חיפוש:   בכל האתר  בשמות הערכים  בקרדיטים     חפש  |  חיפוש תמונות בנושא:   חפש
   מפת האתר  |   כרגע באתר: 144 מבקרים   |  כניסה לדף האישי    
עורך: דייויד סלע
דבר העורך כתבו לעורך
| עמוד הבית | מי אנחנו | מרכז מידע לגולש | על נוסטלגיה ורטרו | קרדיטים | צרו קשר | גולשים כותבים
 

+   אביזרים וחפצים
+   אוספים ותחביבים
+   אז - וכעת
+   אירועים ושנים
+   ארכיון האישים
+   ארכיון הוידאו
+   ארכיון הישראליאנה
+   ארכיון הכרזות
+   ארכיון המצגות
+   ארכיון הקול
+   אתרי נוסטלגיה
+   בידור ופנאי
+   בקיבוץ
+   בריאות, טיפוח וניקיון
+   בשכונה
+   בתים ומבנים מספרים
+   גלויות בולים וסמלים
+   דירה ובניין
+   היום בהיסטוריה
+   המקום בו גרנו
+   העפלה ועליות לא”י
+   חג ומועד
+   טלוויזיה ורדיו
+   ילדות נשכחת
+   לבוש אופנה והנעלה
+   מוזיקה שיר וזמר
+   מזון ומשקה
+   משחקים וצעצועים
+   מתחם מורים
+   נוסטלגיה בצה”ל
+   ספורט
+   ספרות נוסטלגית
+   עבודה ומלאכה
+   פוליטיקה ובחירות
+   רדיו נוסטלגיה
+   רכב ותחבורה
+   רשת חברתית
+   שונות
+   שירותי גולש
+   שפה עברית
+   תיאטרון עברי
+   תקשורת מדיה ופרסום

האתר מוקדש לזכרו של
 יוסי פשרמן (פשי) ז"ל
2003 – 1954

מעל ל - 1100
סרטוני וידאו נוסטלגיים
בארכיון הוידאו שבאתר

יום העצמאות ה-7
 

הצוללת דקר
 

תל אביב הקטנה
 
 



אוניות מעפילים

בונים ולוחמים
שתף 

רקע
נבנתה בשנים 1945-1944 כאונייה משא ממונעת עשויה עץ, נרכשה על ידי אנשי המוסד לעלייה ב' בעיר סבונה באיטליה, ונרשמה על שם פינטר, יהודי שהתגורר באיטליה.

קורותיה
במקור הפליגה האוניה (בינואר 1946) תחת השם "אנצו סירני". לאחר שהגיעה לנמל חיפה הוחרמה על ידי השלטונות הבריטים, שוחררה לאחר מאבק משפטי ושמה שונה ל "בונים ולוחמים". רב החובל ושבעת המלחים היו איטלקים ומפקד האוניה היה משה רבינוביץ.

"בונים ולוחמים" הפליגה מיוגוסלביה בשעה 8:30 ב-18 בפברואר 1948, כשעל סיפונה 1002 נפש, רובם מבולגריה. הם נבחרו על פי מפתח מפלגתי: מפא"י - 207, השומר הצעיר - 204, מכבי צעיר - 86, ציונים כלליים  - 226, רוויזיוניסטים - 80, החלוץ - 174, הבלתי מפלגתיים - 35, השאר לא היו מאורגנים.
בין המעפילים היו רבים מבוגרי בית הספר "אורט" סופיה, וכן בעלי מקצועות חופשיים: רופאים, מהנדסים, רוקחים, ואקדמאים אחרים, בעלי מלאכה בתחומים שונים רובם צעירים עד גיל 30.

