חיפוש:   בכל האתר  בשמות הערכים  בקרדיטים     חפש  |  חיפוש תמונות בנושא:   חפש
   מפת האתר  |   כרגע באתר: 178 מבקרים   |  כניסה לדף האישי    
עורך: דייויד סלע
דבר העורך כתבו לעורך
| עמוד הבית | מי אנחנו | מרכז מידע לגולש | על נוסטלגיה ורטרו | קרדיטים | צרו קשר | גולשים כותבים
 

+   אביזרים וחפצים
+   אוספים ותחביבים
+   אז - וכעת
+   אירועים ושנים
+   ארכיון האישים
+   ארכיון הוידאו
+   ארכיון הישראליאנה
+   ארכיון הכרזות
+   ארכיון המצגות
+   ארכיון הקול
+   אתרי נוסטלגיה
+   בידור ופנאי
+   בקיבוץ
+   בריאות, טיפוח וניקיון
+   בשכונה
+   בתים ומבנים מספרים
+   גלויות בולים וסמלים
+   דירה ובניין
+   היום בהיסטוריה
+   המקום בו גרנו
+   העפלה ועליות לא”י
+   חג ומועד
+   טלוויזיה ורדיו
+   ילדות נשכחת
+   לבוש אופנה והנעלה
+   מוזיקה שיר וזמר
+   מזון ומשקה
+   משחקים וצעצועים
+   מתחם מורים
+   נוסטלגיה בצה”ל
+   ספורט
+   ספרות נוסטלגית
+   עבודה ומלאכה
+   פוליטיקה ובחירות
+   רדיו נוסטלגיה
+   רכב ותחבורה
+   רשת חברתית
+   שונות
+   שירותי גולש
+   שפה עברית
+   תיאטרון עברי
+   תקשורת מדיה ופרסום

האתר מוקדש לזכרו של
 יוסי פשרמן (פשי) ז"ל
2003 – 1954

מעל ל - 1100
סרטוני וידאו נוסטלגיים
בארכיון הוידאו שבאתר

יום העצמאות ה-7
 

הצוללת דקר
 

תל אביב הקטנה
 
 



אוניות מעפילים

חיים ארלוזורוב
שתף 

רקע
חיים ארלוזורוב הייתה אוניית מעפילים שארגן המוסד לעליה ב'. האונייה הייתה בין הגדולות והחזקות שנרכשו על ידי המוסד עד אז וכשנרכשה הייתה במצב מכני טוב.

האונייה הובילה 1,346 מעפילים.‏ מנמלי שבדיה ואיטליה אל חוף ארץ ישראל בחורף 1947, במסע הימי הארוך ביותר של ספינת מעפילים עד אז. הועלתה על שרטון מול חוף בת גלים שבחיפה ב-28 בפברואר 1947, תוך כדי מאבק בכוחות הצי הבריטי. מעפיליה נעצרו על ידי הבריטים, וגורשו למחנות המעצר בקפריסין.

האונייה נבנתה ב-1912 בארצות הברית בשם "אולואה" והיא הייתה בשירות משמר החופים האמריקני. בגודל בינוני, בנויה מפלדה היא נחשבה כבעלת מהירות גבוהה יחסית - 10-13 קשר בשעה, והייתה בעלת טווח הפלגה של כ-1,500 קילומטר. בעלת ארבעה סיפונים, ומונעת בקיטור.
במלחמת העולם הראשונה היא שימשה לליווי חמוש של שיירות באוקיינוס האטלנטי ובין שתי מלחמות העולם היא שירתה במשמר החופים האמריקני. במלחמת העולם השנייה שימשה כתחנה מטאורולוגית צפה באוקיינוס האטלנטי. לאחר המלחמה נמכרה האונייה לחברה מסחרית ושירתה כספינת סוחר במימי דרום אמריקה והים הקריבי.

קורותיה
בקיץ 1946 נרכשה האוניה ידי ג'ו בוקסנבאום שליח המוסד לעלייה ב' בעזרת עורך דין מהונדורס. הרכישה בוצעה באמצעות חברת-קש למסחר בגרוטאות בשם: ווסטון סטרימשיפ טריידינג (.Weston Steamship Trading Co). החברה שימשה לכיסוי פעולות המוסד לעליה ב' בארה"ב.

אנשי המוסד לעליה ב' קבעו את שמה על שם המדינאי הציוני "חיים ארלוזורוב" שנרצח על חוף ימה של תל אביב, ושם הצופן שנתן לה המוסד היה "יובל". לבולשת הבריטית וממשלה הבריטית היה ידוע על האונייה, הפלגתה ויעודה כספינת מעפילים מתחילת דרכה ונעשו מאמצים להפריע ולהכביד עליה בכל נמל שבו עגנה.

