חיפוש:   בכל האתר  בשמות הערכים  בקרדיטים     חפש  |  חיפוש תמונות בנושא:   חפש
   מפת האתר  |   כרגע באתר: 143 מבקרים   |  כניסה לדף האישי    
עורך: דייויד סלע
דבר העורך כתבו לעורך
| עמוד הבית | מי אנחנו | מרכז מידע לגולש | על נוסטלגיה ורטרו | קרדיטים | צרו קשר | גולשים כותבים
 

+   אביזרים וחפצים
+   אוספים ותחביבים
+   אז - וכעת
+   אירועים ושנים
+   ארכיון האישים
+   ארכיון הוידאו
+   ארכיון הישראליאנה
+   ארכיון הכרזות
+   ארכיון המצגות
+   ארכיון הקול
+   אתרי נוסטלגיה
+   בידור ופנאי
+   בקיבוץ
+   בריאות, טיפוח וניקיון
+   בשכונה
+   בתים ומבנים מספרים
+   גלויות בולים וסמלים
+   דירה ובניין
+   היום בהיסטוריה
+   המקום בו גרנו
+   העפלה ועליות לא”י
+   חג ומועד
+   טלוויזיה ורדיו
+   ילדות נשכחת
+   לבוש אופנה והנעלה
+   מוזיקה שיר וזמר
+   מזון ומשקה
+   משחקים וצעצועים
+   מתחם מורים
+   נוסטלגיה בצה”ל
+   ספורט
+   ספרות נוסטלגית
+   עבודה ומלאכה
+   פוליטיקה ובחירות
+   רדיו נוסטלגיה
+   רכב ותחבורה
+   רשת חברתית
+   שונות
+   שירותי גולש
+   שפה עברית
+   תיאטרון עברי
+   תקשורת מדיה ופרסום

האתר מוקדש לזכרו של
 יוסי פשרמן (פשי) ז"ל
2003 – 1954

מעל ל - 1100
סרטוני וידאו נוסטלגיים
בארכיון הוידאו שבאתר

יום העצמאות ה-7
 

הצוללת דקר
 

תל אביב הקטנה
 
 



אוניות מעפילים

ארבע חירויות
שתף 

רקע
"ארבע חירויות" נבנתה במקור כאוניית נוסעים, בעלת נפח של 650 טון, מנוע דיזל ומסוגלת למהירות 12-10 קשר. זאת הייתה אוניית המעפילים הראשונה שנוסעיה גילו התנגדות למעצרה בלב ים.
שמה של האונייה נלקח מנאומו המפורסם של נשיא ארצות הברית, פרנקלין רוזוולט, אשר נישא בקונגרס האמריקאי ונקרא "נאום ארבע החירויות", בו קרא להשתתת החברה האנושית על בסיס ארבע חירויות, המנחות את העולם החופשי: חירות הביטוי, חירות הדת, חירות ממחסור וחירות מפחד.

קורותיה
האוניה נרכשה באיטליה על ידי אנשי המוסד לעליה ב', בראשות יהודה ארזי. עבודות ההכנה להפלגה בוצעו על ידי פועלים מקומיים וקבוצת עולים מהכשרת השומר הצעיר, שהיו אחר כך חברי הגרעין מייסד קיבוץ זיקים.

מפקד האונייה היה איש הפלי"ם פבי גבר, רב החובל וצוות הימאים היו איטלקים.

בהפלגה השתתפו כ-1,024 מעפילים, רובם צעירים עד גיל 30. כמחציתם היו חברי תנועות נוער ומפלגות שונות. המעפילים נאספו על ידי אנשי המוסד במחנה בבוקה דה-מגרה. הם שטו משם באסדות לאורך נהר מגרה עד לאזור שבו עגנה האונייה, בשפך הנהר למפרץ מדרום לבוקה דה-מגרה (Bocca di Magre).

המעפילים הגיעו לסיפון האונייה באמצעות סירות ממונעות שנעו בין החוף לאונייה. לאחר שעלו לסיפון, התארגנו הקבוצות וחולקו ביניהן תפקידים.

