חיפוש:   בכל האתר  בשמות הערכים  בקרדיטים     חפש  |  חיפוש תמונות בנושא:   חפש
   מפת האתר  |   כרגע באתר: 148 מבקרים   |  כניסה לדף האישי    
עורך: דייויד סלע
דבר העורך כתבו לעורך
| עמוד הבית | מי אנחנו | מרכז מידע לגולש | על נוסטלגיה ורטרו | קרדיטים | צרו קשר | גולשים כותבים
 

+   אביזרים וחפצים
+   אוספים ותחביבים
+   אז - וכעת
+   אירועים ושנים
+   ארכיון האישים
+   ארכיון הוידאו
+   ארכיון הישראליאנה
+   ארכיון הכרזות
+   ארכיון המצגות
+   ארכיון הקול
+   אתרי נוסטלגיה
+   בידור ופנאי
+   בקיבוץ
+   בריאות, טיפוח וניקיון
+   בשכונה
+   בתים ומבנים מספרים
+   גלויות בולים וסמלים
+   דירה ובניין
+   היום בהיסטוריה
+   המקום בו גרנו
+   העפלה ועליות לא”י
+   חג ומועד
+   טלוויזיה ורדיו
+   ילדות נשכחת
+   לבוש אופנה והנעלה
+   מוזיקה שיר וזמר
+   מזון ומשקה
+   משחקים וצעצועים
+   מתחם מורים
+   נוסטלגיה בצה”ל
+   ספורט
+   ספרות נוסטלגית
+   עבודה ומלאכה
+   פוליטיקה ובחירות
+   רדיו נוסטלגיה
+   רכב ותחבורה
+   רשת חברתית
+   שונות
+   שירותי גולש
+   שפה עברית
+   תיאטרון עברי
+   תקשורת מדיה ופרסום

האתר מוקדש לזכרו של
 יוסי פשרמן (פשי) ז"ל
2003 – 1954

מעל ל - 1100
סרטוני וידאו נוסטלגיים
בארכיון הוידאו שבאתר

יום העצמאות ה-7
 

הצוללת דקר
 

תל אביב הקטנה
 
 



אוניות מעפילים

ליזל
שתף 

ליזל הייתה אוניית מעפילים שהפליגה מנמל סולינה, בשפך הדנובה, ברומניה, ב-23 במאי 1939 כשעל סיפונה 921 מעפילים. תנאי המחיה בה היו קשים; האוניה הייתה מצחינה שכן קודם לכן שימשה להובלת בקר.

לאחר מעקב של הבולשת הבריטית, נתפסה ב-3 ביוני. כל המעפילים נעצרו והאנייה הוחרמה.

 

  

מצגת על אוניות העפלה הבלתי ליגליות בין השנים 1934 - 1939

נוצר על ידי: דב בן-שי.
מספר תמונות: 78.

זמן עליית המצגת 25-20 שניות. מומלץ ללחוץ על אפשרות SAVE לשמירת המצגת במחשבך.
לכניסה למצגת - לחצו כאן




לילי
שתף 
אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.



לנגב
שתף 

רקע
במקור נבנתה האוניה לאחר מלחמת העולם הראשונה בשם Merica, כאוניית מפרשים קטנה מעץ עם מנוע, בעלת שני תרנים. בתורן הקדמי מפרשים מלבניים ובתורן האחורי מפרש משולש גדול. תפוסה: 400 טון, מנוע 150 כוח סוס ומהירות 6 קשר.

האוניה נרכשה על ידי המוסד לעלייה ב' באמצעות דאנדריה "הגוץ" - יווני שהתגורר באיטליה. צוות ההכנה להפלגה כלל את בעלי האונייה ופועלים מקומיים. הוכנו דרגשי לינה ל-650 בני אדם בשלוש קומות, זו מעל זו. לכל דרגש הייתה חגורת הצלה. לספינה חוברו שתי סירות הצלה, ו-30 רפסודות. האונייה נצבעה מחדש. הובאו דלק ל-11 ימי הפלגה, מזון ל-20 יום, שלא הספיק ואזל לאחר 15 יום. אנשי המוסד לעליה ב' התקינו משדרי רדיו, מכשיר אס.או.אס, מכשיר למילוי סוללות וספק כוח. רב החובל ואחד עשר אנשי הצוות היו איטלקים, ביניהם קצין ימייה איטלקי בדרגת קצין ראשון, ושני מכונאים. מפקד האונייה היה איש הפלי"ם אפרים טלמון-טאומן (שחר).
אתר העלייה לאונייה היה בנמל סט בצרפת.

