חיפוש:   בכל האתר  בשמות הערכים  בקרדיטים     חפש  |  חיפוש תמונות בנושא:   חפש
   מפת האתר  |   כרגע באתר: 152 מבקרים   |  כניסה לדף האישי    
עורך: דייויד סלע
דבר העורך כתבו לעורך
| עמוד הבית | מי אנחנו | מרכז מידע לגולש | על נוסטלגיה ורטרו | קרדיטים | צרו קשר | גולשים כותבים
 

+   אביזרים וחפצים
+   אוספים ותחביבים
+   אז - וכעת
+   אירועים ושנים
+   ארכיון האישים
+   ארכיון הוידאו
+   ארכיון הישראליאנה
+   ארכיון הכרזות
+   ארכיון המצגות
+   ארכיון הקול
+   אתרי נוסטלגיה
+   בידור ופנאי
+   בקיבוץ
+   בריאות, טיפוח וניקיון
+   בשכונה
+   בתים ומבנים מספרים
+   גלויות בולים וסמלים
+   דירה ובניין
+   היום בהיסטוריה
+   המקום בו גרנו
+   העפלה ועליות לא”י
+   חג ומועד
+   טלוויזיה ורדיו
+   ילדות נשכחת
+   לבוש אופנה והנעלה
+   מוזיקה שיר וזמר
+   מזון ומשקה
+   משחקים וצעצועים
+   מתחם מורים
+   נוסטלגיה בצה”ל
+   ספורט
+   ספרות נוסטלגית
+   עבודה ומלאכה
+   פוליטיקה ובחירות
+   רדיו נוסטלגיה
+   רכב ותחבורה
+   רשת חברתית
+   שונות
+   שירותי גולש
+   שפה עברית
+   תיאטרון עברי
+   תקשורת מדיה ופרסום

האתר מוקדש לזכרו של
 יוסי פשרמן (פשי) ז"ל
2003 – 1954

מעל ל - 1100
סרטוני וידאו נוסטלגיים
בארכיון הוידאו שבאתר

יום העצמאות ה-7
 

הצוללת דקר
 

תל אביב הקטנה
 
 



אוניות מעפילים

נעמי יוליה
שתף 

"נעמי יוליה" הייתה אוניית מעפילים שהפליגה מנמל קונסטנצה ברומניה בספטמבר 1939, כשעל סיפונה 1,130 מעפילים.

האוניה הגיעה אל מול חופי הארץ ב-20 בספטמבר. כוחות הצבא הבריטי גילו אותה, והיא הובלה על ידי משחתת בריטית אל נמל חיפה.
המעפילים הועברו למחנה מעצר בצריפין.




נתן
שתף 

רקע
נתן הייתה אוניית מעפילים שאורגנה על ידי אנשי המוסד לעליה ב' של "ההגנה".

היא נבנתה בשנים 1944 עד 1945 כספינת משא עשויה עץ, מנוע דיזל מדגם Mann‏. שמה הקודם היה "Nettuno" (נפטון). היא נרכשה בברלטה באיטליה על ידי אנריקו לוי עבור המוסד לעליה ב' במטבעות זהב שהביא דני שטרן מיחידה 544 של הצבא הבריטי.

נתן א'
צוות ההכנה להפלגה כלל את אנשי המוסד לעליה ב' וחיילים יהודים מיחידה 544 ומיחידת תובלה 468 של הצבא הבריטי. החיילים הביאו מזון, דלק מזוט ושמן, מצפן ומפות ימיות להפלגה. רב החובל של האונייה היה מינרוויני, ולצדו צוות ימאים איטלקים, בהם מכונאי, וכולם איטלקים. מפקד האונייה היה יוסף לנדאור ולצדו מיקי האפט. בשל החיפזון בהכנות, לא נלקחו מכשירי קשר. נעשה ניסיון להפגיש את "נתן" עם "דלין", כדי לקבל ממנה מכשיר קשר וגדעוני, אך לא צלחו.

73 המעפילים, רובם ככולם ניצולי השואה, נאספו באיטליה על פי מפתח מפלגתי, בהם חברי הארגונים "הפועל המזרחי" - 9, "חבר הקבוצות" - 17, "השומר הצעיר" - 14, "הקיבוץ המאוחד" - 23, "החטיבה" - 5, "הנוער הציוני" - 7, ועוד 5 בני אדם. הם הגיעו ברגל וברכב אל נמל בארי בדרום איטליה, שבו עגנה האונייה, והועלו בחשאי.

