חיפוש:   בכל האתר  בשמות הערכים  בקרדיטים     חפש  |  חיפוש תמונות בנושא:   חפש
   מפת האתר  |   כרגע באתר: 142 מבקרים   |  כניסה לדף האישי    
עורך: דייויד סלע
דבר העורך כתבו לעורך
| עמוד הבית | מי אנחנו | מרכז מידע לגולש | על נוסטלגיה ורטרו | קרדיטים | צרו קשר | גולשים כותבים
 

+   אביזרים וחפצים
+   אוספים ותחביבים
+   אז - וכעת
+   אירועים ושנים
+   ארכיון האישים
+   ארכיון הוידאו
+   ארכיון הישראליאנה
+   ארכיון הכרזות
+   ארכיון המצגות
+   ארכיון הקול
+   אתרי נוסטלגיה
+   בידור ופנאי
+   בקיבוץ
+   בריאות, טיפוח וניקיון
+   בשכונה
+   בתים ומבנים מספרים
+   גלויות בולים וסמלים
+   דירה ובניין
+   היום בהיסטוריה
+   המקום בו גרנו
+   העפלה ועליות לא”י
+   חג ומועד
+   טלוויזיה ורדיו
+   ילדות נשכחת
+   לבוש אופנה והנעלה
+   מוזיקה שיר וזמר
+   מזון ומשקה
+   משחקים וצעצועים
+   מתחם מורים
+   נוסטלגיה בצה”ל
+   ספורט
+   ספרות נוסטלגית
+   עבודה ומלאכה
+   פוליטיקה ובחירות
+   רדיו נוסטלגיה
+   רכב ותחבורה
+   רשת חברתית
+   שונות
+   שירותי גולש
+   שפה עברית
+   תיאטרון עברי
+   תקשורת מדיה ופרסום

האתר מוקדש לזכרו של
 יוסי פשרמן (פשי) ז"ל
2003 – 1954

מעל ל - 1100
סרטוני וידאו נוסטלגיים
בארכיון הוידאו שבאתר

יום העצמאות ה-7
 

הצוללת דקר
 

תל אביב הקטנה
 
 



אוניות מעפילים

לניצחון
שתף 

רקע
"לניצחון" הייתה אוניית מעפילים, שארגן המוסד לעליה ב' של "ההגנה".
האוניה נבנתה ב-1946 בשם "Tullia Christina", מעץ. מידותיה: אורך 32 מטר, רוחב 7 מטר, שוקע 3.5 מטר, ולה שני תרנים, קבינה מאחור, צריפים בחרטום, ונצבעה בצבע אפור. מנוע דיזל איטלקי מדגם אנסלדו, תפוסה: 220 טון, מהירות 8 קשר. שמה הקודם: "Tullia Christina".

אנשי המוסד לעליה ב' רכשו אותה באיטליה. והעניקו לה את שם הצופן "חבצלת". הוכנה להפלגת העפלה על ידי פועלי מספנה מקומיים. הוקמו דרגשי לינה על הספינה, וסירת הצלה ל-12 בני אדם, 13.5 טון דלק, מזון ל- 14 יום ושמונה טון מים.
רב החובל היה איטלקי ולצדו שישה אנשי צוות ובהם רופא. מפקד האונייה היה איש הפלי"ם בני קרביץ ולצדו גדעון וייסר והגדעוני ראובן אורן. המלווים אנשי הפלי"ם הצטיידו בנשק: שני רובים, חמש מחסניות, אקדח, 180 כדורים, וכן הביאו מכשיר קשר תוצרת בית בתוך מזוודה, שנבנה על ידי רענן רובינשטיין.

189 המעפילים היו חניכי תנועות הנוער הציוניות, מכל הזרמים. לאחר שנאספו במחנה ליד גאאטה, הם עלו לאונייה בנמל ברינדיזי. הם חולקו לקבוצות על פי השתייכותם התנועתית ולכל קבוצה מונה אחראי מקרבה.

קורותיה
האונייה הפליגה ב-8 במאי 1948. התוכנית המקורית הייתה להיפגש עם האונייה "מדינת ישראל" ("נרקיס"), ליד האי קפלוניה (Cephalonia), צפונית לכרתים, משם להפליג יחד ואחר כך להעביר אליה את המעפילים במרחק 200 מיל מחופי הארץ, וכן להעביר את הצוות הזר, פרט למכונאי ורב החובל, ולחזור עימם לאיטליה.

ב-14 במאי הוחלט לא לבצע את ההעברה אלא להמשיך יחדיו בהפלגה. ההחלטה נתקבלה על ידי צוותי שתי הספינות מטעמי ביטחון. בדרך נולדו מספר תינוקות על שתי הספינות, ורופא אחד משותף עבר מספינה לספינה.
במהלך ההפלגה נתקבלה הידיעה על הכרזת המדינה, ועמה הוראה להמשיך ולהניף דגל זר, ורק בנמל להחליפו ולהניף שלטים עבריים.

