונאים להצגת התוצאות שנערכה בזמן החדשות, עלה לבמה ותקף בחריפות את ברק וצמרת המפלגה. גם נאדיה חילו שלא הצליחה להיבחר במקום ריאלי ניצלה את ההזדמנות לטעון לקיפוח על רקע היותה אישה ערביה. לאירוע זה הייתה השפעה משמעותית אך זמנית על קולות הבוחרים. והוא נוצל בהמשך על ידי הליכוד לטענות על גזענות ואפליה בעבודה.

ב?30 באפריל נערך כנס של אמני ישראל בקיבוץ שפיים, ברק השתתף בכינוס (למרות התנגדות הצוות המקצועי של מערכת הבחירות) והתקבל בחום רב. אחת הנואמות הראשונות בכנס הייתה תיקי דיין שתקפה את תומכי נתניהו וכינתה אותם "אספסוף מהשוק", ברק שעלה לבמה הרבה יותר מאוחר, לא הגיב וצולם צוחק (ללא קשר לדברי דיין). חוסר התייחסותו של ברק הוצגה על ידי הליכוד כתמיכה בדבריה של דיין ונוצלה במהירות על ידו מתוך כוונה ליצור אפקט הדומה לזה של אמירת הצ'חצ'חים שלדודו טופזבבחירות 1981. אנשי הליכוד חילקו מדבקות של "אני אספסוף גאה", התעוררו לפעילות לאחר התרדמה בשל הסכסוכים העמוקים בצמרת ובתשדירי הבחירות הוצמד צחוקו של ברק לדברי דיין. ביומיים הראשונים נראה כי אכן תהיה לאמירה אפקט הדומה לזה שבבחירות 1981, אולם לאחר מכן ביקר נתניהו בשוק התקווה ונשמע שם מאשים את השמאל בהשתייכות לאליטות המתנשאות ובשנאת חצי מהעם (מזרחיים, חרדים ואתיופים). ברק המשיך לעלות בסקרים ואילו נתניהו הוסיף לרדת בהם.

שהיית צה"ל בלבנון
מאז נסיגת צה"ל מרוב שטח לבנון לרצועת הביטחון בשנת 1985 שררה אחדות כמעט מלאה בנושא שהייתו שם. מצב זה השתנה מהותית בעקבות אסון המסוקים בראשית 1997, אשר עורר ויכוח ציבורי בנושא. למרות הקמת תנועת ארבע אמהות אשר היוותה גורם לחץ וקבלת החלטה 425 על ידי הממשלה בראשית 1998 הרי עד למערכת הבחירות דובר כמעט אך ורק על יציאה מלבנון בהסכם שלום בלבד. ב?23 בפברואר אירעה היתקלות קשה באזור הביטחון ובה נהרגו שלושה קצינים מסיירת הצנחנים. התקלות זו הביאה את ברק, מספר ימים לאחר מכן, להודיע על התחייבות ליציאה מלבנון תוך שנה מהיבחרו, עדיף תוך משא ומתן עם סוריה. תגובתו של נתניהו הייתה האשמת ממשלת לבנון באי מוכנות לשאת ולתת על הנסיגה.

המאבק על הקול הרוסי: בעקבות ההתרחקות בין ישראל בעלייה לבין נתניהו, החליט נתניהו להקים מפלגת עולים שתהיה נאמנה לו. מפלגת ישראל ביתנו הוקמה בינואר 1999 על ידי אביגדור ליברמן בתור מפלגת לווין של הליכוד.

ב?21 במרץ יצא נתניהו לסיור ברוסיה, בו ניסה כנראה לגייס קולות של עולי רוסיה לתמיכה בו. לפני הביקור ניסה נתניהו (שבאופן חריג נסע בלי אשתו) לארגן מטוס של עולים, ניסיון זה נכשל בשל התנגדות השלטונות המקומיים ו"נתיב". כמו כן ניסיון של נתניהו לגייס את תמיכת חסידי חב"ד על ידי העברת ספריית שניאורסון או חלקה לישראל נכשל אף הוא בשל החוקים האוסרים על הוצאת אוצרות היסטוריים. הביקור הביא לתוצאה ההפוכה מהמקווה כאשר יולי אדלשטיין, שר הקליטה, תקף את נתניהו עם שובו ארצה על בעיות הקליטה ואילו בתקשורת התפרסמו ידיעות על בקשה ישראלית להימנע מלחץ על רוסיה בנושא הטילים האיראניים עד לאחר הבחירות.