החל מ-15 באוגוסט אוישה ב-27 אנשי הצוות מתנדבים אמריקנים, שרובם היו יהודים. לרוב המתנדבים לא היה ניסיון ימי כלשהו. מפקד בסיס ההעפלה של המוסד לעלייה ב' במרסיי, שמריה צמרת, קבע את צוות האונייה, שלא היה שגרתי, מבחינת גודלו והרכבו המגוון: צוות המלווים כלל עשרות ימאים אנשי פלי"ם. גד הילב שימש כרב החובל.

שאול אביגור, ראש המוסד לעלייה ב', בחר לתפקיד מפקד האונייה והאחראי עליה מטעם המוסד את אריה אליאב ("לובה"), שכינויו היה "ארתור".‏ אליאב פעל בכיסוי תפקיד של קצין המנהלה הראשי של האונייה, בזהות בדויה של אזרח הולנדי בשם ויליאם ון-חרוט.

ב-17 באוקטובר 1946, עזבה האונייה את ארצות הברית תחת דגל הונדורס, ולאחר 21 יום הגיעה בנתיב מבולטימור לאיים האזוריים, ומשם למרסיי ללא תקלות. במרסיי הוכנסה הספינה למספנה והעובדים המקומיים של המספנה הכשירו על הספינה כ-2,000 דרגשים למעפילים, על ידי פירוק קירות פנימיים ובניית קומה נוספת בירכתיים. הובאו רב חובל וארבעה מלחים ספרדיים מקצועיים, נקנה מזון ודלק, הובאו סירות, רפסודות וציוד הצלה. על הסיפון הקדמי נבנו שלושה מכלי דלק נוספים לעשרה טון כל אחד. הספינה צוידה ב-100 טון מים ודלק ל-25 ימי הפלגה. הגה נוסף הותקן במרתף שבירכתי האונייה על מנת לאפשר את השליטה בה, גם אם הבריטים יסתערו עליה כצפוי בעת ההתקרבות לחוף הארץ ויתפסו את הגשר הראשי שלה. בנוסף לכך הותקנו בה, לקראת המסע הארוך לשבדיה, הסקה מרכזית ומתקנים מוגדלים לנשיאת דלק.

על פי התוכנית המקורית נועדה האונייה להוביל מעפילים משבדיה ולהעבירם לאונייה אחרת בים התיכון, וזאת על מנת למנוע את תפיסתה בהפלגתה הראשונה בשל מדיניות ההגירה של ממשלת המנדט.

האונייה הפליגה ממרסיי ב-1 בינואר 1947. לאחר עגינה קצרה בנמל קופנהגן, בשל קפיאת המים בנמלי שבדיה, היא הגיעה לנמל טרלבורג שבדרום שבדיה, ב-23 בינואר. זהות האונייה הייתה ידועה לשלטונות השבדיים, אך אלו לא הערימו קשיים על ההפלגה, ייתכן שבגלל השפעתם של אנשי המוסד בסיוע ראשי יהדות שבדיה.‏

בנמל טרלבורג עלו על סיפון האונייה 664 מעפילים. 550 מהם היו נשים והשאר גברים.‏ הנשים היו ניצולות מחנות ריכוז ומחנות השמדה נאציים שהגיעו לשבדיה סמוך לסיום מלחמת העולם השנייה בעקבות משא ומתן בין נציג יהדות שבדיה לבין ראש האס אס הימלר. הגברים היו אנשי ארגון החלוץ מגרמניה, שהגיעו לדנמרק והוברחו לשבדיה לאחר הפלישה הגרמנית לדנמרק. בידי הנוסעים היו דרכונים מכמה מדינות אירופאיות וכן אשרות הגירה לקובה.

האונייה עזבה את טרלבורג ב-24 בינואר והפליגה דרומה דרך הים הצפוני והתעלה האנגלית. ב-26 בינואר, החלה סערה וחדרו מים לאונייה. הוחלט להיכנס לנמל לה הבר לתיקונים מכאניים במנועים ולתדלוק. השלטונות הצרפתיים ניסו לעכבה בטענה שאינה בטיחותית, בהשפעת ממשלת בריטניה. לאחר פעילות של מטה המוסד לעלייה ב' אצל משרד הצי הצרפתי, תודלקה האונייה ושוחררה לדרכה.

במפרץ בסקאיה התחוללה סערה עזה ונאלצו להשליך לים את שלושת מכלי הדלק הרזרביים. המעפילים סבלו ממחלת ים, ועקב טלטולי הגלים נשברו משכבי העץ שלהם והיה צורך לערוך בהם תיקוני חירום. על פי התוכנית המקורית, הייתה האונייה צריכה להיפגש בצפון כרתים עם הספינה 'ברק', ולהעביר אליה את המעפילים, אך הדבר לא ניתן לביצוע בגלל הסערה ובגלל דליקה שפרצה ב'ברק'.