נתיב ההפלגה של האונייה החל בבקר (Bakar) אל ספלטו, שם ירדו ימאי-נווט ומעפיל חולה. משם המשיכה האונייה דרך מיצר אוטרנטו (Otranto) בין אלבניה לאיטליה, לאורך החוף היווני, האיים הא?יוניים קפלוניה (Cephalonia) וזנטה (Zante) לאורך חוף חצי האי פלופונז, כף מטפן, עד האי ספינזה (Sapientza) משם לאי קיטרה (Kithira) כף סידרוס (Sidheros) בקצה הצפוני – מזרחי של כרתים, ומשם לכיוון חופי הארץ.

ב-28 בפברואר בשעה 9:00, בהיות האונייה מול חוף ניצנים, התגלתה על ידי מטוס בריטי, ואחר כך הגיעה משחתת בריטי. מפקד האונייה הנחה את המעפילים שלא להתנגד או לגרום לעימות עם הכוחות הבריטים. בשעה 16:50 עלו חיילים בריטים על סיפון האונייה, ועד לשעות הערב היו חמש משחתות נוספות בקרבתה. לא התחולל עימות בין הכוחות הבריטים לבין המעפילים, והאונייה הפליגה תחת משמר לנמל חיפה. כאשר עלו הבריטים לאונייה נכנס מפקד האונייה למחבוא שהוכן, והמלווה השני ירד עם המעפילים אל החוף. שניהם חולצו על ידי צוות פועלים חברי "ההגנה" שעבדו בנמל וקשרו את האונייה אל מזח שבו.

המעפילים גורשו אל מחנות המעצר בקפריסין.




ביריה
שתף 

רקע
האונייה נבנתה מעץ, בשם "אקבל 2" (AKBel 2) בטורקיה בשנת 1896. נמל הבית שלה היה באיסטנבול. הייתה בעלת מנוע דיזל קטן ומשקלה 250 טון ועל פי גרסה אחרת 600 טון. האונייה נקראה "ביריה" על שם היישוב ביריה, שסימל בתודעת רבים ביישוב את המאבק לעלייה חופשית ולהתיישבות חופשית של יהודים בארץ ישראל.

תולדותיה
האונייה נרכשה על ידי אהוד אבריאל, איש המוסד לעליה ב', ביוני 1946. בנמל מרסיי, בתיווך סוכן יווני. לפי התכנון, היא נועדה לשמש אוניית עזר, אליה יועברו מעפילים בעיתוי מתאים, אולם לבסוף נבחרה לשמש כאוניית מעפילים. הוכנה להפלגת העפלה בנמל מרסיי, והוחזקה בסמוך לנמל. הבולשת הבריטית עקבה אחר פעולות המוסד במרסיי, וייתכן שידעה על הכנות האונייה. לעומת זאת, השלטונות הצרפתיים גילו יחס אוהד ומתחשב ושיתפו פעולה.

באונייה היו שני מחסנים גדולים, שבקירותיהם נוקבו פתחים לאוורור, והוכשרו לקליטת 450 נפש. תוכנן כי במהלך ההפלגה יתחלפו לסירוגין עם השאר שהיו על הסיפון. הוכנו מבני מתכת שעליהם ניתן היה להתקין במהירות דרגשי עץ ללינה. הוכנו באונייה ארגזי מזון ומכלי מים.

רב החובל היה טורקי ולצדו צוות של תשעה ימאים טורקים. מפקדי ההפלגה לשלביה היו איש הפלי"ם בצלאל דרורי ואחריו אריה פרידמן איש הפלי"ם, ולצדם יהושע רבינוביץ.