קורותיה
647 המעפילים היו ניצולי שואה באו מפולין, הונגריה רומניה: כ-120 נפש מתנועת בית"ר, כ-80 נפש "נוער ציוני" (ציונים כלליים), כ-200 פרטיזנים לשעבר, וקבוצת נוער מאנגליה וארצות הברית, של נוער "החלוץ", בגילים שונים, צעירים בעיקר.
הם נאספו במחנות בסאן ז'רום וחמישה מחנות נוספים, לכל תנועה היה מחנה בנפרד.

המשטרה הצרפתית ידעה על מבצע ההעפלה, נופקו תעודות פליט למעפילים, ואלה נלקחו מהם בצורה מסודרת לפני עלייתם לספינה. המעפילים הובאו אל האונייה במשאיות בשעות אחר הצהרים. הראשונים סירבו להיכנס לאונייה, כי ראו את המעברים הצרים ותנאי המגורים הצפופים, והיה צורך לזרז אותם בשידולים וצעקות. מאחר שהסתדרו בטור, אלה שהיו מאחור דחפו את אלה שהיו בפתח, כי לא ידעו מה מצפה להם. בגלל אי הסדר שהשתרר, ההעמסה נמשכה ארבע שעות. שני המלווים הארץ ישראליים התחלקו ביניהם בתפקידים. האחד עם הצוות הזר של הספינה והשני עם המעפילים והתחלפו ביניהם. המעפילים התארגנו בקבוצות וקיבלו על עצמם תפקידים של ניקיון, מטבח ושמירה.

האוניה הפליגה ב-18 בינואר 1947 מנמל סט בצרפת, בשעה 13:35. נתיב ההפלגה המתוכנן מנמל סט כלל את מפרץ ליון, הים הליגורי, קורסיקה, מיצר בוניפציו בין קורסיקה לסרדיניה, האי פונצה מול מפרץ גאאטה, האי איסקיה, קפרי, כף ותיקנו, כף מילאצו בצפון סיציליה, כף רסוקולמו בצפון סיציליה, מיצר מסינה, מפרץ טרנטו, לכיוון יוון, מפרץ ארקדיה, כרתים, דרומה לחופי צפון אפריקה, החוף המצרי, חוף ניצנים, קיסריה וחיפה.

בלילה הראשון להפלגה החלו לחדור מים לספינה, והמשאבות התקלקלו. המכונאים תיקנו את המשאבות, ובינתיים שאבו ידנית בדליים. בגלל סערה, שונה הנתיב לכיוון נמל היירס (Hyeres) בצרפת, שם מצאה האונייה מחסה, ומשם שטה למיצר בוניפציו. ב-21 בינואר נשבו רוחות חזקות שלא אפשרו התקדמות. ב-24 בינואר התחוללה סערה במפרץ מסינה, והספינה חזרה לצפון סיציליה לתפוס מחסה. ב-25 בינואר עגנו בצפון סיציליה והורידו סירה עם רב המלחים ושני מלחים נוספים כדי לקנות מזון. השלושה ברחו עם הכסף והשאירו את הסירה על החוף. בעזרת דייגים מקומיים הוחזרה הסירה.

ב-27 בינואר שוב עגנה הספינה דרומית למיצר מסינה כדי לקנות מצרכים. המזון בספינה היה גרוע ומועט, והקנייה שיפרה את המצב. במקום נכחה המשטרה האיטלקית, ורק באמצעות שכנוע ושוחד הם שיחררו את הספינה לאחר 24 שעות.

ב-29 בינואר שוב התחוללו סערה וקלקול במשאבת המים. ב-31 בינואר, בחוף יוון, נשבו רוחות חזקות שעיכבו את ההתקדמות, ועד 2 בפברואר לא הייתה אפשרות להמשיך את ההפלגה. באותו יום עגנה הספינה במפרץ ארקדיה לתיקון המשאבה. הימים הבאים עברו ללא אירועים מיוחדים, פרט לתנאי השהות הקשים בספינה. במשך כל ימי המסע היה מכשיר הקשר מקולקל, והחל לפעול רק ביום ה-19 להפלגה.

ב-5 בפברואר, בשעה 21:00 בקירוב, במרחק של 30-15 מייל מחוף חיפה, הוארה הספינה בזרקור של משחתת בריטית והתגלתה. כעבור מספר דקות הצטרפו שתי משחתות נוספות. ההוראות ממפקדת "ההגנה" בארץ ישראל היו להגיע לחוף ניצנים, אחר כך שונתה ההוראה לחוף קיסריה, בגלל הגלים. נאמר לעולים להסתתר מתחת לסיפון ולכבות אורות. אולם שתי משחתות נצמדו לאונייה משני צידיה. עם הגילוי הבריטי הושלך מכשיר הקשר לים וניתנה הוראה לחזור ללב ים ולנתק מגע מהבריטים.