ב?30 בנובמבר 1998 החליט ראש נתיב, יעקב קדמי להתפטר בשל אי מוכנותו של נתניהו להיפגש איתו (בין השאר בעקבות דו"ח מבקר המדינה). נתניהו שחשש מההשפעה השלילית של התפטרות כזאת על התמיכה בו במגזר הרוסי הצליח לשכנעו לחזור בו אולם לאחר שהבטחותיו של נתניהו לא קוימו ודבר קיומו של המכתב נחשף החליט קדמי להתפטר מתפקידו ב?17 באפריל 1999 (לאחר שנפוצו שמועות על פיטוריו הקרבים). לאחר ההתפטרות תקף קדמי את נתניהו בחריפות ובכך סייע לברק אצל העולים.

בסוף מרץ החליטה ישראל בעליה להתמקד בנושא משרד הפנים שנמצא על ידה כמפריע ביותר לציבור העולים, בשל בעיות של נישואים והכרה כיהודים של עולים חדשים. הסיסמה שנבחרה ""אם.וה.דה פ??ד ש"ס קו?נטרו?ל? נ?יי?ט. א?ם.וו?ה.ד?ה. פ??ד נאש קונטרול" ("משרד הפנים בשליטת ש"ס? לא. משרד הפנים בשליטה שלנו"). סיסמה זו (שקוצרה לרוב ל"נאש קונטרול") הייתה סיסמת הבחירות המובילה של המפלגה וזכתה להצלחה רבה.

בנוסף על פעולות אלו, פעל ברק להפצה המונית של הגרסה הרוסית לביוגרפיה שלו ("חייל מספר 1") בחינם. למרות ניסיונות של הליכוד לטעון כי ההפצה היא תעמולת בחירות אסורה, סירבה ועדת הבחירות המרכזית להתערב בכך והשופט אליהו מצא שעמד בראשה אף אמר כי הוא מעדיף שיופצו ספרים ולא קמיעות (כמו של ש"ס). ב?4 במאי כמעט גרם הספר מפלה לברק לאחר שאנשי הליכוד גילו שבגרסה הרוסית שברשותם דיבר ברק ב?1967 על מזרח ירושלים שלא כחלק ממדינת ישראל, אולם במהרה התברר כי הגרסה שהייתה בידי אנשי הליכוד זויפה (לא ברור על ידי מי) ואנשי ברק אף הגישו תלונה במשטרה על כך. באותה תקופה שודר גם תשדיר פרסומת של ברק בערוץ לווין רוסי הנקלט בישראל, נתניהו הפעיל את לבנת שהייתה שרת התקשורת והצליח לבטל את השידור.

לתהליכים הנ"ל וכן להצגת משפט דרעי כמצביע על שחיתות ש"ס ומאבקו של ברק בה, הייתה השפעה משמעותית ביותר על מעמדו של ברק בציבור הרוסי, מ?20% בינואר ל?40% באפריל. נתניהו הגיב בפאניקה, פיטר אתזאבגייזל שהיה אחראי על המגזר ולאחר מכן החזיר אותו פורמאלית (כל הסמכויות הועברו למעשה לציפי לבני). למרות בתחילת מאי פורסמה בעיתון וסטי כתבה שפיארה את השתתפותו של נתניהו במבצע סבנה, רמזה שהיריבות בין נתניהו לברק (שלכאורה הקשתה על המבצע) החלה שם ואף ציינה שנתניהו הרג את אחת המחבלות (שחיה וקיימת), ההידרדרות של נתניהו בסקרים נמשכה.