הפלגת ההעפלה של "ביריה" קשורה עם האוניה "בלבואה" ("Balboa, בהמשך שונה שמה ל"הגנה").  התוכנית הייתה שה"בלבואה" תיפגש עם "ביריה" בלב ים ותעביר אליה את המעפילים. 909 מעפילים עלו על ה"בלבואה" בנמל סט שבמפרץ ליון, כ-80 מילין מערבית למרסיי. למעלה ממחציתם היו יוצאי פולין, כ-200 נפש מצ'כוסלובקיה, 85 יוצאי הולנד והשאר מהונגריה, רומניה, גרמניה וארצות אחרות. כ-600 מהמעפילים היו חברי תנועות הנוער והמפלגות: השומר הצעיר, בית"ר, החלוץ והפועל המזרח. כמו כן הייתה קבוצת דתיים חרדים מ"אגודת ישראל" וקבוצה גדולה של פרטיזנים מאזור וילנה, ביניהם רעייתו של המשורר אבא קובנר. כ- 630 גברים ו-370 נשים, מרביתם צעירים עד גיל 30, למעלה מ- 50 קשישים וכ-20 ילדים. כמו כן נסעו בה יעקב פרנק, לימים חבר הכנסת, ששירת במרינס. שלושה ארצישראלים שלמדו בארצות הברית, והעיתונאי היהודי סטון, שחיבר אחר כך ספר על הפלגת אוניית המעפילים "הגנה". להפלגה הצטרף העיתונאי האמריקני היהודי י. פ. סטון, אשר כתב על ההעפלה בספרו "במחתרת לפלשתינה" (1946), והביע אהדה לסבלות הפליטים ניצולי השואה ולעניין הציוני.‏

המעפילים רוכזו במחנה בעיר לה סיוטה (La Ciotat) מזרחית למרסיי, ובבית החולים הצבאי סן ג'רום. הם הועברו באוטובוסים בשעות הלילה לנמל סט, והועלו לאונייה "בלבואה" , שיצאה למסע הפלגה לעבר נקודת המפגש שנקבעה מראש עם אוניית המעפילים "ביריה".

הדרך עברה ללא תקלות. ב- 26 ביוני הגיעה "בלבואה" לנקודת המפגש וההעברה עם "ביריה", שהגיעה ממרסיי. נקודת ההעברה הייתה כ- 25 מיל מחופי ארץ ישראל. שתי האוניות נצמדו דופן אל דופן, אך התברר כי יש הבדלי גובה בין שני הסיפונים, ולא ניתן היה להשתמש בגשר העץ שנבנה למעבר מאונייה לאונייה. על כן, הוחלט להעביר את המעפילים בשתי סירות מנוע שהיו על "בלבואה". הים סער, והיה חשש לפגיעה בסיפון. המעפילים החלו לעבור, אולם במהלך ההעברה דרש רב החובל הטורקי של "ביריה" עשרת אלפים לירות זהב, בטענה כי סכום זה הובטח לו.

לאחר שעלו המעפילים על סיפון "ביריה" חולקה להם מפה של האונייה, בה סומנו האולמות והמחסנים ודרגשי השינה. כל נוסע קיבל כרטיס ועליו מספר מאנשי צוות האונייה, שתיפקדו כסדרנים.

המעפילים הצטופפו באונייה הקטנה בתנאים קשים ביותר, נאבקו על גישה לאוויר הצח ועל עלייה לסיפון. לא היה די מזון ומים. מאוחר יותר נטתה הספינה ומים חדרו לתוכה. ומטוסים ומשחתת הגיעו, זיהו אותה ובחרו להתעלם מקיומה.

לאחר ימים אחדים בים נקלעה הספינה למצוקה, שכן לא התאימה להסעת מספר כה רב של נוסעים. קריאות SOS נשלחו, וכוחות בריטים הגיעו לסביבתה בשעות בין הערביים של 29 ביוני, לאחר שידור קריאת ס.או.ס., חג מטוס דו-מנועי מעל "ביריה". לאחר כשעה הצטרף אליו מטוס בעל ארבעה מנועים, ועם החשיכה ירה זיקוקים לעבר הספינה. למחרת בבוקר, 30 ביוני, במרחק 70-80 מיל, התקרבה המשחתת הבריטית וירגו R- 75. העיתונאי סטון קרא לעברה ברמקול. ה"וירגו" הורידה סירה עם שישה מלחים וקצין שביקשו לחקור את רב החובל, שדיבר טורקית בלבד. הם ביקשו אישורו לגרור את הספינה לחיפה, משום שהאונייה הייתה מחוץ למים הטריטוריאליים. נציגי המעפילים הסכימו שיגררו אותם וכן ביקשו מים ומזון, אך המלחים הבריטים עזבו בסירה למשחתת ולא חזרו יותר. לא ניתן לספינה סיוע במים ובמזון, או סיוע טכני בגרירה.