בליל 8-9 בפברואר האונייה התקרבה אל חופי הארץ, ובשדות ים המתינו לה אנשי הפלי"ם, בהם יהודה בן-צור, שהתכוננו למבצע הורדת המעפילים אל החוף. אולם במרחק 12 מייל מהחוף, עלו כ-100 חיילים בריטים עם נשק ואלות ומסכות גז. על פי ההנחיות שניתנו להם, המעפילים ניסו להתנגד, והעלו מתוך האונייה חפצים, כגון קופסאות שימורים, כדי להשליך על הבריטים אך כעבור 20 דקות הסתיימה ההשתלטות, לאחר שניתנה למעפילים הוראה להפסיק להתנגד.

בשעה 00:30, אור ל-9 בפברואר האונייה נגררה לנמל חיפה. המעפילים גורשו למחנות המעצר בקפריסין.

כאשר הובאו לאוניית הגירוש, התחולל קרב שבו נהרג מעפיל, הרברט לזר, אך שמו עדיין לא היה ידוע בעת שפורסמה המודעה על נפילתו ועל הלוויה. לזכרו נקראה אוניית מעפילים בשם "המעפיל האלמוני".




לניצחון
שתף 

רקע
"לניצחון" הייתה אוניית מעפילים, שארגן המוסד לעליה ב' של "ההגנה".
האוניה נבנתה ב-1946 בשם "Tullia Christina", מעץ. מידותיה: אורך 32 מטר, רוחב 7 מטר, שוקע 3.5 מטר, ולה שני תרנים, קבינה מאחור, צריפים בחרטום, ונצבעה בצבע אפור. מנוע דיזל איטלקי מדגם אנסלדו, תפוסה: 220 טון, מהירות 8 קשר. שמה הקודם: "Tullia Christina".

אנשי המוסד לעליה ב' רכשו אותה באיטליה. והעניקו לה את שם הצופן "חבצלת". הוכנה להפלגת העפלה על ידי פועלי מספנה מקומיים. הוקמו דרגשי לינה על הספינה, וסירת הצלה ל-12 בני אדם, 13.5 טון דלק, מזון ל- 14 יום ושמונה טון מים.
רב החובל היה איטלקי ולצדו שישה אנשי צוות ובהם רופא. מפקד האונייה היה איש הפלי"ם בני קרביץ ולצדו גדעון וייסר והגדעוני ראובן אורן. המלווים אנשי הפלי"ם הצטיידו בנשק: שני רובים, חמש מחסניות, אקדח, 180 כדורים, וכן הביאו מכשיר קשר תוצרת בית בתוך מזוודה, שנבנה על ידי רענן רובינשטיין.

189 המעפילים היו חניכי תנועות הנוער הציוניות, מכל הזרמים. לאחר שנאספו במחנה ליד גאאטה, הם עלו לאונייה בנמל ברינדיזי. הם חולקו לקבוצות על פי השתייכותם התנועתית ולכל קבוצה מונה אחראי מקרבה.

קורותיה
האונייה הפליגה ב-8 במאי 1948. התוכנית המקורית הייתה להיפגש עם האונייה "מדינת ישראל" ("נרקיס"), ליד האי קפלוניה (Cephalonia), צפונית לכרתים, משם להפליג יחד ואחר כך להעביר אליה את המעפילים במרחק 200 מיל מחופי הארץ, וכן להעביר את הצוות הזר, פרט למכונאי ורב החובל, ולחזור עימם לאיטליה.

ב-14 במאי הוחלט לא לבצע את ההעברה אלא להמשיך יחדיו בהפלגה. ההחלטה נתקבלה על ידי צוותי שתי הספינות מטעמי ביטחון. בדרך נולדו מספר תינוקות על שתי הספינות, ורופא אחד משותף עבר מספינה לספינה.
במהלך ההפלגה נתקבלה הידיעה על הכרזת המדינה, ועמה הוראה להמשיך ולהניף דגל זר, ורק בנמל להחליפו ולהניף שלטים עבריים.

ב-16 במאי הופיעו בסמוך לה שתי משחתות בריטיות, אך הן לא התקרבו ולא יצרו מגע. המעפילים הודרכו לא להתנגד אם מלחים בריטים ירצו לעלות על הסיפון. יש להודיע להם כי מפליגים למדינת ישראל. לא התקיים עימות בין האוניה למשחתות הבריטיות והיא הגיעה בסמוך לנמל תל אביב ב-16 במאי 1948. לשם הופנתה, מכיוון שנמל חיפה היה עדיין בשליטה בריטית. תל אביב הופגזה באותו יום לכן הוחלט לשוט ללב ים ולהגיע לחוף קיסריה. ב-17 במאי בשעה 02:50 עגנה הספינה בנמל תל אביב, והמעפילים ירדו אל החוף.
למחרת, ב-19 במאי חזרה יחד עם "מדינת ישראל" לאיטליה.




