חיפוש:   בכל האתר  בשמות הערכים  בקרדיטים     חפש  |  חיפוש תמונות בנושא:   חפש
   מפת האתר  |   כרגע באתר: 146 מבקרים   |  כניסה לדף האישי    
עורך: דייויד סלע
דבר העורך כתבו לעורך
| עמוד הבית | מי אנחנו | מרכז מידע לגולש | על נוסטלגיה ורטרו | קרדיטים | צרו קשר | גולשים כותבים
 

+   אביזרים וחפצים
+   אוספים ותחביבים
+   אז - וכעת
+   אירועים ושנים
+   ארכיון האישים
+   ארכיון הוידאו
+   ארכיון הישראליאנה
+   ארכיון הכרזות
+   ארכיון המצגות
+   ארכיון הקול
+   אתרי נוסטלגיה
+   בידור ופנאי
+   בקיבוץ
+   בריאות, טיפוח וניקיון
+   בשכונה
+   בתים ומבנים מספרים
+   גלויות בולים וסמלים
+   דירה ובניין
+   היום בהיסטוריה
+   המקום בו גרנו
+   העפלה ועליות לא”י
+   חג ומועד
+   טלוויזיה ורדיו
+   ילדות נשכחת
+   לבוש אופנה והנעלה
+   מוזיקה שיר וזמר
+   מזון ומשקה
+   משחקים וצעצועים
+   מתחם מורים
+   נוסטלגיה בצה”ל
+   ספורט
+   ספרות נוסטלגית
+   עבודה ומלאכה
+   פוליטיקה ובחירות
+   רדיו נוסטלגיה
+   רכב ותחבורה
+   רשת חברתית
+   שונות
+   שירותי גולש
+   שפה עברית
+   תיאטרון עברי
+   תקשורת מדיה ופרסום

האתר מוקדש לזכרו של
 יוסי פשרמן (פשי) ז"ל
2003 – 1954

מעל ל - 1100
סרטוני וידאו נוסטלגיים
בארכיון הוידאו שבאתר

יום העצמאות ה-7
 

הצוללת דקר
 

תל אביב הקטנה
 
 



אוניות מעפילים

התקווה
שתף 

רקע
הספינה נבנתה בקליבלנד ב-1896 עבור משמר החופים האמריקני (תפוסה: 1,500 טון, הנעת דיזל). נקראה בשם: "גרשם" (Gresham). היא הופעלה באגם מישיגן עד תחילת מלחמת העולם הראשונה. השתתפה ב-1898 במלחמת ארצות הברית-ספרד.

במהלך מלחמת העולם הראשונה שימשה את משמר החופים בחוף המזרחי של ארצות הברית לתורך איתור צוללות באוקיינוס האטלנטי. לאחר שהוצאה מן השירות במשמר החופים, שימשה כספינת סוחר להובלת בננות בשם: טרייד ווינדס (Trade Winds).

בתחילת 1947 נרכשה על ידי חברת יונייטד פרוט (.United Fruit Co), חברה אמריקאית בבעלות יהודית שפעלה ככיסוי לפעילותו של המוסד לעליה ב'. האונייה, שעגנה בנמל מיאמי, הועברה לטיפולו זאב שינד (דני) איש המוסד לעליה ב'.

הצוות כלל רב חובל שכיר לא-יהודי ולצדו מתנדבים יהודים אמריקאים ואמריקאים לא יהודיים, שני ארצישראליים, אחד מהם רב המלחים. רוב חברי הצוות היו חסרי הכשרה ימית.

האוניה הפליגה ממיאמי לנמל צ'רלסטון לתיקונים, משם לנמל בלטימור, שם הצטרפו מתנדבים נוספים והועמס ציוד ושימורי מזון. משם שטה האוניה וחצתה דרך האוקיינוס האטלנטי לאיים האזוריים לתדלוק ומשם לליסבון, שם נבנו משטחי לינה למעפילים, והאונייה צוידה בסירות עץ ל-30 נפש ו-2 סירות גומי.

קורותיה
מנמל ההתארגנות בליסבון האונייה הפליגה למרסיי ואחר כך המשיכה לפורט דה בוק בדרום צרפת ומשם הגיעה לאיטליה. שם פרקו אנשי הצוות ציוד ומצרכים שהביאה האונייה עבור אוניות מעפילים אחרות.

המעפילים, חברי תנועות נוער ציוניות ואחרים, עלו על סיפון האונייה בשני לילות: בלילה הראשון בסירות גומי ונעזרו בכבל ב-בוליאסקו (Bogliasco) מזרחית לגנואה. בלילה השני באמצעות סירות קטנות בנמל בוקה די מגרה (Bocca di Magra) דרומית ללה ספציה.