ב-1 ביולי 1946 הגיעה הספינה לנמל חיפה, שם נעצרו המעפילים. מכיוון שמחנות המעצר היו מלאים, עקב אירועי "השבת השחורה", שבה נעצרו אלפים מהנהגת היישוב וארגוני המחתרות, שוכנו המעפילים באוניית המעפילים "מקס נורדאו" שעגנה בנמל חיפה. לאחר מכן הועברו המעפילים למחנה המעצר בעתלית משם שוחררו בהדרגה, לאחר שניתנו להם אישורים לעלייה מתוך מכסת הסרטיפיקטים שהוקצבה ליהודים לאותה שנה.




בן הכט-אבריל
שתף 

רקע
האונייה נבנתה בשנת 1931 בגרמניה במספנות חברת "קרופ" (בגרמנית: Krupp) בגרמניה כיאכטה פרטית, בעלת תפוסה של 800 טון, ונקראה בשם "ארגוסי" ("Argosy“). במהלך מלחמת האזרחים בספרד היא שימשה את הרפובליקנים להברחת נשק, ולאחר מכן ב-1942 היא נמכרה לצי האמריקאי ושימשה בין השאר לניסויים של גילוי צוללות בעזרת סונאר.‏

בן הכט (או אבריל) הייתה אוניית מעפילים שאורגנה על ידי אנשי התנועה הרוויזיוניסטית, מהאוניות הבודדות שלא אורגנו על ידי אנשי המוסד לעליה ב' . האוניה נקראה על שם הסופר היהודי האמריקאי בן הכט, אשר הכנסות מחזהו המצליח "דגל נולד" הוקדשו ל"ליגה האמריקנית למען ארץ ישראל חופשית" (שמה המקורי באנגלית: "American League For a Free Palestine") של הלל קוק, אשר מימנה את רכישת האונייה.

קורותיה
בשנת 1946 נרכשה האונייה מעודפי צי ארצות הברית שלאחר תום מלחמת העולם השנייה.

ב-27 בדצמבר 1946 היא הפליגה דרך האוקיינוס האטלנטי לצרפת, כשהיא נושאת דגל של הונדורס. בפורט דה בוק היא הוסבה לקליטת מעפילים. רב החובל היה הרי הרשקוביץ, יהודי אמריקאי שהתנדב לעזור למפעל ההעפלה, לצדו צוות של 24 ימאים בהם כעשרה יהודים מתנדבים, ושני נורבגים בעלי אזרחות אמריקאית.
בספינה הוקמה "מפקדה" ובה שמונה חברים: מפקד הספינה, מפקד צבאי – אחראי על הקשר עם הבריטים במקרה עימות, "מקשר", מעין שר החוץ, שתפקידו קיום הקשר עם אנשי הצוות האמריקאים, מפקד חוליית שירותים (Quartermaster) לטיפול באספקה, אחראי ניקיון, אחראי על החלפת משמרות וחלוקת הזמן ורופא.

המעפילים נאספו על ידי אנשי המוסד לעליה ב'. חלקם שהו קודם במחנות פליטים באזור האמריקאי של גרמניה, והם יצאו באופן גלוי ממינכן דרך קרלסרוהה, באישור הצבא האמריקאי והצירות הצרפתית בפרנקפורט.
בליל 24-23 בפברואר 1947, חצו 535 מהם את הגבול הצרפתי ליד קל (Kehl). הם הוסעו ברכבת לגרנובל לשם הגיעו ב-24 בפברואר. 10 מהם נמלטו ולא הפליגו. 4 אחרים נשארו לטיפול רפואי. 45 מעפילים נאספו בגרנובל בעת שהותה של הקבוצה. 40 הגיעו ישירות לנמל פורט דה בוק.