ב-23 באוגוסט 1946, בשעה 03:00 יצאה האוניה לדרכה. עבודות ההכנה לאכסון המעפילים נמשכו תוך כדי ההפלגה. ככלל, התנאים בספינה היו קשים מאוד ונוסעים רבים חלו עקב כך.

כאשר הפליגה האונייה, הים היה רוגש. היא נעה בנתיב ההפלגה המתוכנן מנמל ההעמסה אל מיצר מסינה, כרתים, משם לכיוון אלכסנדריה ובמרחק של כ-50 מיילמחוף מצרים, פנתה מזרחה לחופי הארץ מצד דרום. או אז התקבלה הודעה ממפקדת ההגנה בארץ ישראל להפליג לחוף שפיים.

ב-2 בספטמבר בשעות הצהרים התגלתה הספינה לראשונה על ידי מטוס בריטי שהמשיך לחוג מעליה. האונייה הייתה אז במרחק של כ-30-20 מייל מתל אביב.

המעפילים תודרכו לקראת עימות עם הבריטים. במהלך ההפלגה תורגלו המעפילים בירידה מהירה לבטן הספינה כאשר תתגלה. כן נערכו תרגילי תפיסת עמדות להתנגדות בפני השתלטות על הספינה, אולם בפועל, מיד לאחר גילויה, נתן מפקד האונייה הוראה לשוט במהירות לכיוון תל אביב. מכיוון צפון הגיעו שלוש משחתות בריטיות וחסמו את נתיב ההפלגה במרחק 2‏-3 מייל מהחוף. משחתת התנגשה בירכתי הספינה והרסה את מערכת ההיגוי. הנחתים בריטים ירו יריות באוויר והתיזו סילוני מים על המעפילים. המעפילים החלו להשליך קופסאות שימורים לעבר הבריטים. קבוצת הנחתים הראשונה שעלתה לסיפון נתקלה בהתנגדות עזה. המעפילים הצליחו לגבור עליהם, לפרקם מנשקם ולהשליכו לים. קבוצה נוספת של נחתים הצליחה לקשור את הספינה למשחתת. העימות ארך כשלוש וחצי שעות, בסופן הצליחו נחתים בריטים להשתלט על האונייה. במהלך המאבק קרבה האונייה לחוף ושנים עשר נוסעים קפצו מהאונייה במטרה לשחות לחופי הארץ, אולם הבריטים תפסו עשרה מהם.

לאחר העימות העניקו הבריטים סיוע רפואי לפצועים, אשר 13 מהם נזקקו לאשפוז. יחסם ההומאני של החיילים הבריטים, יחד עם תשישותם הרבה של המעפילים, מנעו כנראה התנגדות נוספת.

ב-3 בספטמבר הועלו המעפילים לספינת הגירוש "אמפייר הייווד" שהובילה אותם למחנות המעצר בקפריסין "קאראלוס" ו'מחנה 55' ליד פמגוסטה.




ארטימיזה
שתף 

ההפלגה הראשונה של ארטמיזה התרחשה ב-19 באפריל 1938 מנמל לאווריון ביוון כשעל סיפונה 128 מעפילים.

האונייה הגיעה אל מול חופי עמק חפר. מנגינת האינטרנציונל שהושמעה סימנה להם כי החוף ריק מכוחות בריטיים.

ההורדה החלה בקבוצות קטנות, כל המעפילים ירדו בשלום ופוזרו ברחבי היישוב. והאונייה חזרה ליוון.

ביולי 1938 הפליגה ארטמיזה בשנית, הפעם מנמל פיראוס, כשעל סיפונה 157 מעפילים. המשטרה היוונית אהדה את ההפלגה, אולם שלא לפגוע ביחסים עם בריטניה ביימה מרדף שלא צלח.

ב-23 ביולי הגיעה הספינה אל מול חוף שבי ציון, אולם בשל מעקב בריטי הפליגה דרומה, בסופו של דבר ולאחר תמרוני הסחה בחרה בחוף עמק חפר המוכר לה מהפלגתה הקודמת.

עובדים במרכז הבקרה של חברת החשמל לארץ ישראל נענו לבקשות אנשי "ההגנה", וניתקו את הזרם לקטע הזה של החוף, וכך בחסות העלטה, כל המעפילים ירדו בשלום ופוזרו ברחבי הארץ.