"נתן" הפליגה ב-27 באוגוסט 1945 בשעה 03:00. האונייה לא נתגלתה, ולא היה כל ליווי או עימות עם הבריטים. לאחר הגיעה לחופי הארץ פונו המעפילים ליישובים שונים. הספינה והמלווים חזרו לאיטליה ועימם הפליגו שליחים נוספים, וכן הועמס ציוד.

נתן ב'
רב החובל וצוות הימאים היו איטלקים. מפקד האונייה היה איש הפלי"ם ישראל רותם (בן-יצחק) ולצדו איש "קבוצת הנקם" של אבא קובנר (שמו לא ידוע) והגדעוני יחזקאל שטרן מקיבוץ עין השופט. הם היו מציודים במכשיר קשר מספר 19, מתוצרת בריטניה.

בהפלגה זאת היו 73 מעפילים, שנבחרו על פי מפתח מפלגתי: "הקיבוץ המאוחד" - 17, "השומר הצעיר" - 13, "הנוער הציוני" - 11, "חבר הקבוצות" - 17, "הפועל המזרחי" - חמישה, בודדים - עשרה, מהם 46 גברים ו-24 נשים. הם נאספו באזור בארי בשתי משאיות צבאיות ועלייתם לסיפון האונייה התבצעה בחשאי. חיילים יהודים מיחידת תובלה 468 של הצבא הבריטי סייעו בציוד ומזון.

"נתן ב'" הפליגה ב-24 בספטמבר 1945 בשעה 03:00 בקירוב מנמל מונופולי באיטליה. פעמיים בדרך היו סערות, והאונייה תפסה מחסה. הנתיב מבארי כלל שיט לאורך חופי כרתים מצפון, סקרפנטו ומערב קפריסין.

ב-30 בספטמבר נמסר כי האונייה נמצאת דרומית לכף פאפוס בקפריסין. לפי התוכנית יעד הנחיתה הייתה אמורה להתבצע בחוף שפיים. ב-1 באוקטובר הגיע דו"ח אחרון על הימצאותה במרחק 18 מייל מול חוף נתניה. המעפילים ירדו בשלום אל חוף שפיים, בשלוש סירות, כל אחת עם 15 בני אדם. המעפילים נשלחו אל היישובים שהוכנו להם.

בדרכה חזרה לאיטליה, הספינה לקחה עמה 15 שליחים, ימאים וגדעונים. היא הפליגה חזרה דרך כף פאפוס בקפריסין, לכיוון רודוס. בנמל בארי נעצרה על ידי השלטונות האיטלקים.




סטרומה
שתף 

רקע
"סטרומה" היא אוניית מעפילים שנשאה על סיפונה כ-760 פליטים יהודים שניסו להימלט מרומניה הפשיסטית שבהנהגת יון אנטונסקו, והוטבעה בים השחור בידי צוללת סובייטית. האונייה אורגנה במסגרת מפעל ההעפלה אף על פי של האצ"ל. טביעת כל מעפיליה ואנשי צוותה למעט אחד, נחשבת לאסון הגדול בתולדות ההעפלה לארץ ישראל ולאסון הגדול ביותר בהיקפו של טביעת אונייה אזרחית בזמן מלחמת העולם השנייה.

במקור ה'סטרומה' הייתה אונייה בולגרית שנבנתה בשנת 1830, כספינת נהר, ורוב הפלגותיה היו בעיקר בדנובה. למעשה, חלק ניכר מהספינה היה במצב תחזוקה ירוד והאונייה לא הייתה כשירה להפלגה בים ולא הייתה אמורה להסיע יותר מ-100 נפש.

