חיפוש:   בכל האתר  בשמות הערכים  בקרדיטים     חפש  |  חיפוש תמונות בנושא:   חפש
   מפת האתר  |   כרגע באתר: 153 מבקרים   |  כניסה לדף האישי    
עורך: דייויד סלע
דבר העורך כתבו לעורך
| עמוד הבית | מי אנחנו | מרכז מידע לגולש | על נוסטלגיה ורטרו | קרדיטים | צרו קשר | גולשים כותבים
 

+   אביזרים וחפצים
+   אוספים ותחביבים
+   אז - וכעת
+   אירועים ושנים
+   ארכיון האישים
+   ארכיון הוידאו
+   ארכיון הישראליאנה
+   ארכיון הכרזות
+   ארכיון המצגות
+   ארכיון הקול
+   אתרי נוסטלגיה
+   בידור ופנאי
+   בקיבוץ
+   בריאות, טיפוח וניקיון
+   בשכונה
+   בתים ומבנים מספרים
+   גלויות בולים וסמלים
+   דירה ובניין
+   היום בהיסטוריה
+   המקום בו גרנו
+   העפלה ועליות לא”י
+   חג ומועד
+   טלוויזיה ורדיו
+   ילדות נשכחת
+   לבוש אופנה והנעלה
+   מוזיקה שיר וזמר
+   מזון ומשקה
+   משחקים וצעצועים
+   מתחם מורים
+   נוסטלגיה בצה”ל
+   ספורט
+   ספרות נוסטלגית
+   עבודה ומלאכה
+   פוליטיקה ובחירות
+   רדיו נוסטלגיה
+   רכב ותחבורה
+   רשת חברתית
+   שונות
+   שירותי גולש
+   שפה עברית
+   תיאטרון עברי
+   תקשורת מדיה ופרסום

האתר מוקדש לזכרו של
 יוסי פשרמן (פשי) ז"ל
2003 – 1954

מעל ל - 1100
סרטוני וידאו נוסטלגיים
בארכיון הוידאו שבאתר

יום העצמאות ה-7
 

הצוללת דקר
 

תל אביב הקטנה
 
 




משחקי שכונה

מלחמההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

האיור מתוך הספר אמת או חובה - משחקי ילדות שאהבנו. דייויד סלע / הוצאת כתר
מאייר: איתן קדמי.

בתקופה שבה כולם הלכו לצבא, בזמנים בהם חיילים העדיפו לצאת בערב לסרט עם מדים כי זאת הייתה גאווה, בזמנים בהם האבא שלנו הלך למלחמה והכל היה "סוד צבאי" - רצינו גם אנחנו, הילדים, להשתתף בחגיגה. אי לכך פותח המשחק מלחמה שהיה משחק של בנים בלבד. שתי קבוצות היו  מתבצרות מעברי גבעה או במרחק סביר, והמשתתפים היו זורקים לעבר הקבוצה השניה "גושים" (גושי חול) או צולפים אבני חצץ ברוגטקה.

המלחמות הכי טובות וגם הכי אכזריות היו נגד הילדים של הרחוב השכן. ברוב המקרים פרצו המלחמות הללו ללא כל סיבה.  השמועה הייתה פושטת חיש קל בקרב כל הילדים ברחוב, כולם היו רצים ברחוב מצד לצד עם פנים מלאי חשיבות, מצטיידים בתחמושת, קובעים אסטרטגיה, עוברים בחרש דרך החצרות  ואז פורצים בריצה אינדיאנית וצווחות מחרישות אוזניים לרחוב השכן ותוקפים כל ילד אומלל שאיתרע מזלו הרע לצאת מביתו באותו הרגע... 




מעביר מכסהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

במסגרת משחקי הילדות היה לנו משחק (בחצר כמובן) שנקרא "מעבירי מכס".
וזה הולך ככה: מתחלקים לשתי קבוצות. קבוצה אחת מסמנת עיגול גדול מאבנים ויושבת בתוכו, וקבוצה שניה מנסה להכניס חפצים לתוך המעגל, והקבוצה בתוך המעגל מנסה למנוע את הכנסת החפצים. ככל שיותר מכניסים כך יש יותר נקודות.




מפתחהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

האיור מתוך הספר אמת או חובה - משחקי ילדות שאהבנו. דייויד סלע / הוצאת כתר
מאייר: איתן קדמי.

 

נקרא היה גם "פצץ". היה זה  מסוג המשחקים המסוכנים. היינו מסליקים את המפתח של בר המזנון שבסלון שהיה בעל גוף צינורי דק, ודוחפים לתוכו ראשי גפרורים. לאחר מכן היינו מחדירים לגוף המפתח מסמר ומהדקים אותו הדק היטב לראשי הגפרורים הדחוסים בתוכו. לקצה המפתח  היינו קושרים חוט, ובעזרתו היינו מטיחים את המפתח במהירות רבה אל עבר הקיר, פעולה שדרשה מיומנות. ברגע התנגשות המפתח המלא בראשי גפרורים בקיר היה נשמע קול פיצוץ עז לצהלות הילדים הנוכחים.
היינו משחקים מפתח בעיקר בתקופת פורים, קול הנפץ העז נבלע בקולות הפיצוץ של אקדחי הקפצונים ושאר כלי המשחית.

תגובות:

ברחובות קראנו לזה "תרחה"-מפתח חלול ממולא בגופרית מכמה גפרורים+מסמר- ומכה-ובומבה -פיצוץ

שוקי
shukibon@gmail.com




משחק הצלליותהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

משחק ושעשוע שלא היה צריך לקנות אותו או לחכות בכיליון עיניים ליום ההולדת כדי לקבלו כמתנה - היה משחק הצלליות.
כל מה שהיה צריך זה מקור אור, זוג ידיים ודמיון, וכמובן גם קיר ריק וחלק שלא היו תלויות עליו תמונות גובלן או אחרות, ושלא כוסה בשפריץ או טפטים.

ישבנו חבורת ילדים וניסינו להטיל על הקיר צללית שנוצרה על ידי הידיים שחצצו בין מקור האור והקיר. המטרה הייתה ליצור דמות של בעל חיים שהתקבלה בהתאם לתנוחה של כפות הידיים. התחלנו בדמות של פרפר או ציפור במעופה, שנראו כמשימה הפשוטה ביותר. ניסינו גם ראש של שור עם קרניים, ועוד. היו כאלה שהתמזל מזלם ובביתם נשמרו קלפים שצורפו שנים רבות קודם לכן לטבלאות שוקולד, ועליהם איור עם הוראות ליצירת צלליות. הם יכלו להתאמן להם בניחותא בבית, ואחר כך להפליא ביכולתם ליצור חיים על הסדין הלבן, בתקופה בה עוד לא הייתה עדיין טלביזיה, ולמי היה כסף ללכת לקולנוע? אבל האמת היא, שמשחק הצלליות הזה פיתח בעיקר את הדמיון שלנו: זאת כיוון שברובם של המקרים - היה צריך הרבה מאוד דימיון כדי לנחש מה מנסה המשחק התורן להציג לנו על מסך הסדין....("...אתה לא רואה שזה חמור??? תפעיל את הדימיון שלך, חמור אחד...").

אמנות הצלליות הייתה נפוצה מקדמת דנא בעולם הערבי, והיו אף מופעי תיאטרון צלליות שנקרא בערבית "קרקוז".
ולהבדיל - בשנות החמישים פעל בארץ אמן צלליות בשם נתן אלמוזלינו שהיה מופיע בבתי ספר, אירועים ומסיבות ומעלה מופע שלם של צלליות בעשר אצבעותיו.




משחק לשבתהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

הביטוי "כסא לשבת" (מלשון היום השביעי בשבוע ) מתייחס למשחק שבו שני ילדים ניצבים זה מול זה. כל אחד מהם מקפל את ידו הימנית ומחזיק בזרועו השמאלית בכף ידו הימנית - בכף ידו השמאלית מחזיק בזרוע ימין המקופלת של הילד מולו. נוצר מעין כסא שעליו יושב ילד שלישי. המשחק הוא: לשאת את הילד למרחק הגדול יותר. ניתן היה להתחרות בשלשות אחרות של ילדים




משטרה אמריקאיתהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

שני רוכבי אופניים או יותר מתמודדים מי יהיה האחרון שנשאר רכוב מבלי להוריד רגל.
הטריק היה לחסום את היריב כך שלא יוכל לנוע קדימה ואז להשאר במקום עד שהוא יוותר. החוכמה הנדרשת היא לדעת לעמוד במקום
.




