חיפוש:   בכל האתר  בשמות הערכים  בקרדיטים     חפש  |  חיפוש תמונות בנושא:   חפש
   מפת האתר  |   כרגע באתר: 160 מבקרים   |  כניסה לדף האישי    
עורך: דייויד סלע
דבר העורך כתבו לעורך
| עמוד הבית | מי אנחנו | מרכז מידע לגולש | על נוסטלגיה ורטרו | קרדיטים | צרו קשר | גולשים כותבים
 

+   אביזרים וחפצים
+   אוספים ותחביבים
+   אז - וכעת
+   אירועים ושנים
+   ארכיון האישים
+   ארכיון הוידאו
+   ארכיון הישראליאנה
+   ארכיון הכרזות
+   ארכיון המצגות
+   ארכיון הקול
+   אתרי נוסטלגיה
+   בידור ופנאי
+   בקיבוץ
+   בריאות, טיפוח וניקיון
+   בשכונה
+   בתים ומבנים מספרים
+   גלויות בולים וסמלים
+   דירה ובניין
+   היום בהיסטוריה
+   המקום בו גרנו
+   העפלה ועליות לא”י
+   חג ומועד
+   טלוויזיה ורדיו
+   ילדות נשכחת
+   לבוש אופנה והנעלה
+   מוזיקה שיר וזמר
+   מזון ומשקה
+   משחקים וצעצועים
+   מתחם מורים
+   נוסטלגיה בצה”ל
+   ספורט
+   ספרות נוסטלגית
+   עבודה ומלאכה
+   פוליטיקה ובחירות
+   רדיו נוסטלגיה
+   רכב ותחבורה
+   רשת חברתית
+   שונות
+   שירותי גולש
+   שפה עברית
+   תיאטרון עברי
+   תקשורת מדיה ופרסום

האתר מוקדש לזכרו של
 יוסי פשרמן (פשי) ז"ל
2003 – 1954

מעל ל - 1100
סרטוני וידאו נוסטלגיים
בארכיון הוידאו שבאתר

יום העצמאות ה-7
 

הצוללת דקר
 

תל אביב הקטנה
 
 




משחקי שכונה

כדורגל עם שרוךהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 


האיור מתוך הספר אמת או חובה - משחקי ילדות שאהבנו. דייויד סלע / הוצאת כתר
מאייר: איתן קדמי.

בין כדור הסמרטוטים (שהרכבו היה ערב רב של סמרטוטים שעוגללו יחד ונקשרו בחוט) והכדורגל של הימים האלה - שימש אותנו להנאותינו הכדורגל עם השרוך.

היה זה כדור מעור שהורכב מרצועות רצועות של עור שחברו יחדיו בתפירה גסה. בין שתי רצועות היה שסע צר, לתוכו היינו מחדירים את ה"פנימית".
הפנימית הייתה מן בלון מגומי עבה שבראשו זרבובית. לאחר שהפנימית החודרה לתוך הכדור ורק הזרבובית נותרה מבצבצת מחוץ לשסע - היה ניגש למלאכת ניפוח הכדורגל הילד הכי שמן בכיתה, שפתאום הפך להיות פופולארי ונחוץ: הוא היה תופס את הכדור בשתי ידיו, מצמיד את הזרבובית לפיו ונושף בעוצמה עוד ועוד, מלווה בקריאות עידוד של שאר הילדים.
לאט לאט היה הכדורגל מתנפח, ותמיד היה ילד אחד, בדרך כלל ה"מלך של הכיתה", שהיה בודק בידיו אם הכדור מנופח מספיק ומחליט מתי מסתיים שלב הניפוח ומתחיל שלב ה"קשירה." או אז היו תופסים במהירות את קצה זרבובית הגומי ומקפלים אותה כך שהאוויר לא יכול היה להימלט מפנים הפנימית, וקושרים את הזרבובית בחוט ומחדירים אותה לפנים הכדור דרך השסע. וכעת נותר לקשור את השסע בחוזקה, ואת זה היו עושים בעזרת שרוך אותו היו מעבירים בין החורים שבעור הכדור - ממש כמו בשריכת נעלי ספורט דהיום.