 

מצגת על אוניות העפלה הבלתי ליגליות בין השנים 1934 - 1939.

נוצר על ידי: דב בן-שי.
מספר תמונות: 78.

זמן עליית המצגת 25-20 שניות. מומלץ ללחוץ על אפשרות SAVE לשמירת המצגת במחשבך.
לכניסה למצגת - לחצו כאן




בולבול.
שתף 

בולבול הייתה אוניית מעפילים שאורגנה על ידי אנשי המוסד לעליה ב' של "ההגנה", בעקבות המידע שהגיע אל אנשי המוסד לעליה ב' בשנת 1943, כי ממשלת בריטניה קיבלה החלטה סודית, לאפשר לכל יהודי אשר יגיע לטורקיה להמשיך ולעלות לארץ ישראל.
ההחלטה המריצה את אנשי המוסד לעליה ב' לארגן אוניות להבאת היהודים לטורקיה.

ב-3 באוגוסט 1944 יצאה ה"בולבול" מנמל מקונסטנצה ברומניה (יחד עם האוניות "מורינה" ו"מפקורה" ) כשעל סיפונה 390 מעפילים. האוניה הפליגה לנמל איגנדה משם המשיכו המעפילים לאיסטנבול ומשם ברכבת לארץ ישראל. 




בונים ולוחמים
שתף 

רקע
נבנתה בשנים 1945-1944 כאונייה משא ממונעת עשויה עץ, נרכשה על ידי אנשי המוסד לעלייה ב' בעיר סבונה באיטליה, ונרשמה על שם פינטר, יהודי שהתגורר באיטליה.

קורותיה
במקור הפליגה האוניה (בינואר 1946) תחת השם "אנצו סירני". לאחר שהגיעה לנמל חיפה הוחרמה על ידי השלטונות הבריטים, שוחררה לאחר מאבק משפטי ושמה שונה ל "בונים ולוחמים". רב החובל ושבעת המלחים היו איטלקים ומפקד האוניה היה משה רבינוביץ.

"בונים ולוחמים" הפליגה מיוגוסלביה בשעה 8:30 ב-18 בפברואר 1948, כשעל סיפונה 1002 נפש, רובם מבולגריה. הם נבחרו על פי מפתח מפלגתי: מפא"י - 207, השומר הצעיר - 204, מכבי צעיר - 86, ציונים כלליים  - 226, רוויזיוניסטים - 80, החלוץ - 174, הבלתי מפלגתיים - 35, השאר לא היו מאורגנים.
בין המעפילים היו רבים מבוגרי בית הספר "אורט" סופיה, וכן בעלי מקצועות חופשיים: רופאים, מהנדסים, רוקחים, ואקדמאים אחרים, בעלי מלאכה בתחומים שונים רובם צעירים עד גיל 30.

נתיב ההפלגה של האונייה החל בבקר (Bakar) אל ספלטו, שם ירדו ימאי-נווט ומעפיל חולה. משם המשיכה האונייה דרך מיצר אוטרנטו (Otranto) בין אלבניה לאיטליה, לאורך החוף היווני, האיים הא?יוניים קפלוניה (Cephalonia) וזנטה (Zante) לאורך חוף חצי האי פלופונז, כף מטפן, עד האי ספינזה (Sapientza) משם לאי קיטרה (Kithira) כף סידרוס (Sidheros) בקצה הצפוני – מזרחי של כרתים, ומשם לכיוון חופי הארץ.

ב-28 בפברואר בשעה 9:00, בהיות האונייה מול חוף ניצנים, התגלתה על ידי מטוס בריטי, ואחר כך הגיעה משחתת בריטי. מפקד האונייה הנחה את המעפילים שלא להתנגד או לגרום לעימות עם הכוחות הבריטים. בשעה 16:50 עלו חיילים בריטים על סיפון האונייה, ועד לשעות הערב היו חמש משחתות נוספות בקרבתה. לא התחולל עימות בין הכוחות הבריטים לבין המעפילים, והאונייה הפליגה תחת משמר לנמל חיפה. כאשר עלו הבריטים לאונייה נכנס מפקד האונייה למחבוא שהוכן, והמלווה השני ירד עם המעפילים אל החוף. שניהם חולצו על ידי צוות פועלים חברי "ההגנה" שעבדו בנמל וקשרו את האונייה אל מזח שבו.

