חיפוש:   בכל האתר  בשמות הערכים  בקרדיטים     חפש  |  חיפוש תמונות בנושא:   חפש
   מפת האתר  |   כרגע באתר: 142 מבקרים   |  כניסה לדף האישי    
עורך: דייויד סלע
דבר העורך כתבו לעורך
| עמוד הבית | מי אנחנו | מרכז מידע לגולש | על נוסטלגיה ורטרו | קרדיטים | צרו קשר | גולשים כותבים
 

+   אביזרים וחפצים
+   אוספים ותחביבים
+   אז - וכעת
+   אירועים ושנים
+   ארכיון האישים
+   ארכיון הוידאו
+   ארכיון הישראליאנה
+   ארכיון הכרזות
+   ארכיון המצגות
+   ארכיון הקול
+   אתרי נוסטלגיה
+   בידור ופנאי
+   בקיבוץ
+   בריאות, טיפוח וניקיון
+   בשכונה
+   בתים ומבנים מספרים
+   גלויות בולים וסמלים
+   דירה ובניין
+   היום בהיסטוריה
+   המקום בו גרנו
+   העפלה ועליות לא”י
+   חג ומועד
+   טלוויזיה ורדיו
+   ילדות נשכחת
+   לבוש אופנה והנעלה
+   מוזיקה שיר וזמר
+   מזון ומשקה
+   משחקים וצעצועים
+   מתחם מורים
+   נוסטלגיה בצה”ל
+   ספורט
+   ספרות נוסטלגית
+   עבודה ומלאכה
+   פוליטיקה ובחירות
+   רדיו נוסטלגיה
+   רכב ותחבורה
+   רשת חברתית
+   שונות
+   שירותי גולש
+   שפה עברית
+   תיאטרון עברי
+   תקשורת מדיה ופרסום

האתר מוקדש לזכרו של
 יוסי פשרמן (פשי) ז"ל
2003 – 1954

מעל ל - 1100
סרטוני וידאו נוסטלגיים
בארכיון הוידאו שבאתר

יום העצמאות ה-7
 

הצוללת דקר
 

תל אביב הקטנה
 
 



אוניות מעפילים

המעפיל האלמוני
שתף 

רקע
שמה הראשון של האוניה היה "San Miguel", נבנתה בשנת 1875. סוג כלי שיט - ספינת חופים להובלת נוסעים. עומק במים 12 רגל. תפוסה 450 טון. הנעה על ידי פחם. מהירות: 8 קשר.

האוניה נרכשה על ידי המוסד לעליה ב' בשבדיה באמצעות איש עסקים שבדי בשם גיליאזיס. הפליגה דרך הים הצפוני לצרפת בפיקודו של יוסלה דרור איש הפלי"ם.

בצרפת הוכשרו בספינה 870 מקומות לינה, ההכנות נמשכו מאוגוסט ועד לנובמבר 1946. רב החובל היה ספרדי בשם ריקרדו ולצדו 12 מלחים, כולם אזרחי ספרד. לקראת הפלגה הוקם צוות המלווים אנשי הפלי"ם: יוסלה דרור היה מפקד האונייה, ולצדו שאול ביבר.

בתחילה חשבו לקרוא לאוניה בשם: "הגנה-חירות", אולם הנהגת "ההגנה" ציוותה לשנותו ביום האחרון להפלגה.

קורותיה
הספינה הפליגה מנמל סט בצרפת ב-3 בפברואר 1947. על גשר הסיפון הוצב שלט באנגלית: "נלסון! ראה את יורשיך!" בהתכוונם לאדמירל הבריטי עטור התהילה הוריישו נלסון.

על סיפונה הפליגו 794 מעפילים. חניכי תנועות הנוער "השומר הצעיר" מהונגריה, והתנועות "דרור", "נוחם" ו"בית"ר", וכן קבוצה ממרוקו, כולם בני נוער בלוויית מדריכים. הם נאספו בשני מחנות בשאטו דה לה רו שליד ליון, וכן מחנה במרסיי, שם הוקם ב-2 בפברואר 1947 מחנה למעפילים לקראת העלייה לאונייה.