שיטה נוספת לניפוח הייתה להכניס לתוך זרבובית הניפוח גפרור, לגשת בגניבה כשכל החברים שומרים מסביב למכונית, להצמיד את זרבובית הניפוח לונטיל של המכונית, ובעזרת הגפרור לוחצים על הונטיל ואז האוויר מגלגל המכונית ממלא את הכדורגל עד שנעשה קשה כאבן. מקפלים את הזרבובית, קושרים עם חוט שפגט, מהדקים את השרוך , והרי כדורגל מקצועי למהדרין!!!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כעת היה אפשר להתחיל את המשחק, במגרש בית הספר, בחצר של הבית, במגרש הריק בפאתי השכונה, לחלום שאנחנו הכדורגלנים האמיצים מ"בעט אלון, בעט", ולהאמין שיום אחד נהיה כדורגלנים ממש כמו סטלמך או מנצ'ל או גלזר או רפי לוי.

 

שלישיית "שוקולד-מנטה-מסטיק" שרה "אברא קדברא" (ל. לופנפלד / מ. וילנסקי):
"...משחק כדורגל וגול לכל רגל / ואיזו צרה - אני לקורה / אברא קדברא! צברא קדברא! / אומרים רק מילה ושער נפלא...".

 

ה"תרנגולים" שרו ב"שיר השכונה" (ח. חפר/ א. ארגוב):
"...חבר'ה, חבר'ה רגע, רגע / מנדל צבינגי ופושקש / משחקים בכדורגל / כאן אצלנו במגרש. / הם גרשו משם את נח / לא עזרו הצעקות / בוא נתפוס אותם בכוח / ונתקע להם מכות..."


לצפיה בכל התגובות - לחצו כאן




כן לאהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

עם בוא האביב, כאשר השדות התמלאו בחרציות צהובות, היינו מתגודדות מספר בנות סביב מקבץ של פרחים, כל אחת מחזיקה פרח בידה, תולשת את עלי הכותרת אחד אחד תוך כדי מלמול כן...לא... כן... לא... - והעלה האחרון שנתלש נתן את התשובה הגורלית: אם בן מסויים מהכיתה "כן או לא" (מחבב את הבת שמנסה לקבל את התשובה בעזרת החרצית).
אין לתאר את אושרה של הבת שקיבלה את התשובה "כן" וכולנו קינאנו בה. נאיביות ילדותית שכזו. אני משערת שכל אחת מאיתנו המשיכה לחפש את מזלה ולתלוש את העלעלים הצהובים כשהיתה בגפה ולא חששה מעיניהן הבולשות של המתחרות.

 

להקת "בצל ירוק" עם הסולנית נחמה הנדל שרו את שירה של נעמי שמר "נועה":
"...נועה נולדה בשדה בין דשא לאבן / נועה היתה כמו אגל של טל / חרצית היא קטפה בשדה ומן הכותרת / תלשה עלעל עלעל/ כן או לא, כן או לא...".




כן לא שחור לבןהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אחד המשחקים היצירתיים ביותר של ילדותנו העשוקה היה: כן לא שחור לבן.

הכללים פשוטים: הקורבן התורן נשאל ע"י החברה שאלות שונות ומשונות ועליו להשיב עליהן, אך מבלי להשתמש במילים - כן, לא, שחור ולבן. מהלך משחק כזה היה נשמע בערך כך: - אתה גר פה בבית? - כמובן, זה ביתי. - אתה רוצה לחטוף מכות? - הייתי מעדיף להימנע מכך. - איזה צבע יש לזפת? - צבע כהה קיצוני כמו פחם. - איזה צבע יש לסיד? - צבע בהיר מאוד כמו גיר, וכו' וכו'. לאחר כמה סיבובים היה כל אחד מאיתנו מסגל לעצמו לשון דיפלומטית שלא היתה מביישת אפילו את אבא אבן...




