חיפוש:   בכל האתר  בשמות הערכים  בקרדיטים     חפש  |  חיפוש תמונות בנושא:   חפש
   מפת האתר  |   כרגע באתר: 144 מבקרים   |  כניסה לדף האישי    
עורך: דייויד סלע
דבר העורך כתבו לעורך
| עמוד הבית | מי אנחנו | מרכז מידע לגולש | על נוסטלגיה ורטרו | קרדיטים | צרו קשר | גולשים כותבים
 

+   אביזרים וחפצים
+   אוספים ותחביבים
+   אז - וכעת
+   אירועים ושנים
+   ארכיון האישים
+   ארכיון הוידאו
+   ארכיון הישראליאנה
+   ארכיון הכרזות
+   ארכיון המצגות
+   ארכיון הקול
+   אתרי נוסטלגיה
+   בידור ופנאי
+   בקיבוץ
+   בריאות, טיפוח וניקיון
+   בשכונה
+   בתים ומבנים מספרים
+   גלויות בולים וסמלים
+   דירה ובניין
+   היום בהיסטוריה
+   המקום בו גרנו
+   העפלה ועליות לא”י
+   חג ומועד
+   טלוויזיה ורדיו
+   ילדות נשכחת
+   לבוש אופנה והנעלה
+   מוזיקה שיר וזמר
+   מזון ומשקה
+   משחקים וצעצועים
+   מתחם מורים
+   נוסטלגיה בצה”ל
+   ספורט
+   ספרות נוסטלגית
+   עבודה ומלאכה
+   פוליטיקה ובחירות
+   רדיו נוסטלגיה
+   רכב ותחבורה
+   רשת חברתית
+   שונות
+   שירותי גולש
+   שפה עברית
+   תיאטרון עברי
+   תקשורת מדיה ופרסום

האתר מוקדש לזכרו של
 יוסי פשרמן (פשי) ז"ל
2003 – 1954

מעל ל - 1100
סרטוני וידאו נוסטלגיים
בארכיון הוידאו שבאתר

יום העצמאות ה-7
 

הצוללת דקר
 

תל אביב הקטנה
 
 



אוניות מעפילים

מורדי הגטאות
שתף 

רקע
"מורדי הגטאות" הייתה אוניית מעפילים שארגן המוסד לעליה ב' של ההגנה. נקראה על שם המורדים בגטאות כנגד כוחות גרמניה הנאצית בתקופת השואה. הייתה זאת אונייה מעץ, בעלת שלושה תרנים מטיפוס שונר (Schooner).

אנשי המוסד לעלייה ב' רכשו אותה באיטליה. צוות ההכנה כלל בעלי מלאכה מקומיים ומלווי האונייה. נבנתה בה קונסטרוקציית ברזל עם דרגשי לינה ל-1,350 נפש. האוניה צוידה ב-45 טון מים להפלגה. רב החובל היה טורקי והצוות כלל חמישה מלחים ושני מכונאים. מפקד האונייה היה אליעזר ערמון איש הפלי"ם, ולצדו שאול אורן (אהרונוב), חיים קופרמן ומלווים נוספים, והגדעוני היה שלום בורשטיין.

קורותיה
1,457 המעפילים נאספו מרחבי אירופה: פולין, צ'כוסלובקיה, רומניה, הונגריה וגרמניה. הם היו ניצולי מחנות וחברי תנועות נוער. מהם 518 נשים, 37 ילדים, השאר בגילאי 45-24. הם נאספו בנקודות ריכוז שארגן המוסד באיטליה ובסמוך לאזור ההעמסה. חלקם הוסעו מפולין לצ'כיה, אוסטריה ואיטליה במשאיות של הצבא הבריטי מכוסות ברזנטים, שהובאו על ידי חיילים יהודים מיחידת תובלה של הצבא הבריטי. העלאתם לסיפון האונייה נערכה במטפונטו בדרום איטליה, ונעשתה בחשאי בלילה, ללא התערבות השלטונות. האונייה עגנה בסמוך למזח. במשך שלוש שעות בלילה הועלו המעפילים באמצעות שמונה סירות גומי בצורה מסודרת. כל סירה השיטה כ-30 נפש.

לאחר עלייתם לאונייה, יודעו המעפילים כי האונייה חולקה לאזורים: אזור לינה על דרגשים במחסן, אזור המזון. הייתה קבוצת סדרנים וקבוצת עובדי מחסן, מטבח וסניטציה. מנהיגי המעפילים נשמעו להוראות מפקדי האונייה אנשי הפלי"ם וסייעו בידם לנהל את שגרת החיים באונייה.