מסע הספינה אורגן על ידי אנשי התנועה הרוויזיוניסטית ברומניה שביקשו להביא יהודים לארץ ישראל, באמצעות העפלה. ב-11 בדצמבר 1941 עלו המעפילים על סיפון האונייה, שעגנה בנמל קונסטנצה שברומניה, בה היו עשרה אנשי צוות חלקם יהודים, וכ-760 מעפילים (לפי עדות אחרת 769 מעפילים). הרכב המעפילים על האוניה היה של 103 ילדים, 272 נשים ו-393 גברים מבין יהודי רומניה.
תוכנית המסע הייתה לעבור במצרי הבוספורוס והדרדנלים ולהגיע לחופי ארץ ישראל, לחלופין הייתה אפשרות לקבל בטורקיה דרכונים ולהגיע באמצעותם לארץ ישראל, אך זו הייתה בעיקר רק מחשבה ולא תוכנית סדורה.
היציאה התארכה בשל תקלות במנוע המיושן, ולאחר ארבעה ימי הפלגה התקלקל המנוע והאוניה נגררה לנמל איסטנבול ועגנה במקום במשך יותר עשרה שבועות.

ממשלת טורקיה התנתה את שהות האונייה בחופיה בכך שמדינה אחרת תסכים לקלוט את הפליטים, אך מדינה כזו לא נמצאה. הבריטים סירבו בעקשנות להתיר את עלייתם של המעפילים לארץ. הנציב העליון הרולד מקמייקל הקשיח את עמדתו ולא אפשר את כניסת העולים לארץ ישראל, אף אם יקוזז מספר העולים ממכסת הסרטיפיקטים.

הנוסעים הושארו בהסגר ונאסר עליהם לרדת מהאונייה, פרט לשמונה מעפילים. המעפילים שנותרו על הספינה חיו על אספקה שקיבלו מהקהילה היהודית באיסטנבול, עד שגם אספקה זו אזלה. בתוך האונייה הנתונה בתת-תנאים פרצה מחלת הדיזנטריה והנוסעים סבלו מקור, מצפיפות, מזוהמה ומרעב. הבריטים לחצו על הטורקים להחזיר את הנוסעים לארץ המוצא של ההפלגה, רומניה. הסוכנות היהודית עשתה כמיטב יכולתה כדי לנסות ולהוריד את הנוסעים לחוף הטורקי. ניסיונות של הג'וינט לפעול בדרכים אחרות מול השלטון הטורקי להתיר לנוסעים לרדת לחוף ולשהות בינתיים במחנה זמני, כשלו אף הם. לאחר משא ומתן הסכימו הבריטים להתיר לילדים ונערים בספינה בגילאים 16-11 את הכניסה לארץ ישראל (ההנחה הייתה שילדים רכים יותר בשנים יתקשו להיפרד מהוריהם). אך חילוקי דעות על דרך מעברם לארץ עיכבו את ביצוע ההחלטה.

לבסוף החליטו הטורקים להיפטר מהבעיה בכל מחיר. בליל 23 בפברואר 1942 ה'סטרומה', עם מנוע מקולקל ובלא עוגן נקשרה לספינת גרר טורקית שגררה אותה ללב ים, אל מחוץ למים הטריטוריאליים הטורקיים, והותירה אותה שם בלא מזון ומים, על מאות האנשים שהצטופפו על סיפונה.‏

למחרת, בבוקר 24 בפברואר 1942, זיהתה צוללת סובייטית, לפי דיווחה, "אוניית אויב", במי הים השחור, סמוך לחופי בולגריה ושיגרה אליה טורפדו. התברר שהצי הסובייטי קיבל הוראה לפגוע בכל אונייה לא מזוהה שנכנסת לים השחור. פגיעת הטורפדו גרמה לנזק עצום לספינה הישנה והרקובה. קוער האונייה התחתון שקע מיד והאונייה ירדה אחריו במהירות למצולות.

ממאות האנשים שהיו על הסיפון שרדו שניים בלבד: המעפיל הצעיר דוד סטוליאר ואחד מקציני האונייה, שהצליחו לטפס על קורה והיו סנטימטרים ספורים מעל קו המים. במשך הזמן ניסו שני הניצולים לעודד אחד את השני כדי לשרוד ובמשך הלילה הקר שבא שרו, דיברו וצעקו. הם חששו שאם יפסיקו - לא יחזיקו מעמד בקור העז ששרר במים וגופם יקפא. לפנות בוקר התברר לסטוליאר שהקצין לא החזיק מעמד ומת, והוא נותר הניצול היחיד מן האונייה. דייגים טורקים גילו במקרה את הניצול והעלו אותו לספינתם. דוד סטוליאר היגר לארצות הברית וחי שם.‏

טביעת האונייה עוררה סערת רוחות ביישוב. בעקבות פרשה זו פרסמו המחתרות כרוז הנושא את תמונתו של הרולד מקמייקל, הנציב העליון באותה עת, הכרוז קבע שמקמייקל מבוקש עבור רצח 800 פליטים יהודים במימי הים השחור. ב?8 באוגוסט 1944 ערכו אנשי הלח"י ניסיון התנקשות בחייו של מקמייקל אך הוא הצליח לשרוד.