המעפילים גורשו אל מחנות המעצר בקפריסין.




ביריה
שתף 

רקע
האונייה נבנתה מעץ, בשם "אקבל 2" (AKBel 2) בטורקיה בשנת 1896. נמל הבית שלה היה באיסטנבול. הייתה בעלת מנוע דיזל קטן ומשקלה 250 טון ועל פי גרסה אחרת 600 טון. האונייה נקראה "ביריה" על שם היישוב ביריה, שסימל בתודעת רבים ביישוב את המאבק לעלייה חופשית ולהתיישבות חופשית של יהודים בארץ ישראל.

תולדותיה
האונייה נרכשה על ידי אהוד אבריאל, איש המוסד לעליה ב', ביוני 1946. בנמל מרסיי, בתיווך סוכן יווני. לפי התכנון, היא נועדה לשמש אוניית עזר, אליה יועברו מעפילים בעיתוי מתאים, אולם לבסוף נבחרה לשמש כאוניית מעפילים. הוכנה להפלגת העפלה בנמל מרסיי, והוחזקה בסמוך לנמל. הבולשת הבריטית עקבה אחר פעולות המוסד במרסיי, וייתכן שידעה על הכנות האונייה. לעומת זאת, השלטונות הצרפתיים גילו יחס אוהד ומתחשב ושיתפו פעולה.

באונייה היו שני מחסנים גדולים, שבקירותיהם נוקבו פתחים לאוורור, והוכשרו לקליטת 450 נפש. תוכנן כי במהלך ההפלגה יתחלפו לסירוגין עם השאר שהיו על הסיפון. הוכנו מבני מתכת שעליהם ניתן היה להתקין במהירות דרגשי עץ ללינה. הוכנו באונייה ארגזי מזון ומכלי מים.

רב החובל היה טורקי ולצדו צוות של תשעה ימאים טורקים. מפקדי ההפלגה לשלביה היו איש הפלי"ם בצלאל דרורי ואחריו אריה פרידמן איש הפלי"ם, ולצדם יהושע רבינוביץ.

הפלגת ההעפלה של "ביריה" קשורה עם האוניה "בלבואה" ("Balboa, בהמשך שונה שמה ל"הגנה").  התוכנית הייתה שה"בלבואה" תיפגש עם "ביריה" בלב ים ותעביר אליה את המעפילים. 909 מעפילים עלו על ה"בלבואה" בנמל סט שבמפרץ ליון, כ-80 מילין מערבית למרסיי. למעלה ממחציתם היו יוצאי פולין, כ-200 נפש מצ'כוסלובקיה, 85 יוצאי הולנד והשאר מהונגריה, רומניה, גרמניה וארצות אחרות. כ-600 מהמעפילים היו חברי תנועות הנוער והמפלגות: השומר הצעיר, בית"ר, החלוץ והפועל המזרח. כמו כן הייתה קבוצת דתיים חרדים מ"אגודת ישראל" וקבוצה גדולה של פרטיזנים מאזור וילנה, ביניהם רעייתו של המשורר אבא קובנר. כ- 630 גברים ו-370 נשים, מרביתם צעירים עד גיל 30, למעלה מ- 50 קשישים וכ-20 ילדים. כמו כן נסעו בה יעקב פרנק, לימים חבר הכנסת, ששירת במרינס. שלושה ארצישראלים שלמדו בארצות הברית, והעיתונאי היהודי סטון, שחיבר אחר כך ספר על הפלגת אוניית המעפילים "הגנה". להפלגה הצטרף העיתונאי האמריקני היהודי י. פ. סטון, אשר כתב על ההעפלה בספרו "במחתרת לפלשתינה" (1946), והביע אהדה לסבלות הפליטים ניצולי השואה ולעניין הציוני.‏

המעפילים רוכזו במחנה בעיר לה סיוטה (La Ciotat) מזרחית למרסיי, ובבית החולים הצבאי סן ג'רום. הם הועברו באוטובוסים בשעות הלילה לנמל סט, והועלו לאונייה "בלבואה" , שיצאה למסע הפלגה לעבר נקודת המפגש שנקבעה מראש עם אוניית המעפילים "ביריה".