כפתור בלולאההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

לולאה מושחלת לתוך חורי הכפתור, מגלגלים את הכפתור בין שתי הידים והלולאה היתה מתגלגלת סביב עצמה ומתכווצת. מתיחת הלולאה היתה גורמת לכפתור להסתובב קדימה ואחורה וזה היה משמיע ציפצוף.




כפתור ופרחהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

שבלונות של פרחים ריקים (מנייר) ומדבקות תואמות בצבעים שונים להתאמה בתוך השבלונות.




לא כלום לא לזוזהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 


האיור מתוך הספר אמת או חובה - משחקי ילדות שאהבנו. דייויד סלע / הוצאת כתר
מאייר: איתן קדמי.

משחק  "לא כלום לא לזוז" היה משחק בכדור בין שתים. מי שהיו לה פחות טעויות - ניצחה.
למען האמת ההיסטורית, זה היה משחק בין שתי בנות. לא היו בנים במשחק זה, משום מה.
המשחק היה עם כדור טניס. כשלא היה כדור טניס, הסתפקנו, בלית ברירה בכדור גומי בגודל דומה. (פעם היו כדורי גומי ולא כדורי פלסטיק!).

המשחקת היתה עומדת במרחק מסוים מקיר, בערך 2.5 מטר יש לזרוק את הכדור אל הקיר ולתפוס אותו בחזרה. כל זריקה היתה מלווה באמירה בקול רם, תוך ביצוע האמירה:

  • זריקה ותפיסה באופן סתמי.לא כלום -
  • לא לזוז - אותה זריקה ותפיסה, אך אסור לזוז כדי לתפוס את הכדור.
  • לא לדבר - זריקה ותפיסה בלא להוציא הגה. המתחרה השניה מנסה להצחיק את המשחקת. הוצאת הגה גורמת להפסד.
  • מחיאת כף - תוך כדי זריקת הכדור מוחאים כף ותופסים את הכדור.
  • כפלים - תוך כדי זריקת הכדור מוחאים כף לפני החזה ומיד מאחורי הגב, ותופסים את הכדור.
  • יד ימין - זריקה אל הקיר ביד ימין ותפיסתו ביד ימין.
  • יד שמאל - כנ"ל - ביד שמאל.
  • אל החזה - זריקת הכדור, כפות הידים צמודות ונוגעות החזה, תפיסת הכדור.
  • שילוב אצבעות - זריקה, שילוב אצבעות יד אחת באצבעות היד השניה, תפיסת הכדור.
  • גילגול - זריקה, כף יד אחת  מתגלגלת סביב השניה, תפיסה.
  • סיבוב - זריקה, מסתובבים סיבוב מלא, תפיסה. 

    כל הפסד מעביר את הכדור למשחקת השניה.

עד כאן - ה"קון הקל". (לכל מחזור שלם קראו "קון".) מכאן מתחילים ה"קונים" בדרגות קושי עולות.
המחזור השני הוא כולו ללא תזוזה. המחזור השלישי הוא בלי לדבר, ומשתדלים לגרום למשחקת לדבר ע"י טריקים שונים. וכן הלאה...




למטההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

"למטה" לא היה משחק, אלא אתר המשחקים השכונתי: חצר/כביש/מדרכה/השטח שתחת המרפסת של הקומה הראשונה.

אני יורד למטה פירושו - אני הולך לשחק עם החברים של השכונה.  והפועל היוצא של "למטה" היה :  הביתה...יוסי... בוא מיד הביתה!!!  הקריאה האולטימטיבית לארוחת הערב - בדר"כ כשכבר חושך ואבא כבר בגופייה על המרפסת. השאגה של האם העבריה: בוא הביתה תיכ?ף (ב"כ" דגושה) וחמש דקות מאוחר יותר תבוא תיכף ומייד או שאבא יורד אליך ומחטיף לך פלאסק!!!

בשיר "פנס בודד" (ח. גורי / א. ארגוב) שרו "התרנגולים":
"...וכשפספוס נשען בחוץ על אופניו / והחצר כולה מלאה בשריקותיו, / אני יוצא אל המרפסת וקורא: / "שמע ילד, לך הביתה או אני יורד". / "רק עוד רגע, ילד, רק עוד רגע קט / לא נורא, שחק קצת, צעק - אבל מעט". / אז רציתי להפחיד אותו כאילו - / אבל לא ירדתי אפילו...".