משפט דרעי
אריה דרעי, יו"ר ש"ס דאז, היה מהאישים הפוליטיים המשפיעים ביותר בישראל מאז אמצע שנות השמונים. ב?17 במרץ הורשע דרעי ב"תיק האישי", נידון ל?4 שנות מאסר ולקנס כספי ניכר. באופן חריג ביותר, הוקרא פסק הדין בשידור חי ברדיו.

התגובות במערכת הפוליטית היו מהוססות ברובן - נתניהו ניסה לעודד את דרעי ולקוות כי הוא יזוכה בערעור, במפלגת המרכז נחלקו הדעות בין מרדכי ושחק (שתמכו בדרעי) לבין מרידור ומילוא (ששמחו לתקוף אותו). תחילה ניסה ברק להימנע מתגובה משמעותית לפסק הדין, אולם לאחר שהיועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין יצאה במתקפה חריפה על שתיקת הפוליטיקאים (אותה כינה שתיקת הכבשים) נאלץ ברק להכריז חרם פוליטי על דרעי. לתגובות אלו הייתה השפעה משמעותית על המשך מערכת הבחירות, אולם בעוד נתניהו הגדיל את הרוב הגדול ממילא בקרב מצביעי ש"ס, והגיע למצב בו מועצת חכמי התורה של ש"ס תמכה בו, הרי תמיכתו בדרעי ובעקיפין בש"ס הביאה לירידת משמעותית בכוחו במגזר הרוסי ולעליית כוחו של ברק.

מפלגת שינוי, שהחלה בזמן זה להתאושש ממצבה העגום בסקרים בזכות הכתרתו של העיתונאי טומי לפיד כראש התנועה, נהנתה מהשפעת גזר הדין. גזר הדין סייע לה רבות במתקפותיה כנגד החרדים ובמידה רבה מאוד הפך אותה ממפלגה המתנדנדת על סף אחוז החסימה למפלגה משמעותית.

אולם ההשפעה הדרמטית ביותר של המשפט הייתה על תנועת ש"ס עצמה. בעוד שבבחירות 1996 היו הקמעות של הרב יצחק כדורי ההנעה החזקה ביותר של הצבעת ש"ס, הרי בבחירות אלו הייתה תמיכת משפחת כדורי קלושה ואף מוטלת בספק בשל סכסוכים עם המנגנון של ש"ס, מצב שהביא להרדמה יחסית של מערכת הבחירות של התנועה. משפט דרעי הביא להתעוררות דרמטית של מנגנון הבחירות של ש"ס, תוך ניצול פסק הדין להצגת מערכת המשפט כמתנכלת לאריה דרעי אישית, לתנועת ש"ס ולציבור הספרדי בכלל. גם מסיבת עיתונאים שערך הרב עובדיה יוסף, מנהיג ש"ס, ובה סילק את העיתונאי ניצן חן שלא מצא חן בעיניו תוך הצהרה "תצא בחוץ" סייעה להבהרת המסרים של התנועה.

ההיערכות לבחירות
הן מפלגת העבודה והן הליכוד למעשה לא השקיעו במערכת הבחירות לכנסת: כל המאמץ, ההשקעה והכספים זרמו למערכת הבחירות של שני המועמדים לראשות הממשלה. בעוד שבליכוד חלה ירידה דרמטית בהוצאה על מערכת הבחירות יחסית לבחירות הקודמות, הרי בעבודה חלה עליה גדולה בהוצאות אלו.

מרבית תעמולת הבחירות של אהוד ברק נוהלה על ידי מספר עמותות שהעיקריות ביניהן היו "א.א.א. - עמותה להוגנות השלטון" (עמותה שהופעלה עוד בפריימריס שבו נבחר ברק והשקיעה בקורסים שנועדו לכאורה לשפר את רמתם המקצועית של עובדים שונים ולמעשה ניתנו בהן הרצאות של ברק), "ברק לראשות הממשלה" (שפעלה בתעמולת בחירות ישירה) ו"דור שלום" (שיזמה פעילות שטח רבה של חבריה). עמותות אלו שיתפו אמנם פעולה עם מפלגת העבודה אולם למעשה היו המובילות בנושא התעמולה, תוך שהן דוחקות הצידה את המפלגה עצמה. לאחר הבחירות דו"ח מבקר המדינה הביא לפתיחה של חקירות כלפי ראשי העמותות, אך החקירה נסגרה ללא הגשת כתבי אישום בשנת 2006.

