חיפוש:   בכל האתר  בשמות הערכים  בקרדיטים     חפש  |  חיפוש תמונות בנושא:   חפש
   מפת האתר  |   כרגע באתר: 143 מבקרים   |  כניסה לדף האישי    
עורך: דייויד סלע
דבר העורך כתבו לעורך
| עמוד הבית | מי אנחנו | מרכז מידע לגולש | על נוסטלגיה ורטרו | קרדיטים | צרו קשר | גולשים כותבים
 

+   אביזרים וחפצים
+   אוספים ותחביבים
+   אז - וכעת
+   אירועים ושנים
+   ארכיון האישים
+   ארכיון הוידאו
+   ארכיון הישראליאנה
+   ארכיון הכרזות
+   ארכיון המצגות
+   ארכיון הקול
+   אתרי נוסטלגיה
+   בידור ופנאי
+   בקיבוץ
+   בריאות, טיפוח וניקיון
+   בשכונה
+   בתים ומבנים מספרים
+   גלויות בולים וסמלים
+   דירה ובניין
+   היום בהיסטוריה
+   המקום בו גרנו
+   העפלה ועליות לא”י
+   חג ומועד
+   טלוויזיה ורדיו
+   ילדות נשכחת
+   לבוש אופנה והנעלה
+   מוזיקה שיר וזמר
+   מזון ומשקה
+   משחקים וצעצועים
+   מתחם מורים
+   נוסטלגיה בצה”ל
+   ספורט
+   ספרות נוסטלגית
+   עבודה ומלאכה
+   פוליטיקה ובחירות
+   רדיו נוסטלגיה
+   רכב ותחבורה
+   רשת חברתית
+   שונות
+   שירותי גולש
+   שפה עברית
+   תיאטרון עברי
+   תקשורת מדיה ופרסום

האתר מוקדש לזכרו של
 יוסי פשרמן (פשי) ז"ל
2003 – 1954

מעל ל - 1100
סרטוני וידאו נוסטלגיים
בארכיון הוידאו שבאתר

יום העצמאות ה-7
 

הצוללת דקר
 

תל אביב הקטנה
 
 



אוניות מעפילים

ברכה פולד
שתף 

רקע
האוניה נבנתה בשנת 1918 כאוניית משא עשוית ברזל וממונעת, בעלת שלושה תרנים ומפרשים, במספנת הרלינגן (Harlingen) בגרמניה. בעלת מנוע דיזל תוצאת חברת הומבולט (Humbolt) בגרמניה ותפוסה של 500 טון. שימשה כאונית משא. שמותיה הקודמים: Enrico, Alma, Jocelyn, Rotterdam, ו-Fenice. הייתה בבעלות חברה איטלקית בשם Campagnia Ggenovese di Armamento, ונמל הבית שלה היה גנואה.

קורותיה
האוניה נרכשה על ידי אנשי המוסד לעליה ב' עדה סרני ויהודה ארזי בנמל גנואה באיטליה, בפברואר 1946, והפליגה בפעם הראשונה כאניית מעפילים בשם אליהו גולומב.

לקראת הפלגת העפלה נוספת, הוסב שמה ל"ברכה פולד" על שם חברת הפלמ"ח ברכה פולד, שנהרגה מאש כוחות בריטיים בקרב ברחובות תל אביב בליל וינגייט.
לקראת הפלגה, כדי להסוות את זהותה, נוסרו שני התרנים הצדדיים והושאר התורן האמצעי, כמו כן הוכנו דרגשי שינה נוספים.

מפקד האונייה היה מנחם כהן איש הפלי"ם (שהיה לימים מפקדה הראשון של המשחתת אח"י אילת ק-40). צוות הימאים כלל רב חובל, שלושה מלחים ורב מלחים וטבח, כולם איטלקים.

העמסת המעפילים התבצעה בחשאי בנמל מולה דה בארי ליד מטפונטו (Metaponto), איטליה. המעפילים, 806 נפשות, היו ניצולי מחנות ריכוז ומחנות השמדה וחניכי תנועות הנוער. הם נאספו במחנות ב מג'נטה (Magenta) - מערבית למילנו, ומטפונטו - דרומית - מערבית לטראנטו, איטליה, והוסעו בכלי רכב אל נמל ההעמסה והועלו לאונייה על ידי סירות. לאחר עלייתם לסיפון התארגנו המעפילים בקבוצות לפי השתייכותם התנועתית.