 

''...בכל יום, בדיוק בשעה שבע בערב, ...היו יוצאות אל המרפסות ...אמהות מעוצבנות, וכמו תזמורת לא מכוונת...היו קוראות יחד לילדים שלהן, או יותר נכון, צועקות להם שיצאו ממקומות המסתור בגינות של השכנים או מאחורי המכוניות ויעלו הביתה לאכול. כשלצעקות נוספו גם איומים, הופיעו ילדים מכל כיוון...הם התחרו ביניהם מי יעלה ראשון בחדרי המדרגות. תוך כמה דקות שככה ההמולה וברחוב השתרר שקט''.
''חנה'' מאת איתי לב, ספרית 'מעריב' עמוד 17.


לצפיה בכל התגובות - לחצו כאן




מדרכותהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

האיור מתוך הספר אמת או חובה - משחקי ילדות שאהבנו. דייויד סלע / הוצאת כתר
מאייר: איתן קדמי.

 

 

היה נקרא גם "פינות" ובירושלים -"סף". משחק המדרכות היה משחק כדור של שני משתתפים. כל אחד מהמשתתפים היה נעמד בקצה המדרכה, ומנסה להשליך את הכדור כך שיפגע בשפת המדרכה שממול ויחזור אליו. כל פגיעה בשפת המדרכה זיכתה בנקודה, היו כאלה שידעו איך להשליך את הכדור בעוצמה למדרכה ממול כך שהוא היה פוגע במדרכה, חוזר בתנופה למדרכה של הזורק ופוגע בשפת המדרכה גם שם. לא רק שהמשחק עבר מהעולם, גם האפשרות לשחק אותו: ברחובות של אז הייתה מכונית עוברת פעם בשעה.




מוטראסהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

ראו בשלוש מקלות.




מחבואיםהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

האיור מתוך הספר אמת או חובה - משחקי ילדות שאהבנו. דייויד סלע / הוצאת כתר
מאייר: איתן קדמי.

אחד הילדים שנקרא "העומד" עומד על פניו לקיר ועיניים עצומות. הוא סופר בקול רם ומאפשר תוך כדי כך לחבריו להתחבא. כשסיים בדרך כלל אומר העומד את דברי הקסם "מי שעומד מאחורי ומצדדי ומכל עברי - הוא העומד", ובכך פוסל אפשרות נבזית של אחת המתחבאים לעמוד חרש מאחורי העומד, וברגע שהעומד סיים ספירתו ופקח את עיניו דופק המתחבא על הקיר וצועק "אחת שתיים שלוש - דפקתי אותך".

לאחר שה"עומד" מסיים את ספירתו הוא מתחיל לחפש את המתחבאים. לעזרתו היה יכול העומד לגייס את בקשת ה"השמיע קול".  הוא היה מכריז בקול רם את שמו של אחד המתחבאים ומבקש ממנו להשמיע קול. "יוסי, השמיע קול", וכו'. המתחבא ששמו הוזכר היה חייב להשמיע קול, ובדרך כלל היינו משמיעים קולות של חיות שונות, אבל לעיתים זה היה מספיק לעומד שאוזניו היו קרויות לאתר את מקום המחבוא. כשהעומד היה מזהה את אחד המתחבאים הוא היה רץ חזרה למקום בקיר וצועק בקול את שמו של המתחבא שאותר, מציין את מקום המחבוא ודופק על הקיר שלוש פעמים: "...אחת שתיים שלוש, שלומי מאחורי עץ התות, דפקתי אותך".

הייתה גם וורסיה נוספת למשחק מחבואים: "מחבואי-קופסה". היה זה  משחק שהיה נפוץ באזור חיפה. הקופסה היתה נבעטת למרחק, (קופסת שימורים ריקה) העומד הלך להביא אותה ובינתיים היו הילדים מתחבאים. העומד היה מחפש את המתחבאים וכשהוא לא היה רואה, היה מישהו מהמתחבאים רץ ובועט בה, והעומד היה צריך להביאה חזרה, משחק שהיה נחשב מרתק ומלא אדרנלין.