כמו כן גויסו הן על ידי ברק והן על ידי נתניהו יועצים חיצוניים למפלגות, הן ישראלים והן אמריקאים. בעוד נתניהו נשאר עם ארתור פינקלשטיין שסייע לו בבחירות 1996, שכר ברק צוות של שלושה יועצי תקשורת אמריקאים שעמדו בראש מערכות הבחירות של ביל קלינטון: ג'יימס קארוויל, סטנלי גרינברג ורוברט שרום. צוות היועצים של ברק סייע לו להפוך את מסריו, שהיו מבולבלים בעבר, לחדים ופשוטים יותר וכן להציג את עברו הצבאי המפואר. כמו כן גייסו שתי המפלגות וכן מפלגת המרכז מכוני סקרים שונים (לכל מפלגה היו כמה) וביצעו סקרים תדירים ביותר. בנוסף, מינה ברק אתטלזילברשטיין ויצחק הרצוג לניהול קמפיין השטח שלו וגיוס תרומות.

בקשות של נתניהו מהשב"כ להוריד את רמת האבטחה סביבו בשביל להקל עליו את ניהול מערכת הבחירות נענו חלקית בלבד על ידי עמי איילון, ראש השב"כ דאז. כתוצאה מכך, החליט נתניהו ב?5 בינואר 1999 להוריד את השכפ"ץ המגן עליו בכנס של פעילי ליכוד, לאחר ששאל "האם יש פה מישהו שאיננו חבר ליכוד". פעולה זו ספגה ביקורת הן מהשב"כ שזעם על הפרת הוראות הביטחון והן מהאופוזיציה שתקפה את נתניהו גם על הרמיזות בבדיחה הזו כאילו יש סכנה לחייו מצד מי שאינם אנשי ליכוד.

ב?1 בפברואר הוצגה סיסמת הבחירות של הליכוד - "נתניהו, מנהיג חזק לעם חזק", סיסמה שעוררה ביקורות בטענה כי יש בה מאפיינים פשיסטים. כמו כן המשיך הליכוד להשתמש בסיסמת הבחירות מ-1996 - "ברק יחלק את ירושלים". באותו יום הופיעו המתמודדים העיקריים על תפקיד ראש הממשלה (נתניהו, מרדכי וברק) בתוכנית "פוליטיקה". לתוכנית הוכנסו עשרות תומכי ליכוד בתור קהל "תמים" ובעוד שנתניהו זכה לעידוד משמעותי ומרדכי להתעלמות, הרי ברק הותקף מילולית על ידם, דבר שגרם להתדרדרות מצבו בסקרים וכן להחלטה של מטה ברק על שינוי טקטיקה למתכונת של סיורים בשטח, רובם בליווי של דוד לוי.

ב?2 בפברואר נראה היה כי מרדכי צובר תנופה משמעותית בעקבות ידיעות על תמיכת מרבית חברי הכנסת של ש"ס בו. אריה דרעי, שהיה בלתי מרוצה מהפרת הבטחתו לתמוך בנתניהו, הצליח להביא להתנצלויות של חברי הכנסת על הודעת התמיכה שלהם בניגוד להוראות עובדיה יוסף.

ב?8 בפברואר נערכו הבחירות המקדימות בליכוד לרשימה בכנסת, בהם חברי המרכז בחרו 15 מועמדים (אחד ממחוזם ) והתוצאות היו לפי מס' הקולות מהמרכז לכל מועמד. הזוכה במקום הגבוה ביותר היה סילבן שלום ואילו בכירי הליכוד נבחרו במקומות נמוכים ברשימה. החל מסוף השבוע של ה?18 בפברואר החל הליכוד בהפצת דף יומי של הנחיות לפעיליו המרכזיים.