הדרך עברה ללא תקלות. ב- 26 ביוני הגיעה "בלבואה" לנקודת המפגש וההעברה עם "ביריה", שהגיעה ממרסיי. נקודת ההעברה הייתה כ- 25 מיל מחופי ארץ ישראל. שתי האוניות נצמדו דופן אל דופן, אך התברר כי יש הבדלי גובה בין שני הסיפונים, ולא ניתן היה להשתמש בגשר העץ שנבנה למעבר מאונייה לאונייה. על כן, הוחלט להעביר את המעפילים בשתי סירות מנוע שהיו על "בלבואה". הים סער, והיה חשש לפגיעה בסיפון. המעפילים החלו לעבור, אולם במהלך ההעברה דרש רב החובל הטורקי של "ביריה" עשרת אלפים לירות זהב, בטענה כי סכום זה הובטח לו.

לאחר שעלו המעפילים על סיפון "ביריה" חולקה להם מפה של האונייה, בה סומנו האולמות והמחסנים ודרגשי השינה. כל נוסע קיבל כרטיס ועליו מספר מאנשי צוות האונייה, שתיפקדו כסדרנים.

המעפילים הצטופפו באונייה הקטנה בתנאים קשים ביותר, נאבקו על גישה לאוויר הצח ועל עלייה לסיפון. לא היה די מזון ומים. מאוחר יותר נטתה הספינה ומים חדרו לתוכה. ומטוסים ומשחתת הגיעו, זיהו אותה ובחרו להתעלם מקיומה.

לאחר ימים אחדים בים נקלעה הספינה למצוקה, שכן לא התאימה להסעת מספר כה רב של נוסעים. קריאות SOS נשלחו, וכוחות בריטים הגיעו לסביבתה בשעות בין הערביים של 29 ביוני, לאחר שידור קריאת ס.או.ס., חג מטוס דו-מנועי מעל "ביריה". לאחר כשעה הצטרף אליו מטוס בעל ארבעה מנועים, ועם החשיכה ירה זיקוקים לעבר הספינה. למחרת בבוקר, 30 ביוני, במרחק 70-80 מיל, התקרבה המשחתת הבריטית וירגו R- 75. העיתונאי סטון קרא לעברה ברמקול. ה"וירגו" הורידה סירה עם שישה מלחים וקצין שביקשו לחקור את רב החובל, שדיבר טורקית בלבד. הם ביקשו אישורו לגרור את הספינה לחיפה, משום שהאונייה הייתה מחוץ למים הטריטוריאליים. נציגי המעפילים הסכימו שיגררו אותם וכן ביקשו מים ומזון, אך המלחים הבריטים עזבו בסירה למשחתת ולא חזרו יותר. לא ניתן לספינה סיוע במים ובמזון, או סיוע טכני בגרירה.

ב-1 ביולי 1946 הגיעה הספינה לנמל חיפה, שם נעצרו המעפילים. מכיוון שמחנות המעצר היו מלאים, עקב אירועי "השבת השחורה", שבה נעצרו אלפים מהנהגת היישוב וארגוני המחתרות, שוכנו המעפילים באוניית המעפילים "מקס נורדאו" שעגנה בנמל חיפה. לאחר מכן הועברו המעפילים למחנה המעצר בעתלית משם שוחררו בהדרגה, לאחר שניתנו להם אישורים לעלייה מתוך מכסת הסרטיפיקטים שהוקצבה ליהודים לאותה שנה.




בן הכט-אבריל
שתף 

רקע
האונייה נבנתה בשנת 1931 בגרמניה במספנות חברת "קרופ" (בגרמנית: Krupp) בגרמניה כיאכטה פרטית, בעלת תפוסה של 800 טון, ונקראה בשם "ארגוסי" ("Argosy“). במהלך מלחמת האזרחים בספרד היא שימשה את הרפובליקנים להברחת נשק, ולאחר מכן ב-1942 היא נמכרה לצי האמריקאי ושימשה בין השאר לניסויים של גילוי צוללות בעזרת סונאר.‏

בן הכט (או אבריל) הייתה אוניית מעפילים שאורגנה על ידי אנשי התנועה הרוויזיוניסטית, מהאוניות הבודדות שלא אורגנו על ידי אנשי המוסד לעליה ב' . האוניה נקראה על שם הסופר היהודי האמריקאי בן הכט, אשר הכנסות מחזהו המצליח "דגל נולד" הוקדשו ל"ליגה האמריקנית למען ארץ ישראל חופשית" (שמה המקורי באנגלית: "American League For a Free Palestine") של הלל קוק, אשר מימנה את רכישת האונייה.