 

 שלישיית הגשש החיוור שרה בשירם של ,ח. גורי / א. ארגוב, "פנס בודד":
"...היה היה פנס בודד בקצה שכונה / והוא האיר את ילדותנו הקטנה / והוא האיר את משחקי המחבואים / ולאורו היו הקדרים באים...".




מחנייםהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

 האיור מתוך הספר אמת או חובה - משחקי ילדות שאהבנו. דייויד סלע / הוצאת כתר
מאייר: איתן קדמי.

 

משחק כדור. קבוצת הילדים מתארגנת בין שני ילדים שנקראים "זורקים", אחד בכל צד. תפקידם של הזורקים הוא "לשרוף" את הילדים המשחקים, תפקיד הילדים הוא לשרוף את הזורקים. הזורקים משליכים את הכדור מצד לצד, אם אחד הילדים הצליח לתפוס את הכדור במעופו - הזורק נשרף ויוצא מהמשחק. לעומת זאת יש לזורק אפשרות גם לנסות לפגוע באחד הילדים על ידי הטחת הכדור לכוונו. אם הילד תופס את הכדור - הזורק נשרף ויוצא מהמשחק. אם הכדור פוגע בילד וניתז ממנו והלאה - הילד נשרף ויוצא מהמשחק. ילד שתופס את הכדור מקבל נקודה הנקראת "חסימה" בה הוא משתמש כאשר זורקים לעברו כדור והוא נפגע. אין הגבלה על מספר ה"חסימות" שמשחק אחד יכול לצבור.

היו שני סוגי מחניים: "מחניים קטנים" ומחניים גדולים". הגדולים היה הגרסה הממסדית (גרסת בית הספר) של משחק זה ובו לכל קבוצה שכללה 8 שחקנים היתה טרטוריה מוגדרת ומסומנת והמשתתפים שימשו הן כ"זורקים" והן כ"תופסים" בהתאם למהלך המשחק. קבוצה שכל שחקניה "ירדו" הוכרזה כמפסידה.




מטבעהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

האיור מתוך הספר אמת או חובה - משחקי ילדות שאהבנו. דייויד סלע / הוצאת כתר
מאייר: איתן קדמי.


משחק שהיה משוחק בעיקר בחנוכה על ידי ה"ילדים הגדולים" בלבד, כיוון שהיה משחק על כסף. היו מביאים את מעות החנוכה, עומדים מול הקיר וכל אחד בתורו היה זורק מטבע, של גרוש, חמישה גרוש וכו" לעבר הקיר. מי  שהמטבע שלו הגיע הכי קרוב לקיר - היה אוסף את כל שאר המטבעות של חבריו.

 

משחק אחר עם מטבעות, מסוכן הרבה יותר, היה נהוג אצל ילדים שהתגוררו בסמוך למסילת רכבת. היו לוקחים מטבע, מניחים אותו על הפסים, ומחכים שתבוא רכבת, תעבור על המטבע ו"תערגל" אותו. המטבע, לאחר מעבר הרכבת, היה הופך לעיגול פח דקיק, רחב בהרבה מגודל המטבע המקורי. בייחוד היינו מתלהבים מהמטבע של גרוש (עשר פרוטות דאז) שהיו לו שוליים מסולסלים, ושעם קצת מזל היו נשמרים גם אחרי ה"ערגול".









 
הצטרפו אלינו גם בפייסבוק
עדכונים - בלוגים - אירועים - אלבומי תמונות - סרטונים נדירים


שלח דף זה לחבר תגובות, הערות, והוספת מידע, מושגים ונושאים למנוי חינם על מגזין הנוסטלגיה"כובע טמבל" הוסף למועדפים



כל הזכויות שמורות © לאתר נוסטלגיה אונליין ו/או לבעלי התכנים, הדימויים והתצלומים.