ב-16 במאי הופיעו בסמוך לה שתי משחתות בריטיות, אך הן לא התקרבו ולא יצרו מגע. המעפילים הודרכו לא להתנגד אם מלחים בריטים ירצו לעלות על הסיפון. יש להודיע להם כי מפליגים למדינת ישראל. לא התקיים עימות בין האוניה למשחתות הבריטיות והיא הגיעה בסמוך לנמל תל אביב ב-16 במאי 1948. לשם הופנתה, מכיוון שנמל חיפה היה עדיין בשליטה בריטית. תל אביב הופגזה באותו יום לכן הוחלט לשוט ללב ים ולהגיע לחוף קיסריה. ב-17 במאי בשעה 02:50 עגנה הספינה בנמל תל אביב, והמעפילים ירדו אל החוף.
למחרת, ב-19 במאי חזרה יחד עם "מדינת ישראל" לאיטליה.




לקוממיות
שתף 

רקע
האוניה נבנתה באיטליה ב-1927 בשם " זיבלה". הייתה זאת מפרשית בעלת שלושה תרנים עשויה עץ, אורכה 47 מטר, עומק במים3.5 מטר, תפוסה 350 טון, מנוע איטלקי "אנסלדו" 200 כ"ס, 375 סיבובים לדקה, שעבר שיפוץ כללי, מהירות 8 קשר.

נרכשה על ידי אנשי המוסד לעליה ב' בנאפולי איטליה באמצעות הסוכן אגוס, וכנראה הסתייעו גם ברב החובל האיטלקי מריו קנדה שעבד בשירות המוסד באיטליה. מנאפולי שטה אל נמל ההכנה בלה ספציה. האונייה הועלתה על מבדוק במסווה של ביצוע עבודות מבחוץ, אך בפנים נבנה מחסן אחד גדול ובו הותקנו קונסטרוקציות ורשתות ברזל ועליהן 641 דרגשים בשש או שבע קומות, ומתקני שירותים. בחרטום נבנה מטבח וכן מרפאה. ההכנות נמשכו מתחילת נובמבר ועד אמצע דצמבר 1947. הובאו דלק ל- 12 ימי הפלגה, ו- 27 טון מים במכלים. עם תום ההפלגה נשארו 13 טון. דלק נוסף הובא בחביות לעשרים יום, ומזון לשבועיים.

צוות ההכנה כלל את יהודה בן צור, עמנואל קצב, יוסף לזרובסקי, בסיוע צוות איטלקי מוויה רג'יו (Via Raggio) ונאפולי, וצוות המספנה.

קורותיה

הפלגה ראשונה:
רב החובל, שנהג קודם את אוניית המעפילים "ארבע חירויות" כרב מלחים, וצוות הימאים, היו איטלקים. הצוות כלל קצין ראשון, שני מכונאים, ארבעה מלחים, טבח, רב מלחים. המכונאי הראשי עבד קודם ב"שבתאי לוז'ינסקי". מפקד האונייה היה יהודה בן-צור ולצדו עמנואל קצב, ואנשי הפלי"ם אבנר גלעד - 'סקנדי', יעקב בן ציון (מלך), אהרון מיכאלי, והגדעוני יוסף לזרובסקי. מכשיר הקשר היה משדר בתוך מזוודה מתוצרת בית ומקלט רדיו, נבנה על ידי רענן רובינשטיין.

600 המעפילים נאספו אל מחנה שהוקם בסמוך למרסיי. דוד בן חורין ארגן את העלייה לסיפון האונייה. הוא הגיע לספינה שעגנה מחוץ למפרץ באמצעות סירת מנוע וניווט אותה עד לפתח המפרץ. הספינה השליכה עוגן, נמתח ממנה כבל לחוף, והמעפילים הועברו בעזרתו בסירות גומי מן החוף. העלייה לסיפון נמשכה שש שבע שעות, בשעות הלילה עד עלות השחר. לפני שהסתיימה העלייה לסיפון, הגיעה הוראה להעביר את המעפילים בלב ים לספינה "כ"ט בנובמבר", משום שהיא זוהתה על ידי הבריטים ולא יכולה הייתה להגיע לצרפת.

האונייה הפליגה ממרסיי עם שחר, ב-14 בדצמבר 1947. ההפלגה נמשכה 30 שעות, וההעברה ל"כ"ט בנובמבר" בוצעה כמתוכנן. לאחר מכן, חזרה הספינה לצרפת, אולם המנוע התקלקל והספינה נעצרה בידי הצי הצרפתי. הצוות נעצר לעשרה ימים ושוחרר לאחר השתדלויות ותיקון המנוע. הספינה הועברה למפרץ בנדול.