לקוממיות
שתף 

רקע
האוניה נבנתה באיטליה ב-1927 בשם " זיבלה". הייתה זאת מפרשית בעלת שלושה תרנים עשויה עץ, אורכה 47 מטר, עומק במים3.5 מטר, תפוסה 350 טון, מנוע איטלקי "אנסלדו" 200 כ"ס, 375 סיבובים לדקה, שעבר שיפוץ כללי, מהירות 8 קשר.

נרכשה על ידי אנשי המוסד לעליה ב' בנאפולי איטליה באמצעות הסוכן אגוס, וכנראה הסתייעו גם ברב החובל האיטלקי מריו קנדה שעבד בשירות המוסד באיטליה. מנאפולי שטה אל נמל ההכנה בלה ספציה. האונייה הועלתה על מבדוק במסווה של ביצוע עבודות מבחוץ, אך בפנים נבנה מחסן אחד גדול ובו הותקנו קונסטרוקציות ורשתות ברזל ועליהן 641 דרגשים בשש או שבע קומות, ומתקני שירותים. בחרטום נבנה מטבח וכן מרפאה. ההכנות נמשכו מתחילת נובמבר ועד אמצע דצמבר 1947. הובאו דלק ל- 12 ימי הפלגה, ו- 27 טון מים במכלים. עם תום ההפלגה נשארו 13 טון. דלק נוסף הובא בחביות לעשרים יום, ומזון לשבועיים.

צוות ההכנה כלל את יהודה בן צור, עמנואל קצב, יוסף לזרובסקי, בסיוע צוות איטלקי מוויה רג'יו (Via Raggio) ונאפולי, וצוות המספנה.

קורותיה

הפלגה ראשונה:
רב החובל, שנהג קודם את אוניית המעפילים "ארבע חירויות" כרב מלחים, וצוות הימאים, היו איטלקים. הצוות כלל קצין ראשון, שני מכונאים, ארבעה מלחים, טבח, רב מלחים. המכונאי הראשי עבד קודם ב"שבתאי לוז'ינסקי". מפקד האונייה היה יהודה בן-צור ולצדו עמנואל קצב, ואנשי הפלי"ם אבנר גלעד - 'סקנדי', יעקב בן ציון (מלך), אהרון מיכאלי, והגדעוני יוסף לזרובסקי. מכשיר הקשר היה משדר בתוך מזוודה מתוצרת בית ומקלט רדיו, נבנה על ידי רענן רובינשטיין.

600 המעפילים נאספו אל מחנה שהוקם בסמוך למרסיי. דוד בן חורין ארגן את העלייה לסיפון האונייה. הוא הגיע לספינה שעגנה מחוץ למפרץ באמצעות סירת מנוע וניווט אותה עד לפתח המפרץ. הספינה השליכה עוגן, נמתח ממנה כבל לחוף, והמעפילים הועברו בעזרתו בסירות גומי מן החוף. העלייה לסיפון נמשכה שש שבע שעות, בשעות הלילה עד עלות השחר. לפני שהסתיימה העלייה לסיפון, הגיעה הוראה להעביר את המעפילים בלב ים לספינה "כ"ט בנובמבר", משום שהיא זוהתה על ידי הבריטים ולא יכולה הייתה להגיע לצרפת.

האונייה הפליגה ממרסיי עם שחר, ב-14 בדצמבר 1947. ההפלגה נמשכה 30 שעות, וההעברה ל"כ"ט בנובמבר" בוצעה כמתוכנן. לאחר מכן, חזרה הספינה לצרפת, אולם המנוע התקלקל והספינה נעצרה בידי הצי הצרפתי. הצוות נעצר לעשרה ימים ושוחרר לאחר השתדלויות ותיקון המנוע. הספינה הועברה למפרץ בנדול.

ההפלגה השנייה
בהפלגה השנייה נעשה שימוש בציוד ובמכשיר הקשר של ההפלגה הראשונה. גם רב החובל וצוות הימאים של ההפלגה הראשונה השתתפו גם בשנייה. מפקד האונייה היה אבנר גלעד – איש הפלי"ם ולצדו יעקב בן ציון (מלך). גדעוני: אהרן מיכאלי.

699 המעפילים נאספו במחנה פליטים ליד מרסיי. הם עלו על האונייה בנקודה על החוף מערבית לסן טרופז בדרום צרפת, צפונה מאי דה לונט, מזרחית מטולון - במפרץ קטן 200 מטר מהכביש.
הספינה שהתה באזור מאז חזרה מהפלגתה הראשונה בדצמבר 1947. ההעלאה התבצעה באמצעות שתי סירות גומי מתנפחות שהורדו מן הספינה, כל אחת ל-70 איש, וסירת עץ ל-30 איש. את הסירות משכו בעזרת שני חבלים שנמתחו מן הספינה, העלייה אליה בסולמות עץ. משך ההעמסה ארך כ-3.5 שעות.