האונייה יצאה לים ב-9 באוקטובר 1946. תחילה הפליגה ליעד שנקבע – ארבעה מיל דרומית למולודיזרי. שם נפגשה עם האונייה "אלברטינה" שהעבירה אליה 180 מעפילים נוספים. אחר כך המשיכה לאורך החוף עד כרתים, דרומית לרודוס, כף אנמור (החוף הדרומי של טורקיה), משם סביב לכף אנדריאס, בקצה הצפון מזרחי של קפריסין ודרומה במקביל לחוף הסורי.

במהלך ההפלגה התקלקל המנוע שמונה פעמים. התקלות הרבות עוררו חששות רבים אצל המעפילים וגרמו למתחים רבים. ליד האי ספינצ'ה (Sapientza) פרצה סערה עזה והמנוע התקלקל. קבוצת מעפילים פרצה לסיפון וניסתה להפנות את הספינה לחוף סמוך כדי להינצל, בסופו של דבר המנוע תוקן.

לקראת התקרבותה לחופי הארץ, תודרכו המעפילים להתנגד לכוחות הבריטים באופן סביל, כאשר יתפסו את האונייה.
ה"ברכה פולד" התגלתה תחילה על ידי מטוס בריטי, ואחר כך הצטרפו ללוותה שתי משחתות. ב-20 באוקטובר, הבריטים עלו על הסיפון והשתלטו על הספינה בלב ים. האונייה נגררה לנמל על ידי אונייה אחרת, כי המנוע של "ברכה פולד" פסק מלפעול. ב-22 באוקטובר הגיעה האוניה לנמל חיפה ושם היה עימות אלים, כשנעשו ניסיונות להוריד את המעפילים ממנה.




ברל כצנלסון
שתף 

רקע
שמה הקודם של הברל כצנלסון היה "דמטריוס". היא נבנתה בשנים 1938-1935 כספינת משא בנויה ברזל, באורך 30 מטר, תורן ראשי בגובה 15 מטר, תא ההגה במרכז האונייה, בעלת תפוסה של 180 טון, מנוע דיזל, 100 כוח סוס, והייתה מסוגלת למהירות של עד 8.5 קשר.
היא נרכשה ואורגנה להעפלה על ידי המוסד לעליה ב'. נקראה על שם ברל כצנלסון, ממנהיגיה הבולטים של תנועת העבודה והוגה דעות של הציונות הסוציאליסטית, והייתה האונייה הראשונה שנתפסה מאז סיום מלחמת העולם השנייה.

קורותיה
האוניה הוכנה להעפלה בפיראוס שביוון, החל בסתיו 1945. במחסן הראשי של האונייה, שמידותיו היו 12 מטר, סודרו מעל הרצפה שני דרגשי עץ עם מעבר ביניהם. במחסן הקטן שאורכו חמישה מטר סודר מקום לינה נוסף וכן מקום למצרכים. הוזמנו אניצי קש ובדים ברזנט לכיסוי דרגשי השינה, ונבנה מטבח.

ההכנות וההפלגה לא הופרעו על ידי השלטונות המקומיים, אולם נתגלו על ידי אנשי הבולשת הבריטים ערב צאתה להפלגה. יום לאחר הפלגת הספינה מיוון, זומן אהוד אבריאל, איש המוסד לעליה ב' למפקדת הצבא הבריטי באתונה, ושם נאמר לו על ידי קצין בולשת בריטי שעליו לעזוב את יוון בגלל אחריותו להפלגת "ברל כצנלסון".

מפקד האונייה היה משה רבינוביץ'. רב החובל, פטרו, והימאים היו יוונים.

המעפילים, כ-211 נפש, היו מיוון, רומניה, הונגריה, פולין, ויוגוסלביה. 131 מהמעפילים היו ניצולי מחנות ריכוז, 71 היו פרטיזנים, 9 שבויי מלחמה לשעבר, ו- 15 נאספו במסגרת ארגון עליית הנוער. הם נאספו במחנה ליד אתונה לשם הובאו בכלי רכב מוולוס (Volos) ומסלוניקי בצפון יוון למחנה באזור עגינת האונייה, דרומית מזרחית לאתונה. ההעלאה לאוניה נערכה בשעות הערב, באמצעות הסירות שהספינה הייתה מצוידת בהן ובוצעה על ידי צוות הימאים שבאונייה.