בפברואר יזמו עמותות ברק, בשיתוף עמותת "חרדים לכל קול", הכשרת מתנדבים לפיקוח על הבחירות. המתנדבים (שהופעלו בחלקם עוד בבחירות לרשויות המקומיות בסוף 1998) פעלו בעיקר באזורי החרדים והביאו לירידה במספר הקולות שנספרו (כנראה בעקבות כמות זיופים פחותה).

ב?9 במרץ הוגש דו"ח מבקר המדינה שקבע כי באסון צאלים ב', בניגוד להאשמות הליכוד, לא ברח אהוד ברק מהשטח לפני שפונו כל הפצועים. מכיוון שאחת מסיסמאות הליכוד הייתה כי "אהוד ברח" הרי דו"ח מבקר המדינה שניקה לחלוטין את ברק, היווה מכה קשה לתעמולת הבחירות של הליכוד. ניסיון של צחי הנגבי, שהיה אחראי לסיסמה, להציל את כבודו ולטעון לאי ניקיון כפיים של ברק, הביא למתקפה אישית חריפה עליו מכל קצוות הקשת הפוליטית ולהדחתו למעשה מתפקידי ניהול הבחירות.

ב?18 במרץ נערכו הבחירות בתיכון בליך ברמת גן, בבחירות אלו שנחשבות לרוב לחוזות את תוצאות האמת זכה ברק לרוב מוחלט. באותו יום סייר גם ברק בשוק התקווה וזכה גם להערכה רבה. נתניהו לעומת זאת בחר להאשים את הממשלה הקודמת של פרס ורבין במצבה העגום של נתיבות.

בסוף מרץ ספגה תעמולת הבחירות של הליכוד מהלומה נוספת כאשר אהוד אולמרט, ראש עיריית ירושלים מטעם הליכוד, יצא נגד אחת מסיסמאות הבחירות המרכזיות של התנועה - "ברק יחלק את ירושלים", תוך שהוא טוען כי ברק לא יחלק את ירושלים וכי העלאת הנושא כשלעצמה מהווה פגיעה במעמדה של העיר כבירת ישראל.

ב?13 באפריל התקיים עימות טלוויזיה היחיד במערכת הבחירות. לא היה זה עימות רשמי, אלא הוא התקיים במסגרת תוכנית הטלוויזיה של ניסים משעל בערוץ 2, שהזמין את שלושת המתמודדים לעימות במסגרת תוכניתו. אהוד ברק נמנע מלהשתתף בעימות ונימק את אי השתתפותו בנוכחותו בעצרת לרגל יום השואה והגבורה שהסתיים בערב זה, וכך היה זה עימות בין נתניהו למרדכי. באופן מפתיע היה מרדכי שניצח בעימות. מרדכי, שנעזר בייעוץ של אייל ארד, תקף בחריפת את נתניהו ופיזר רמזים על התנהגותו של נתניהו בנושאים ביטחוניים ובנושא המגעים עם סוריה תוך שימוש במשפט "תסתכל לי בעיניים ביבי". נתניהו נראה לחוץ, בעוד מרדכי הקפיד לגחך בעת שנתניהו ענה על השאלות. בסופו של דבר העימות לא עזר למועמדותו של מרדכי, אך פגע בנתניהו, וסדק בפעם הראשונה את תדמית אשף התקשורת שלו.

ב?15 באפריל דחתה ועדת הבחירות המרכזית ברוב של 21 מתנגדים מול 4 תומכים ונמנע אחד בקשה לפסול את רשימת בל"ד. ערעור שהוגש לבית המשפט העליון נדחה אף הוא ב?27 באפריל.