משיכת חבלהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

 האיור מתוך הספר אמת או חובה - משחקי ילדות שאהבנו. דייויד סלע / הוצאת כתר
מאייר: איתן קדמי.

משחק אותו שיחקו בעיקר ה"ילדים הגדולים", כיוון שדרש כוח. שתי קבוצות מתייצבות בשורה אחת מול השנייה, כולם אוחזים בחבל ובאמצע ממחטה ועל האדמה סימון. תפקידה של כל קבוצה הוא למשוך את החבל מעבר לסימון.


התמונה באדיבותIsraelimages.com / Hashomer Hatzair © .




משלוש יוצא אחדהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

 

האיור מתוך הספר אמת או חובה - משחקי ילדות שאהבנו. דייויד סלע / הוצאת כתר
מאייר: איתן קדמי.

כמו "אבן ניר- מספריים", גם "משלוש יוצא אחד" היה מן משחק שבא לסייע לנו לקבוע תורות, בעיקר אם יש שלושה ילדים ורק שניים יכולים לשחק. קובעים תור על ידי כך שהשלושה עומדים אחד אל פני השני, אומרים מ "שלוש יוצא אחד" ומושיטים את הידיים למרכז המעגל. הילד שכף ידו מורה בשונה מהשניים האחרים - יוצא. למשל , אם שני ילדים מגישים בהינתן האות למרכז המעגל את כף ידם ואילו השלישי את גב ידו. אם המשחק אמור להיות משוחק על ידי שני ילדים - הם ניגשים למשחק והילד שיצא ממתין עד שאחד מהילדים יפסל. אם שני הילדים שנותרו צריכים לקבוע מי ראשון ומי שני - הם עושים "אבן ניר- ומספריים".




סבתא סורגתהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

האיור מתוך הספר אמת או חובה - משחקי ילדות שאהבנו. דייויד סלע / הוצאת כתר
מאייר: איתן קדמי.

 

 

משחק של בנות (בעיקר) שהיה אטרקטיבי בתקופה שהאימהות היו סורגות. הבנות היו לוקחות חוט סריגה באורך של כמטר, קושרות את קצוותיו ומקפלות אותו במעין שיטה  מוזרה על אצבעותיהן הפרושות. בת אחת הייתה עומדת עם אצבעות ידיה פרושות והבת השניה הייתה צריכה להעביר לאצעותיה שלה את החוט המלופף בלי לפגוע במבנה חוט הסריגה המפותל על האצבעות.
ובמה הסבתא הייתה קשורה למשחק או לשמו???אין לי מושג....

 

 

 

 

רטרו:

 

 




סוס ארוךהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

היה נקרא גם "סוסהלנגה".
משחק של שתי קבוצות: שחקני הקבוצה הראשונה מתכופפים, מכניסים אחד את ראשו בין רגלי חברו עומדים כפופים בשורה ויוצרים מבנה מוארך הנקרא "סוס ארוך". שחקני הקבוצה השנייה רצים וקופצים על גבי חברי הקבוצה הראשונה העומדת כפופה. המטרה היא לקפוץ על גבי הילדים כך שמבנה הקבוצה יתפרק. התחכום במשחק זה היה לזהות את ה"חוליות החלשות" במבנה הסוס הארוך ולגרום לכך שמרבית חברי הקבוצה הקופצת יהיו על גבי החלשים.
לאחר שכל הקבוצה קפצה היו סופרים עד 10 ואם המבנה מתפרק - מנצחת הקבוצה הקופצת. ההורים והמורים התנגדו למשחק זה כיוון ש"זה ישבור לכם את הגב".
היו בתי ספר שאסרו לשחק "סוס ארוך" בחצר בית הספר.
אגב, בפתח תקוה קראו למשחק הזה בשם המשונה "ברלה קדויישה".