ליד חופי פורטוגל שככה הסערה, ולאחר שעברה במצר גיברלטר ונכנסה לים התיכון, הורה לה מטה המוסד להצטייד בנמלי צפון אפריקה במזון ובדלק. האונייה נכנסה לעגון בנמל באלג'יר כדי להצטייד בדלק ובמים. ועד לקבלת הוראות ממפקדת המוסד לעליה ב' להמשך הדרך, עגנה הספינה במפרץ קטן מערבית לפיליפוול במזרח אלג'יר, לשם תיקונים. שם הצטיידו גם במזון. כעבור שלושה ימים, נכנסה לנמל סוסה במזרח טוניס לשם תדלוק נוסף. לאחר יציאתה הגיעה הוראה מהמוסד בפריז, להיכנס לנמל גליפולי, להצטייד בדלק ולהעמיס במטפונטו כ-800 מעפילים נוספים. לאחר תדלוק, יצאה הספינה למטפונטו, ובסירות גומי הועלו אליה המעפילים.

לאחר העגינה בתוניסיה הורה מטה המוסד למפקדת אונייה להפליג לדרום איטליה ולאסוף משם מעפילים נוספים. לשם קליטתם היה צורך לרוקן מחסנים של חביות דלק באונייה, כדי להכין עבורם שטח לינה. צוות המלווים עשה זאת בעזרתן של חבורות עבודה, שגויסו מבין המעפילים. בנוסף התבקשו המעפילים והסכימו, להטיל חלק ממטענם האישי לים כדי לפנות מקום נוסף באונייה, פעולה שהדגימה את הסולידריות הגבוהה שלהם.

ב-21 בפברואר הטילה האונייה עוגן כ-500 מטרמחוף מחנה ההעפלה במטפונטו שבמפרץ טרנטו. המעפילים הנוספים – 684 נפש (שלושה רבעים מהם גברים) – הועלו אל סיפונה לאחר החשכה, בשיטה שפותחה על ידי המוסד באיטליה – שיט בסירות גומי שנעו לאורכו של כבל אשר נמתח בין החוף לבין האונייה. לאחר סיום הפעולה היו על האונייה 1,384 נפשות – 1,348 מעפילים ו-36 מלווים ואנשי צוות.‏

מאיטליה הפליגה האונייה לכיוון כרתים ומשם לכיוון פורט סעיד שבמצרים. התוכנית שהותוותה עבורה הייתה שיט צפונה מפורט סעיד בניסיון להגיע לחוף ניצנים ולהוריד שם את המעפילים. עם זאת, היה ברור לצוות האונייה כי לאור העובדה שהבריטים מודעים להפלגת האונייה, סיכוייה לחמוק ולפרוץ את ההסגר על חופי הארץ בחשאי הם קלושים.

עם התקרבות האונייה לחופי ארץ ישראל, אורגנה בה ההתנגדות מאורגנת לקראת ההשתלטות הצפויה של כוחות בריטים, על סמך הניסיון בנושא זה שצבר המוסד לעלייה ב' עד אז. ההתנגדות האלימה הייתה בעיקר לשם מחאה כנגד סגירת שערי הארץ בפני מעפילים ניצולי השואה. כחלק מהמאבק בכוחות הבריטים שצפויים היו לתפוס את האונייה, הותקנו במספנה בצרפת משני צ?די האונייה במרכזה שתי קורות עץ (שנצבעו אפור ונראו כקורות פלדה), והונעו במנופים, על מנת שניתן יהיה להציב אותן בניצב לאונייה, ובכך לנסות ולהרתיע את אוניות הצי הבריטי מלהיצמד אליה, ולהעלות נחתים על סיפונה. הוכנו לפעולה צינורות להתזת מים בלחץ גבוה נגד הנחתים הבריטים. אמצעים ננקטו על מנת להקשות על הבריטים להשתלט על חדר המכונות של האונייה. לבסוף, בהתייעצות עם המעפילים, ארגן הצוות קבוצות התנגדות שלהם – בסך הכול כ-700 בני אדם - שנועדו לפעול בארבע גזרות על הסיפון כדי להדוף את הנחתים הבריטים. הם צוידו בנשק קר, ברגים וגרוטאות מתכת להטלה, ובגרזנים לקיצוץ חבלים שינסו הבריטים לקשור לאונייה. ימי ההפלגה האחרונים נוצלו לצורך אימון כלל המעפילים לקראת המאבק על האונייה.