מסט בדרום צרפת הפליגה האוניה למפרץ מול איי אייר (Îles d'Hyères) מזרחית לטולון, ונתיבה כלל את מצר מסינה, כרתים, דרומית לקפריסין בנתיב לימסול - פורט סעיד, עד חופי הארץ. למחרת ההפלגה נתגלה קלקול במנוע והאוניה נאצלה לעגון במפרץ אייר,15 מייל מזרחית לטולון.

המעפילים קבלו הנחיות והתכוננו לקראת עימות עם הבריטים. ההוראות היו רגילות והמעפילים תודרכו להתנגד פסיבית. הם התארגנו בקבוצות על פי ההשתייכות הארגונית ותודרכו להגן על ההגה, הגשר וחדר המכונות של האונייה מפני השתלטות בריטית צפויה.

ב-14 בפברואר התגלתה הספינה על ידי מטוס בריטי. ב-15 בפברואר החלו ללוותה שתי משחתות בריטיות אשר תקפו אותה, ומשחתת שלישית המתינה במרחק. המשחתות נגחו בספינה שניסתה להתחמק. הם השליכו רימוני גז והעלו חיילים על הסיפון. התחוללו תגרות וכן הותזו סילוני מים. ההתנגדות לבריטים ארכה כמחצית השעה. כל העת התנהלה תקשורת באמצעות מכשירי קשר עם מפקדת "ההגנה" בארץ ישראל. כאשר עלו הבריטים על הסיפון פנו המלווים אנשי הפלי"ם להסתתר במחבוא שהוכן מראש במיכל המים.

בסיומה של ההתכתשות האלימה נכנעו המעפילים. האנייה נגררה לנמל חיפה. המלווים במחבוא חולצו לאחר שהמעפילים הורדו, על ידי עובדי "סולל בונה" שעבדו בנמל.

המעפילים גורשו למחנות המעצר בקפריסין.




הנרייטה סולד
שתף 

הנרייטה סולד הייתה אוניית מעפילים. נקראה על שם הפעילה הציונית הנרייטה סולד ומייסדת ארגון "הדסה".

האוניה שהייתה בנויה מעץ, נרכשה ביוון ויצאה יצאה לים ב-30 ביולי 1946 ועל סיפונה 394 מעפילים. בדרך חברה האוניה עם ספינת מנוע קטנה בשם "רפי 2" ממנה קיבלה 150 מעפילים נוספים.

הים היה סוער, המנוע התקלקל והאוניה חיפשה מחסה באי סירנה. תושבי האי התנגדו ודרשו מהמעפילים לעזוב. הספינה הפליגה לאי הסמוך קמילה ניסי, ובאמצעות הספינה "רפי 2" שלחו את חלק המנוע הפגום לתיקון ביוון והמתינו לשובו. כעבור 6 ימים יצאה האוניה להמשך מסעה, נעצרה בקרבת הארץ ומעפיליה זכו ל"כבוד" להיות הראשונים שהועברו למחנות המעצר בקפריסין.




הפאנים (קיבוץ גלויות, עצמאות)
שתף 

ה"פאנים" כינוין של שתי אוניות מעפילים גדולות: "פאן יורק" (ובשמה העברי  – "קיבוץ גלויות") ו"פאן קרסנט" (בשמה העברי – "עצמאות"), שיצאו יחדיו מבולגריה בדצמבר 1947 כשעליהן מעל 15,000 נפש מקהילת יהודי רומניה ו-420 מיהודי בולגריה, ונאלצו לבסוף לשוט לקפריסין.

שתי הספינות שטו יחדיו לאורך כל הדרך ולכן הן כונו בשם אחד - "הפאנים". גודלן של האוניות, הארגון המדוקדק והמאבק הדיפלומטי סביב הפלגתן על רקע החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר, הקנו לפרשת ה"פאנים" חשיבות רבה בתולדות ההעפלה.