המעפילים היו 180 נפש מצפון אפריקה, 280 צעירים ממדינות אירופה והיתר משפחות עם ילדים: "השומר הצעיר" – 108, דרור, נצח, פועלי ציון – 66, מפא"י, נוח"ם, גורדוניה – 127, ציוניים כלליים, נוער ציוני – 46, דתיים – 88, מהם 63 תינוקות, 437 גברים, 262 נשים.

המעפילים התארגנו בקבוצות של שלושים איש. לכל קבוצה אחראי שדאג לצרכיי הקבוצה, כולל אספקת מי שתייה ותורנויות. מחלקה מיוחדת מונתה לשמירה על הסדר הכללי. כן מונו אחראי מטבח, אחראי שמירה, סדרן עבודה. מלווה אמריקאי היה אחראי על המטבח והמחסנים, ומלווה אמריקאי נוסף היה אחראי על הסדר והניקיון.

הספינה הפליגה בבוקר ה-8 בפברואר 1948. מכיוון שההפלגה הייתה בחורף, ומחשש לסערות הפליגה הספינה לאורך בשיט לאורך חופי סיציליה, צפון קורסיקה, צפון כרתים, האי סקרפנטו, צפון קפריסין, לכיוון בירות ודרומה לכיוון נהריה.

סערה ראשונה הייתה לפני מיצר מסינה, ובפעם השנייה בין איטליה ליוון. סערה שלישית – בין קפריסין לטורקיה. במפרץ שומם באי סקרפנטו עגנה הספינה ונצבעה באדום. התורן הראשי הורד והוכן המחבוא למלווים למקרה שייתפסו. הסערה החזקה ביותר התחוללה עם המעבר אל כף אנדריאס בקפריסין. הספינה נאלצה לעגון במסתור 48 שעות, המנוע הפסיק לעבוד, והיא שטה בעזרת המפרשים במשך 24 שעות, עד שתוקן המנוע.

הבריטים גילו את האונייה ב-19 בפברואר בשעה 13:00, מול פמגוסטה, פעמיים עבר מעל הספינה מטוס בריטי . למחרת ב- 16:00, בהיותם כ-90 מייל מחיפה, מול חוף בירות, עבר מטוס נוסף. כעבור שעה הגיעה משחתת בריטית. הספינה שייטה אז בעזרת מפרשים. המשחתת החלה ללוות את הספינה בכיוון לארץ. הושג סיכום עם הבריטים שיניחו לספינה להמשיך לבדה לכיוון חיפה, והבריטים יעלו על סיפונה כשלושה מייל מהחוף. ההוראות ממפקדת ההגנה בארץ ישראל היו כלליות: יש להגיע לחוף תל אביב ולא להתנגד בכוח במקרה וייתפסו. גם מספר הילדים הרב על הספינה הכתיב התנהגות פסיבית. עם הגילוי הבריטי נכנסו 3 מלווים אנשי הפלי"ם אל מקום המסתור שהוכן, במכל מים בחרטום האונייה. ב-20 בפברואר הגיעה לנמל חיפה.

המעפילים גורשו אל מחנות המעצר בקפריסין.

המלווים אנשי הפלי"ם נשארו במיכל עד שהגיע לספינה צוות שבא לנקותה וגילה היכן הם מסתתרים. מהנמל הם הועברו על ידי הצוות לבית סולל בונה בחיפה שם קיבלם דוד נמרי.




מדינת היהודים
שתף 

רקע
מדינת היהודים הייתה אוניית מעפילים שאורגנה על ידי המוסד לעליה ב' של "ההגנה". נקראה על שם ספרו של חוזה מדינת ישראל בנימין זאב הרצל: "מדינת היהודים".

במקור נבנתה האוניה כשוברת קרח ואוניית תותחים ארקטית עבור משמר החופים האמריקאי בשם "נורת'לנד". לאחר שנרכשה להפלגת העפלה העלתה מעפילים בבולגריה. היא נתפסה בסמוך לחופי תל אביב, נגררה לנמל חיפה ומעפיליה גורשו למחנות המעצר בקפריסין. לקראת הקמת חיל הים הישראלי הוסבה האוניה לשימושו ונקראה בשם אח"י אילת.

האוניה נרכשה על ידי המוסד לעלייה ב' בבולטימור ב-3 בינואר 1947, באמצעות דני שינד, נציג המוסד לעלייה ב' בארצות הברית. בעת מעברה בגיברלטר לנמל פורט דה בוק נתגלתה הספינה וזוהתה על ידי הצי הבריטי. האוניה הגיעה לנמל פורט דה בוק בדרום צרפת ב-3 במאי 1947. בנמל זה הורידה הספינה ציוד ומזון למחסני ערובה עבור אוניות העפלה אחרות, משם הפליגה לנמל באיון (Bayonne) במפרץ ביסקאיה (Biscay), בחוף האטלנטי של צרפת שאליו הגיעה ב-12 ביוני 1947.