ב-27 בפברואר אחר הצהריים אותרה האונייה בדרכה צפונה, כ-60 ק"מ מפורט סעיד, על ידי מטוס סיור בריטי, אשר כיוון אליה את אוניות הצי הבריטי. משחתת בריטית ראשונה פגשה את האונייה לפני החשכה, ובמהלך הלילה ועם בוקר הצטרפו אליה חמש משחתות בריטיות נוספות, חלקן נושאות נחתים. האונייה המשיכה לנוע תחת ליווי בריטי לכיוון צפון לאורך חוף ארץ ישראל ומחוץ לתחום המים הטריטוריאליים שלה. בתחילה הזדהתה האונייה בפני הבריטים באיתות אור בשם "אולואה", אחר כך הודיעה שהיא משנה את שמה ל"חיים ארלוזורוב".

עם בוקר, ב-28 בפברואר, הונף על תורן האונייה דגל כחול לבן, והוצבו על סיפונה שלטים עם שמה החדש. בשעה 10:00 התקרבה האונייה למפרץ חיפה, כאשר האוניות הבריטיות שטות סביבה במבנה הדוק בצורת משושה. אז הגבירה האונייה את מהירותה, נכנסה לתחום מי החופים של הארץ וניסתה לתמרן כדי לפרוץ את מסך המשחתות, ולהביא את האונייה אל בין האוניות שעגנו מחוץ לשובר הגלים של נמל חיפה.

בתחילה נרתעו הבריטים מהאונייה הדוהרת, אך לאחר מכן החלו המשחתות לנגוח בה, מנעו ממנה מלהתקרב לשובר הגלים והסיטו את מסלולה לכיוון חוף בת גלים. בהמשך הצליחה אחת המשחתות הבריטיות להיצמד אל דפנה, למרות החפצים שהטילו המעפילים לכיוונה, לחתוך את מוט העץ שהותקן שם ולהזניק אל סיפון "חיים ארלוזורוב" כ-13 נחתים. הם הסתערו לכיוון גשר הפיקוד של האונייה תוך ירי גז מדמיע. בכל זאת הצליחו המעפילים להתגבר עליהם ולהשליך עשרה מהם (לפי גרסה אחרת - שניים) לים, שממנו הם נמשו על ידי אנשיהם. האחרים נותרו באונייה כשבויים.‏

הבריטים דרשו באמצעות רמקול לדבר עם מפקד האונייה. אנשי הפלי"ם הציגו בתגובה ילד בלבוש קפטן ענוד משקפת.‏

כאשר הגיעה האונייה למרחק של כ-1,500 מטר מחוף בת גלים, לאזור בו מי הים היו רדודים מדי להשטת האוניות הבריטיות, הסתערה משחתת על האונייה והצליחה להעלות על סיפונה עשרות נחתים. אלו הסתערו וכבשו את גשר האונייה. לאחר מכן הם פעלו על מנת להשתלט על הסיפון העליון כולו, תוך מאבק עם המעפילים שעליו, אך לא הצליחו לעצור את שיט האונייה. בסופו של דבר עלתה האונייה על שרטון ונעצרה כ-50 מטר מהחוף, מול מחנה הצבא הבריטי בבת גלים. אז שיתק הצוות את חדר המכונות ופתח את שסתומי הטביעה (Scuttle Valves) אמצעי שנועד לאפשר חדירה מכוונת של מים לבטן האונייה. והיא שקעה במקצת והתייצבה על סלעי הקרקעית. גם עוגני האונייה הוטלו למים.

בכך נסתיימה ההתנגדות הפעילה של האונייה. במהלכה נפצעו 30 מהנוסעים, שלושה מהם באופן קשה (שניים כנראה מיריות). לבריטים היו 12 פצועים, מהם ארבעה קשה.

בצהרי ה-28 בפברואר, כאשר הסתיימה ההשתלטות, ניסו הבריטים לגרור את האונייה ממקומה ללא הצלחה. לפיכך הובאו אליה אסדות נחיתה והמעפילים הועברו אליהן על ידי צנחנים בריטיים (מהדיוויזיה המוטסת ה-6 (שחייליה כונו "הכלניות") תוך גילוי התנגדות סבילה.
המעפילים הובאו לנמל חיפה, והועלו שם על סיפון שתי אוניות גירוש בהן האונייה "אמפייר ריוול", שימשה בתפקיד זה פעמים אחדות.
בלילה הפליגו אוניות הגירוש אל קפריסין, שם הוכנסו המעפילים למחנות מעצר.
לאחר הקמת מדינת ישראל הם יצאו מהם בהדרגה.




חנה סנש
שתף 

רקע
חנה סנש הייתה אוניית מעפילים אשר שימשה בשנת 1945 להבאת 252 מעפילים, מרביתם ניצולי השואה, לארץ ישראל. נקראה על שמה של הצנחנית הארץ-ישראלית חנה סנש.

שמה הראשון היה "Andarta". האונייה נרכשה בג'נובה שבאיטליה בתחילת דצמבר 1945 על ידי המוסד לעלייה ב' בסיוע נדבנים יהודים איטלקים. לאחר הרכישה הותקנה להפלגת העפלה, והותקנו בה מיטות מאולתרות, שהובאו לנמל ארוזות כארגזי יין.