ההפלגה השנייה
בהפלגה השנייה נעשה שימוש בציוד ובמכשיר הקשר של ההפלגה הראשונה. גם רב החובל וצוות הימאים של ההפלגה הראשונה השתתפו גם בשנייה. מפקד האונייה היה אבנר גלעד – איש הפלי"ם ולצדו יעקב בן ציון (מלך). גדעוני: אהרן מיכאלי.

699 המעפילים נאספו במחנה פליטים ליד מרסיי. הם עלו על האונייה בנקודה על החוף מערבית לסן טרופז בדרום צרפת, צפונה מאי דה לונט, מזרחית מטולון - במפרץ קטן 200 מטר מהכביש.
הספינה שהתה באזור מאז חזרה מהפלגתה הראשונה בדצמבר 1947. ההעלאה התבצעה באמצעות שתי סירות גומי מתנפחות שהורדו מן הספינה, כל אחת ל-70 איש, וסירת עץ ל-30 איש. את הסירות משכו בעזרת שני חבלים שנמתחו מן הספינה, העלייה אליה בסולמות עץ. משך ההעמסה ארך כ-3.5 שעות.

המעפילים היו 180 נפש מצפון אפריקה, 280 צעירים ממדינות אירופה והיתר משפחות עם ילדים: "השומר הצעיר" – 108, דרור, נצח, פועלי ציון – 66, מפא"י, נוח"ם, גורדוניה – 127, ציוניים כלליים, נוער ציוני – 46, דתיים – 88, מהם 63 תינוקות, 437 גברים, 262 נשים.

המעפילים התארגנו בקבוצות של שלושים איש. לכל קבוצה אחראי שדאג לצרכיי הקבוצה, כולל אספקת מי שתייה ותורנויות. מחלקה מיוחדת מונתה לשמירה על הסדר הכללי. כן מונו אחראי מטבח, אחראי שמירה, סדרן עבודה. מלווה אמריקאי היה אחראי על המטבח והמחסנים, ומלווה אמריקאי נוסף היה אחראי על הסדר והניקיון.

הספינה הפליגה בבוקר ה-8 בפברואר 1948. מכיוון שההפלגה הייתה בחורף, ומחשש לסערות הפליגה הספינה לאורך בשיט לאורך חופי סיציליה, צפון קורסיקה, צפון כרתים, האי סקרפנטו, צפון קפריסין, לכיוון בירות ודרומה לכיוון נהריה.

סערה ראשונה הייתה לפני מיצר מסינה, ובפעם השנייה בין איטליה ליוון. סערה שלישית – בין קפריסין לטורקיה. במפרץ שומם באי סקרפנטו עגנה הספינה ונצבעה באדום. התורן הראשי הורד והוכן המחבוא למלווים למקרה שייתפסו. הסערה החזקה ביותר התחוללה עם המעבר אל כף אנדריאס בקפריסין. הספינה נאלצה לעגון במסתור 48 שעות, המנוע הפסיק לעבוד, והיא שטה בעזרת המפרשים במשך 24 שעות, עד שתוקן המנוע.

הבריטים גילו את האונייה ב-19 בפברואר בשעה 13:00, מול פמגוסטה, פעמיים עבר מעל הספינה מטוס בריטי . למחרת ב- 16:00, בהיותם כ-90 מייל מחיפה, מול חוף בירות, עבר מטוס נוסף. כעבור שעה הגיעה משחתת בריטית. הספינה שייטה אז בעזרת מפרשים. המשחתת החלה ללוות את הספינה בכיוון לארץ. הושג סיכום עם הבריטים שיניחו לספינה להמשיך לבדה לכיוון חיפה, והבריטים יעלו על סיפונה כשלושה מייל מהחוף. ההוראות ממפקדת ההגנה בארץ ישראל היו כלליות: יש להגיע לחוף תל אביב ולא להתנגד בכוח במקרה וייתפסו. גם מספר הילדים הרב על הספינה הכתיב התנהגות פסיבית. עם הגילוי הבריטי נכנסו 3 מלווים אנשי הפלי"ם אל מקום המסתור שהוכן, במכל מים בחרטום האונייה. ב-20 בפברואר הגיעה לנמל חיפה.

המעפילים גורשו אל מחנות המעצר בקפריסין.

המלווים אנשי הפלי"ם נשארו במיכל עד שהגיע לספינה צוות שבא לנקותה וגילה היכן הם מסתתרים. מהנמל הם הועברו על ידי הצוות לבית סולל בונה בחיפה שם קיבלם דוד נמרי.




מדינת היהודים
שתף 

רקע
מדינת היהודים הייתה אוניית מעפילים שאורגנה על ידי המוסד לעליה ב' של "ההגנה". נקראה על שם ספרו של חוזה מדינת ישראל בנימין זאב הרצל: "מדינת היהודים".