השם 'סטרומה' הפך לסמל למדיניות הקשוחה ואטומת הלב של ממשל המנדט הבריטי בארץ ישראל כלפי אלו שהצליחו להינצל מן השואה שהתרחשה באירופה, וחיזקה את התביעה הציונית לגבי הנחיצות שבהקמת מדינה יהודית, כדי שמקרה כזה לא יישנה.

הנצחת סטרומה
באחדות מערי ישראל נקראו רחובות על שם "סטרומה". בחולון נקראה כיכר מרכזית בשם "כיכר סטרומה", ובשנת 1968 נחנכה בה אנדרטה לנספים.‏

בשכונה א' בבאר שבע הוקם בית כנסת אשכנזי ע"ש סטרומה, בקומתו העליונה של בית הכנסת ישנו מוזיאון לזכר הפליטים. בית כנסת אשכנזי נוסף בשם זה פועל בשכונת גיורא בעיר רמלה.

כ-60 שנה לאחר האסון, ביקש מוזיאון השואה האמריקאי לברר שאלות שנגעו לטביעתה של 'סטרומה' ובשיתוף מוזיאון יד ושם אורגנה משלחת למציאתה. צוללנים טורקיים הודיעו ביולי 2000, שבוע לפני יציאת המשלחת, כי מצאו שרידי אונייה לאחר מחקר של כ?3.5 שנים לאיתור מקום הטביעה. עם זאת קיימת מחלוקת אם השרידים שנמצאו הם אכן של האנייה סטרומה.
ב-3 בספטמבר 2000 נערך טקס קרוב למקום הטביעה המשוער של האנייה ובו השתתפו שישים נציגים של משפחות הנספים.

 

מצגת

סיפורה של הספינה סטרומה מיציאתה בחודש 12.1941 מנמל קונסטנצה שברומניה עד הסוף המר.

נוצר על ידי: אריאלה זמן.
מספר תמונות: 18, בליווי מוסיקה.

זמן עליית המצגת 25-20 שניות. מומלץ ללחוץ על אפשרות SAVE לשמירת המצגת במחשבך.
לכניסה למצגת - לחצו כאן




סלבדור
שתף 

רקע
סלבדור (בלאדינו: Salvador, "מושיע") היה שמה של אוניית מעפילים אשר הפליגה ב-3 בדצמבר 1940 מנמל וארנה שבבולגריה, במסגרת מפעל ההעפלה הפרטי של ד"ר ברוך קונפינו ועל סיפונה 352 מעפילים.

ב-12 בדצמבר 1940 לפנות בוקר טבעה הספינה בים מרמרה מול חוף סיליברי ו-238 מעפילים נספו באסון.‏ טביעת הסלבדור עוררה הדים רבים בבולגריה ומחוצה לה ובעקבותיה הופסק מפעלו של הד"ר קונפינו, זאת בהמשך לביקורת ציבורית על קונפינו שהחלה לאחר הפלגת הליברטד. אולם במקביל, מפקד המשטרה הבולגרית הקולונל אטאנאס פאנטב לחץ להוצאת היהודים אל מחוץ לגבולות בולגריה בכל דרך אפשרית, ובכלל זה באמצעות מפעלו של קונפינו. כמה עשרות פליטים יהודים הועלו בכוח על ידי המשטרה הבולגרית על האונייה פאסיפיק שארגן ברטולד שטורפר ועגנה לתיקונים בנמל וארנה. קונפינו הואשם שהמעשה תואם עימו והוא הכחיש. הלחץ של קהילת וארנה מחד והמשטרה הבולגרית מאידך הוביל את קונפינו לרכישת ספינה נוספת.