"התקוה" יצאה בדרכה לארץ ישראל ב-8 במאי 1947, כשעל סיפונה 1,414 מעפילים. נתיב ההפלגה היה מיצר מסינה, דרום לכרתים ומשם מערבה לכיוון חוף תל אביב.

ב-16 במאי, גילה מטוס בריטי את הספינה כשהייתה ליד לטקיה. באותו יום, בהיותה 10 מיל צפונה לטריפולי, הגיעה משחתת בריטית והחלה ללוותה.

המעפילים חולקו לקבוצות התנגדות בחרטום, בירכתיים, בגשר ובמרכז הספינה. ב-17 במאי הגיעו 5 משחתות נוספות והקיפו את האונייה. מלחים בריטים ניסו לעלות לסיפון, הושלכו עליהם קופסאות שימורים והם נהדפו. אחר כך הפעילו הבריטים גז מדמיע והשתלטו תוך מספר שעות על האונייה, תוך כוונה לעצור אותה באמצעות חבלה במערכת ההיגוי.

גם לאחר ההשתלטות הבריטית המשיך הצוות להשיט את הספינה בתקווה להגיע לחוף ארץ ישראל ולהעלות עליו מעפילים, אך המרחק היה רב מדי.

האונייה הובאה לנמל חיפה ונגררה אל המעגן ב-17 במאי בערב. באותו ערב הועברו המעפילים לספינות גירוש למחנות המעצר בקפריסין. שבעה מעפילים, ובהם האימהות לתינוקות, הורשו להישאר בארץ ישראל.




ולוס
שתף 

רקע
ולוס הייתה ספינת המעפילים הראשונה שהפליגה מאירופה לארץ ישראל במסגרת מפעל ההעפלה הציוני בשנת 1934. שמה "ולוס", משמעותו ביוונית "המהירה". הספינה אורגנה ביוזמתם של אנשי "ההגנה" וחברי "הקיבוץ המאוחד", ועל ידי תנועת החלוץ בפולין. זו הייתה הסנונית הראשונה של ההעפלה המאורגנת, והניסיון הראשון להעביר קבוצת עולים גדולה דרך הים.

ההעפלה המאורגנת לארץ ישראל החלה בשנת 1934, בעקבות החמרת מצבם של יהודי גרמניה לאחר עליית המפלגה הנאצית לשלטון ב-1933 ואימוץ מדיניות אנטישמית בארצות אירופאיות נוספות, שכללו פוגרומים, רדיפות והגבלות על היהודים. אלפי יהודים הגיעו לארץ ישראל במסגרת העלייה החמישית, שכללה בין השנים 1933-1935 למעלה מ-137,000 עולים, אולם רבים עדיין המתינו לסרטיפיקט מהבריטים. שלטונות המנדט הגבילו יותר ויותר את אשרות העלייה בלחץ הערבים, וגם שערי ארצות העולם החלו להיסגר בפני היהודים. בנוסף, העברה של יותר סרטיפיקטים ליהודי גרמניה הגבילה את יהודי פולין מבחינת יכולת ההגירה שלהם. יש שראו דרך להינצל בעזרת עלייה בלתי לגאלית לארץ-ישראל, וכך החלו קבוצות ותנועות מהיישוב היהודי להגות את רעיון השילוח של ספינות מעפילים.

ההפלגה בוצעה ללא רשות וללא הסכמת ראשי המוסדות הלאומיים, ששללו כל ניסיון לעקוף את חוקי ההגירה של ממשלת המנדט ואת משטר הסרטיפיקטים. "באיסור כפול ומכופל עשו את המעשה, רחוקים עדיין מלקבל אישורם המפורש אפילו של מוסדות תנועת העבודה בארץ ישראל - הסכמת המנהיגות של ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית לא כל שכן".

 

קורותיה

ולוס א'
לאחר שהושגה הסכמתם של ברל כצנלסון ומפקד ההגנה - אליהו גולומב, יצא לאירופה יוסף ברפל-קדמון שהיה שליח ההגנה וחבר קבוצת עיינות, כדי למצוא ספינה שתוליך עולים בלתי לגאליים לארץ ישראל.
ביוון גילה ברפל את "ולוס", ספינת-נוסעים שהתאימה, לדעתו, להסעת מעפילים לארץ-ישראל. האוניה נבנתה בשנת 1906, ושמה הקודם היה GRIMSBY.

נחתם חוזה עם בעלי הספינה, וסוכם כי "ולוס" תפליג במסווה של "מסע סטודנטים בים התיכון". קיבולה של הספינה היה 180 נוסעים, אך בפועל הפליגו בה 350 איש. הנוסעים היו צעירים יהודים חברי תנועות נוער חלוציות מפולין שהתרכזו בוורשה, ויצאו ברכבת ליוון, שבה הוכנה האוניה. בדרך הצטרפו אליהם יהודים מליטא, לטביה, צ'כיה וגליציה שהתעתדו לעבוד כחלוצים בארץ ישראל.