במקור נבנתה האוניה כשוברת קרח ואוניית תותחים ארקטית עבור משמר החופים האמריקאי בשם "נורת'לנד". לאחר שנרכשה להפלגת העפלה העלתה מעפילים בבולגריה. היא נתפסה בסמוך לחופי תל אביב, נגררה לנמל חיפה ומעפיליה גורשו למחנות המעצר בקפריסין. לקראת הקמת חיל הים הישראלי הוסבה האוניה לשימושו ונקראה בשם אח"י אילת.

האוניה נרכשה על ידי המוסד לעלייה ב' בבולטימור ב-3 בינואר 1947, באמצעות דני שינד, נציג המוסד לעלייה ב' בארצות הברית. בעת מעברה בגיברלטר לנמל פורט דה בוק נתגלתה הספינה וזוהתה על ידי הצי הבריטי. האוניה הגיעה לנמל פורט דה בוק בדרום צרפת ב-3 במאי 1947. בנמל זה הורידה הספינה ציוד ומזון למחסני ערובה עבור אוניות העפלה אחרות, משם הפליגה לנמל באיון (Bayonne) במפרץ ביסקאיה (Biscay), בחוף האטלנטי של צרפת שאליו הגיעה ב-12 ביוני 1947.

בדרך לנמל באיון פורקו המבנים מתחת לסיפון הראשי, כדי ליצור אולמות ובהם דרגשי שינה. התוכניות שהוגשו למספנה כללו בין היתר בניית מבנה עליון בירכתי הספינה, ליצירת אולם נוסף והארכת הסיפון העליון של הספינה, בניית חדרי שירותים ומקלחות על סיפוני הספינה, התאמת מטבח הספינה לשירות המעפילים והכנת חדר חולים לחמישים איש.

האונייה צוידה במזון לכ-1,700 איש ל-25 יום, בדלק ל-55 ימי הפלגה ובמי שתייה כ-300 טון במכלים. כמו כן הייתה אפשרות לטהר מים במתקני הטיהור שהיו בספינה.

העבודה במספנה נמשכה שבעה שבועות. במספנה זו הוכנה בו-זמנית הספינה פאדוקה ("Paducah"), לימים "גאולה" .

בתקופת הכנת האוניה בבאיון התחוללה פרשת האונייה "יציאת אירופה תש"ז". מעפיליה הורדו בכוח בנמל המבורג, לאחר ניסיון נפל להורידם בנמל פורט דה בוק. המוסד הגיע להסדר עם שלטונות ברית המועצות ורומניה על מתן אפשרות לעלות כ-4,500 יהודים מרומניה, כמספר המגורשים לגרמניה. בעקבות זאת הגיע שאול אביגור לבאיון ומסר כי שתי הספינות שבנמל ("מדינת היהודים" ו"גאולה") נבחרו כדי לקחת את המעפילים מנמל בבולגריה, במקום התוכנית המקורית להעלות מעפילים בצפון אירופה.

הספינה יועדה תחילה לקחת מעפילים בנמל גדנסק שבפולין, אך בעקבות פרשת "אקסודוס-יציאת אירופה" שונתה המשימה, והוחלט שהיא תיקח מעפילים ממדינות הגוש הקומוניסטי בים השחור. באוגוסט 1947 הפליגו שתי ספינות מעפילים, "מדינת היהודים" ו"גאולה" –מבאיון לבורגס שבבולגריה.

שליחי המוסד לעלייה ב' שייקה דן ואפרים שילה, ניהלו מגעים עם שלטונות בולגריה כדי לאפשר עליית יהודים מבולגריה ודרכה. טרייצ'ו קוסטוב סגן ראש ממשלת בולגריה והממונה של שירותי הביטחון במדינה, הוסמך מטעם הממשלה הבולגרית לטפל בנושא העלייה. שייקה דן נעזר בברוך קונפינו לו היו קשרים בשירותי הביטחון והוא הסתייע באנגל פסקלב, בכיר מנגנון שירותי הביטחון אשר תיווך בין הצדדים במהלך המשא ומתן. שייקה דן הציע לבולגרים תשלום בדולר אמריקני עבור כל עולה. באוגוסט 1947 אישר סטפן בוגדאנוב ראש שירות הביטחון הבולגרי ואיש אמונו של קוסטוב את מעבר עולים מג'יורג'יו שברומניה ומרוסה שבבולגריה לנמל בורגס. בהמשך, דאג קוסטוב לקבל גם את אישורו של גאורגי דימיטרוב, אשר ככל הנראה קיבל גם את ברכתם של הסובייטים.