קונפינו הקים ועד ציבורי בראשותו, והוועד רכש ב-320,000 לבות מחב' ס?ט?רו?מ?ה את המפרשית "צאר קרום" (בבולגרית: Цар Крум), שהייתה ספינת עץ שהושקה ב-1912, בת 100 טונות, אורכה 20 מטרים ורוחבה 6 מטרים.‏ הספינה חסרה ציוד בטיחות ותברואה בסיסיים והיא עברה שיפוצים מסוימים כדי להתאים להובלת נוסעים. ההצעה להתקין במפרשית מנוע נדחתה על ידי הוועד הציבורי. שמה של הספינה שונה ל"סלבדור" (בלאדינו: מושיע).

לפי התכנון המקורי, 250 מעפילים אמורים היו להפליג על ה"סלבדור" ומספר זה הלך והאמיר ככל שהתקרב מועד ההפלגה וגבר הלחץ לביצועה. בגין ההפלגה שילמו הנוסעים סכום ממוצע שנע בין 5,000 ל-6,000 לבות (כ-500 עד 600 דולרים אמריקניים). צוות הספינה מנה 3 מלחים, הקברניט הבולגרי ויקטור איוואנוב ושני מלחים רוסים. עוד שני בני הקהילה היהודית בווארנה התנדבו לסייע בהפלגה והיו אנשי צוות לא רשמיים. ה"סלבדור" הפליגה תחת דגל אורוגוואי.

לאור מצבה הרעוע של ה"סלבדור" התנגדה הוועדה ההיהודית של בולגריה להפלגה וב-29 באוקטובר אף הוזמנו חברי הוועד הציבורי לשימוע והוזהרו שלא לסכן את חיי הנוסעים. קונפינו לא התייצב לישיבה. גם "אגודת הציונים הכלליים בסופיה", שבה כיהן בשעתו קונפינו כסגן יושב ראש, גינתה את קונפינו ואת פעילות הוועד הציבורי והתנערה מכל קשר עמם. ממשלת בריטניה, באמצעות שגרירה ג'ורג' ויליאם רנדל, דרשה מהממשלה הבולגרית למנוע את ההפלגה הספציפית וכן באופן כללי למנוע את הגירתם הלא חוקית של יהודים מבולגריה לארץ ישראל. מנהל נמל וארנה נ?י?יד?נוב, סירב לאשר את ההפלגה בשל אי כשירותה של הסלבדור. הוועד הציבורי בראשות קונפינו הודיע שלא יועלו על הספינה נוסעים מעבר ליכולתה, הם ידאגו לכשירותה ובכוונתם לקיים את ההפלגה. מפקד המשטרה הבולגרי הקולונל אטאנאס פאנטב כפה על מנהל נמל וארנה לאשר את יציאת ה"סלבדור" בניגוד לחוות דעתו המקצועית ובניגוד להנחיות משרד החוץ הבולגרי וכך, ב-3 בדצמבר 1940 בשעה 21:30 יצאה ההפלגה לפועל.‏