אחרי תקלות לא-מעטות, שחלקן נגרם בשל חוסר הניסיון של המארגנים ולהיטותם של המעפילים לעלות מהר על הספינה - הרימה זו עוגן והפליגה מזרחה, בפתחה פרק חדש בתולדות שובם של היהודים לארץ-ישראל.
ההפלגה נמשכה ארבעה ימים ועברה בשלום אך סדרי ההורדה היו איטיים ביותר. הורדת המעפילים בוצעה במשך לילות אחדים ונעשתה בשני סבבים, חלק ירדו באזורי חוף נתניה וכפר ויתקין, וחלק בתל אביב, ליד שפך הירקון. קבוצות של חברי ההגנה העבירו בסירות קטנות את המעפילים לחוף. במהלך מבצע ההורדה התהפכה אחת הסירות, שתי מעפילות נהרגו ואיש ההגנה נפצע.

ולוס ב'
לאחר ההפלגה הראשונה "ולוס" מיהרה לשוב ולהפליג אל לב ים, כשפניה לפיראוס, כדי ליטול קבוצה נוספת של מעפילים.

ההפלגה השנייה של ספינת המעפילים כללה גם כן 350 נוסעים ונערכה בספטמבר 1934.

כשעברה "ולוס" במייצרי הדרדנלים בהפלגתה השנייה, נמסר הדבר לבריטים והחל עיקוב צמוד אחרי ספינת המעפילים. הספינה חזרה לאיי יוון, אך שבה לארץ בפעם השנייה: ב-13 בספטמבר הצליחה "ולוס" להוריד כ-50 מעפילים בחופי הארץ, אולם הבריטים האירוה בזרקורים והיא נמלטה בחזרה ללב ים.
ב–28 בספטמבר הפליגה שוב ארצה אך משהתקרבה לחיפה, יצאו לקראתה אנשי ההגנה בסירה והודיעו למארגנים שאין אפשרות להורדה, כל זאת, במקביל לכך שמלאי הפחם הלך ואזל ולכן האוניה חזרה לאירופה. המסע חזרה לאירופה נכרך בסבל מתמשך שנגרם לעולים בשל סירובן של מדינות אירופאיות שונות לקבלם אל תחומן, בשל הלחץ של ממשלת בריטניה. עולים אלו שבו לבסוף לפולין ומאוחר יותר הועלו ממנה לארץ ברישיונות עליה (סרטיפיקטים) בסוף 1935.

כישלונה של "ולוס" חידד את הוויכוח בין מצדדי העלייה הבלתי לגאלית למתנגדים לה ביישוב, וגרם להתנגדות הסוכנות היהודית לפעולות דומות, כך שניסיונות ההעפלה המאורגנת חודשו רק ב-1937, לאחר שלוש שנות הפסקה. בסופו של דבר נאותה הסוכנות היהודית להעניק למעפילי ולוס סרטיפיקטים מן המאגר שהוקצב על ידי הבריטים.

 

מצגת על אוניות העפלה הבלתי ליגליות בין השנים 1934 - 1939

נוצר על ידי: דב בן-שי.
מספר תמונות: 78.

זמן עליית המצגת 25-20 שניות. מומלץ ללחוץ על אפשרות SAVE לשמירת המצגת במחשבך.
לכניסה למצגת - לחצו כאן




חביבה רייק
שתף 

חביבה רייק הייתה אוניית מעפילים שארגנה "ההגנה", היא נקראה על שם צנחנית היישוב במלחמת העולם השנייה שנהרגה בעת מילוי משימתה.

האונייה נרכשה בפיראוס ביוון. אורגנה על ידי צוות שליחי המוסד לעלייה ב' ביוון, בראשות אהוד אבריאל, יאני אבידוב ולוי שבט. הספינה נחכרה מסוכן מקומי שכינויו ה'אווז'.

ב-15 באפריל 1946 החלו בהכנת האוניה. ההכנות נמשכו עד 30 במאי. הוכנו דרגשים ל-350 איש, ושתי סירות ל-15 איש כל אחת. הספינה צוידה ב-6 טון דלק, 10 טון מים, ומזון ל-10 ימים.
מועד ההפלגה מנמל פיראוס היה ידוע לבריטים, כיוון שהצי הבריטי קיבל על כך דיווח מהמודיעין הבריטי בפיראוס.