האוניה הפליגה מיוון בלילה בין ה-16 ל-17 בנובמבר 1945. נתיב ההפלגה המתוכנן היה מזרחית לרודוס ומשם בין רודוס לכרתים, לאורך החוף הדרומי של טורקיה, מצפון לקפריסין, ומשם לכיוון חופי ארץ ישראל.

ב-21 בנובמבר בשעה 16:30, בהיות הספינה בין קפריסין לחיפה, חג מעליה מטוס בריטי דו מנועי וב-22 בנובמבר בשעה 11:00 שוב הגיע מטוס, אך לא הבריטים לא מנעו את הגעת האוניה לחוף.

האונייה התקרבה לחוף ב-22 בנובמבר 1945 בשעה 16:00. בשעה 21:30 החלו להוריד את המעפילים אל החוף, באזור שבין סידני עלי לשפיים, באמצעות ארבע סירות שהגיעו מבסיס הפלי"ם בקיסריה. מעפילים הצליחו להגיע לחוף ולהתפזר ביישובי הסביבה.

כשהחלה ההורדה נתגלו כמה דייגים ערבים שהגיעו במקרה למקום. הם נעצרו עד גמר הפעולה, מלבד אחד שהצליח להימלט ולהודיע למשטרת סידנא עלי. בעקבות זאת בשעה 22:00 הגיעה משחתת בריטית לקרבת מקום והורידה סירה גדולה ובה עשרה חיילים מזוינים. באותה עת נותרו על הספינה רק 11 מעפילים ושני מלווים. 6 חיילים בריטים עלו על הסיפון.

שתי סירות פלי"ם שהעבירו את אחרוני המעפילים לחוף נתפסו בים הפתוח, 12 אנשי צוותן נעצרו והועברו למחנה המעצר בלטרון, ביניהם שני מפקדי הסירות יוסף אלמוג ויוסף דרור. 11 מעפילים שנשארו על הספינה הועברו למחנה המעצר בעתלית.




ג`יפו
שתף 

"ג'יפו 1"
יצאה מנמל קונסטנצה (רומניה) ב-5 בדצמבר 1938 כשעל סיפונה 734 מעפילים.

הגיעה אל מול חופי נתניה – מחוץ למים הטריטוריאליים של ארץ ישראל ובעזרת ה"ארטימיזיה" הורידה את מעפיליה ב-3 גיחות לחוף נתניה.

"ג'יפו 2"
יצאה מנמל קונסטנצה (רומניה) בפברואר 1938 כשעל סיפונה 710 מעפילים.

האונייה הפליגה לנקודת מפגש עם האונייה "קאטינא". השתיים נפגשו והג'יפו סיפקה לקאטינה תרופות, מזון וסירות. לאחר מכן המשיכו יחד, הג'יפו הפליגה ראשונה והקאטינה 10 שעות אחריה.

ב-10 במרץ, ליד כרתים עלתה הג'יפו 2 על שירטון, הדפנות נפרצו, מים חדרו לתוכה והיא החלה לנטות על צידה. לאחר מספר שעות הגיעה הקאטינה וקלטה אליה את מעפילי ג'יפו.

 

מצגת על אוניות העפלה הבלתי ליגליות בין השנים 1934 - 1939

נוצר על ידי: דב בן-שי.
מספר תמונות: 78.

זמן עליית המצגת 25-20 שניות. מומלץ ללחוץ על אפשרות SAVE לשמירת המצגת במחשבך.
לכניסה למצגת - לחצו כאן




גאולה
שתף 

רקע
האוניה נבנתה בשנת 1907 ויועדה לספינת משמר חופים של הצבא האמריקאי. שמה לפני הרכישה היה פ??דו?ק?ה (Paducah). כשמה של עיר נמל בארצות הברית, במפגש נהרות אוהיו וטנסי. במלחמת העולם הראשונה והשנייה שימשה לסיור חופים ואימון תותחנים.
האונייה הוצאה למכירה, ונרכשה בארצות הברית על ידי חברת Weston Trading Co, חברה מסחרית רשומה ששימשה את פעילות המוסד לעליה ב'.

האוניה נקראה על שם מושג הגאולה בתרבות היהודית.

