חיפוש:   בכל האתר  בשמות הערכים  בקרדיטים     חפש  |  חיפוש תמונות בנושא:   חפש
   מפת האתר  |   כרגע באתר: 166 מבקרים   |  כניסה לדף האישי    
עורך: דייויד סלע
דבר העורך כתבו לעורך
| עמוד הבית | מי אנחנו | מרכז מידע לגולש | על נוסטלגיה ורטרו | קרדיטים | צרו קשר | גולשים כותבים
 

+   אביזרים וחפצים
+   אוספים ותחביבים
+   אז - וכעת
+   אירועים ושנים
+   ארכיון האישים
+   ארכיון הוידאו
+   ארכיון הישראליאנה
+   ארכיון הכרזות
+   ארכיון המצגות
+   ארכיון הקול
+   אתרי נוסטלגיה
+   בידור ופנאי
+   בקיבוץ
+   בריאות, טיפוח וניקיון
+   בשכונה
+   בתים ומבנים מספרים
+   גלויות בולים וסמלים
+   דירה ובניין
+   היום בהיסטוריה
+   המקום בו גרנו
+   העפלה ועליות לא”י
+   חג ומועד
+   טלוויזיה ורדיו
+   ילדות נשכחת
+   לבוש אופנה והנעלה
+   מוזיקה שיר וזמר
+   מזון ומשקה
+   משחקים וצעצועים
+   מתחם מורים
+   נוסטלגיה בצה”ל
+   ספורט
+   ספרות נוסטלגית
+   עבודה ומלאכה
+   פוליטיקה ובחירות
+   רדיו נוסטלגיה
+   רכב ותחבורה
+   רשת חברתית
+   שונות
+   שירותי גולש
+   שפה עברית
+   תיאטרון עברי
+   תקשורת מדיה ופרסום

האתר מוקדש לזכרו של
 יוסי פשרמן (פשי) ז"ל
2003 – 1954

מעל ל - 1100
סרטוני וידאו נוסטלגיים
בארכיון הוידאו שבאתר

יום העצמאות ה-7
 

הצוללת דקר
 

תל אביב הקטנה
 
 



אוניות מעפילים

הגנההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

כללי
הספינה נבנתה בשנת 1943 במספנה בקנדה, את תחילת דרכה היא עשתה תחת השם "נורסיד" Norsyd בשירות הצי הקנדי במלחמת העולם השנייה.
לאחר המלחמה נרכשה על ידי המוסד לעליה ב' במטרה להשתמש בה להבאת מעפילים מאירופה לארץ ישראל.

קורותיה
 ב-24 ביולי 1946 הפליגה הספינה מיוגוסלביה כשעל סיפונה 2678 מעפילים למרות שהיא הותקנה להובלת 1800 איש בלבד.

לאחר חמישה ימי הפלגה כאשר התקרבה לחופי הארץ נתגלתה על ידי הבריטים, אנשיה לא הורשו לרדת מהאונייה במשך יומיים, אך לאחר מכן קיבלו את האישור לרדת לחוף והם הגיעו למחנה המעפילים בעתלית. הספינה הוחרמה על ידי חיל הים הבריטי.




החייל העבריהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

רקע
אוניית קיטור שנבנתה ממתכת. הנעה על ידי פחם. בעלת תפוסה של 800-600 טון. מהירות 11-10 קשר. שמה הקודם היה ארלנה.

האוניה נרכשה על ידי שמריה צמרת באמצעות מתווך יווני. המתווך העביר את האונייה ממקום רכישתה לנמל מרסיי. בנמל ההכנה הצטיידה האונייה במזון, מים ו-300 טון פחם אשר אוחסן בתחתית הכפולה של הספינה. הפחם הועבר פנימה בעבודת ידיים. הוכשרו כ-500 מקומות לינה בתוך שלושה מחסנים ובמקומות אחרים באונייה. כן צוידה במזון ומים ל-3 שבועות. רב החובל היה יווני ולצדו צוות של תשעה יוונים.

512 המעפילים היו חברי תנועות נוער וקרובי חיילים בבריגאדה היהודית, רובם ככולם ניצולי השואה, שהגיעו כפליטים לשבדיה.