שתי הספינות, "פאן יורק" ו"פאן קרסנט", נרכשו בארצות הברית על ידי שליח "המוסד לעלייה ב'", זאב שינד. צוותים מיוחדים הכשירו אותן והטעינו אותן בסחורות, על מנת לממן חלקית את רכישתן. הן פרקו את הסחורות בנמלים שונים באירופה, ובאחד הנמלים, בנמל ונציה, התפוצץ מוקש באונייה "פאן קרסנט", כנראה על ידי אנשי המודיעין הבריטי או שליחי "הליגה הערבית" מטעמם.

מרבית המלווים והקברניטים של שתי הספינות היו ארצישראליים - קברניט "פאן יורק" היה גד הילב, קברניט "פאן קרסנט" היה יצחק (אייק) אהרונוביץ', ומפקדם היה יוסי הראל.

לאחר מספר עיכובים, הגיעו שתי הספינות באוקטובר 1947 לנמל קונסטנצה שברומניה, והוכנו לאכלוס נוסעים. הותקנו בהן דרגשים, מערכות אוורור ומרפאות גדולות. התכנון היה להביאן לנמל בורגאס שבבולגריה לשם, במבצע מורכב ומסובך, הובאו מכל רחבי רומניה 15,000 מעפילים באמצעות רכבות נוסעים מיוחדות.

הבריטים, שעקבו אחר תנועת הספינות מתחילת מסען, החלו בפקודת שר החוץ ארנסט בווין, להפעיל לחץ דיפלומטי כבד על ממשלות פנמה, טורקיה ורומניה על מנת לעצור את הספינות כשאלה הגיעו אל חופיהן, ואף שתלו דיסאינפורמציה בתקשורת העולמית בנוגע לספינות. כשזה לא עזר, החלו הבריטים להפעיל את השפעתם על הממשל האמריקאי, בטענה שקרית שהספינות מאורגנות בסיוע ברית המועצות על מנת להגביר השפעתה של זו במזרח התיכון. ממשלת ארצות הברית השתכנעה ודרשה מהסוכנות היהודית לעצור את הספינות. בדיוק באותו זמן החל האו"ם לדון בתוכנית החלוקה להקמת מדינה יהודית בשטחי ארץ ישראל, וההנהגה הציונית הייתה זקוקה בעניין זה לממשל האמריקאי ואף לא רצתה להרגיז את הבריטים. משה שרת, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות, הורה לעצור את הפלגת הספינות. אולם, ראש "המוסד לעלייה ב'" שאול אביגור ואחרים ביישוב התעקשו לבצע את ההפלגה.

למרות הלחצים שהפעילה הנהגת הסוכנות, הפליגו לבסוף שתי הספינות לבולגריה, לשם הגיעו המעפילים מכל רחבי רומניה באמצעות רכבות נוסעים מיוחדות שאורגנו מראש, כשהן מלוות באנשי "ההגנה".
הספינות הפליגו לכיוון ארץ ישראל בדצמבר 1947 כשעליהן מעל 15,000 מעפילים, ובהיותן בלב ים קבע להן דוד בן-גוריון שמות עבריים: "קיבוץ גלויות" ו"עצמאות".
כשעברו הספינות מהים השחור לים התיכון הן נתקלו במשחתות בריטיות. בהוראת בן-גוריון, שחשש לגורל הנוסעים הרבים, החל משא ומתן בין הבריטים לבין מפקדי הספינות ולאחר שהושג הסכם, עלו חיילים לא חמושים על הספינות וכיוונו אותן לקפריסין. שלושה ימים ארכה הורדת המעפילים למחנות בקפריסין.

לאחר הקמת מדינת ישראל, שימשו ה"פאנים" להבאת עולים רבים מהמחנות בקפריסין ומאירופה, כ-30,000 במספר. בשלב זה שונה שמה של ה"פאן יורק" ל'קוממיות'.