בסיוע הדוק של אנשי שירות הביטחון הבולגרי, הועברו 4,052 עולים מרומניה לבולגריה. 1,388 הועלו לספינה "גאולה" ו-2,664 לספינה "מדינת היהודים".‏

קורותיה
רב החובל היה אמריקאי, בשם מורגן מיצ'ל, ולצדו 26 ימאים, מהם 6 שכירים זרים, שני מכונאים איטלקים, קצין וטבח ספרדים, וכן מתנדב אמריקאי שחור, ו-18 מתנדבים יהודים, ביניהם קצין יהודי אמריקאי ומכונאי ראשי יהודי אמריקאי ארץ ישראלי לשעבר. מפקד האונייה היה איש הפלי"ם יוסף (פינצ'וק) אלמוג.‏ ולצדו אברהם מירצקי-מירון מכונאי איש הפלי"ם ושמואל הוכמן (הרם) בוגר קורס מלווים בפלמ"ח, ו"הגדעונים" אהרון מיכאלי ופתחיה פייג.

ב-23 בספטמבר 1947 עלו על סיפונה של "מדינת היהודים" 2,664 מעפילים בנמל בורגס שבבולגריה. היו בהם משפחות ובודדים, כמחציתם היו בני נוער בגילאים 14-‏18. בין המעפילים היו חברי מפלגות שונות, חילוניים ודתיים. חלק מהמעפילים הגיעו במאורגן מבוקרשט בהסכמת ברית המועצות, שלטונות רומניה ובולגריה, וחלקם פליטים ניצולי השואה, שהגיעו ממחנות עקורים, ברכבות מבוקרשט או בשיט דרך הדנובה.

האונייה עגנה במפרץ בורגס מאז ה-14.9, ונכנסה לנמל בורגס ב-21.4.‏ סוכם עם שייקה דן, נציג המוסד לעלייה ב' במקום, כי "גאולה" תעמיס את נוסעיה ביום שישי, ואילו "מדינת היהודים" - למחרת. הדבר לא הסתדר בגלל תקלות בתדלוק "גאולה", לכן הועלו קודם מעפילי "מדינת היהודים", ב-22 בספטמבר 1947 בלילה.

המעפילים שהגיעו עד הספינה ברכבות, ללא הכנה מיוחדת להפלגה, והועלו לספינה על פי סדר הקרונות של הרכבת. צוות המתנדבים בספינה היה פעיל בהעלאתם. שלושת ימי העגינה במפרץ בורגס אפשרו התארגנות לחיים סדירים בספינה במסגרת מחלקות, על פי שיוך תנועתי. נתמנו בעלי תפקידים, הוקם ארגון הגנה ובו כ-400 איש להתנגדות במקרה של תפיסת הספינה ולשם מאבק בבריטים על הספינה. הוקמו קבוצות של סדרנים, סניטרים ושירותי מזון, בהנהלתו של המלווה שמואל הוכמן-הרם. מאחר שבספינה היו כ-1,700 מקומות שיכון על דרגשים, אולצו כ-900 נפש לישון על הסיפון. התינוקות הועברו לחדר החולים, כאשר על כל דרגש שלושה-ארבעה סלים עם תינוקות.

ההעלאה ארכה כ-6 שעות עם הפסקה באמצע, בגלל איחור בהגעת הרכבת האחרונה. עם שחר יצאה הספינה לכיוון ישראל ועליה כ-2,500 איש. במשך שלושה ימים עגנה במפרץ עד לגמר העלאת האנשים על "גאולה". ב-25 בספטמבר בלילה בעת העגינה במפרץ, הגיעו בסירה כ-80 ילדים עד גיל 14 עם מדריכיהם, לאחר שלא הצליחו לעלות על "גאולה" מחוסר מקום.

שתי האוניות "מדינת היהודים" ו"גאולה", יצאו ב-26 בספטמבר עם שחר מהנמל ועשו את דרכן בקרבה זו לזו עד אזור רודוס. נתיב ההפלגה המתוכנן של האוניות שהחל בבורגס, כלל את מיצרי הבוספורוס והדרדנלים, הים האגאי, מיצר רודוס סקרפנטו. במקום זה נפרדו שתי הספינות. "גאולה" המשיכה לכיוון חיפה, ואילו 'מדינת היהודים' לכיוון תל אביב.
לאחר הכניסה לים האגאי, הוסבו שמות הספינות לשמות עבריים.

ב-27 בספטמבר 1947 בערב נכנסו שתי האוניות למצרי הבוספורוס ועברו את הביקורת הטורקית ושילמו שוחד בסכום גדול כדי שהמעבר יתאפשר ללא בדיקות. לקראת ההפלגה מבורגס התקבלו הוראות מהמוסד, באמצעות שייקה דן, להעביר בשלב האחרון של ההפלגה את מעפילי "גאולה" ל"מדינת היהודים" ולשחרר על ידי כך את "גאולה" להפלגה נוספת. כל ההכנות לקראת הביצוע נעשו, וההעברה תוכננה ל-1 באוקטובר 1947 עם שחר. עם בוקר, לקראת הפעולה, התברר כי המצב ב"מדינת היהודים" מתחת לסיפונים הוא בלתי נסבל, ולא היה ניתן להכניס בני אדם נוספים מפאת המחנק. כמו כן, הכנסת בני אדם נוספים הייתה משבשת את תוכניות ההגנה על הספינה, על כן לא התבצעה ההעברה.