קורותיה
האוניה הפליגה ב-14 ביולי 1946 בשעה 6:00 בבוקר מנמל אנטוורפן. בליל ההפלגה התברר שהצוות הזר ורב החובל מסרבים להפליג אלא אם יובטח להם בונוס מיוחד. זאת מפני שחששו להיתפס בידי הבריטים. הם גם דרשו לעגון בקרבת חופי הארץ ולא להגיע לחוף עצמו. וילי כץ, שהיה הנציג של המוסד באנטוורפן ותיאם את העניינים הארגוניים, הבטיח שישלם להם בהגיעם לארץ. לאחר מכן הפליגה האונייה ללא הפרעות דרך הים הצפוני, התעלה האנגלית, מיצר גיברלטר, הים התיכון צפונה לכרתים, מצפון לקפריסין ודרומה לכיוון חיפה. וילי כץ הבטיח לרב החובל שבנקודה מסוימת בין קפריסין לסוריה יעברו המעפילים לספינה אחרת, ואילו "החייל העברי" תחזור עם צוות הימאים, אך להבטחה לא היה כיסוי ומטרתה רק לשכנע את הצוות להפליג, והתוכנית לא יצאה לפועל.

במהלך ההפלגה דרשו הקצינים והמלחים להפליג לקפריסין. המלווים גיבשו תוכנית להשתלט על הצוות בסמוך לחופי הארץ ולהוביל את האונייה לבד. בסיכום עם רב החובל והצוות, תוכנן להגיע למרחק 20 מייל מערבית לראש הנקרה ולהמתין שם לסירות שתיקחנה את הצוות. למעשה לא הייתה כוונה לבצע תוכנית זו, אלא רק לשכנע בכך את הצוות להשיט את האונייה לכיוון חופי הארץ. בקרבת כרתים החלו רב החובל והקצינים לשאול היכן האונייה שעתידים לפגוש, ואז השתלטו המלווים אנשי המוסד לעליה ב' והפלי"ם על האונייה והכריחו את הצוות להשיט אותה לארץ. ההשתלטות נעשתה בעזרת קבוצה 40 מעפילים מצוידים באלות, בין הקצה הדרומי של קפריסין לחוף לבנון.
ביום הרביעי להפלגה, במפרץ בסקיה, נתקלה "החייל העברי" בשייטת של הצי הספרדי. המעפילים הסתתרו מתחת לסיפון האונייה, והאונייה המשיכה בדרכה מבלי הפרעה.

האונייה הגיעה לנמל חיפה, ב-31 ביולי. המשטרה הבריטית עצרה את כל נוסעי האונייה. ב-2 באוגוסט הורדו חולים, זקנים וילדים והורשו להצטרף אל היישוב. שאר המעפילים הועברו למחנה המעצר בעתלית.




הילדההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

הילדה הייתה אוניית מעפילים, שאורגנה על ידי המוסד לעליה ב' של "ההגנה".

728 המעפילים היו פליטים יהודים, שברחו מאזורי הכיבוש של גרמניה הנאצית באירופה. חלקם, כמאתיים נפש, עלו ב-13 באוקטובר 1939 לרכבת שנסעה מברלין לווינה וממנה הפליגו באונייה על הדנובה. אחר כך, הם נפגשו עם קבוצת מעפילים נוספת בברטיסלאבה ונעו יחדיו לסולינה.

"הילדה" הפליגה בינואר 1940, כאשר במסמכיה נכתב שיעדה הוא לפרגוואי, כדי להסוות את יעדה האמיתי, ארץ ישראל.
באיסטנבול התגלתה "הילדה" על ידי המודיעין הבריטי, אשר עקב אחריה. סערה שהתחוללה בלב ים אילצה את האונייה לעצור באי קוס.

כאשר הגיעה האוניה בסמוך לחיפה, לא אפשרו הכוחות הבריטים את התקרבותה לנמל. ולאחר משא ומתן שנמשך תשעה ימים, נעצרה האוניה על ידי הבריטים והובלה ב 8 לינואר לנמל, משם הועברו המעפילים למחנה עתלית ולאחר שלושה חדשים שוחררו ממעצרם.




המעפיל האלמוניהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

רקע
שמה הראשון של האוניה היה "San Miguel", נבנתה בשנת 1875. סוג כלי שיט - ספינת חופים להובלת נוסעים. עומק במים 12 רגל. תפוסה 450 טון. הנעה על ידי פחם. מהירות: 8 קשר.

האוניה נרכשה על ידי המוסד לעליה ב' בשבדיה באמצעות איש עסקים שבדי בשם גיליאזיס. הפליגה דרך הים הצפוני לצרפת בפיקודו של יוסלה דרור איש הפלי"ם.

בצרפת הוכשרו בספינה 870 מקומות לינה, ההכנות נמשכו מאוגוסט ועד לנובמבר 1946. רב החובל היה ספרדי בשם ריקרדו ולצדו 12 מלחים, כולם אזרחי ספרד. לקראת הפלגה הוקם צוות המלווים אנשי הפלי"ם: יוסלה דרור היה מפקד האונייה, ולצדו שאול ביבר.

בתחילה חשבו לקרוא לאוניה בשם: "הגנה-חירות", אולם הנהגת "ההגנה" ציוותה לשנותו ביום האחרון להפלגה.