האונייה הפליגה ב-1 במרץ 1947 בשעה 16:00 מצרפת. על פי העיתון "דבר" על סיפונה הפליגו כ-599 מעפילים: 385 גברים, 194 נשים ו-20 ילדים.‏
האונייה התגלתה על ידי כוחות צבא בריטים בשבת, 8 במרץ.‏ בשעה 10:00 חגו מעל הספינה שני מטוסים בריטים. ב-11:00 הגיעו שתי משחתות בריטיות שנצמדו לספינה משני צידיה, במרחק 50 מייל מהחוף. צוות הספינה החליט להתעלם מהמשחתות ומהקריאות ברמקול לכניעה. כוונתו הייתה להמתין במים בינלאומיים עד לרדת החשיכה, ולהפליג במהירות אל החוף.
בשעה 16:30, במרחק כ-13 מייל מהחוף, נחסמה דרכה על ידי שתי המשחתות. כ-100 חיילים בריטים מצוידים בנשק, רימוני גז מדמיע, אלות וכידונים, קפצו אל הסיפון. חלקם החזיקו זרנוקי מים. לא הייתה התנגדות של ממש מצד המעפילים. בשעה 19:30 הובאה הספינה לנמל חיפה.

המעפילים גורשו למחנות המעצר בקפריסין.




ברכה פולד
שתף 

רקע
האוניה נבנתה בשנת 1918 כאוניית משא עשוית ברזל וממונעת, בעלת שלושה תרנים ומפרשים, במספנת הרלינגן (Harlingen) בגרמניה. בעלת מנוע דיזל תוצאת חברת הומבולט (Humbolt) בגרמניה ותפוסה של 500 טון. שימשה כאונית משא. שמותיה הקודמים: Enrico, Alma, Jocelyn, Rotterdam, ו-Fenice. הייתה בבעלות חברה איטלקית בשם Campagnia Ggenovese di Armamento, ונמל הבית שלה היה גנואה.

קורותיה
האוניה נרכשה על ידי אנשי המוסד לעליה ב' עדה סרני ויהודה ארזי בנמל גנואה באיטליה, בפברואר 1946, והפליגה בפעם הראשונה כאניית מעפילים בשם אליהו גולומב.

לקראת הפלגת העפלה נוספת, הוסב שמה ל"ברכה פולד" על שם חברת הפלמ"ח ברכה פולד, שנהרגה מאש כוחות בריטיים בקרב ברחובות תל אביב בליל וינגייט.
לקראת הפלגה, כדי להסוות את זהותה, נוסרו שני התרנים הצדדיים והושאר התורן האמצעי, כמו כן הוכנו דרגשי שינה נוספים.

מפקד האונייה היה מנחם כהן איש הפלי"ם (שהיה לימים מפקדה הראשון של המשחתת אח"י אילת ק-40). צוות הימאים כלל רב חובל, שלושה מלחים ורב מלחים וטבח, כולם איטלקים.

העמסת המעפילים התבצעה בחשאי בנמל מולה דה בארי ליד מטפונטו (Metaponto), איטליה. המעפילים, 806 נפשות, היו ניצולי מחנות ריכוז ומחנות השמדה וחניכי תנועות הנוער. הם נאספו במחנות ב מג'נטה (Magenta) - מערבית למילנו, ומטפונטו - דרומית - מערבית לטראנטו, איטליה, והוסעו בכלי רכב אל נמל ההעמסה והועלו לאונייה על ידי סירות. לאחר עלייתם לסיפון התארגנו המעפילים בקבוצות לפי השתייכותם התנועתית.

האונייה יצאה לים ב-9 באוקטובר 1946. תחילה הפליגה ליעד שנקבע – ארבעה מיל דרומית למולודיזרי. שם נפגשה עם האונייה "אלברטינה" שהעבירה אליה 180 מעפילים נוספים. אחר כך המשיכה לאורך החוף עד כרתים, דרומית לרודוס, כף אנמור (החוף הדרומי של טורקיה), משם סביב לכף אנדריאס, בקצה הצפון מזרחי של קפריסין ודרומה במקביל לחוף הסורי.