קורותיה
זמן קצר לפני תחילת ההפלגה ב-3 בדצמבר 1940 בשעה 21:30 העלתה המשטרה הבולגרית לספינה בכוח רב, מספר יהודים פליטי המסע לגירוש נתינים זרים ומניין המעפילים על סיפונה עלה לכדי 352 נפשות. ה"סלבדור" נגררה על ידי ספינת גרר בולגרית בשם "וו?י?ו?וד?ה" אל מחוץ לנמל וארנה. סוכם עם הוועד המארגן שספינת הגרר תוביל את ה"סלבדור" לנמל איסטנבול, אך בפועל נגררה הספינה למרחק של כמה עשרות קילומטרים מהבוספורוס והושארה שם. בהיעדר מנוע ותנאי רוח, המתינה הספינה יומיים ולבסוף ב-6 בדצמבר, נגררה לנמל איסטנבול על ידי ספינת גרר טורקית. ה"סלבדור" עגנה בנמל איסטנבול במשך 5 ימים וב-11 בדצמבר נגררה אל "ים השיש" על ידי ספינת משמר החופים הטורקי והושארה במרחק של כ-6 קילומטרים מנמל איסטנבול. אחר חצות פרצה סופה שלוותה בגשמים, שלגים ורוחות חזקות. הקברניט ויקטור איוואנוב ניסה לשוב לנמל איסטנבול, אך בהיעדר כוח מנוע התקשה לנווט את הספינה וכמה מאות מטרים מול חופי סיליברי היא עלתה על שרטון. ב-12 בדצמבר לפנות בוקר קרס מבנה העץ של ה"סלבדור" והיא התפרקה. 238 מעפילים נהרגו ומהם 66 ילדים, חלקם טבעו וחלקם מתו מהיפותרמיה, גם כאלו שהצליחו להגיע לחופי סיליברי בכוחותיהם האחרונים.
מספר מצומצם של ניצולים הצליח להגיע לבתי תושבים בסיליברי ולבקש עזרה. השלטונות הטורקיים בליווי תושבים מקומיים פעלו במהירות כדי לסייע בחילוץ הניצולים.‏ לפי עדויות הניצולים מולאו חגורות ההצלה רק בכמות קטנה של שעם ומרבית המילוי היה מקש ונסורת וכשאלו באו במגע עם המים הפכו החגורות כבדות ושקעו. עוד עולה מהעדויות כי לרב החובל איוואנוב לא היו מכשירי ניווט בסיסיים.‏
מקום טביעתה של ה"סלבדור" מכונה עד ימינו בפי תושבי המקום "מפרץ היהודים".

טביעת ה"סלבדור" התקבלה בתדהמה בקרב הקהילות היהודיות בבולגריה, ועד מהרה זו התחלפה בזעם. על קירות בתים ומבני ציבור של הקהילה היהודית ברחבי בולגריה נתלו מודעות אבל ובסופיה ובפלובדיב הן הוסרו על ידי המשטרה הבולגרית תוך הטלת איסור על הדבקתן החוזרת. ב-15 בדצמבר הגיעה קבוצת קרובי משפחה של קרבנות ה"סלבדור" אל ביתו של ברוך קונפינו במטרה לבצע בו לינץ', אך הוא עזב את ביתו מבעוד מועד וקבוצת המפגינים גרמה נזק לבית. בהמשך, נעצר קונפינו על ידי השלטונות הבולגריים ונשלח למחנה המעצר "גונדה וודה". גורמים בקרב יהדות בולגריה טענו כי כליאתו של קונפינו הייתה למעשה מעצר הגנתי שנועד להגן עליו מזעם המשפחות.‏ידיעות על טביעת הספינה התפרסמו בכלליות גם בעיתונות הבולגרית.

המועצה היהודית שיגרה מכתב אל יושב ראש הפרלמנט הבולגרי ובו היא האשימה את הממשלה הבולגרית וחברי הפרלמנט באסון. שגריר בריטניה ג'ורג' ויליאם רנדל הגיש מחאה רשמית על יציאתה של ספינת מעפילים מבולגריה למרות התחייבות משרד החוץ הבולגרי והטיל את האחריות לאסון על ממשלת בולגריה. לשאלת משרד החוץ הבולגרי השיבו נציגי משטרת בולגריה כי אונייה נושאת דגל בולגרי לא יצאה מנמל וארנה וכי ידוע על אונייה נושאת דגל אורוגוואי שיצאה לכוון איסטנבול ולא ארץ ישראל ומשכך, האחריות על המשך הטיפול בה הינה על הממשלה הטורקית.

המועצה היהודית הקימה ועדת חקירה לבדיקת נסיבות הטביעה בראשות לאון פרחי. כמומחה מקצועי היא זימנה את אנטון פרודקין שהיה קברניט הרודניצ'אר בהפלגות א'-ג' ופוטר לאחר שתמך בשביתת חברי הצוות. פרודקין הכין חוות דעת מקצועית קשה במיוחד בדבר אי התאמתה של ה"סלבדור" להפלגה. מנהל שירותי הביטחון הבולגריים פאבלוב זימן אליו את חברי ועדת החקירה והורה להם לחדול מפעולתם.‏ גם מפקד המשטרה הבולגרית הקולונל פאנטב לחץ על חברי המועצה היהודית לבל יפורסם הדו"ח, בוודאי לא דו"ח המכיל התייחסות לחלקה של הממשלה או המשטרה הבולגרית. הדו"ח שנכתב והשתרע על פני 12 עמודים יועד בעיקר לצרכים פנימיים של הקהילה וכלל ניתוח של האירועים והטלת אחריות בעקיפין על ברוך קונפינו. מחשש לתגובת הממשלה הבולגרית לא חתמו חברי המועצה על הדו"ח והוא מעולם לא פורסם רשמית.‏