למרות שעד הקמת מדינת ישראל הגיעו ארצה מספר אוניות מעפילים נוספות, סימלה פרשת ה"פאנים" את סופה של ההעפלה. מבצע זה הצריך תכנון וביצוע מסובכים ומורכבים, בהיותן אוניות המעפילים העבריות הגדולות ביותר שהפליגו אי פעם.




הפורצים
שתף 

רקע
במקור נבנתה כאונית משא מעץ בעלת מפרשים, בעלת מנוע דיזל צרפתי 8 צילינדרים, ו-100 כוח סוס.

נרכשה על ידי המוסד לעליה ב' בצרפת, באמצעות מתווך צרפתי.

להפלגת ההעפלה הוכנו דרגשי עץ ל-156 נפש. המטבח הותקן בצריף שנבנה על הסיפון. ונבנו שני בתי שימוש. עבודות הבנייה הושלמו במפרץ קטן, שני מיל צפונית-מערבית לבנדול בצרפת. האוניה צוידה בסירת גומי ל-30 נפש וסירת עץ קטנה.

 

בספינת המעפילים הפורצים הפליגו שני לוחמי פלי"ם: שלום דוליצק - המפקד, ויוסף שחר (שוורצמן) טוסקה - המלווה והאחראי על ניהול הספינה.

 

קורותיה
ב-22 בנובמבר 1947, ביום ההפלגה מבסטיה, התקבלה ההוראה להשיט את האוניה למרסיי ולקבל שם דלק נוסף ממבריח, ובאותו לילה להגיע לחוף ליד בנדול כדי לקחת את המעפילים. לאחר העמסת המעפילים באותו לילה, יצאה האונייה בחשאי ללא תקלות.

האונייה שייטה מבנדול בדרום צרפת בנתיב המתוכנן: דרך החוף המערבי של קורסיקה, מעבר בוניפציו (Bonifacio) בין קורסיקה לסרדיניה, מצפון לסיציליה למייצר מסינה, כף גלן, האי צריגו, כף סידרוס (Sidheros) בצפון מזרח כרתים, דרומה לאלכסנדריה, פורט סעיד, עזה, חוף הרצליה.

לאחר ההפלגה מבנדול, הודיעו לאונייה לאסוף מעפילים מצפון אפריקה שהגיעו באונייה אחרת. ההעברה הייתה בלילה מול מפרץ דה פורט. הועברו 44 איש עם רופא ומלווה מאונייה בשם "החלוץ", אשר ברחה ממדלינה בחוף אלג'יריה, לאחר שנתגלתה שם על ידי השלטונות.

המעפילים קיבלו ההודעה על החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר באונייה במהלך ההפלגה.

בקרבת פורט סעיד התקרבה לאוניה משחתת בריטית. הבריטים שאלו ליעד ההפלגה, הגדעוני בני גפן אותת להם בפנס: "אנו באים מאלכסנדרייה ומפליגים לפורט סעיד". המשחתת המשיכה לעקוב אחר האוניה כ-40 דקות, אך האוניה הצליחה להתחמק ולהסתתר מאחורי מכלית, והמשחתת הבריטית הסתלקה.

עקבות המפגש עם המשחתת הבריטית הוחלט לנסות ולהתחמק עד כמה שאפשר ממגע עם הבריטים, ועל כן נעשו מספר פעולות להסוואה: מסלול השייט נקבע מכרתים לאלכסנדריה, ובערב לפורט סעיד. ההוראות היו להתחזות לאוניית משא או אוניית דיג. המעפילים הסתתרו בבטן הספינה. לקראת ההגעה לחופי הארץ, צבעו את הספינה באדום, הניפו דגל טורקי ושטו קרוב לחוף המצרי.