קורותיה
בשנת 1946 נרכשה האונייה מעודפי צי ארצות הברית שלאחר תום מלחמת העולם השנייה.

ב-27 בדצמבר 1946 היא הפליגה דרך האוקיינוס האטלנטי לצרפת, כשהיא נושאת דגל של הונדורס. בפורט דה בוק היא הוסבה לקליטת מעפילים. רב החובל היה הרי הרשקוביץ, יהודי אמריקאי שהתנדב לעזור למפעל ההעפלה, לצדו צוות של 24 ימאים בהם כעשרה יהודים מתנדבים, ושני נורבגים בעלי אזרחות אמריקאית.
בספינה הוקמה "מפקדה" ובה שמונה חברים: מפקד הספינה, מפקד צבאי – אחראי על הקשר עם הבריטים במקרה עימות, "מקשר", מעין שר החוץ, שתפקידו קיום הקשר עם אנשי הצוות האמריקאים, מפקד חוליית שירותים (Quartermaster) לטיפול באספקה, אחראי ניקיון, אחראי על החלפת משמרות וחלוקת הזמן ורופא.

המעפילים נאספו על ידי אנשי המוסד לעליה ב'. חלקם שהו קודם במחנות פליטים באזור האמריקאי של גרמניה, והם יצאו באופן גלוי ממינכן דרך קרלסרוהה, באישור הצבא האמריקאי והצירות הצרפתית בפרנקפורט.
בליל 24-23 בפברואר 1947, חצו 535 מהם את הגבול הצרפתי ליד קל (Kehl). הם הוסעו ברכבת לגרנובל לשם הגיעו ב-24 בפברואר. 10 מהם נמלטו ולא הפליגו. 4 אחרים נשארו לטיפול רפואי. 45 מעפילים נאספו בגרנובל בעת שהותה של הקבוצה. 40 הגיעו ישירות לנמל פורט דה בוק.

האונייה הפליגה ב-1 במרץ 1947 בשעה 16:00 מצרפת. על פי העיתון "דבר" על סיפונה הפליגו כ-599 מעפילים: 385 גברים, 194 נשים ו-20 ילדים.‏
האונייה התגלתה על ידי כוחות צבא בריטים בשבת, 8 במרץ.‏ בשעה 10:00 חגו מעל הספינה שני מטוסים בריטים. ב-11:00 הגיעו שתי משחתות בריטיות שנצמדו לספינה משני צידיה, במרחק 50 מייל מהחוף. צוות הספינה החליט להתעלם מהמשחתות ומהקריאות ברמקול לכניעה. כוונתו הייתה להמתין במים בינלאומיים עד לרדת החשיכה, ולהפליג במהירות אל החוף.
בשעה 16:30, במרחק כ-13 מייל מהחוף, נחסמה דרכה על ידי שתי המשחתות. כ-100 חיילים בריטים מצוידים בנשק, רימוני גז מדמיע, אלות וכידונים, קפצו אל הסיפון. חלקם החזיקו זרנוקי מים. לא הייתה התנגדות של ממש מצד המעפילים. בשעה 19:30 הובאה הספינה לנמל חיפה.

המעפילים גורשו למחנות המעצר בקפריסין.









 
הצטרפו אלינו גם בפייסבוק
עדכונים - בלוגים - אירועים - אלבומי תמונות - סרטונים נדירים


שלח דף זה לחבר תגובות, הערות, והוספת מידע, מושגים ונושאים למנוי חינם על מגזין הנוסטלגיה"כובע טמבל" הוסף למועדפים



כל הזכויות שמורות © לאתר נוסטלגיה אונליין ו/או לבעלי התכנים, הדימויים והתצלומים.