כבר בצאתן ממצר הדרדנלים לים האגאי המתינו לאוניות שתי משחתות בריטיות שליוו את הספינות עד מיצרי רודוס-סקרפנטו ואף הזהירו את מפקדי הספינות ממוקשי ים בדרך והמליצו על נתיב חלופי.

מכיוון שלבריטים היו ידיעות על נשק באונייה והתנגדות עלולה הייתה לגרום לשפיכות דמים. המעפילים עשו ההכנות האחרונות להגנת הספינה ולהתנגדות במקרה של השתלטות בריטית. אורגנה קבוצת הגנה מצוידת במקלות, בוצרו סיפוני הספינה משלושת צדדיה (פרט לחרטום), ברשת ותיל דוקרני, נעשו סידורים סגירת כל פתחי הספינה והכניסות אל מתחת לסיפונים לבטן הספינה. על הסיפונים הוכנו מכלי מים עם תמיסה מיוחדת לשטיפת העיניים במקרה של מתקפת גז מדמיע, וכן הוכנו מקומות ריכוז לציוד לחימה (אבנים, ברגים, חלקי מתכת וקופסאות). תורגלה כוננות להגנה ומעבר לשליטה בחדר ההגה הרזרבי. התוכנית הייתה לא לאפשר לבריטים לעלות על הספינה, ובמיוחד לא לתת להם להיכנס אל מתחת לסיפון הראשי, אם גשר הפיקוד ייתפס בידיהם. הכוונה הייתה לנטוש אותו ולעבור לשליטה על הספינה באמצעות חדר ההגה הרזרבי, שהיה בירכתי הספינה, מתחת לסיפון הראשי.

ב-2 באוקטובר הגיעו האוניות לקרבת רצועת החוף של ישראל ובהתקרב הספינות, בנפרד כבר, הגיעו לקרבתן חמש משחתות בריטיות נוספות. "מדינת היהודים" הוקפה בשלב זה בארבע משחתות, בעודה ממשיכה בהפלגתה לתל אביב.

בשעה 10:00 פנתה "גאולה" והפליגה בנתיב לחיפה, מלווה בארבע משחתות, ו"מדינת היהודים'" הפליגה בנתיב לתל אביב, מלווה בשלוש משחתות. כעבור כשעה הצטרפה לכוח הליווי משחתת רביעית.

בשעה 13:30 החלו הבריטים בניסיונות התקרבות לספינה ובחסימת הנתיב, ובו בזמן גם ניסו לשכנע את הספינה לעצור מרצון. באמצעות כושר התמרון בהנהלת הקצין הראשון (מתנדב יהודי-אמריקאי) נמנעה גישתם, ודבר זה רומם את מצב רוחם של המעפילים. הבריטים המשיכו ברציפות בפעולה זו עד 18:00, כאשר מכל צד מנסה להתקרב משחתת אחת. אז הורו הבריטים לעצור מיד. מאחר שלא נענו, החלו בירי פצצות גז מדמיע ובהתזת סילוני מים מלוחים רבי עוצמה מצינורות כיבוי אש שנמשכו כ-25 דקות. חלק גדול מאנשי ההגנה שעל הסיפונים נפגעו. הגז חדר לבטן הספינה, וכתוצאה מכך נחנק תינוק. אחר כך, נותק גשר הפיקוד והשליטה על הספינה נוהלה מחדר ההגה המשני שבירכתי הספינה.

ב-18:40 שוב התקרבו שתי משחתות לשם היצמדות לצידי הספינה, וגם הפעם הצליחה הספינה להתחמק תוך פנייה חדה שמאלה לעבר המשחתת, ולהתנגש בה. נגרם נזק קל למעקה החרטום, המשחתת נהדפה וחרטומה התקפל פנימה עד לעמדת תותחיה הקדמית. בה בעת הצליחה המשחתת מימין להתקרב, להיצמד לדופן הספינה ולהנחית חיילים חמושים. הבריטים השתלטו על גשר הפיקוד, ועל הסיפון הראשי נאבקו אנשי ההגנה המאורגנת באונייה בכוחות הבריטים, אשר ניסו לפרוץ ולהשתלט על הספינה מעמדת גשר הפיקוד. רבים מהבריטים נפצעו, אחדים מהם נזרקו לים תוך כדי המאבק. היו כמה עשרות פצועים קל מבין המעפילים, אך לא היה שימוש בנשק חם. בהמשך העלו הבריטים לספינה דרך גשר הפיקוד כלי עבודה עם חוליית הנדסה, שפרצה פתח בסיפון העליון אל תוך חדר המכונות וניתקה את צינורות אספקת הדלק למנועים, שנעצרו.