לאחר שהמשחתת הסתלקה, שינתה האונייה כיוון לעזה, משם לנקודת ההורדה בחוף יד מרדכי, אך נתקבלה הוראה שנות את המקום לחוף תל-אביב, ליד שפך הירקון. סירות של אגודת הפועל הגיעו מהירקון כדי להוריד את המעפילים, וב-4 בדצמבר בשעה 04:00 לערך התבצעה ההורדה. המעפילים פוזרו בבתים בתל אביב.

העיתונות העברית חשפה את הצלחת המבצע, והיישוב שילם על כך ביוקר שכן הבריטים קיזזו את מס' המעפילים מאשרות הכניסה ארצה.

 

 




התקווה
שתף 

רקע
הספינה נבנתה בקליבלנד ב-1896 עבור משמר החופים האמריקני (תפוסה: 1,500 טון, הנעת דיזל). נקראה בשם: "גרשם" (Gresham). היא הופעלה באגם מישיגן עד תחילת מלחמת העולם הראשונה. השתתפה ב-1898 במלחמת ארצות הברית-ספרד.

במהלך מלחמת העולם הראשונה שימשה את משמר החופים בחוף המזרחי של ארצות הברית לתורך איתור צוללות באוקיינוס האטלנטי. לאחר שהוצאה מן השירות במשמר החופים, שימשה כספינת סוחר להובלת בננות בשם: טרייד ווינדס (Trade Winds).

בתחילת 1947 נרכשה על ידי חברת יונייטד פרוט (.United Fruit Co), חברה אמריקאית בבעלות יהודית שפעלה ככיסוי לפעילותו של המוסד לעליה ב'. האונייה, שעגנה בנמל מיאמי, הועברה לטיפולו זאב שינד (דני) איש המוסד לעליה ב'.

הצוות כלל רב חובל שכיר לא-יהודי ולצדו מתנדבים יהודים אמריקאים ואמריקאים לא יהודיים, שני ארצישראליים, אחד מהם רב המלחים. רוב חברי הצוות היו חסרי הכשרה ימית.

האוניה הפליגה ממיאמי לנמל צ'רלסטון לתיקונים, משם לנמל בלטימור, שם הצטרפו מתנדבים נוספים והועמס ציוד ושימורי מזון. משם שטה האוניה וחצתה דרך האוקיינוס האטלנטי לאיים האזוריים לתדלוק ומשם לליסבון, שם נבנו משטחי לינה למעפילים, והאונייה צוידה בסירות עץ ל-30 נפש ו-2 סירות גומי.

קורותיה
מנמל ההתארגנות בליסבון האונייה הפליגה למרסיי ואחר כך המשיכה לפורט דה בוק בדרום צרפת ומשם הגיעה לאיטליה. שם פרקו אנשי הצוות ציוד ומצרכים שהביאה האונייה עבור אוניות מעפילים אחרות.

המעפילים, חברי תנועות נוער ציוניות ואחרים, עלו על סיפון האונייה בשני לילות: בלילה הראשון בסירות גומי ונעזרו בכבל ב-בוליאסקו (Bogliasco) מזרחית לגנואה. בלילה השני באמצעות סירות קטנות בנמל בוקה די מגרה (Bocca di Magra) דרומית ללה ספציה.

"התקוה" יצאה בדרכה לארץ ישראל ב-8 במאי 1947, כשעל סיפונה 1,414 מעפילים. נתיב ההפלגה היה מיצר מסינה, דרום לכרתים ומשם מערבה לכיוון חוף תל אביב.

ב-16 במאי, גילה מטוס בריטי את הספינה כשהייתה ליד לטקיה. באותו יום, בהיותה 10 מיל צפונה לטריפולי, הגיעה משחתת בריטית והחלה ללוותה.

המעפילים חולקו לקבוצות התנגדות בחרטום, בירכתיים, בגשר ובמרכז הספינה. ב-17 במאי הגיעו 5 משחתות נוספות והקיפו את האונייה. מלחים בריטים ניסו לעלות לסיפון, הושלכו עליהם קופסאות שימורים והם נהדפו. אחר כך הפעילו הבריטים גז מדמיע והשתלטו תוך מספר שעות על האונייה, תוך כוונה לעצור אותה באמצעות חבלה במערכת ההיגוי.