בדרך לנמל באיון פורקו המבנים מתחת לסיפון הראשי, כדי ליצור אולמות ובהם דרגשי שינה. התוכניות שהוגשו למספנה כללו בין היתר בניית מבנה עליון בירכתי הספינה, ליצירת אולם נוסף והארכת הסיפון העליון של הספינה, בניית חדרי שירותים ומקלחות על סיפוני הספינה, התאמת מטבח הספינה לשירות המעפילים והכנת חדר חולים לחמישים איש.

האונייה צוידה במזון לכ-1,700 איש ל-25 יום, בדלק ל-55 ימי הפלגה ובמי שתייה כ-300 טון במכלים. כמו כן הייתה אפשרות לטהר מים במתקני הטיהור שהיו בספינה.

העבודה במספנה נמשכה שבעה שבועות. במספנה זו הוכנה בו-זמנית הספינה פאדוקה ("Paducah"), לימים "גאולה" .

בתקופת הכנת האוניה בבאיון התחוללה פרשת האונייה "יציאת אירופה תש"ז". מעפיליה הורדו בכוח בנמל המבורג, לאחר ניסיון נפל להורידם בנמל פורט דה בוק. המוסד הגיע להסדר עם שלטונות ברית המועצות ורומניה על מתן אפשרות לעלות כ-4,500 יהודים מרומניה, כמספר המגורשים לגרמניה. בעקבות זאת הגיע שאול אביגור לבאיון ומסר כי שתי הספינות שבנמל ("מדינת היהודים" ו"גאולה") נבחרו כדי לקחת את המעפילים מנמל בבולגריה, במקום התוכנית המקורית להעלות מעפילים בצפון אירופה.

הספינה יועדה תחילה לקחת מעפילים בנמל גדנסק שבפולין, אך בעקבות פרשת "אקסודוס-יציאת אירופה" שונתה המשימה, והוחלט שהיא תיקח מעפילים ממדינות הגוש הקומוניסטי בים השחור. באוגוסט 1947 הפליגו שתי ספינות מעפילים, "מדינת היהודים" ו"גאולה" –מבאיון לבורגס שבבולגריה.

שליחי המוסד לעלייה ב' שייקה דן ואפרים שילה, ניהלו מגעים עם שלטונות בולגריה כדי לאפשר עליית יהודים מבולגריה ודרכה. טרייצ'ו קוסטוב סגן ראש ממשלת בולגריה והממונה של שירותי הביטחון במדינה, הוסמך מטעם הממשלה הבולגרית לטפל בנושא העלייה. שייקה דן נעזר בברוך קונפינו לו היו קשרים בשירותי הביטחון והוא הסתייע באנגל פסקלב, בכיר מנגנון שירותי הביטחון אשר תיווך בין הצדדים במהלך המשא ומתן. שייקה דן הציע לבולגרים תשלום בדולר אמריקני עבור כל עולה. באוגוסט 1947 אישר סטפן בוגדאנוב ראש שירות הביטחון הבולגרי ואיש אמונו של קוסטוב את מעבר עולים מג'יורג'יו שברומניה ומרוסה שבבולגריה לנמל בורגס. בהמשך, דאג קוסטוב לקבל גם את אישורו של גאורגי דימיטרוב, אשר ככל הנראה קיבל גם את ברכתם של הסובייטים.

בסיוע הדוק של אנשי שירות הביטחון הבולגרי, הועברו 4,052 עולים מרומניה לבולגריה. 1,388 הועלו לספינה "גאולה" ו-2,664 לספינה "מדינת היהודים".‏

קורותיה
רב החובל היה אמריקאי, בשם מורגן מיצ'ל, ולצדו 26 ימאים, מהם 6 שכירים זרים, שני מכונאים איטלקים, קצין וטבח ספרדים, וכן מתנדב אמריקאי שחור, ו-18 מתנדבים יהודים, ביניהם קצין יהודי אמריקאי ומכונאי ראשי יהודי אמריקאי ארץ ישראלי לשעבר. מפקד האונייה היה איש הפלי"ם יוסף (פינצ'וק) אלמוג.‏ ולצדו אברהם מירצקי-מירון מכונאי איש הפלי"ם ושמואל הוכמן (הרם) בוגר קורס מלווים בפלמ"ח, ו"הגדעונים" אהרון מיכאלי ופתחיה פייג.

ב-23 בספטמבר 1947 עלו על סיפונה של "מדינת היהודים" 2,664 מעפילים בנמל בורגס שבבולגריה. היו בהם משפחות ובודדים, כמחציתם היו בני נוער בגילאים 14-‏18. בין המעפילים היו חברי מפלגות שונות, חילוניים ודתיים. חלק מהמעפילים הגיעו במאורגן מבוקרשט בהסכמת ברית המועצות, שלטונות רומניה ובולגריה, וחלקם פליטים ניצולי השואה, שהגיעו ממחנות עקורים, ברכבות מבוקרשט או בשיט דרך הדנובה.