קורותיה
באוניה אורגנה על ידי המוסד לעלייה ב'. כבר בנמל בו נרכשה בארה"ב החלו והכנת האוניה להעפלה בפיקודו של גדעון (גדע) שוחט ונבנתה קונסטרוקציה על הסיפון והאוניה צויידה במזון ובבולי עץ.
במאי 1947 יצאה האוניה מנמל מיאמי בדגל פנמה לאירופה. עברה בנמל הורטה (Horta), נמל ליסבון והגיעה לנמל ביון במפרץ בסקיה, בחוף המערבי של צרפת ומשם ב-4 באוגוסט הגיעה האונייה לנמל בורגס בבולגריה.

מפקד האונייה היה איש הפלי"ם מוקה לימון, ולצדו חיים וינשלבוים (סולל) איש הפלי"ם גם הוא, והגדעונים היו מנחם קלר ובנימין קלברש. רב החובל היה אזרח אמריקאי, קפטן רודולף (רודי) פצרט (Capt. Rudolph W. Patzert) ‏ ולצדו צוות ימאים מבני אומות אחדות ובהם שני ספרדים ושני יהודים אמריקנים.

המעפילים, כ-1,388 נפש, היו יהודים שבאו מרומניה. חלקם השתייכו לארגונים ולמפלגות שונות כגון "דרור", "בורוכוב", "משמר", "העובד", "הפועל הציוני", "מזרחי", "בני עקיבא", ו"אגודת ישראל". כמאתיים מהם היו ילדים ונערים, וחלק מהנשים היו הרות.

הרקע להפלגת האוניה קשור בפעילות מדינית רחבה: מיולי 1947 החלו מגעים בין שליחי המוסד לעלייה ב' בבולגריה, שייקה דן ואפרים שילה עם שלטונות בולגריה במטרה למצב את בולגריה כאתר יציאה להעפלה מאירופה. הם הסתייעו בד"ר ברוך קונפינו, אשר היו לו קשרים ענפים במנגנוני הביטחון הבולגריים.
ראשי מנגנוני ביטחון הפנים בבולגריה שיתפו פעולה עם אנשי המוסד לעלייה ב', בין השאר משום שהוצעה להם תמורה בסך 20 דולרים אמריקניים בגין כל מעפיל. סוכם ש-4,000 מעפילים מרומניה יגיעו לנמל ג'יורג'יו, ממנו יעברו לרוסה ומשם ברכבות יגיעו לנמל בורגס.

שלטונות בולגריה הודיעו לשייקה דן, ככל הנראה בהנחיית הסובייטים, כי לא יאפשרו לאוניות בריטיות לפטרל בקרבת מי החופים הבולגריים ולסכל את ההפלגה.‏

ה"גאולה" הפליגה ב-26 בספטמבר בשעה 5:00. בצוותא יחד עמה הפליגה האונייה "מדינת היהודים". נתיב ההפלגה המתוכנן מנמל בורגס, כלל שיט לכיוון מיצר הבוספורוס, לשם הגיעה ב-27 בספטמבר בערב. משם נעה לכיוון מיצרי הדרדנלים, שאליהם הגיעה ב-28 בספטמבר. באותו יום, אחר הצהרים, הגיע מברק עם הוראה לשנות את שם האונייה ל"גאולה".
כאשר יצאה האוניה מהדרדנלים, המתינה לה משחתת בריטית ואליה הצטרפו משחתות נוספות. "גאולה" המשיכה בשיט דרך הים האגאי. במיצר רודוס – סקרפנטו (Karpathos) נפרדו מ"מדינת היהודים" שהמשיכה לכיוון תל אביב, ואילו "גאולה" המשיכה לכיוון חיפה.

המוסד לעלייה ב' תכנן ואף הורה להעביר את מעפילי "גאולה" לאונייה מדינת היהודים בלב ים, אולם התוכנית לא יצאה לפועל בגלל הצפיפות הרבה. המפעילים תודרכו להתנגד באופן פעיל לתפיסת האונייה, אבל להפסיק את ההתנגדות אם תהיה סכנה לחיי אדם. המעפילים נצטוו להימנע משימוש בנשק חם ואף להסתירו מעיני הבריטים כאשר יעלו על הסיפון. וכן, להתנגד לבריטים באופן סביל בנמל חיפה בעת ההעברה לאונית הגירוש לקפריסין.