גם לאחר ההשתלטות הבריטית המשיך הצוות להשיט את הספינה בתקווה להגיע לחוף ארץ ישראל ולהעלות עליו מעפילים, אך המרחק היה רב מדי.

האונייה הובאה לנמל חיפה ונגררה אל המעגן ב-17 במאי בערב. באותו ערב הועברו המעפילים לספינות גירוש למחנות המעצר בקפריסין. שבעה מעפילים, ובהם האימהות לתינוקות, הורשו להישאר בארץ ישראל.




ולוס
שתף 

רקע
ולוס הייתה ספינת המעפילים הראשונה שהפליגה מאירופה לארץ ישראל במסגרת מפעל ההעפלה הציוני בשנת 1934. שמה "ולוס", משמעותו ביוונית "המהירה". הספינה אורגנה ביוזמתם של אנשי "ההגנה" וחברי "הקיבוץ המאוחד", ועל ידי תנועת החלוץ בפולין. זו הייתה הסנונית הראשונה של ההעפלה המאורגנת, והניסיון הראשון להעביר קבוצת עולים גדולה דרך הים.

ההעפלה המאורגנת לארץ ישראל החלה בשנת 1934, בעקבות החמרת מצבם של יהודי גרמניה לאחר עליית המפלגה הנאצית לשלטון ב-1933 ואימוץ מדיניות אנטישמית בארצות אירופאיות נוספות, שכללו פוגרומים, רדיפות והגבלות על היהודים. אלפי יהודים הגיעו לארץ ישראל במסגרת העלייה החמישית, שכללה בין השנים 1933-1935 למעלה מ-137,000 עולים, אולם רבים עדיין המתינו לסרטיפיקט מהבריטים. שלטונות המנדט הגבילו יותר ויותר את אשרות העלייה בלחץ הערבים, וגם שערי ארצות העולם החלו להיסגר בפני היהודים. בנוסף, העברה של יותר סרטיפיקטים ליהודי גרמניה הגבילה את יהודי פולין מבחינת יכולת ההגירה שלהם. יש שראו דרך להינצל בעזרת עלייה בלתי לגאלית לארץ-ישראל, וכך החלו קבוצות ותנועות מהיישוב היהודי להגות את רעיון השילוח של ספינות מעפילים.

ההפלגה בוצעה ללא רשות וללא הסכמת ראשי המוסדות הלאומיים, ששללו כל ניסיון לעקוף את חוקי ההגירה של ממשלת המנדט ואת משטר הסרטיפיקטים. "באיסור כפול ומכופל עשו את המעשה, רחוקים עדיין מלקבל אישורם המפורש אפילו של מוסדות תנועת העבודה בארץ ישראל - הסכמת המנהיגות של ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית לא כל שכן".

 

קורותיה

ולוס א'
לאחר שהושגה הסכמתם של ברל כצנלסון ומפקד ההגנה - אליהו גולומב, יצא לאירופה יוסף ברפל-קדמון שהיה שליח ההגנה וחבר קבוצת עיינות, כדי למצוא ספינה שתוליך עולים בלתי לגאליים לארץ ישראל.
ביוון גילה ברפל את "ולוס", ספינת-נוסעים שהתאימה, לדעתו, להסעת מעפילים לארץ-ישראל. האוניה נבנתה בשנת 1906, ושמה הקודם היה GRIMSBY.

נחתם חוזה עם בעלי הספינה, וסוכם כי "ולוס" תפליג במסווה של "מסע סטודנטים בים התיכון". קיבולה של הספינה היה 180 נוסעים, אך בפועל הפליגו בה 350 איש. הנוסעים היו צעירים יהודים חברי תנועות נוער חלוציות מפולין שהתרכזו בוורשה, ויצאו ברכבת ליוון, שבה הוכנה האוניה. בדרך הצטרפו אליהם יהודים מליטא, לטביה, צ'כיה וגליציה שהתעתדו לעבוד כחלוצים בארץ ישראל.