האונייה עגנה במפרץ בורגס מאז ה-14.9, ונכנסה לנמל בורגס ב-21.4.‏ סוכם עם שייקה דן, נציג המוסד לעלייה ב' במקום, כי "גאולה" תעמיס את נוסעיה ביום שישי, ואילו "מדינת היהודים" - למחרת. הדבר לא הסתדר בגלל תקלות בתדלוק "גאולה", לכן הועלו קודם מעפילי "מדינת היהודים", ב-22 בספטמבר 1947 בלילה.

המעפילים שהגיעו עד הספינה ברכבות, ללא הכנה מיוחדת להפלגה, והועלו לספינה על פי סדר הקרונות של הרכבת. צוות המתנדבים בספינה היה פעיל בהעלאתם. שלושת ימי העגינה במפרץ בורגס אפשרו התארגנות לחיים סדירים בספינה במסגרת מחלקות, על פי שיוך תנועתי. נתמנו בעלי תפקידים, הוקם ארגון הגנה ובו כ-400 איש להתנגדות במקרה של תפיסת הספינה ולשם מאבק בבריטים על הספינה. הוקמו קבוצות של סדרנים, סניטרים ושירותי מזון, בהנהלתו של המלווה שמואל הוכמן-הרם. מאחר שבספינה היו כ-1,700 מקומות שיכון על דרגשים, אולצו כ-900 נפש לישון על הסיפון. התינוקות הועברו לחדר החולים, כאשר על כל דרגש שלושה-ארבעה סלים עם תינוקות.

ההעלאה ארכה כ-6 שעות עם הפסקה באמצע, בגלל איחור בהגעת הרכבת האחרונה. עם שחר יצאה הספינה לכיוון ישראל ועליה כ-2,500 איש. במשך שלושה ימים עגנה במפרץ עד לגמר העלאת האנשים על "גאולה". ב-25 בספטמבר בלילה בעת העגינה במפרץ, הגיעו בסירה כ-80 ילדים עד גיל 14 עם מדריכיהם, לאחר שלא הצליחו לעלות על "גאולה" מחוסר מקום.

שתי האוניות "מדינת היהודים" ו"גאולה", יצאו ב-26 בספטמבר עם שחר מהנמל ועשו את דרכן בקרבה זו לזו עד אזור רודוס. נתיב ההפלגה המתוכנן של האוניות שהחל בבורגס, כלל את מיצרי הבוספורוס והדרדנלים, הים האגאי, מיצר רודוס סקרפנטו. במקום זה נפרדו שתי הספינות. "גאולה" המשיכה לכיוון חיפה, ואילו 'מדינת היהודים' לכיוון תל אביב.
לאחר הכניסה לים האגאי, הוסבו שמות הספינות לשמות עבריים.

ב-27 בספטמבר 1947 בערב נכנסו שתי האוניות למצרי הבוספורוס ועברו את הביקורת הטורקית ושילמו שוחד בסכום גדול כדי שהמעבר יתאפשר ללא בדיקות. לקראת ההפלגה מבורגס התקבלו הוראות מהמוסד, באמצעות שייקה דן, להעביר בשלב האחרון של ההפלגה את מעפילי "גאולה" ל"מדינת היהודים" ולשחרר על ידי כך את "גאולה" להפלגה נוספת. כל ההכנות לקראת הביצוע נעשו, וההעברה תוכננה ל-1 באוקטובר 1947 עם שחר. עם בוקר, לקראת הפעולה, התברר כי המצב ב"מדינת היהודים" מתחת לסיפונים הוא בלתי נסבל, ולא היה ניתן להכניס בני אדם נוספים מפאת המחנק. כמו כן, הכנסת בני אדם נוספים הייתה משבשת את תוכניות ההגנה על הספינה, על כן לא התבצעה ההעברה.

כבר בצאתן ממצר הדרדנלים לים האגאי המתינו לאוניות שתי משחתות בריטיות שליוו את הספינות עד מיצרי רודוס-סקרפנטו ואף הזהירו את מפקדי הספינות ממוקשי ים בדרך והמליצו על נתיב חלופי.