בסמוך להגעתה לנמל חיפה, הגיעו חמש משחתות בריטיות, ואחת מהן נגחה באונייה והבריטים השתלטו עליה ללא התנגדות. ב-2 באוקטובר נגררה האונייה לנמל חיפה בליווי 7 משחתות.

1,347 מעפילים גורשו למחנות המעצר בקפריסין באונייה בריטית, 41 מעפילים הועברו למחנה המעצר בעתלית.




גבריאלה.
שתף 

רקע
האוניה נרכשה בפיראוס שביוון, על ידי איש הפלי"ם לוי שבט (שוורץ), באמצעות מתווך יווני בשם חרילוס הורטיס (Harillos Hortis), שכינוי היה "הנספח". הייתה זאת אוניית עץ בעלת תורן אחד שהונעה על ידי דיזל ומפרשים. במקור הפליגה תחת דגל יוון ובאחד מגלגוליה השתתפה בשוד ימי.

קורותיה
האונייה צוידה בסירת הצלה אחת לשמונה נפשות, וסודרו בה 40 מקומות שינה, מטבח קטן ושירותים. המעפילים, כארבעים נפשות, היו ניצולי השואה, חלקם מיוון והשאר מארצות אחדות באירופה; השתייכו בחלקם לתנועות נוער ומפלגות: 26 - הקיבוץ המאוחד, 9 - השומר הצעיר, 5 - בודדים. גילם הממוצע של המעפילים היה 25.

העלאת מעפילים התבצעה במפרץ קטן ליד פיראוס. השלטונות לא ידעו על ההפלגה שנעשתה בחשאי. המעפילים נאספו בקרבת מקום ההפלגה, בו הוקם מחנה הכשרה במסווה של עריכת פיקניק.

האונייה יצאה מנמל פיראוס ב-2 בספטמבר 1945 אל הים האגאי, ומשם לקפריסין ועד קיסריה.
ב-9 בספטמבר הגיעה אל מול ראש הכרמל, שם אמורה הייתה לפגוש סירה ובעזרתה להוריד את המעפילים. בנוסף לכך, נקבע שתובער מדורה על החוף 2.5 קילומטרים צפונית לגבעת אולגה. סימן הזיהוי היה מכנסיים על תורן הספינה, כדי להבדילה מסירות דייג של ערבים מקומיים.

ארבעה בני אדם – דב מגן (ברצ'יק), יואש צידון (צ'אטו), משה רבינוביץ' ומכונאי משדות ים יצאו בסירה בערב ראש השנה להיפגש עם "גבריאלה", אולם הפגישה לא התקיימה, משום שהאונייה לא נמצאה.

לבסוף, "גבריאלה" הגיעה בכוחות עצמה לחוף קיסריה, והמעפילים ירדו ממנה. לאחר ההורדה נשלחו אליה חביות דלק כדי שתוכל לחזור ליוון.

בהמשך השתתפה האונייה במספר הפלגות כאוניית עזר לאוניות מעפילים אחרות.




דב הוז
שתף 

רקע
דב הוז אניית חופים עשויה עץ, נבנתה בשנת 1946, בעלת מנוע דיזל מדגם אנסלדו, סיפון אחד. שמה הקודם היה Fede. שמה שונה לדה הוז ע"ש מנהיג בתנועת העבודה בארץ ישראל.

קורותיה
האוניה נרכשה על ידי אנשי המוסד לעליה ב': עדה סרני ויהודה ארזי בעיר אונליה (Oneglia) סמוך לגבול הצרפתי. הרכישה התבצעה באמצעות אזרחית איטלקייה ששימשה כאשת קש, בחברת "דאקו פרסו מוסו מארקוצ'י" ("Dacco Presso Musso Marcutchi") בנמל סבונה.

מנמל סבונה הפליגה האונייה בעזרת סוכן איטלקי, למפרץ פירלי. הסוכן הבטיח מראש שהשלטונות לא יפריעו, והשיג שיתוף פעולה מצדם. אנשי המוסד לעליה ב' גייסו מהנדס יהודי מטורינו, שתכנן מבנה באונייה, שעליו הונחו דרגשי עץ ללינה, כמו כן הורכבו מכלי מים נוספים. הובאה אספקה: 4 טון מים, 20 טון דלק ל-38 יום, ומזון ל-15 יום.