קורותיה
רב חובל ממוצא איטלקי, בשם אנסלדו, פיקד על האונייה יחד עם ישראל חרקובסקי ובסיוע פרטיזנים איטלקים. הספינה יצאה למסעה מסבונה שבאיטליה ב-14 בדצמבר 1945. נתיב ההפלגה עבר בים האגאי, כרתים, רודוס, כף אנמור, כף אנדריאס וחופי לבנון. במהלך ההפלגה הים היה סוער והתנאים בספינה היו קשים. הנוסעים סבלו מצפיפות, מחסור במים ובמזון ורבים נפלו למשכב.

בליל 25 בדצמבר, בחסות החשיכה, ובחסות מסיבה שנערכה לרגל החג הנוצרי במלון בנהריה ובה השתתפו רבים מהחיילים הבריטים, הגיעה האונייה לחופי נהריה ועלתה על שרטון. צוותי פלמ"ח ותושבי נהריה סייעו בחילוץ המעפילים מהאונייה הטובעת. אנשי הפלמ"ח הותירו מאחוריהם במקום דגל הנושא מסר לשלטונות הבריטיים ובו נכתב בהתרסה: "הספינה חנה סנש הורדה בעזרת ארגון ההגנה העברית. תהיה ספינה זו בחוף נהריה אחת המצבות לששת מיליוני אחינו ואחיותינו. תהיה זאת תעודת קלון לממשלה הבריטית" דגל זה מוצג כעת במוזיאון ההעפלה וחיל הים בחיפה.

המעפילים שחולצו נשלחו במשאיות אל יישובי הסביבה והסתתרו בהם. עד הגעת המשטרה הבריטית למקום הייתה הספינה ריקה מאדם.‏ משמר של חיילים בריטים הוצב לשמור על האונייה, ובימים שלאחר מכן ביקרו באתר עגינתה תושבים רבים של נהריה, בהם תלמידי בתי הספר והגנים, שקבלו במקום הסבר על ההעפלה ועל חנה סנש.‏

מספרים שבחגיגה שנערכה לרגל הצלחת מבצע ההעפלה פתח רב החובל אנסלדו בנאום פרו ציוני אשר סחף את הנוכחים (לא ברורה אמיתותו של סיפור זה‏). בתגובה לנאום זה, חיבר המשורר נתן אלתרמן את שירו המפורסם "נאום תשובה לרב חובלים איטלקי".‏לאחר גמר המבצע, הסתתר הצוות האיטלקי כמה ימים בישראל ושב לאיטליה ללא האונייה.




טאורוס
שתף 

טאורוס (וגם טורוס, Taurus) הייתה אוניית מעפילים שהפליגה בדגל יווני והמוסד לעלייה ב' חכר אותה להפלגה מקונסטנצה לאיסטנבול.

בשנת 1943, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, החליטה ממשלת בריטניה לאפשר לכל יהודי אשר יגיע לטורקיה להמשיך ולעלות לארץ ישראל. אולם ההחלטה לא פורסמה ברבים. בעקבות ההחלטה, המוסד לעליה ב' החל לארגן הפלגות אוניות פליטים ניצולי השואה לאיסטנבול, מספר אוניות הפליגו בהסדר זה אך ערב יציאתה של טאורוס בוטלה ההחלטה. אף על פי כן, למרות ביטול ההחלטה, האונייה יצאה בתחילת דצמבר 1944 מנמל קונסטנצה ברומניה, כשעל סיפונה 958 מעפילים. ביניהם לוחמי גטו וילנה: רוז'קה קורצ'ק ואברהם לידובסקי.

"טאורוס" הגיעה לאיסטנבול בשלום, ומשם נסעו המעפילים ברכבת לארץ ישראל. ככל הידוע, "טאורוס" הייתה אוניית המעפילים האחרונה בתקופת המלחמה.




טייגר היל
שתף 

רקע
"טייגר היל" הייתה אוניית קיטור, שנבנתה בסקוטלנד בשנת 1887 ונחכרה על ידי המוסד לעלייה ב' להעלאת פליטים יהודים לארץ ישראל. האוניה הגיעה לארץ ישראל ב-1 בספטמבר 1939, היום בו פרצה מלחמת העולם השנייה.