במהלך ההפלגה התקלקל המנוע שמונה פעמים. התקלות הרבות עוררו חששות רבים אצל המעפילים וגרמו למתחים רבים. ליד האי ספינצ'ה (Sapientza) פרצה סערה עזה והמנוע התקלקל. קבוצת מעפילים פרצה לסיפון וניסתה להפנות את הספינה לחוף סמוך כדי להינצל, בסופו של דבר המנוע תוקן.

לקראת התקרבותה לחופי הארץ, תודרכו המעפילים להתנגד לכוחות הבריטים באופן סביל, כאשר יתפסו את האונייה.
ה"ברכה פולד" התגלתה תחילה על ידי מטוס בריטי, ואחר כך הצטרפו ללוותה שתי משחתות. ב-20 באוקטובר, הבריטים עלו על הסיפון והשתלטו על הספינה בלב ים. האונייה נגררה לנמל על ידי אונייה אחרת, כי המנוע של "ברכה פולד" פסק מלפעול. ב-22 באוקטובר הגיעה האוניה לנמל חיפה ושם היה עימות אלים, כשנעשו ניסיונות להוריד את המעפילים ממנה.




ברל כצנלסון
שתף 

רקע
שמה הקודם של הברל כצנלסון היה "דמטריוס". היא נבנתה בשנים 1938-1935 כספינת משא בנויה ברזל, באורך 30 מטר, תורן ראשי בגובה 15 מטר, תא ההגה במרכז האונייה, בעלת תפוסה של 180 טון, מנוע דיזל, 100 כוח סוס, והייתה מסוגלת למהירות של עד 8.5 קשר.
היא נרכשה ואורגנה להעפלה על ידי המוסד לעליה ב'. נקראה על שם ברל כצנלסון, ממנהיגיה הבולטים של תנועת העבודה והוגה דעות של הציונות הסוציאליסטית, והייתה האונייה הראשונה שנתפסה מאז סיום מלחמת העולם השנייה.

קורותיה
האוניה הוכנה להעפלה בפיראוס שביוון, החל בסתיו 1945. במחסן הראשי של האונייה, שמידותיו היו 12 מטר, סודרו מעל הרצפה שני דרגשי עץ עם מעבר ביניהם. במחסן הקטן שאורכו חמישה מטר סודר מקום לינה נוסף וכן מקום למצרכים. הוזמנו אניצי קש ובדים ברזנט לכיסוי דרגשי השינה, ונבנה מטבח.

ההכנות וההפלגה לא הופרעו על ידי השלטונות המקומיים, אולם נתגלו על ידי אנשי הבולשת הבריטים ערב צאתה להפלגה. יום לאחר הפלגת הספינה מיוון, זומן אהוד אבריאל, איש המוסד לעליה ב' למפקדת הצבא הבריטי באתונה, ושם נאמר לו על ידי קצין בולשת בריטי שעליו לעזוב את יוון בגלל אחריותו להפלגת "ברל כצנלסון".

מפקד האונייה היה משה רבינוביץ'. רב החובל, פטרו, והימאים היו יוונים.

המעפילים, כ-211 נפש, היו מיוון, רומניה, הונגריה, פולין, ויוגוסלביה. 131 מהמעפילים היו ניצולי מחנות ריכוז, 71 היו פרטיזנים, 9 שבויי מלחמה לשעבר, ו- 15 נאספו במסגרת ארגון עליית הנוער. הם נאספו במחנה ליד אתונה לשם הובאו בכלי רכב מוולוס (Volos) ומסלוניקי בצפון יוון למחנה באזור עגינת האונייה, דרומית מזרחית לאתונה. ההעלאה לאוניה נערכה בשעות הערב, באמצעות הסירות שהספינה הייתה מצוידת בהן ובוצעה על ידי צוות הימאים שבאונייה.