בעת ההכנות התפוצץ בקרבת הספינה מוקש ימי אקוסטי, שהופעל כנראה בעקבות הפעלת מנוע האונייה. והפיצוץ גרם למותם של ארבעה פועלי מספנה מקומיים. בעקבות זאת, הועברה הספינה במסדרון ימי, בין מוקשים, בנתיב שבין אונליה ל-לימבינו, משם לנמל לה ספציה, ושם נבנו באונייה תוספות נוספות.

המעפילים, כ-675 נפש, הגיעו ממדינות מזרח ומרכז אירופה. הם היו חניכי תנועות נוער, פרטיזנים וניצולי גטאות ומחנות השמדה, בקשת גילאים רחבה. הם נאספו במחנות בעיר מג'נטה (Magenta) , ליד רומא, ובעיר טרדאטה (Tradate) כשני קילומטרים צפונית ללה ספציה. המחנות נשכרו על ידי אנשי המוסד. משם הוסעו במשאיות של הצבא הבריטי ש"הושאלו" על ידי קבוצת חיילים ארץ ישראלים ששירתו בצבא הבריטי.

בעיר הופצה שמועה כי התארגנות האונייה נועדה למלט גרמנים ואיטלקים חברי המפלגה הנאצית והפשיסטית מהעמדה לדין, משפט ועונש על פשעי מלחמה שביצעו באירופה בתקופת מלחמת העולם השנייה. השמועות כנגד המעפילים היו ניצניה של פרשת לה ספציה. בעקבות זאת ניסו השלטונות האיטלקים למנוע את הפלגת האוניה. המשטרה האיטלקית השתלטה על "דב הוז" ועל אוניית המעפילים "אליהו גולומב" אשר עגנו סמוכות זו לזו בנמל לה ספציה, ובמקביל עצרה המשטרה בריטית את שיירת המשאיות בתנועתה לכיוון האוניה.

יהודה ארזי, האחראי למבצע כולו מטעם המוסד לעליה ב', הצליח לשכנע את השוטרים האיטלקים כי השיטה הטובה ביותר לטיפול באירוע היא ריכוזם באוניות. המעפילים עלו אל האוניות והתארגנו לקבוצות.
הבריטים ששלטו אז באיטליה שלטון צבאי ניסו כל דרך לעצור את ההפלגה: כוח בריטי חמוש עלה לספינות כדי לחפש מזון וציוד צבאי בריטי החשודים כגנובים. מיותר לציין שנמצאו מצרכים רבים.

לנוכח העיכובים וההפרעות להפלגתם לארץ ישראל, הכריזו המעפילים על שביתת רעב.‏ מחאתם של המעפילים זכתה להד תקשורתי רב. היישוב העברי הפגין הזדהות עם המעפילים, כך למשל, יום ראשון י"ג בניסן תש"ו 14 באפריל 1946 הוכרזו כיום שביתת מסחר וצום ומנהיגי היישוב הביעו בפומבי את מורת רוחם מעיכוב המעפילים בלה ספציה. ‏

עד ה-17 באפריל התנהל משא ומתן סוער על עתיד שתי האוניות, שבו היו מעורבות ממשלות בריטניה ואיטליה ואישי ציבור ברחבי העולם. לבסוף האונייה הפליגה מאיטליה ב-8 במאי 1946 ועל סיפונה 675 מעפילים. מפקד ההפלגה באנייה "דב הוז" היה אליעזר קליין (טל) איש הפלי"ם, ולצדו הגדעוני גרשון עציון. צוות ההשטה כלל רב חובל ושנים עשר מלחים איטלקים. ב-13 במאי הגיע האוניה לחיפה. המעפילים ירדו בשקט ובסדר, ונרשמו על חשבון מכסת הרישיונות השנתית של ממשלת המנדט.









 
הצטרפו אלינו גם בפייסבוק
עדכונים - בלוגים - אירועים - אלבומי תמונות - סרטונים נדירים


שלח דף זה לחבר תגובות, הערות, והוספת מידע, מושגים ונושאים למנוי חינם על מגזין הנוסטלגיה"כובע טמבל" הוסף למועדפים



כל הזכויות שמורות © לאתר נוסטלגיה אונליין ו/או לבעלי התכנים, הדימויים והתצלומים.