הבריטים קשרו את הספינה למשחתת, וזו גררה אותה לנמל חיפה. השעה הייתה 20:00 בערך, והמרחק מחוף תל אביב היה כעשרה קילומטרים מחוף תל אביב. האונייה נקשרה ל"רציף הדמעות" ליד אחותה "גאולה", שגם עליה השתלטו הבריטים במקביל ואף היא נגררה לחיפה. הבריטים החזיקו את המעפילים על האוניות שלושה ימים ולאחר מכן הועלו מעפיליהן לשלוש ספינות גירוש למחנות המעצר בקפריסין.




מדינת ישראל
שתף 

שמה הקודם של האוניה "מדינת ישראל" היה "אורכידיאה" ‏("Orchidea"). עשויה עץ, שני תרנים, אורך:33 מ', רוחב:7 מ', עומק ירכתים3.5 מ'. צבע אפור לבן, תפוסה של 240 טון, מנוע דיזל אנסלדו, מהירות 7-6 קשר.

רב החובל היה איטלקי והצוות שלצדו כלל שישה ימאים ורופא. מפקד האונייה היה עמי עמיר (זינגר).

צוות ההכנה של האונייה כלל את אנשי המוסד לעליה ב' ופועלים איטלקים. הוכנו דרגשים לעולים וסירת הצלה ל- 12 איש.
בחרטום היו צריפים ששימשו לאכסון. הספינה צוידה ב- 7.5 טון דלק, שמונה טון מים ומזון ל-16 ימי הפלגה. הבריטים כבר הודיעו על יציאתם מן הארץ, ולא היה חשש מפניהם. קבוצת מעפילים אומנה למקרה ניסיון פגיעה מצד אוניות של מדינות ערביות. בספינה היה נשק למקרה של עימות עם הבריטים: שני ברנים ארבעה רובים, תמ"ק ואקדח, וכן נבנה סליק למלווים בחרטום מתחת לטנק המים. למקרה עימות היה על המלווים להיכנס לסליק, אולם בפועל לא קרה הדבר.

השתתפו בהפלגה 243 מעפילים. רובם ככולם יוצאי רומניה, בני גילים וחברי תנועות שונות. הם נאספו במחנה שהוקם להם ליד גאאטה. חולקו לקבוצות וקיבלו תפקידי סדר, ניקיון וחלוקת מזון.

"מדינת ישראל" הפליגה מנמל ברינדיזי באיטליה ב-8 במאי 1948. נתיב ההפלגה היה מיצר מסינה, צפונה לכרתים, מערבית לקפריסין, חוף תל אביב.

התוכנית הייתה להיפגש עם האנייה "לניצחון" ולקבל את מעפיליה. אולם עקב הסמיכות להכרזת המדינה, כבר לא היה צורך בכך. אם כי שתי הספינות נפגשו בדרך כדי להעביר רופא לספינה, במטרה ליילד תינוקת.

כוחות בריטים גילו את האונייה בליל 15 במאי 1948. במרחק 20 מיל מחופי הארץ התקרבה משחתת והאירה את האונייה, אך לא נוצר מגע או קשר.

הספינה הגיעה לחוף תל אביב ב-16 במאי 1948. תל אביב הותקפה על ידי מטוסי ספיטפייר מצריים, ולכן נדרשה הספינה לצאת לים הפתוח ולחזור לקראת ערב. אז הורדו המעפילים לחוף תל אביב.




מולדת...
שתף 

ראו בערך פאטריה.

 




מורדי הגטאות
שתף 

רקע
"מורדי הגטאות" הייתה אוניית מעפילים שארגן המוסד לעליה ב' של ההגנה. נקראה על שם המורדים בגטאות כנגד כוחות גרמניה הנאצית בתקופת השואה. הייתה זאת אונייה מעץ, בעלת שלושה תרנים מטיפוס שונר (Schooner).

אנשי המוסד לעלייה ב' רכשו אותה באיטליה. צוות ההכנה כלל בעלי מלאכה מקומיים ומלווי האונייה. נבנתה בה קונסטרוקציית ברזל עם דרגשי לינה ל-1,350 נפש. האוניה צוידה ב-45 טון מים להפלגה. רב החובל היה טורקי והצוות כלל חמישה מלחים ושני מכונאים. מפקד האונייה היה אליעזר ערמון איש הפלי"ם, ולצדו שאול אורן (אהרונוב), חיים קופרמן ומלווים נוספים, והגדעוני היה שלום בורשטיין.