חלק מהמעפילים נבחרו על פי מפתח ארגונים ומפלגות, בהם: "המזרחי" -  18. "תיאודור הרצל" - 11. "מכבי" - 9. "התאחדות צעירים יהודיים" - 8. "בני עקיבא" - 8. "איחוד" - 4."שיבת ציון" - 4. "דרור" - 2. "תחית ציון" - 2. "בית"ר" - 2. "דגל ציון" - 2. "מכס נורדאו" - 2. "תפארת ישראל" - 2. "פרטיזנים" - 2. "נוער ציוני" - 1. "בני ציון" - 1. "התחייה" - 1. היתר היו ניצולי השואה ללא שיוך מובהק, רובם צעירים בגילאי 15, וכן 20-25 נערים בגילאי 15-17.

המעפילים נאספו במחנות הכשרה במסווה של מחנה קיץ, במרחק הליכה מאתר ההפלגה. הם התגוררו באוהלים שנמסרו מהצבא היווני ובמחנה הם התאמנו בשחייה ובחתירה, ועברו הדרכה לקראת ההפלגה.

תוכניתם של אנשי הפלי"ם הייתה להעלות את המעפילים על שתי ספינות - אחת קטנה בשם "רפי" והשנייה "חביבה רייק". בלב ים יועברו המעפילים כולם אל "חביבה רייק", והספינה "רפי" תחזור ליוון. ביום ההפלגה בשעה 17:30, הודיעו למעפילים להתכונן. עד 21:00 היו כולם מוכנים, וב- 21:30 עלו לשתי הספינות. "רפי" עגנה במרחק שלושה מטר מסלע גדול. הותקן גשר עץ מהסלע ל-"רפי". האנשים עברו על גבי הגשר, ומ"רפי" עברו ל"חביבה רייך" שעגנה לידה. עליית המעפילים לסיפון נמשכה שעה.

האונייה הפליגה מיוון ביוני 1946 כשעל סיפונה 343 מעפילים. ב-5 ביוני הועברו אליה מעפילים מהאונייה "רפי" . ובסך הכול הצטופפו אז באוניה 462 מעפילים.
ב-7 ביוני התגלתה האוניה על הכוחות בריטים. הספינה נגררה לחיפה והגיעה אליה ב-8 ביוני. המעפילים הועברו ל מחנה המעצר בעתלית. 




חיים ארלוזורוב
שתף 

רקע
חיים ארלוזורוב הייתה אוניית מעפילים שארגן המוסד לעליה ב'. האונייה הייתה בין הגדולות והחזקות שנרכשו על ידי המוסד עד אז וכשנרכשה הייתה במצב מכני טוב.

האונייה הובילה 1,346 מעפילים.‏ מנמלי שבדיה ואיטליה אל חוף ארץ ישראל בחורף 1947, במסע הימי הארוך ביותר של ספינת מעפילים עד אז. הועלתה על שרטון מול חוף בת גלים שבחיפה ב-28 בפברואר 1947, תוך כדי מאבק בכוחות הצי הבריטי. מעפיליה נעצרו על ידי הבריטים, וגורשו למחנות המעצר בקפריסין.

האונייה נבנתה ב-1912 בארצות הברית בשם "אולואה" והיא הייתה בשירות משמר החופים האמריקני. בגודל בינוני, בנויה מפלדה היא נחשבה כבעלת מהירות גבוהה יחסית - 10-13 קשר בשעה, והייתה בעלת טווח הפלגה של כ-1,500 קילומטר. בעלת ארבעה סיפונים, ומונעת בקיטור.
במלחמת העולם הראשונה היא שימשה לליווי חמוש של שיירות באוקיינוס האטלנטי ובין שתי מלחמות העולם היא שירתה במשמר החופים האמריקני. במלחמת העולם השנייה שימשה כתחנה מטאורולוגית צפה באוקיינוס האטלנטי. לאחר המלחמה נמכרה האונייה לחברה מסחרית ושירתה כספינת סוחר במימי דרום אמריקה והים הקריבי.

קורותיה
בקיץ 1946 נרכשה האוניה ידי ג'ו בוקסנבאום שליח המוסד לעלייה ב' בעזרת עורך דין מהונדורס. הרכישה בוצעה באמצעות חברת-קש למסחר בגרוטאות בשם: ווסטון סטרימשיפ טריידינג (.Weston Steamship Trading Co). החברה שימשה לכיסוי פעולות המוסד לעליה ב' בארה"ב.

אנשי המוסד לעליה ב' קבעו את שמה על שם המדינאי הציוני "חיים ארלוזורוב" שנרצח על חוף ימה של תל אביב, ושם הצופן שנתן לה המוסד היה "יובל". לבולשת הבריטית וממשלה הבריטית היה ידוע על האונייה, הפלגתה ויעודה כספינת מעפילים מתחילת דרכה ונעשו מאמצים להפריע ולהכביד עליה בכל נמל שבו עגנה.