החל משנת 1933, בעקבות התגברות המתיחות הפוליטית באירופה, ורדיפות היהודים בגרמניה הנאצית, ובכלל זה חוקי הגזע, ואירועי ליל הבדולח, פעל היישוב על זרמיו השונים, ויזמים פרטיים, להציל יהודים מאירופה באמצעות ההעפלה. בתחילת 1939 חלה תמורה בעמדת המוסדות הרשמיים של היישוב כלפי מפעל ההעפלה. עד אז ההעפלה הייתה שנויה במחלוקת שמא היא מזיקה לעניין הציוני אצל בריטניה ושלטונות המנדט. אבל התנערות ההדרגתית של הבריטים ממחויבותם להצהרת בלפור על בית לאומי לעם היהודי ולעקרונות כתב המנדט בארץ ישראל, שהגיעה לשיאה בספר הלבן (1939), וכן הלחץ הגובר והולך על יהדות אירופה הביאו להגברת פעילות העפלה על ידי ההגנה, ולהקמת המוסד לעליה ב'.

קורותיה
לנמל קונסטנצה שברומניה, נקבצו מרחבי רומניה כ-200 פליטים יהודים במטרה לעלות על ה"טייגר היל". פעילי המוסד לעלייה ב' חששו מחשיפת התכונה לקראת ההפלגה משום הלחץ של הבריטים, שהתנו רכישת נפט רומני באכיפת האיסור על הפלגת אוניות מעפילים מנמלי רומניה. על כן, הנחו את הפליטים להסתוות כתיירים, להימנע משיחה בעברית או יידיש בפומבי וממטען עודף. בנוסף, 501 פליטים יהודים מפולין בהנהגתו של לוי שוורץ, שליח המוסד לעלייה ב', הגיעו לנמל קונסטנצה בקרונות רכבת חתומים, בהם שהו שבוע מרגע שאושר מעברם מפולין לתחומי רומניה ועד לעלייתם לסיפון האונייה.

בשל המעקב הבריטי וחשיפת התוכנית להפלגת "הטייגר היל" נאלצו פעילי המוסד לעליה ב' ברומניה ובראשם רות קליגר-עליאב, להתמודד עם האיסור שהטילה הממשלה הרומנית על הפלגתן של ספינות מעפילים מנמלי רומניה. במאמץ רב מצד פעילי המוסד, בלחץ הקהילה היהודית בבוקרשט, וכתוצאה מהסכם על קיזוז מספר הנוסעים ב"טייגר היל" ממכסת העולים שהבריטים התירו כניסתם לארץ ישראל, אושרה ההפלגה. הספינה עגנה בנמל קונסטנצה, עלו אליה 659 מעפילים נוספים וב-3 באוגוסט 1939 הפליגה לארץ ישראל.

לאורך הדרך סבלו הנוסעים מצפיפות רבה, ממחסור במים ומזון. ושניים מהם נפטרו במהלך ההפלגה ממחלות: שחפת ודיזנטריה. האונייה ביקשה סיוע ותרופות בנמלים שונים, אולם נענתה בשלילה.

כיוון ש"הטייגר היל" נחכרה במאמצים רבים ותמורת ממון רב, ואובדנהלא רק שהיה מחייב פיצוי לבעליה אלא גם השגת אונייה חלופית לסבבי הפלגות נוספים, משימה קשה ביותר באותם ימים, תכננו המארגנים להוריד את המעפילים לספינה הקטנה מחוץ למים הטריטוריאליים של ארץ ישראל, ובכך לא להסתכן במעצרה.

בסוף חודש אוגוסט קרבה האונייה לחוף עתלית מחוץ למים הטריטוריאליים, שם המתינה להם הספינה "פוסידון".‏ מעפילים רבים מ"טייגר היל" עברו אל "פוסידון", כנראה מעל ליכולת התפוסה של הספינה והיא איבדה את יציבותה. על כן, הוחזרו המעפילים אל "טייגר היל". אחר כך, החליט רב החובל היווני להפליג לנמל ביירות, כדי לטעון באונייה פחם. בביירות קבל פיקוד האונייה מברק לפיו אוניית מעפילים אחרת בשם "פרוסולה" ועל סיפונה כ-600 יהודים מצ'כיה, תקועה מול חופי העיר. מפקדי "טייגר היל" החליטו לחלץ גם אותם. רב החובל היווני סירב למלא את המשימה החדשה, ומהארץ נשלח להחליפו כתריאל יפה איש ההגנה ומחלוצי הימייה העברית.
לאחר העלאת נוסעי "פרוסולה" על ה"טייגר היל" הגיע מספר הנוסעים עליה לכ-1,400 נפש.

פעם נוספת ניסתה הספינה להוריד נוסעים מול חוף נבי יונס ונתקלה במארב של ספינת משמר בריטית. הבריטים קראו לספינה לעצור. הקברניט, כתריאל יפה, תמרן אותה לאחור בניסיון לחלץ אותה ללב ים. הבריטים פתחו באש. שניים מנוסעי האונייה: ד"ר רוברט שניידר וצבי בינדר נהרגו מהאש הבריטית, וארבעה עשר מעפילים נפצעו.