קורותיה
1,457 המעפילים נאספו מרחבי אירופה: פולין, צ'כוסלובקיה, רומניה, הונגריה וגרמניה. הם היו ניצולי מחנות וחברי תנועות נוער. מהם 518 נשים, 37 ילדים, השאר בגילאי 45-24. הם נאספו בנקודות ריכוז שארגן המוסד באיטליה ובסמוך לאזור ההעמסה. חלקם הוסעו מפולין לצ'כיה, אוסטריה ואיטליה במשאיות של הצבא הבריטי מכוסות ברזנטים, שהובאו על ידי חיילים יהודים מיחידת תובלה של הצבא הבריטי. העלאתם לסיפון האונייה נערכה במטפונטו בדרום איטליה, ונעשתה בחשאי בלילה, ללא התערבות השלטונות. האונייה עגנה בסמוך למזח. במשך שלוש שעות בלילה הועלו המעפילים באמצעות שמונה סירות גומי בצורה מסודרת. כל סירה השיטה כ-30 נפש.

לאחר עלייתם לאונייה, יודעו המעפילים כי האונייה חולקה לאזורים: אזור לינה על דרגשים במחסן, אזור המזון. הייתה קבוצת סדרנים וקבוצת עובדי מחסן, מטבח וסניטציה. מנהיגי המעפילים נשמעו להוראות מפקדי האונייה אנשי הפלי"ם וסייעו בידם לנהל את שגרת החיים באונייה.

ב-13 במאי 1947 יצאה האוניה ממטפונטו באיטליה והפליגה לכיוון האיים היווניים. ב-15 במאי התחוללה סערה קשה, והאוניה מצאה מסתור מאחורי האי קפלוניה למשך 34 שעות.

ב-18 במאי לפנות בוקר, במרחק 20 מייל לפני קמיליה, נפגשה הספינה עם כלי שיט קטן שאליו הועברו המלחים הזרים, פרט לרב החובל, וכן עודף המזון שנשאר. ב-22 במאי לפנות בוקר הגיעה האוניה לדמיאט. במרחק שבעה מייל מהחוף שונה הנתיב לשיט לכיוון החוף המצרי לאזור הדלתא של הנילוס. באותו יום, הייתה אמורה לפגוש את האונייה "יהודה הלוי" ולקבל ממנה 450 מעפילים. אולם התוכנית התבטלה, כי "יהודה הלוי" עגנה אז בפלרמו בשל מחסור בפחם ומחלת ילד.

מפקדי האונייה נצטוו להודיע למפקדת ההגנה בארץ ברגע שהאונייה תתגלה, ולנהל קשר מתמיד בעת העימות עם הכוחות הבריטים. כמו כן הוחלט כי יש להתנגד להשתלטות רק מחוץ למים הטריטוריאליים. בטרם ההפלגה קיבלו המעפילים הדרכה בהתגוננות במקלות ובקרב פנים אל פנים. באוניה התארגנו בשלושה מעגלי הגנה, ולכל מעגל נקבע מלווה מהפלי"ם, ששימש מפקד, והיו לו סגן וקבוצה מובחרת של 15 לוחמים.

ב-23 במאי מול רפיח הופיע מטוס בריטי. בשעה 11:00 באותו בוקר הופיעה משחתת בריטית. הנתיב שונה לכיוון חוף תל אביב. בשעה 13:00 הופיעה משחתת שנייה, ואנשיה דרשו ש"מורדי הגטאות" תפליג לחיפה, אך נענו בסירוב. בשעה 14:45 נגחו שתי משחתות את הספינה משני צידיה, התיזו מים וירו רימוני גז. הכוחות הבריטים עלו על הסיפון, והמלווים השביתו את המנוע. בין החיילים לבין המעפילים התנהל קרב פנים אל פנים שארך שלוש שעות. המעפילים השליכו עליהם קופסאות שימורים, בקבוקים ושיירי מזון.

ב-24 במאי נגררה הספינה לנמל חיפה והמעפילים הועלו לאונית הגירוש "ואנימיד פארק" שהשיטה אותם לקפריסין, בה נכלאו במחנות.

מפקדי האונייה ומלוויה אנשי הפלי"ם, הונחו להסתתר במחבוא (סליק) שהוכן באונייה, לבושים בבגדי עבודה כפועלים, ולהצטייד במסכות גז ובמזון ליומיים. לאחר הורדת המעפילים, או יום למחרת, עלו פועלי ניקיון יהודים עובדי נמל חיפה לאונייה, וחילצו אותם.









 
הצטרפו אלינו גם בפייסבוק
עדכונים - בלוגים - אירועים - אלבומי תמונות - סרטונים נדירים


שלח דף זה לחבר תגובות, הערות, והוספת מידע, מושגים ונושאים למנוי חינם על מגזין הנוסטלגיה"כובע טמבל" הוסף למועדפים



כל הזכויות שמורות © לאתר נוסטלגיה אונליין ו/או לבעלי התכנים, הדימויים והתצלומים.