ב?26 באפריל החלו תשדירי תעמולת הבחירות של המתמודדים ושל הרשימות. תשדירי הבחירות של מפלגת העבודה התמקדו בפן הכלכלי ("מאה אלף ישראלים איבדו את עבודתם, למה שהוא יישאר בעבודתו?"), בהצגת עברו הצבאי של ברק (במיוחד המבצעים המפורסמים בהם השתתף), בהצגת הצורך בשינוי ("ישראל רוצה שינוי") ובאמינותו של ראש הממשלה; תשדירי הליכוד התמקדו בהצגת ברק כשמאלן קיצוני ("ברק יחלק את ירושלים", "אין ברירה או ביבי או אחמד טיבי"), בהצגת שירותו של נתניהו בסיירת מטכ"ל (במיוחד בחטיפת מטוס סבנה) ובירידה שנרשמה בתקופתו בפיגועי ההתאבדות (תוך הצגת תמונות זוועה של אוטובוסים שהתפוצצו בתקופת ממשלת שמעון פרס); תשדירי מפלגת המרכז התמקדו בנושא יכולתו הבלעדית לכאורה של מרדכי לנצח את נתניהו; תשדירי מרצ התמקדו בנושא החרדים; תשדירי ש"ס התמקדו בעוול שנעשה לכאורה לדרעי ואילו תשדירי שינוי התמקדו בהתקפה על אי גיוס בחורי ישיבות לצה"ל. תשדירי התעמולה חיזקו את המגמות שהיו קודם לכן, בליכוד חלה התפוררות נוספת של הנהגת המפלגה תוך השתלטות של נתניהו על התשדירים, מפלגת המרכז ומועמדה מרדכי דעכו במהירות ואילו מפלגת העבודה התחזקה.

בסוף אפריל ובתחילת מאי היה מצבו של נתניהו בסקרים חמור. נתניהו החליט לנסות ולסגור את האוריינט האוס (נציגות שאש"ף והרשות הפלסטינית פתחו בירושלים בניגוד להסכמי אוסלו, תוך מידת הסכמה לא ברורה של רבין ופרס) אותו התחייב לסגור עוד במערכת הבחירות הקודמת, החלטה זו הביאה לגל שמועות על פעולות קיצוניות שהוא מתכוון לבצע, בין השאר דובר על חיסול ראשי החמאס ובמיוחד אחמד יאסין. פעולות אלו לא בוצעו - האוריינט האוס לא נסגר בשל משיכת זמן על ידי השר לביטחון פנים אביגדור קהלני (שהשתייך למפלגת הדרך השלישית) והגשת עתירה לבג"ץ שהביאה לאיסור על כך, ואילו חיסול ראשי החמאס בוטלבשל לחץ אמריקאי. בנוסף החליט נתניהו ב?12 במאי להצהיר על תמיכה פומבית בישראל בעלייה, הצהרה שהביאה לנתק ביחסיו עם ליברמן.

ב?15 במאי, מוצאי שבת בערב, הודיע עזמי בשארה על הסרת מועמדותו לראשות הממשלה. הסרת המועמדות הביאה ללחץ מסיבי על איציק מרדכי להסיר את המועמדות והיא אכן הוסרה למחרת, ה?16 במאי, ב?12 בצהריים. כתוצאה מהסרות אלו, נאלץ גם בני בגין להודיע באחר הצהריים של ה?16 על הסרת מועמדתו. הסרות המועמדויות נעשו אחרי שמקצת המצביעים כבר הצביעו (חיילים במקומות מרוחקים, ימאים, עובדי נציגויות וכדומה) ואף הביאו לוויכוחים על הקולות האבודים (לבסוף הוחלט שלא להחשיבם).

בשלושת הימים שלפני הבחירות ארגנה תנועת "דור שלום" הפגנות המוניות של תמיכה בברק ברחבי הארץ. כמו כן הפעילה מפלגת העבודה (למעט במגזר הערבי שבו יוסי ביילין שהיה האחראי לא דאג לכך) מערכת הסעות המוניות ומפגני תמיכה ביום הבחירות עצמו. לעומת זאת ניסיונות הליכוד לא הצליחו, אנשי הליכוד סולקו מהצמתים על ידי אנשי העבודה, ניסיון של נתניהו לזכות בברכת הרב כדורי נכשל ואנשי חב"ד שסייעו לנתניהו במערכת הבחירות של 1996 סירבו לשתף עמו פעולה. בעת קטטה בין אנשי ימין לשמאל התמוטט פעיל הליכוד רחמים חברוני ומת, ומשפחתו דחתה ניסיונות להציג את מותו כאילו נבע מתקיפת פעיל ישראל אחת אורי יערי.