 
בשיר של יוסי בנאי "אני וסימון ומואיז הקטן" (לחן: חנן יובל) נאמר בין היתר:
"...שיחקנו סמל וסוס ארוך וראשיות / המלחמות היו אז לא אמיתיות / היינו ילדים וזה היה מזמן / אני וסימון ומואיז הקטן...".



סטנגההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 


האיור מתוך הספר אמת או חובה - משחקי ילדות שאהבנו. דייויד סלע / הוצאת כתר
מאייר: איתן קדמי.


משחק הסטנגה היה משחק כדורגל, והיה לסטנגה שתי ורסיות עיקריות: אחת היא הסטנגה של החיפאים אותה היו משחקים בחצר. בכל חצר היו חוטי מתכת שנמתחו מצד לצד ועליהם היו  האימהות תולות את הכביסה ליבוש. החוטים היו נתפסים בכל צד במן מבנה מתכת בצורת האות חית. בסטנגה החיפאית מבנה המתכת בכל צד היה השער. את המשחק היו משחקים שני משחקים, כאשר היה מותר לבעוט בכדור פעם אחת בלבד, ברגל או בראש, והמטרה הייתה לפגוע בעמודי המתקן. פגיעה בעמוד הייתה מקנה נקודה.

יש וורסיה אחרת של סטנגה אותה היו משחקים על הכביש בין המדרכות, כאשר על כל מדרכה היו מציבים אבנים שהיו מסמלות את השער, המגמה הייתה לבעוט בכדור פעם אחת בלבד ולפגוע בשפת המדרכה שמקנה נקודה אחת, או באבנים שעל שפתה, פגיעה שהקנתה שתי נקודות. במידה ואחד השחקנים בעט בכדור יותר מפעם אחת - הוא נקנס בבעיטת עונש, פנדל, אותו היה בועט השחקן השני מאמצע המגרש.  הייתה גם "סטנגה ירושלמית" שהיא בכלל הייתה משחק שבשאר הארץ קראו לו "מדרכות". 

 

"...יואל חג'בי, עורב שחור, גופו שרירי ותמיר, התרוצץ במסדרונות בין הנערות שיצאו במחולות עיכוס, שיחק סטנגה עם הבחורים, העתיק שעורי בית, אבל לא ראה אותה...''.
דורית רביניאן, "החתונות שלנו", הוצאת עם עובד עמוד 182.




סימני דרךהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 
                     



האיור מתוך הספר אמת או חובה - משחקי ילדות שאהבנו. דייויד סלע / הוצאת כתר
מאייר: איתן קדמי.


 משחק ששילב הרפתקה עם ניחוח של צבאיות.

מתחלקים לשתי קבוצות, קבוצה ראשונה יוצאת לדרך ובורחת מהקבוצה השנייה. בדרך מסמנת את מסלול בריחתה עם גיר, בכל מיני סימונים מוסכמים. הקבוצה השנייה יוצאת לדרך כמה דקות לאחר שהקבוצה המסמנת יצאה, ומטרתה היא למצוא את הקבוצה הראשונה שיושבת וממתינה במחבוא כל שהוא.
 
 

יהורם גאון שר בשירה של נעמי שמר "סימני דרך":
"...אם שכחתי את הדרך / המוכרת משנים / פה ושם בצד הדרך / נשארו לי סימנים: / חץ אחד הנה שלוח / מצוייר בגיר לבן, / לך לך אחר הרוח / שתי פסיעות ורבע מכאן...".









 
הצטרפו אלינו גם בפייסבוק
עדכונים - בלוגים - אירועים - אלבומי תמונות - סרטונים נדירים


שלח דף זה לחבר תגובות, הערות, והוספת מידע, מושגים ונושאים למנוי חינם על מגזין הנוסטלגיה"כובע טמבל" הוסף למועדפים



כל הזכויות שמורות © לאתר נוסטלגיה אונליין ו/או לבעלי התכנים, הדימויים והתצלומים.