קורותיה
הספינה הפליגה מנמל סט בצרפת ב-3 בפברואר 1947. על גשר הסיפון הוצב שלט באנגלית: "נלסון! ראה את יורשיך!" בהתכוונם לאדמירל הבריטי עטור התהילה הוריישו נלסון.

על סיפונה הפליגו 794 מעפילים. חניכי תנועות הנוער "השומר הצעיר" מהונגריה, והתנועות "דרור", "נוחם" ו"בית"ר", וכן קבוצה ממרוקו, כולם בני נוער בלוויית מדריכים. הם נאספו בשני מחנות בשאטו דה לה רו שליד ליון, וכן מחנה במרסיי, שם הוקם ב-2 בפברואר 1947 מחנה למעפילים לקראת העלייה לאונייה.

מסט בדרום צרפת הפליגה האוניה למפרץ מול איי אייר (Îles d'Hyères) מזרחית לטולון, ונתיבה כלל את מצר מסינה, כרתים, דרומית לקפריסין בנתיב לימסול - פורט סעיד, עד חופי הארץ. למחרת ההפלגה נתגלה קלקול במנוע והאוניה נאצלה לעגון במפרץ אייר,15 מייל מזרחית לטולון.

המעפילים קבלו הנחיות והתכוננו לקראת עימות עם הבריטים. ההוראות היו רגילות והמעפילים תודרכו להתנגד פסיבית. הם התארגנו בקבוצות על פי ההשתייכות הארגונית ותודרכו להגן על ההגה, הגשר וחדר המכונות של האונייה מפני השתלטות בריטית צפויה.

ב-14 בפברואר התגלתה הספינה על ידי מטוס בריטי. ב-15 בפברואר החלו ללוותה שתי משחתות בריטיות אשר תקפו אותה, ומשחתת שלישית המתינה במרחק. המשחתות נגחו בספינה שניסתה להתחמק. הם השליכו רימוני גז והעלו חיילים על הסיפון. התחוללו תגרות וכן הותזו סילוני מים. ההתנגדות לבריטים ארכה כמחצית השעה. כל העת התנהלה תקשורת באמצעות מכשירי קשר עם מפקדת "ההגנה" בארץ ישראל. כאשר עלו הבריטים על הסיפון פנו המלווים אנשי הפלי"ם להסתתר במחבוא שהוכן מראש במיכל המים.

בסיומה של ההתכתשות האלימה נכנעו המעפילים. האנייה נגררה לנמל חיפה. המלווים במחבוא חולצו לאחר שהמעפילים הורדו, על ידי עובדי "סולל בונה" שעבדו בנמל.

המעפילים גורשו למחנות המעצר בקפריסין.




הנרייטה סולדהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

הנרייטה סולד הייתה אוניית מעפילים. נקראה על שם הפעילה הציונית הנרייטה סולד ומייסדת ארגון "הדסה".

האוניה שהייתה בנויה מעץ, נרכשה ביוון ויצאה יצאה לים ב-30 ביולי 1946 ועל סיפונה 394 מעפילים. בדרך חברה האוניה עם ספינת מנוע קטנה בשם "רפי 2" ממנה קיבלה 150 מעפילים נוספים.

הים היה סוער, המנוע התקלקל והאוניה חיפשה מחסה באי סירנה. תושבי האי התנגדו ודרשו מהמעפילים לעזוב. הספינה הפליגה לאי הסמוך קמילה ניסי, ובאמצעות הספינה "רפי 2" שלחו את חלק המנוע הפגום לתיקון ביוון והמתינו לשובו. כעבור 6 ימים יצאה האוניה להמשך מסעה, נעצרה בקרבת הארץ ומעפיליה זכו ל"כבוד" להיות הראשונים שהועברו למחנות המעצר בקפריסין.




הפאנים (קיבוץ גלויות, עצמאות)הרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

ה"פאנים" כינוין של שתי אוניות מעפילים גדולות: "פאן יורק" (ובשמה העברי  – "קיבוץ גלויות") ו"פאן קרסנט" (בשמה העברי – "עצמאות"), שיצאו יחדיו מבולגריה בדצמבר 1947 כשעליהן מעל 15,000 נפש מקהילת יהודי רומניה ו-420 מיהודי בולגריה, ונאלצו לבסוף לשוט לקפריסין.

שתי הספינות שטו יחדיו לאורך כל הדרך ולכן הן כונו בשם אחד - "הפאנים". גודלן של האוניות, הארגון המדוקדק והמאבק הדיפלומטי סביב הפלגתן על רקע החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר, הקנו לפרשת ה"פאנים" חשיבות רבה בתולדות ההעפלה.