ב-13 במאי 1947 יצאה האוניה ממטפונטו באיטליה והפליגה לכיוון האיים היווניים. ב-15 במאי התחוללה סערה קשה, והאוניה מצאה מסתור מאחורי האי קפלוניה למשך 34 שעות.

ב-18 במאי לפנות בוקר, במרחק 20 מייל לפני קמיליה, נפגשה הספינה עם כלי שיט קטן שאליו הועברו המלחים הזרים, פרט לרב החובל, וכן עודף המזון שנשאר. ב-22 במאי לפנות בוקר הגיעה האוניה לדמיאט. במרחק שבעה מייל מהחוף שונה הנתיב לשיט לכיוון החוף המצרי לאזור הדלתא של הנילוס. באותו יום, הייתה אמורה לפגוש את האונייה "יהודה הלוי" ולקבל ממנה 450 מעפילים. אולם התוכנית התבטלה, כי "יהודה הלוי" עגנה אז בפלרמו בשל מחסור בפחם ומחלת ילד.

מפקדי האונייה נצטוו להודיע למפקדת ההגנה בארץ ברגע שהאונייה תתגלה, ולנהל קשר מתמיד בעת העימות עם הכוחות הבריטים. כמו כן הוחלט כי יש להתנגד להשתלטות רק מחוץ למים הטריטוריאליים. בטרם ההפלגה קיבלו המעפילים הדרכה בהתגוננות במקלות ובקרב פנים אל פנים. באוניה התארגנו בשלושה מעגלי הגנה, ולכל מעגל נקבע מלווה מהפלי"ם, ששימש מפקד, והיו לו סגן וקבוצה מובחרת של 15 לוחמים.

ב-23 במאי מול רפיח הופיע מטוס בריטי. בשעה 11:00 באותו בוקר הופיעה משחתת בריטית. הנתיב שונה לכיוון חוף תל אביב. בשעה 13:00 הופיעה משחתת שנייה, ואנשיה דרשו ש"מורדי הגטאות" תפליג לחיפה, אך נענו בסירוב. בשעה 14:45 נגחו שתי משחתות את הספינה משני צידיה, התיזו מים וירו רימוני גז. הכוחות הבריטים עלו על הסיפון, והמלווים השביתו את המנוע. בין החיילים לבין המעפילים התנהל קרב פנים אל פנים שארך שלוש שעות. המעפילים השליכו עליהם קופסאות שימורים, בקבוקים ושיירי מזון.

ב-24 במאי נגררה הספינה לנמל חיפה והמעפילים הועלו לאונית הגירוש "ואנימיד פארק" שהשיטה אותם לקפריסין, בה נכלאו במחנות.

מפקדי האונייה ומלוויה אנשי הפלי"ם, הונחו להסתתר במחבוא (סליק) שהוכן באונייה, לבושים בבגדי עבודה כפועלים, ולהצטייד במסכות גז ובמזון ליומיים. לאחר הורדת המעפילים, או יום למחרת, עלו פועלי ניקיון יהודים עובדי נמל חיפה לאונייה, וחילצו אותם.




מורינה
שתף 

בשנת 1944 נתגלה לאנשי המוסד לעליה ב' כי ממשלת בריטניה קיבלה החלטה סודית, לאפשר לכל יהודי אשר יגיע לטורקיה,  להמשיך ולעלות ארצה. ההחלטה המריצה את אנשי המוסד לעליה ב' לארגן אוניות להבאת היהודים לטורקיה.

ב- 3 לאוגוסט 1944 יצאו מקונסטנצה (רומניה) שלוש ספינות:  "מורינה" כשעל סיפונה 308 מעפילים, "בולבול" שעל סיפונה  390 מעפילים ו"מפקורה" עם   315   מעפילים. האוניות הפליגו יחד. המורינה הגיעה בשלום  לאיסטנבול ומעפיליה יצאו ברכבת לא"י.

ה"מפקורה" הותקפה ע"י צוללת גרמנית וטבעה, הבולבול הגיעה לנמל איגנדה.




מטרואה
שתף 

מ?ט?רו?אה (באנגלית: R.M.S./S.S Mataroa) הייתה האונייה הראשונה שהביאה עולים לארץ ישראל אחרי מלחמת העולם השנייה. נוסעיה היו פליטי שואה, כולל ילדי בוכנוואלד (קבוצת ילדים ניצולי מחנה הריכוז בוכנוואלד), וקבוצת ילדים שהוסתרו בתקופת המלחמה בצרפת ובשווייץ.