מכיוון שלבריטים היו ידיעות על נשק באונייה והתנגדות עלולה הייתה לגרום לשפיכות דמים. המעפילים עשו ההכנות האחרונות להגנת הספינה ולהתנגדות במקרה של השתלטות בריטית. אורגנה קבוצת הגנה מצוידת במקלות, בוצרו סיפוני הספינה משלושת צדדיה (פרט לחרטום), ברשת ותיל דוקרני, נעשו סידורים סגירת כל פתחי הספינה והכניסות אל מתחת לסיפונים לבטן הספינה. על הסיפונים הוכנו מכלי מים עם תמיסה מיוחדת לשטיפת העיניים במקרה של מתקפת גז מדמיע, וכן הוכנו מקומות ריכוז לציוד לחימה (אבנים, ברגים, חלקי מתכת וקופסאות). תורגלה כוננות להגנה ומעבר לשליטה בחדר ההגה הרזרבי. התוכנית הייתה לא לאפשר לבריטים לעלות על הספינה, ובמיוחד לא לתת להם להיכנס אל מתחת לסיפון הראשי, אם גשר הפיקוד ייתפס בידיהם. הכוונה הייתה לנטוש אותו ולעבור לשליטה על הספינה באמצעות חדר ההגה הרזרבי, שהיה בירכתי הספינה, מתחת לסיפון הראשי.

ב-2 באוקטובר הגיעו האוניות לקרבת רצועת החוף של ישראל ובהתקרב הספינות, בנפרד כבר, הגיעו לקרבתן חמש משחתות בריטיות נוספות. "מדינת היהודים" הוקפה בשלב זה בארבע משחתות, בעודה ממשיכה בהפלגתה לתל אביב.

בשעה 10:00 פנתה "גאולה" והפליגה בנתיב לחיפה, מלווה בארבע משחתות, ו"מדינת היהודים'" הפליגה בנתיב לתל אביב, מלווה בשלוש משחתות. כעבור כשעה הצטרפה לכוח הליווי משחתת רביעית.

בשעה 13:30 החלו הבריטים בניסיונות התקרבות לספינה ובחסימת הנתיב, ובו בזמן גם ניסו לשכנע את הספינה לעצור מרצון. באמצעות כושר התמרון בהנהלת הקצין הראשון (מתנדב יהודי-אמריקאי) נמנעה גישתם, ודבר זה רומם את מצב רוחם של המעפילים. הבריטים המשיכו ברציפות בפעולה זו עד 18:00, כאשר מכל צד מנסה להתקרב משחתת אחת. אז הורו הבריטים לעצור מיד. מאחר שלא נענו, החלו בירי פצצות גז מדמיע ובהתזת סילוני מים מלוחים רבי עוצמה מצינורות כיבוי אש שנמשכו כ-25 דקות. חלק גדול מאנשי ההגנה שעל הסיפונים נפגעו. הגז חדר לבטן הספינה, וכתוצאה מכך נחנק תינוק. אחר כך, נותק גשר הפיקוד והשליטה על הספינה נוהלה מחדר ההגה המשני שבירכתי הספינה.

ב-18:40 שוב התקרבו שתי משחתות לשם היצמדות לצידי הספינה, וגם הפעם הצליחה הספינה להתחמק תוך פנייה חדה שמאלה לעבר המשחתת, ולהתנגש בה. נגרם נזק קל למעקה החרטום, המשחתת נהדפה וחרטומה התקפל פנימה עד לעמדת תותחיה הקדמית. בה בעת הצליחה המשחתת מימין להתקרב, להיצמד לדופן הספינה ולהנחית חיילים חמושים. הבריטים השתלטו על גשר הפיקוד, ועל הסיפון הראשי נאבקו אנשי ההגנה המאורגנת באונייה בכוחות הבריטים, אשר ניסו לפרוץ ולהשתלט על הספינה מעמדת גשר הפיקוד. רבים מהבריטים נפצעו, אחדים מהם נזרקו לים תוך כדי המאבק. היו כמה עשרות פצועים קל מבין המעפילים, אך לא היה שימוש בנשק חם. בהמשך העלו הבריטים לספינה דרך גשר הפיקוד כלי עבודה עם חוליית הנדסה, שפרצה פתח בסיפון העליון אל תוך חדר המכונות וניתקה את צינורות אספקת הדלק למנועים, שנעצרו.

הבריטים קשרו את הספינה למשחתת, וזו גררה אותה לנמל חיפה. השעה הייתה 20:00 בערך, והמרחק מחוף תל אביב היה כעשרה קילומטרים מחוף תל אביב. האונייה נקשרה ל"רציף הדמעות" ליד אחותה "גאולה", שגם עליה השתלטו הבריטים במקביל ואף היא נגררה לחיפה. הבריטים החזיקו את המעפילים על האוניות שלושה ימים ולאחר מכן הועלו מעפיליהן לשלוש ספינות גירוש למחנות המעצר בקפריסין.









 
הצטרפו אלינו גם בפייסבוק
עדכונים - בלוגים - אירועים - אלבומי תמונות - סרטונים נדירים


שלח דף זה לחבר תגובות, הערות, והוספת מידע, מושגים ונושאים למנוי חינם על מגזין הנוסטלגיה"כובע טמבל" הוסף למועדפים



כל הזכויות שמורות © לאתר נוסטלגיה אונליין ו/או לבעלי התכנים, הדימויים והתצלומים.