ביום הבחירות סיירו המתמודדים על ראשות הממשלה ברחבי הארץ במסוקים - ברק במסוק שכור ונתניהו במסוק של חיל האוויר (שלאחר מכן נדרש לשלם עבורו). במהלך היום שודרו ברשתות הרדיו הפיראטיות של החרדים קריאות להצבעה לנתניהו, וקריאות אלו תורגמו לרוסית על ידי אנשי ברק ושודרו ברדיו רק"ע. כמו כן פרץ ריב חמולות קשה (שני הרוגים ומספר רב של פצועים, מהם אחד קשה) בבאקה אל גרביה, שהביא לסגירת הקלפיות במקום, הריב שכך רק לאחר התערבותו של פרס.

תוצאות הבחירות
מספר בעלי זכות הצבעה 4,285,428
קולות כשרים 3,309,416
אחוז החסימה 49,672
קולות למנדט 25,936

בחירה ישירה לראש הממשלה:
אהוד ברק - מספר קולות: 1,791,020 , אחוזים: 56.08%
בנימין נתניהו - מספר קולות: 1,402,474 , אחוזים: 43.92%
 

שם הרשימה

מס' קולות כשרים

קולות באחוזים

מס' מנדטים

ישראל אחת

670,484

20.2

26

הליכוד

468,103

14.1

19

ש"ס

430,676

13

17

מרצ

253,525

7.6

10

ישראל בעליה

171,705

5.1

6

שינוי - התנועה החילונית

167,748

5

6

מפלגת המרכז

165,622

5

6

המפד"ל

140,307

4.2

5

יהדות התורה המאוחדת

125,741

3.7

5

הרשימה הערבית המאוחדת

114,810

3.4

5

האיחוד הלאומי

100,181

3

4

חד"ש

87,022

2.6

3

ישראל ביתנו

86,153

2.6

4

בל"ד

66,103

1.9

2

עם אחד

64,143

1.9

2

 
תמונות, כרזות, מודעות וקטעי עיתונות ממערכת הבחירות לכנסת החמש עשרה - 1999
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
  

 

מקורות לתכני הערך
דיויד סלע - עורך ראשי, אתר נוסטלגיה אונליין. ד"ר אברהם וולפנזון - יועץ אקדמי ועורך הפרק "תנועות ומפלגות פוליטיות".
ויקיפדיה, הספריה הלאומית, ארכיון אתר נוסטלגיה אונליין, אוסף התצלומים הלאומי.




16 - הכנסת השש עשרההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 
הבחירות לכנסת השש-עשרה (28 בינואר 2003, כ"ה בשבט התשס"ג)
מספר בעלי זכות הצבעה 4,720,075
קולות כשרים 3,148,364
אחוז החסימה 47,226
קולות למנדט 25,138
 

שם הרשימה

מס' קולות כשרים

קולות באחוזים

מס' מנדטים

הליכוד

925,279

29.4

38

העבודה - מימד

455,183

14.5

19

שינוי

386,535

12.3

15

ש"ס

258,879

8.2

11

האיחוד הלאומי

173,973

5.5

7

מרצ

164,122

5.2

6

יהדות התורה

135,087

4.3

5

המפד"ל

132,370

4.2

6

חד"ש

93,819

3

3

עם אחד

86,808

2.8

3

בל"ד

71,299

2.3

3

ישראל בעליה

67,719

2.2

2

רע"ם

65,551

2.1

2









 
הצטרפו אלינו גם בפייסבוק
עדכונים - בלוגים - אירועים - אלבומי תמונות - סרטונים נדירים


שלח דף זה לחבר תגובות, הערות, והוספת מידע, מושגים ונושאים למנוי חינם על מגזין הנוסטלגיה"כובע טמבל" הוסף למועדפים



כל הזכויות שמורות © לאתר נוסטלגיה אונליין ו/או לבעלי התכנים, הדימויים והתצלומים.