תולדותיה
הספינה אורגנה על ידי המוסד לעליה ב' בעזרת הצבא האמריקאי ובתיאום עם ממשלת המנדט הבריטי.
מטרואה קיימה שתי הפלגות בשנת 1945, האחת ב-7 ביולי והשנייה ב-3 בספטמבר. בין הפליטים שהפליגו באונייה היה ילד בן שמונה בשם לולק, ישראל מאיר לאו, שלימים הפך הרב הראשי של מדינת ישראל, ילד אחר בשם סנדרו טוט, לימים צבי ינאי, מנכ"ל משרד המדע, ואוטו ז'ינייבסקי, מראשי הרזיסטנס היהודי בצרפת.

בהפלגתה השנייה הובילה "מטרואה" מנמל טולון שבצרפת כ-1000 עולים לארץ ישראל וכן מספר חיילים בריטים בדרכם לחופשה במצרים. הספינה הגיעה לנמל חיפה אחרי שישה ימי הפלגה - בראש השנה תש"ו, 9 בספטמבר 1945. באותו הזמן התעוררה שאלה הלכתית בעניין הירידה מן האונייה, בשל החג, אך הרב הראשי הרצוג פסק שמותר לרדת מן האונייה, אולם יש להישאר בתחום הנמל עד מוצאי החג. הרב עצמו, יחד עם רבה הראשי של חיפה, הרב יהושע קניאל, היו בין מקבלי הפנים שחיכו על הרציף.

הבריטים העבירו את כל העולים לעתלית, לשם בידוד לתקופה של כשבועיים אחריה שוחררו העולים שהיו בעלי סרטיפיקט וכן מספר קטן של חולים, ואילו העולים הבלתי-לגליים נכלאו במחנה.
ב-9 באוקטובר 1945 פרץ הפלמ"ח למחנה עתלית ושחרר את העצורים. הבורחים עלו ברגל את הכרמל דרך בית אורן ומשם ירדו ליגור.




מילוס
שתף 

האוניה "מילוס, נבנתה במספנת D.&W. Henderson&Co. -Glasgow והושקה ב-1920. עד שנת 1941 הייתה בבעלות חברת הספנות היוונית "אבגרינוס", והפליגה בשם "מילוס" תחת דגל פנמה.

ברכישתה של "מילוס" היה מעורב ברטולד שטורפר יועץ כלכלי ממוצא יהודי באוסטריה.

ב-3 בנובמבר 1940 הפליגה אוניית המעפילים מנמל טולצ'אה ברומניה ועליה 700 מעפילים מצ'כוסלובקיה. על פי דו"ח שמסר שטורפר היו ב"מילוס" 652 נפש מאזור הפרוטקטורט ו-50 נפש מהעיר וינה.‏

בדרכה לארץ ישראל היא נעצרה על ידי כוחות בריטיים, הובאה לנמל חיפה, והמעפילים הועברו לאוניית הגירוש "פאטריה", שנועדה להפליג אל האי מאוריציוס. פאטריה חובלה בנמל על ידי "ההגנה" כדי למנוע את הפלגתה. חומרי הנפץ שהוצמדו לאונייה שהייתה במצב תחזוקה רעוע, גרמו לפיצוץ רב עוצמה, פי כמה מהמתכונן והרצוי. והאונייה התפרקה וטבעה במהירות, וכ-200 נפש מתוך כ-1,700 מעפילים וכחמישים ימאים בריטים טבעו.

לאחר שנתפסה בידי שלטונות המנדט הבריטי, נרכשה מילוס ב-1941 במכירה פומבית על ידי חברת "לויד ימי ארץ ישראלי" ושימשה כאוניית משא. החברה רשמה את האונייה בשמה העברי "אצילה" בנמל חיפה, שיפצה אותה שטחית והיא הפליגה תחת דגל צי הסוחר המנדטורי.

אצילה הפליגה לפורט סעיד במצרים כדי לטעון מטען בוטנים לקפריסין. ב-8 בנובמבר 1941, תוך כדי טעינת כמות גדולה של שקי בוטנים על הסיפון, איבדה אצילה את יציבותה, התהפכה וטבעה ללא אבדות בנפש.

אצילה הוכרזה כאבדן כללי ונמחקה מהרשומות ב-1945.