החל מ-15 באוגוסט אוישה ב-27 אנשי הצוות מתנדבים אמריקנים, שרובם היו יהודים. לרוב המתנדבים לא היה ניסיון ימי כלשהו. מפקד בסיס ההעפלה של המוסד לעלייה ב' במרסיי, שמריה צמרת, קבע את צוות האונייה, שלא היה שגרתי, מבחינת גודלו והרכבו המגוון: צוות המלווים כלל עשרות ימאים אנשי פלי"ם. גד הילב שימש כרב החובל.

שאול אביגור, ראש המוסד לעלייה ב', בחר לתפקיד מפקד האונייה והאחראי עליה מטעם המוסד את אריה אליאב ("לובה"), שכינויו היה "ארתור".‏ אליאב פעל בכיסוי תפקיד של קצין המנהלה הראשי של האונייה, בזהות בדויה של אזרח הולנדי בשם ויליאם ון-חרוט.

ב-17 באוקטובר 1946, עזבה האונייה את ארצות הברית תחת דגל הונדורס, ולאחר 21 יום הגיעה בנתיב מבולטימור לאיים האזוריים, ומשם למרסיי ללא תקלות. במרסיי הוכנסה הספינה למספנה והעובדים המקומיים של המספנה הכשירו על הספינה כ-2,000 דרגשים למעפילים, על ידי פירוק קירות פנימיים ובניית קומה נוספת בירכתיים. הובאו רב חובל וארבעה מלחים ספרדיים מקצועיים, נקנה מזון ודלק, הובאו סירות, רפסודות וציוד הצלה. על הסיפון הקדמי נבנו שלושה מכלי דלק נוספים לעשרה טון כל אחד. הספינה צוידה ב-100 טון מים ודלק ל-25 ימי הפלגה. הגה נוסף הותקן במרתף שבירכתי האונייה על מנת לאפשר את השליטה בה, גם אם הבריטים יסתערו עליה כצפוי בעת ההתקרבות לחוף הארץ ויתפסו את הגשר הראשי שלה. בנוסף לכך הותקנו בה, לקראת המסע הארוך לשבדיה, הסקה מרכזית ומתקנים מוגדלים לנשיאת דלק.

על פי התוכנית המקורית נועדה האונייה להוביל מעפילים משבדיה ולהעבירם לאונייה אחרת בים התיכון, וזאת על מנת למנוע את תפיסתה בהפלגתה הראשונה בשל מדיניות ההגירה של ממשלת המנדט.

האונייה הפליגה ממרסיי ב-1 בינואר 1947. לאחר עגינה קצרה בנמל קופנהגן, בשל קפיאת המים בנמלי שבדיה, היא הגיעה לנמל טרלבורג שבדרום שבדיה, ב-23 בינואר. זהות האונייה הייתה ידועה לשלטונות השבדיים, אך אלו לא הערימו קשיים על ההפלגה, ייתכן שבגלל השפעתם של אנשי המוסד בסיוע ראשי יהדות שבדיה.‏

בנמל טרלבורג עלו על סיפון האונייה 664 מעפילים. 550 מהם היו נשים והשאר גברים.‏ הנשים היו ניצולות מחנות ריכוז ומחנות השמדה נאציים שהגיעו לשבדיה סמוך לסיום מלחמת העולם השנייה בעקבות משא ומתן בין נציג יהדות שבדיה לבין ראש האס אס הימלר. הגברים היו אנשי ארגון החלוץ מגרמניה, שהגיעו לדנמרק והוברחו לשבדיה לאחר הפלישה הגרמנית לדנמרק. בידי הנוסעים היו דרכונים מכמה מדינות אירופאיות וכן אשרות הגירה לקובה.

האונייה עזבה את טרלבורג ב-24 בינואר והפליגה דרומה דרך הים הצפוני והתעלה האנגלית. ב-26 בינואר, החלה סערה וחדרו מים לאונייה. הוחלט להיכנס לנמל לה הבר לתיקונים מכאניים במנועים ולתדלוק. השלטונות הצרפתיים ניסו לעכבה בטענה שאינה בטיחותית, בהשפעת ממשלת בריטניה. לאחר פעילות של מטה המוסד לעלייה ב' אצל משרד הצי הצרפתי, תודלקה האונייה ושוחררה לדרכה.

במפרץ בסקאיה התחוללה סערה עזה ונאלצו להשליך לים את שלושת מכלי הדלק הרזרביים. המעפילים סבלו ממחלת ים, ועקב טלטולי הגלים נשברו משכבי העץ שלהם והיה צורך לערוך בהם תיקוני חירום. על פי התוכנית המקורית, הייתה האונייה צריכה להיפגש בצפון כרתים עם הספינה 'ברק', ולהעביר אליה את המעפילים, אך הדבר לא ניתן לביצוע בגלל הסערה ובגלל דליקה שפרצה ב'ברק'.