האוניה הפליגה מיוון בלילה בין ה-16 ל-17 בנובמבר 1945. נתיב ההפלגה המתוכנן היה מזרחית לרודוס ומשם בין רודוס לכרתים, לאורך החוף הדרומי של טורקיה, מצפון לקפריסין, ומשם לכיוון חופי ארץ ישראל.

ב-21 בנובמבר בשעה 16:30, בהיות הספינה בין קפריסין לחיפה, חג מעליה מטוס בריטי דו מנועי וב-22 בנובמבר בשעה 11:00 שוב הגיע מטוס, אך לא הבריטים לא מנעו את הגעת האוניה לחוף.

האונייה התקרבה לחוף ב-22 בנובמבר 1945 בשעה 16:00. בשעה 21:30 החלו להוריד את המעפילים אל החוף, באזור שבין סידני עלי לשפיים, באמצעות ארבע סירות שהגיעו מבסיס הפלי"ם בקיסריה. מעפילים הצליחו להגיע לחוף ולהתפזר ביישובי הסביבה.

כשהחלה ההורדה נתגלו כמה דייגים ערבים שהגיעו במקרה למקום. הם נעצרו עד גמר הפעולה, מלבד אחד שהצליח להימלט ולהודיע למשטרת סידנא עלי. בעקבות זאת בשעה 22:00 הגיעה משחתת בריטית לקרבת מקום והורידה סירה גדולה ובה עשרה חיילים מזוינים. באותה עת נותרו על הספינה רק 11 מעפילים ושני מלווים. 6 חיילים בריטים עלו על הסיפון.

שתי סירות פלי"ם שהעבירו את אחרוני המעפילים לחוף נתפסו בים הפתוח, 12 אנשי צוותן נעצרו והועברו למחנה המעצר בלטרון, ביניהם שני מפקדי הסירות יוסף אלמוג ויוסף דרור. 11 מעפילים שנשארו על הספינה הועברו למחנה המעצר בעתלית.




ג`יפו
שתף 

"ג'יפו 1"
יצאה מנמל קונסטנצה (רומניה) ב-5 בדצמבר 1938 כשעל סיפונה 734 מעפילים.

הגיעה אל מול חופי נתניה – מחוץ למים הטריטוריאליים של ארץ ישראל ובעזרת ה"ארטימיזיה" הורידה את מעפיליה ב-3 גיחות לחוף נתניה.

"ג'יפו 2"
יצאה מנמל קונסטנצה (רומניה) בפברואר 1938 כשעל סיפונה 710 מעפילים.

האונייה הפליגה לנקודת מפגש עם האונייה "קאטינא". השתיים נפגשו והג'יפו סיפקה לקאטינה תרופות, מזון וסירות. לאחר מכן המשיכו יחד, הג'יפו הפליגה ראשונה והקאטינה 10 שעות אחריה.

ב-10 במרץ, ליד כרתים עלתה הג'יפו 2 על שירטון, הדפנות נפרצו, מים חדרו לתוכה והיא החלה לנטות על צידה. לאחר מספר שעות הגיעה הקאטינה וקלטה אליה את מעפילי ג'יפו.

 

מצגת על אוניות העפלה הבלתי ליגליות בין השנים 1934 - 1939

נוצר על ידי: דב בן-שי.
מספר תמונות: 78.

זמן עליית המצגת 25-20 שניות. מומלץ ללחוץ על אפשרות SAVE לשמירת המצגת במחשבך.
לכניסה למצגת - לחצו כאן









 
הצטרפו אלינו גם בפייסבוק
עדכונים - בלוגים - אירועים - אלבומי תמונות - סרטונים נדירים


שלח דף זה לחבר תגובות, הערות, והוספת מידע, מושגים ונושאים למנוי חינם על מגזין הנוסטלגיה"כובע טמבל" הוסף למועדפים



כל הזכויות שמורות © לאתר נוסטלגיה אונליין ו/או לבעלי התכנים, הדימויים והתצלומים.