 




מילכה
שתף 

מילכה א'
יצאה מקונסטנצה (רומניה) ב-24 במרץ 1944, כשעל סיפונה 239 מעפילים.

ב-30 במרץ הגיעה לאיסטנבול אך הממשלה הטורקית סירבה לתת למעפילים היתר לרדת לחוף ולהמשיך משם בדרך היבשה. (הטורקים לא ידעו בעת ההיא כי היה זה ניסיון לנצל את ההחלטה הבריטית לאפשר ליהודים שהגיעו עצמאית לאיסטנבול לעלות ארצה ללא הפרעה). בסופו של דבר לאחר שכנועים רבים הסכים שר החוץ הטורקי להנפיק למעפילים אשרות מעבר. המעפילים המשיכו בדרך היבשה ומילכה חזרה לקונסטנצה להיערך להפלגה שנייה.

מילכה ב'
יצאה מקונסטנצה (רומניה) לאיסטנבול ב-27 באפריל 1944, כשעל סיפונה 273 מעפילים.  הפעם עודכנו הטורקים לגבי ההחלטה הבריטית והם לא הערימו כל מכשול.

באיסטנבול עברו המעפילים לרכבת והמשיכו את דרכם ביבשה.




מפקורה
שתף 

"מפקורה" (Mefkure) הייתה אוניית מעפילים שהפליגה מרומניה לטורקיה באוגוסט 1944, וטובעה בדרכה על ידי צוללת. מתוך למעלה משלוש מאות נוסעים, רק חמישה שרדו.

מסעה והטבעתה
המפקורה הייתה אונייה של 120 טון ושני תרנים שנבנתה בשנת 1929.‏ באוגוסט 1944, בטרם הדחת יון אנטונסקו, ארגן המוסד לעלייה ב' שלוש אוניות להעברת יהודים מרומניה, שהייתה אז בעלת בריתה של גרמניה, לטורקיה, מתוך הנחה שהבריטים יאפשרו להם לעלות משם לארץ ישראל.

ב-3 באוגוסט 1944 הפליגו מנמל קונסטנצה הספינות "מורינה", שנשאה 308 מעפילים, "בולבול", שנשאה 390 מעפילים, ו"מפקורה", שנשאה מעל 300 מעפילים (עדויות שונות מזכירות בין 315-380 מעפילים).
במערב הים השחור, בסמוך לנמל הטורקי איגנדה (İğneada) נורו על "מפקורה" פגזי תותח מצוללת, והיא טבעה. ה"בולבול" הצליחה למשות חמישה נוסעים של ה"מפקורה", ובין השאר דווח על נוסע של ה"בולבול" שקפץ למים כדי להציל נוסעים שקפצו למים,‏ אך כל שאר הנוסעים נספו.

בין הנוסעים, שהיו בעיקר עולים יהודים, היו על הספינה גם חמישה קצינים בכירים מצבא פולין, שניים מהם היו בין הניצולים בשחייה. בנוסף לשלושת אלה ניצלו גם בני זוג בשם פולופ (Fullop), שהיו להם חגורות הצלה. בנוסף לחמשת הנוסעים שניצלו, ניצלו שישה מלחים טורקים שהשתמשו בסירת ההצלה היחידה.‏

שנים רבות נטען שהמפקורה טובעה על ידי צוללת גרמנית. אולם דיווחים אחרים טוענים שהיא טובעה דווקא על ידי צוללת רוסית (ShCh-215)‏‏, שטעתה בזיהוי או שהיו לה כוונות זדון. מחקר עדכני מדווח שהמפקורה אכן טובעה על ידי ספינה גרמנית והצוללת הרוסית דווקא פגעה באחת הספינות הגרמניות שארבו לספינות המעפילים.

יהודים רבים ספרו כיצד נצלו חייהם הודות לכך שברגע האחרון לא עלו על המפקורה, אם בגלל שהגיעו מאוחר והופנו לאוניות אחרות או בגלל אירועים אחרים כמו מחלה שמנעה השתתפות בנסיעה.









 
הצטרפו אלינו גם בפייסבוק
עדכונים - בלוגים - אירועים - אלבומי תמונות - סרטונים נדירים


שלח דף זה לחבר תגובות, הערות, והוספת מידע, מושגים ונושאים למנוי חינם על מגזין הנוסטלגיה"כובע טמבל" הוסף למועדפים



כל הזכויות שמורות © לאתר נוסטלגיה אונליין ו/או לבעלי התכנים, הדימויים והתצלומים.