ליד חופי פורטוגל שככה הסערה, ולאחר שעברה במצר גיברלטר ונכנסה לים התיכון, הורה לה מטה המוסד להצטייד בנמלי צפון אפריקה במזון ובדלק. האונייה נכנסה לעגון בנמל באלג'יר כדי להצטייד בדלק ובמים. ועד לקבלת הוראות ממפקדת המוסד לעליה ב' להמשך הדרך, עגנה הספינה במפרץ קטן מערבית לפיליפוול במזרח אלג'יר, לשם תיקונים. שם הצטיידו גם במזון. כעבור שלושה ימים, נכנסה לנמל סוסה במזרח טוניס לשם תדלוק נוסף. לאחר יציאתה הגיעה הוראה מהמוסד בפריז, להיכנס לנמל גליפולי, להצטייד בדלק ולהעמיס במטפונטו כ-800 מעפילים נוספים. לאחר תדלוק, יצאה הספינה למטפונטו, ובסירות גומי הועלו אליה המעפילים.

לאחר העגינה בתוניסיה הורה מטה המוסד למפקדת אונייה להפליג לדרום איטליה ולאסוף משם מעפילים נוספים. לשם קליטתם היה צורך לרוקן מחסנים של חביות דלק באונייה, כדי להכין עבורם שטח לינה. צוות המלווים עשה זאת בעזרתן של חבורות עבודה, שגויסו מבין המעפילים. בנוסף התבקשו המעפילים והסכימו, להטיל חלק ממטענם האישי לים כדי לפנות מקום נוסף באונייה, פעולה שהדגימה את הסולידריות הגבוהה שלהם.

ב-21 בפברואר הטילה האונייה עוגן כ-500 מטרמחוף מחנה ההעפלה במטפונטו שבמפרץ טרנטו. המעפילים הנוספים – 684 נפש (שלושה רבעים מהם גברים) – הועלו אל סיפונה לאחר החשכה, בשיטה שפותחה על ידי המוסד באיטליה – שיט בסירות גומי שנעו לאורכו של כבל אשר נמתח בין החוף לבין האונייה. לאחר סיום הפעולה היו על האונייה 1,384 נפשות – 1,348 מעפילים ו-36 מלווים ואנשי צוות.‏

מאיטליה הפליגה האונייה לכיוון כרתים ומשם לכיוון פורט סעיד שבמצרים. התוכנית שהותוותה עבורה הייתה שיט צפונה מפורט סעיד בניסיון להגיע לחוף ניצנים ולהוריד שם את המעפילים. עם זאת, היה ברור לצוות האונייה כי לאור העובדה שהבריטים מודעים להפלגת האונייה, סיכוייה לחמוק ולפרוץ את ההסגר על חופי הארץ בחשאי הם קלושים.

עם התקרבות האונייה לחופי ארץ ישראל, אורגנה בה ההתנגדות מאורגנת לקראת ההשתלטות הצפויה של כוחות בריטים, על סמך הניסיון בנושא זה שצבר המוסד לעלייה ב' עד אז. ההתנגדות האלימה הייתה בעיקר לשם מחאה כנגד סגירת שערי הארץ בפני מעפילים ניצולי השואה. כחלק מהמאבק בכוחות הבריטים שצפויים היו לתפוס את האונייה, הותקנו במספנה בצרפת משני צ?די האונייה במרכזה שתי קורות עץ (שנצבעו אפור ונראו כקורות פלדה), והונעו במנופים, על מנת שניתן יהיה להציב אותן בניצב לאונייה, ובכך לנסות ולהרתיע את אוניות הצי הבריטי מלהיצמד אליה, ולהעלות נחתים על סיפונה. הוכנו לפעולה צינורות להתזת מים בלחץ גבוה נגד הנחתים הבריטים. אמצעים ננקטו על מנת להקשות על הבריטים להשתלט על חדר המכונות של האונייה. לבסוף, בהתייעצות עם המעפילים, ארגן הצוות קבוצות התנגדות שלהם – בסך הכול כ-700 בני אדם - שנועדו לפעול בארבע גזרות על הסיפון כדי להדוף את הנחתים הבריטים. הם צוידו בנשק קר, ברגים וגרוטאות מתכת להטלה, ובגרזנים לקיצוץ חבלים שינסו הבריטים לקשור לאונייה. ימי ההפלגה האחרונים נוצלו לצורך אימון כלל המעפילים לקראת המאבק על האונייה.