מפקדת ההגנה החליטה לשים קץ לתלאותיה של ה"טייגר היל" ובצעד החלטי והפגנתי להעלותה על שרטון מול חופי תל אביב, כפי שנהגה אוניית מעפילים אחרת (שאורגנה על ידי פעילים של התנועה הרוויזיוניסטית) "פאריטה" - במסגרת עליית אף על פי, שבוע קודם לכן. ב-1 בספטמבר, הועלתה "טייגר היל" על שרטון בחוף תל אביב מול שכונת מחלול א'.

כ-200 מהנוסעים הצליחו לרדת ממנה, לחמוק לחוף ולהתערב בקהל תושבים שירדו אל החוף מתל אביב ונאספו, בין השאר לשם כך. שאר המעפילים נתפסו בידי הצבא הבריטי ונכלאו במחנה סרפנד (צריפין).

האנייה ההרוסה עמדה מספר שנים על חוף תל אביב ולבסוף פורקה באמצעות פיצוץ ושבריה פונו מהחוף כדי לאפשר את הקמת המרינה בתל אביב.

"טייגר היל" הונצחה בשני אתרים בחוף תל אביב. האתר האחד, מול האתר בו הועלתה הספינה על שרטון, בסמוך לשכונת מחלול א, בו ניצב כיום מלון "קראון פלאזה". למרגלות כותלו הפונה אל החוף הוצבה אנדרטת מתכת לזכר האונייה ועלייתה על החוף. האתר השני, הוא השביל היורד מרחוב הירקון לרציף הרברט סמואל בתחומי גן ההעפלה שבכיכר לונדון נקרא על שמה: "מורד טייגר היל".

פרשת האונייה אוזכרה ביצירה העברית בסוגה ספרותית ואוטוביוגרפית. הספר "המפלט האחרון" של רות קליגר-עליאב, מתעד את פרשת רכישת האונייה, עלילותיה בים התיכון וההכרעה שנקבלה להעלותה על החוף, מנקודת מבטה של אשת המוסד לעלייה ב' שלקחה חלק מרכזי במבצע.
"טייגר היל" נמצאת ברומן ההיסטורי "הים שמעלינו" של אמנון רובינשטיין ותיאור מסעה של "טייגר היל" ועגינתה בחוף תל אביב שימש רקע היסטורי לספר "נוילנד" של אשכול נבו.




טירת צבי.
שתף 

רקע
טירת צבי הייתה אוניית מעפילים שהפליגה מאיטליה והגיעה אל נמל חיפה ב-12 באפריל 1948. נקראה על שם קיבוץ טירת צבי. במקור הייתה זאת אוניית משא, שמה הקודם היה "רינה ויואוורה" (Rina vivara).
מפקד האונייה היה איש הפלי"ם: בצלאל פלדמן.

קורותיה
בהכנות להעפלה נבנו על האוניה משטחי לינה על הסיפון, היו בה שתי סירות הצלה ל- 10 נפש כל אחת, אורגן סליק לאנשים בדלת החרטום האחורית מאחורי חדר שרשרת העוגן, וסליק למכשירי הקשר בירכתיים.

על פי תשדורות בין אוניות הצי הבריטי נראה כי עוד בשלבי ההכנה התגלתה האונייה, אך לא היו סימנים גלויים לכך עד שנתפסה.

798 המעפילים עלו לאונייה בנמל פורמיה (Formia) במפרץ גאטה (Gaeta) באיטליה. חלקם היו חברי תנועות נוער ומפלגות: הנוער הציוני - 115, הפועל המזרחי - 87, נוחם - 202, בלתי מאורגנים - 166, והשאר בלתי ידועים. הגילאים שונים - ביניהם 70 ילדים ותינוקות, 467 גברים ו-264 נשים.

התכנית הייתה להעלות קודם את המזון ואחר כך את המעפילים. אולם בגלל בעיות במקום שהיו קשורות לשלטונות, נקבעה העלאה בשני שלבים. בלילה הראשון הועלו 400 איש וכן הגדעוני עם מכשירי הקשר שלו. האונייה נאלצה לעזוב ולחזור למחרת בלילה כדי להעמיס את שאר האנשים. כאשר יצאה הספינה עם 400 איש בשלב הראשון, לא היה מזון, ועד לשעות אחר הצהרים למחרת לא ניתן היה לקבל את המזון שאמור היה להגיע בכלי שייט אחר.

בסופו של דבר הפליגה האוניה ב-3 באפריל 1948 ממעגן פורמיה במפרץ גאטה (Gaeta) באיטליה, ופנתה לשוט בנתיב המתוכנן: מיצר מסינה - מדרום ליוון – דרך האי סקרפנטו (Scarpanto), משם לאורך החוף הצפון-מערבי של קפריסין ומשם לחופי ארץ ישראל.