אחרי תקלות לא-מעטות, שחלקן נגרם בשל חוסר הניסיון של המארגנים ולהיטותם של המעפילים לעלות מהר על הספינה - הרימה זו עוגן והפליגה מזרחה, בפתחה פרק חדש בתולדות שובם של היהודים לארץ-ישראל.
ההפלגה נמשכה ארבעה ימים ועברה בשלום אך סדרי ההורדה היו איטיים ביותר. הורדת המעפילים בוצעה במשך לילות אחדים ונעשתה בשני סבבים, חלק ירדו באזורי חוף נתניה וכפר ויתקין, וחלק בתל אביב, ליד שפך הירקון. קבוצות של חברי ההגנה העבירו בסירות קטנות את המעפילים לחוף. במהלך מבצע ההורדה התהפכה אחת הסירות, שתי מעפילות נהרגו ואיש ההגנה נפצע.

ולוס ב'
לאחר ההפלגה הראשונה "ולוס" מיהרה לשוב ולהפליג אל לב ים, כשפניה לפיראוס, כדי ליטול קבוצה נוספת של מעפילים.

ההפלגה השנייה של ספינת המעפילים כללה גם כן 350 נוסעים ונערכה בספטמבר 1934.

כשעברה "ולוס" במייצרי הדרדנלים בהפלגתה השנייה, נמסר הדבר לבריטים והחל עיקוב צמוד אחרי ספינת המעפילים. הספינה חזרה לאיי יוון, אך שבה לארץ בפעם השנייה: ב-13 בספטמבר הצליחה "ולוס" להוריד כ-50 מעפילים בחופי הארץ, אולם הבריטים האירוה בזרקורים והיא נמלטה בחזרה ללב ים.
ב–28 בספטמבר הפליגה שוב ארצה אך משהתקרבה לחיפה, יצאו לקראתה אנשי ההגנה בסירה והודיעו למארגנים שאין אפשרות להורדה, כל זאת, במקביל לכך שמלאי הפחם הלך ואזל ולכן האוניה חזרה לאירופה. המסע חזרה לאירופה נכרך בסבל מתמשך שנגרם לעולים בשל סירובן של מדינות אירופאיות שונות לקבלם אל תחומן, בשל הלחץ של ממשלת בריטניה. עולים אלו שבו לבסוף לפולין ומאוחר יותר הועלו ממנה לארץ ברישיונות עליה (סרטיפיקטים) בסוף 1935.

כישלונה של "ולוס" חידד את הוויכוח בין מצדדי העלייה הבלתי לגאלית למתנגדים לה ביישוב, וגרם להתנגדות הסוכנות היהודית לפעולות דומות, כך שניסיונות ההעפלה המאורגנת חודשו רק ב-1937, לאחר שלוש שנות הפסקה. בסופו של דבר נאותה הסוכנות היהודית להעניק למעפילי ולוס סרטיפיקטים מן המאגר שהוקצב על ידי הבריטים.

 

מצגת על אוניות העפלה הבלתי ליגליות בין השנים 1934 - 1939

נוצר על ידי: דב בן-שי.
מספר תמונות: 78.

זמן עליית המצגת 25-20 שניות. מומלץ ללחוץ על אפשרות SAVE לשמירת המצגת במחשבך.
לכניסה למצגת - לחצו כאן









 
הצטרפו אלינו גם בפייסבוק
עדכונים - בלוגים - אירועים - אלבומי תמונות - סרטונים נדירים


שלח דף זה לחבר תגובות, הערות, והוספת מידע, מושגים ונושאים למנוי חינם על מגזין הנוסטלגיה"כובע טמבל" הוסף למועדפים



כל הזכויות שמורות © לאתר נוסטלגיה אונליין ו/או לבעלי התכנים, הדימויים והתצלומים.