ב-27 בפברואר אחר הצהריים אותרה האונייה בדרכה צפונה, כ-60 ק"מ מפורט סעיד, על ידי מטוס סיור בריטי, אשר כיוון אליה את אוניות הצי הבריטי. משחתת בריטית ראשונה פגשה את האונייה לפני החשכה, ובמהלך הלילה ועם בוקר הצטרפו אליה חמש משחתות בריטיות נוספות, חלקן נושאות נחתים. האונייה המשיכה לנוע תחת ליווי בריטי לכיוון צפון לאורך חוף ארץ ישראל ומחוץ לתחום המים הטריטוריאליים שלה. בתחילה הזדהתה האונייה בפני הבריטים באיתות אור בשם "אולואה", אחר כך הודיעה שהיא משנה את שמה ל"חיים ארלוזורוב".

עם בוקר, ב-28 בפברואר, הונף על תורן האונייה דגל כחול לבן, והוצבו על סיפונה שלטים עם שמה החדש. בשעה 10:00 התקרבה האונייה למפרץ חיפה, כאשר האוניות הבריטיות שטות סביבה במבנה הדוק בצורת משושה. אז הגבירה האונייה את מהירותה, נכנסה לתחום מי החופים של הארץ וניסתה לתמרן כדי לפרוץ את מסך המשחתות, ולהביא את האונייה אל בין האוניות שעגנו מחוץ לשובר הגלים של נמל חיפה.

בתחילה נרתעו הבריטים מהאונייה הדוהרת, אך לאחר מכן החלו המשחתות לנגוח בה, מנעו ממנה מלהתקרב לשובר הגלים והסיטו את מסלולה לכיוון חוף בת גלים. בהמשך הצליחה אחת המשחתות הבריטיות להיצמד אל דפנה, למרות החפצים שהטילו המעפילים לכיוונה, לחתוך את מוט העץ שהותקן שם ולהזניק אל סיפון "חיים ארלוזורוב" כ-13 נחתים. הם הסתערו לכיוון גשר הפיקוד של האונייה תוך ירי גז מדמיע. בכל זאת הצליחו המעפילים להתגבר עליהם ולהשליך עשרה מהם (לפי גרסה אחרת - שניים) לים, שממנו הם נמשו על ידי אנשיהם. האחרים נותרו באונייה כשבויים.‏

הבריטים דרשו באמצעות רמקול לדבר עם מפקד האונייה. אנשי הפלי"ם הציגו בתגובה ילד בלבוש קפטן ענוד משקפת.‏

כאשר הגיעה האונייה למרחק של כ-1,500 מטר מחוף בת גלים, לאזור בו מי הים היו רדודים מדי להשטת האוניות הבריטיות, הסתערה משחתת על האונייה והצליחה להעלות על סיפונה עשרות נחתים. אלו הסתערו וכבשו את גשר האונייה. לאחר מכן הם פעלו על מנת להשתלט על הסיפון העליון כולו, תוך מאבק עם המעפילים שעליו, אך לא הצליחו לעצור את שיט האונייה. בסופו של דבר עלתה האונייה על שרטון ונעצרה כ-50 מטר מהחוף, מול מחנה הצבא הבריטי בבת גלים. אז שיתק הצוות את חדר המכונות ופתח את שסתומי הטביעה (Scuttle Valves) אמצעי שנועד לאפשר חדירה מכוונת של מים לבטן האונייה. והיא שקעה במקצת והתייצבה על סלעי הקרקעית. גם עוגני האונייה הוטלו למים.

בכך נסתיימה ההתנגדות הפעילה של האונייה. במהלכה נפצעו 30 מהנוסעים, שלושה מהם באופן קשה (שניים כנראה מיריות). לבריטים היו 12 פצועים, מהם ארבעה קשה.

בצהרי ה-28 בפברואר, כאשר הסתיימה ההשתלטות, ניסו הבריטים לגרור את האונייה ממקומה ללא הצלחה. לפיכך הובאו אליה אסדות נחיתה והמעפילים הועברו אליהן על ידי צנחנים בריטיים (מהדיוויזיה המוטסת ה-6 (שחייליה כונו "הכלניות") תוך גילוי התנגדות סבילה.
המעפילים הובאו לנמל חיפה, והועלו שם על סיפון שתי אוניות גירוש בהן האונייה "אמפייר ריוול", שימשה בתפקיד זה פעמים אחדות.
בלילה הפליגו אוניות הגירוש אל קפריסין, שם הוכנסו המעפילים למחנות מעצר.
לאחר הקמת מדינת ישראל הם יצאו מהם בהדרגה.




חנה סנש
שתף 

רקע
חנה סנש הייתה אוניית מעפילים אשר שימשה בשנת 1945 להבאת 252 מעפילים, מרביתם ניצולי השואה, לארץ ישראל. נקראה על שמה של הצנחנית הארץ-ישראלית חנה סנש.