האונייה הפליגה ללא ציוד ניווט, משקפות ומפות. רב החובל לא ידע את המסלול אלא רק נקודות ציון על החוף. מיד לאחר הפלגת הספינה מנמל ההעלאה, עוד טרם שהגיעה למייצר מסינה, היא התעכבה פעמיים לצורך תיקון תקלות. לאחר שעברה את המייצר, פנתה לכיוון כרתים, ובהיותה בצפון האי, ב-8 באפריל, פרצה סערה חזקה. האונייה נאלצה לחפש מקום מסתור לשם תיקון משאבת האוויר שהתקלקלה וכדי להתחמק מהסערה. הוחלט לעגון במפרץ האי סאריה מצפון לאי סקרפנטו. המקום היה כמעט ריק מיישוב. האונייה נכנסה למעגן, ולאחר מספר תמרונים הצליחה לעגון. במשך יומיים תיקנו את התקלות. במהלך השהייה במקום, קשרו יחסים עם התושבים המקומיים, ואף קנו ומכרו להם חפצים שונים. ב-10 באפריל, לאחר שהשתפר מזג האוויר, הפליגה האונייה. לאחר מספר שעות הפלגה, הודיע רב החובל כי איננו יודע את מיקומו המדויק. אנשי הפלי"ם באונייה (שהיו בוגרי קורס חובלים שהתקיים בחיפה), הצליחו בעזרת מדידות שעשו לאתר את מיקומה.

ממסמכים של האדמירליות הבריטית, עולה כי האונייה נצפתה ב-12 באפריל על ידי מטוס בריטי ומיד נשלחה לעברה משחתת בריטית. מפקד האונייה דיווח אחר-כך כי בהיותם במרחק כ-50 מיל מחופי הארץ חג מעליהם מטוס, ומיד אחר כך הופיעה המשחתת R-75 במהירות גדולה.

ב-10 באפריל התקבלה תשדורת באונייה ממפקדת ההגנה בארץ ישראל כי עליהם לשוט מדרום לקפריסין, לא להתנגד לבריטים בלב ים, אלא רק להתנגד בצורה סבילה במקרה והבריטים ירצו להעביר את העולים לאונייה אחרת שפניה מועדות ליעד אחר.

המשחתת הבריטית דרשה מהספינה לשנות את כיוון הפלגתה אך לא נענתה. לאחר דרישה נוספת נענתה האונייה והפליגה בעקבות המשחתת הבריטית. כמו כן התיר צוות הספינה למשמר בריטי לעלות על הסיפון. בינתיים הצטרפו שתי ספינות בריטיות נוספות כליווי. על פי המסמכים הבריטים היה מדובר ב'אונייה שלא עשתה בעיות', אולם ברגע שנדרשה הספינה לעצור, היא שינתה כיוון, ועל המשחתות הבריטיות היה לדלוק בעקבותיה. היא נקראה להפסיק את פעולת המנוע. על פי ההנחיות המקובלות, חובל חדר המכונות בידי הצוות, והיה צורך לקשור את הספינה לגוררת. המעפילים היו שקטים ולא גילו התנגדות, ועל כן ניתן אישור לספינה להיכנס בכוחות עצמה לנמל חיפה. וזאת עשתה בשעות אחר הצהרים של אותו יום (12 באפריל).

המלווים אנשי הפלי"ם, נצטוו להסתתר בתוך סליק שהוכן מראש ולפני הכניסה לנמל חיפה נכנסו המלווים לסליק. לאחר הורדת המעפילים, בעקבות סימן של פועלי הניקיון שנשלחו אל האונייה, עובדי סולל בונה, יצאו המלווים כשהם מתחזים לעובדי ניקיון יחד עם האחרים.

בחצות הלילה של ה-13 באפריל, הועברו המעפילים לשתי אוניות גירוש בריטיות שיעדם מחנות המעצר בקפריסין. באונייה 'אמפייר ריוול' הועברו בשעה 02:00 - 446 גברים, 282 נשים, 67 ילדים, ו-7 חולים. נלוו אליהם שני קצינים בריטים ו-5 חיילים.




טריפולי
שתף 

טריפולי יצאה מבולגריה באוגוסט 1939, כשעל סיפונה 700 מעפילים (ההפלגה אורגנה ע"י התנועה הרוויזיוניסטית). הגיעה לחופי לבנון ובהמשך לחופי צפון הארץ, והמעפילים ירדו בכוחות עצמם ללא קשיים מיוחדים.









 
הצטרפו אלינו גם בפייסבוק
עדכונים - בלוגים - אירועים - אלבומי תמונות - סרטונים נדירים


שלח דף זה לחבר תגובות, הערות, והוספת מידע, מושגים ונושאים למנוי חינם על מגזין הנוסטלגיה"כובע טמבל" הוסף למועדפים



כל הזכויות שמורות © לאתר נוסטלגיה אונליין ו/או לבעלי התכנים, הדימויים והתצלומים.