שתי הספינות, "פאן יורק" ו"פאן קרסנט", נרכשו בארצות הברית על ידי שליח "המוסד לעלייה ב'", זאב שינד. צוותים מיוחדים הכשירו אותן והטעינו אותן בסחורות, על מנת לממן חלקית את רכישתן. הן פרקו את הסחורות בנמלים שונים באירופה, ובאחד הנמלים, בנמל ונציה, התפוצץ מוקש באונייה "פאן קרסנט", כנראה על ידי אנשי המודיעין הבריטי או שליחי "הליגה הערבית" מטעמם.

מרבית המלווים והקברניטים של שתי הספינות היו ארצישראליים - קברניט "פאן יורק" היה גד הילב, קברניט "פאן קרסנט" היה יצחק (אייק) אהרונוביץ', ומפקדם היה יוסי הראל.

לאחר מספר עיכובים, הגיעו שתי הספינות באוקטובר 1947 לנמל קונסטנצה שברומניה, והוכנו לאכלוס נוסעים. הותקנו בהן דרגשים, מערכות אוורור ומרפאות גדולות. התכנון היה להביאן לנמל בורגאס שבבולגריה לשם, במבצע מורכב ומסובך, הובאו מכל רחבי רומניה 15,000 מעפילים באמצעות רכבות נוסעים מיוחדות.

הבריטים, שעקבו אחר תנועת הספינות מתחילת מסען, החלו בפקודת שר החוץ ארנסט בווין, להפעיל לחץ דיפלומטי כבד על ממשלות פנמה, טורקיה ורומניה על מנת לעצור את הספינות כשאלה הגיעו אל חופיהן, ואף שתלו דיסאינפורמציה בתקשורת העולמית בנוגע לספינות. כשזה לא עזר, החלו הבריטים להפעיל את השפעתם על הממשל האמריקאי, בטענה שקרית שהספינות מאורגנות בסיוע ברית המועצות על מנת להגביר השפעתה של זו במזרח התיכון. ממשלת ארצות הברית השתכנעה ודרשה מהסוכנות היהודית לעצור את הספינות. בדיוק באותו זמן החל האו"ם לדון בתוכנית החלוקה להקמת מדינה יהודית בשטחי ארץ ישראל, וההנהגה הציונית הייתה זקוקה בעניין זה לממשל האמריקאי ואף לא רצתה להרגיז את הבריטים. משה שרת, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות, הורה לעצור את הפלגת הספינות. אולם, ראש "המוסד לעלייה ב'" שאול אביגור ואחרים ביישוב התעקשו לבצע את ההפלגה.

למרות הלחצים שהפעילה הנהגת הסוכנות, הפליגו לבסוף שתי הספינות לבולגריה, לשם הגיעו המעפילים מכל רחבי רומניה באמצעות רכבות נוסעים מיוחדות שאורגנו מראש, כשהן מלוות באנשי "ההגנה".
הספינות הפליגו לכיוון ארץ ישראל בדצמבר 1947 כשעליהן מעל 15,000 מעפילים, ובהיותן בלב ים קבע להן דוד בן-גוריון שמות עבריים: "קיבוץ גלויות" ו"עצמאות".
כשעברו הספינות מהים השחור לים התיכון הן נתקלו במשחתות בריטיות. בהוראת בן-גוריון, שחשש לגורל הנוסעים הרבים, החל משא ומתן בין הבריטים לבין מפקדי הספינות ולאחר שהושג הסכם, עלו חיילים לא חמושים על הספינות וכיוונו אותן לקפריסין. שלושה ימים ארכה הורדת המעפילים למחנות בקפריסין.

לאחר הקמת מדינת ישראל, שימשו ה"פאנים" להבאת עולים רבים מהמחנות בקפריסין ומאירופה, כ-30,000 במספר. בשלב זה שונה שמה של ה"פאן יורק" ל'קוממיות'.

למרות שעד הקמת מדינת ישראל הגיעו ארצה מספר אוניות מעפילים נוספות, סימלה פרשת ה"פאנים" את סופה של ההעפלה. מבצע זה הצריך תכנון וביצוע מסובכים ומורכבים, בהיותן אוניות המעפילים העבריות הגדולות ביותר שהפליגו אי פעם.









 
הצטרפו אלינו גם בפייסבוק
עדכונים - בלוגים - אירועים - אלבומי תמונות - סרטונים נדירים


שלח דף זה לחבר תגובות, הערות, והוספת מידע, מושגים ונושאים למנוי חינם על מגזין הנוסטלגיה"כובע טמבל" הוסף למועדפים



כל הזכויות שמורות © לאתר נוסטלגיה אונליין ו/או לבעלי התכנים, הדימויים והתצלומים.