שמה הראשון היה "Andarta". האונייה נרכשה בג'נובה שבאיטליה בתחילת דצמבר 1945 על ידי המוסד לעלייה ב' בסיוע נדבנים יהודים איטלקים. לאחר הרכישה הותקנה להפלגת העפלה, והותקנו בה מיטות מאולתרות, שהובאו לנמל ארוזות כארגזי יין.

קורותיה
רב חובל ממוצא איטלקי, בשם אנסלדו, פיקד על האונייה יחד עם ישראל חרקובסקי ובסיוע פרטיזנים איטלקים. הספינה יצאה למסעה מסבונה שבאיטליה ב-14 בדצמבר 1945. נתיב ההפלגה עבר בים האגאי, כרתים, רודוס, כף אנמור, כף אנדריאס וחופי לבנון. במהלך ההפלגה הים היה סוער והתנאים בספינה היו קשים. הנוסעים סבלו מצפיפות, מחסור במים ובמזון ורבים נפלו למשכב.

בליל 25 בדצמבר, בחסות החשיכה, ובחסות מסיבה שנערכה לרגל החג הנוצרי במלון בנהריה ובה השתתפו רבים מהחיילים הבריטים, הגיעה האונייה לחופי נהריה ועלתה על שרטון. צוותי פלמ"ח ותושבי נהריה סייעו בחילוץ המעפילים מהאונייה הטובעת. אנשי הפלמ"ח הותירו מאחוריהם במקום דגל הנושא מסר לשלטונות הבריטיים ובו נכתב בהתרסה: "הספינה חנה סנש הורדה בעזרת ארגון ההגנה העברית. תהיה ספינה זו בחוף נהריה אחת המצבות לששת מיליוני אחינו ואחיותינו. תהיה זאת תעודת קלון לממשלה הבריטית" דגל זה מוצג כעת במוזיאון ההעפלה וחיל הים בחיפה.

המעפילים שחולצו נשלחו במשאיות אל יישובי הסביבה והסתתרו בהם. עד הגעת המשטרה הבריטית למקום הייתה הספינה ריקה מאדם.‏ משמר של חיילים בריטים הוצב לשמור על האונייה, ובימים שלאחר מכן ביקרו באתר עגינתה תושבים רבים של נהריה, בהם תלמידי בתי הספר והגנים, שקבלו במקום הסבר על ההעפלה ועל חנה סנש.‏

מספרים שבחגיגה שנערכה לרגל הצלחת מבצע ההעפלה פתח רב החובל אנסלדו בנאום פרו ציוני אשר סחף את הנוכחים (לא ברורה אמיתותו של סיפור זה‏). בתגובה לנאום זה, חיבר המשורר נתן אלתרמן את שירו המפורסם "נאום תשובה לרב חובלים איטלקי".‏לאחר גמר המבצע, הסתתר הצוות האיטלקי כמה ימים בישראל ושב לאיטליה ללא האונייה.




טאורוס
שתף 

טאורוס (וגם טורוס, Taurus) הייתה אוניית מעפילים שהפליגה בדגל יווני והמוסד לעלייה ב' חכר אותה להפלגה מקונסטנצה לאיסטנבול.

בשנת 1943, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, החליטה ממשלת בריטניה לאפשר לכל יהודי אשר יגיע לטורקיה להמשיך ולעלות לארץ ישראל. אולם ההחלטה לא פורסמה ברבים. בעקבות ההחלטה, המוסד לעליה ב' החל לארגן הפלגות אוניות פליטים ניצולי השואה לאיסטנבול, מספר אוניות הפליגו בהסדר זה אך ערב יציאתה של טאורוס בוטלה ההחלטה. אף על פי כן, למרות ביטול ההחלטה, האונייה יצאה בתחילת דצמבר 1944 מנמל קונסטנצה ברומניה, כשעל סיפונה 958 מעפילים. ביניהם לוחמי גטו וילנה: רוז'קה קורצ'ק ואברהם לידובסקי.

"טאורוס" הגיעה לאיסטנבול בשלום, ומשם נסעו המעפילים ברכבת לארץ ישראל. ככל הידוע, "טאורוס" הייתה אוניית המעפילים האחרונה בתקופת המלחמה.









 
הצטרפו אלינו גם בפייסבוק
עדכונים - בלוגים - אירועים - אלבומי תמונות - סרטונים נדירים


שלח דף זה לחבר תגובות, הערות, והוספת מידע, מושגים ונושאים למנוי חינם על מגזין הנוסטלגיה"כובע טמבל" הוסף למועדפים



כל הזכויות שמורות © לאתר נוסטלגיה אונליין ו/או לבעלי התכנים, הדימויים והתצלומים.