בדו"ח נקבע שחברי הוועד הציבורי שניהל את ההפלגה (אשר מונה על ידי קונפינו והוא עמד בראשו), לא עמדו בהתחייבותם להבטחת שלומם של הנוסעים, והספינה לא הייתה כשירה להפלגה. בדו"ח לא צוין דבר לגבי חלקה של הממשלה הבולגרית, וזאת אף שהיה ברור כי פאנטב כפה על מנהל הנמל לאשר את הפלגת ה"סלבדור" וכי בין נוסעיה היו "נתינים זרים" שהפכו פליטים, בעקבות החלטת הממשלה הבולגרית לגרשם. ממשלת טורקיה הקימה ועדת חקירה שקבעה אף היא שהספינה לא הייתה כשירה להפלגה. עוד קבע הדו"ח הטורקי, כי חסרו ב"סלבדור" אמצעי ניווט ובטיחות, מספר המעפילים שהועלו עליה חרג באופן ניכר מיכולת נשיאתה וכי צוותה הורכב מ"ספנים זקנים". בסיכומו הטיל הדו"ח הטורקי את האחריות לאסון על הקברניט הבולגרי ויקטור איוואנוב והוא נאסר.

ב-1946, פרסם קונפינו בסופיה את החוברת "עלייה ב'" ובמסגרתה התנער מאחריות לאסון.‏ בעיתונות היהודית התפרסמו מאמרי ביקורת נוקבים על קונפינו ועל הוועד הציבורי, תוך ציון ההתנגדות הגורפת להפלגת ה"סלבדור" מצד גורמים רבים בקרב יהדות בולגריה. יושב ראש ההסתדרות הציונית בבולגריה אלברט רומנו שיגר מכתב חריף אל ההסתדרות הציונית בישראל בבקשה לשלוח בדחיפות סרטיפיקטים ליהודי בולגריה.‏ לאחר אסון ה"סלבדור" הופסק מפעל ההעפלה הפרטי של ברוך קונפינו והותיר אותו בנרטיב ההיסטורי של יהודי בולגריה כדמות השנויה במחלוקת נוקבת. במרץ 1941, לאחר הפלגת הספינה דאריין ב', וכניסת הצבא הגרמני למדינה מתוקף הצטרפות בולגריה להסכם התלת-צדדי, פסקה לחלוטין העלייה הבלתי לגאלית מחופי בולגריה.‏

אחרית דבר
ממשלת בולגריה התירה ל-80 מהניצולים לשוב לבולגריה והם עלו בהמשך לישראל. אחד מניצולי ה"סלבדור" לאון יוסף, אשר איבד באסון את אמו שני אחיו ואחותו, נהרג בקרב בית קשת במהלך מלחמת השחרור. ביוזמת ממשלת ישראל, הסוכנות היהודית ואיחוד עולי בולגריה בישראל הובאו ב-31 באוגוסט 1964 עצמותיהם של מעפילי ה"סלבדור", ובכלל זה של 21 מן הנספים שלא זוהו, למנוחת עולמים בישראל ונטמנו בקבר אחים בחלקת המעפילים בהר הרצל שבירושלים. גופות החללים לא זוהו מעולם ונקברו עם מצבות ללא שם. יושב ראש הסוכנות היהודית משה שרת נשא דברים בטקס ההלוויה ובין השאר אמר:
"אנו מביאים היום לקבר ישראל במדינת-ישראל את עצמותיהם של מעפילים מגלות בולגריה, אשר מתו מות קדושים בהיטרף ספינתם בים השיש. בקרב קהל המלווים ניצבים נציגים רבים אחרים של יהדות בולגריה המהוללת, אשר ביום פקודה קמה כאיש אחד ועלתה לארץ, כשזכר מעפילי "סלבדור" וקרבנותיה משמש להם מופת ומורה דרך."

ב-2006 ביים ניסים מוסק את הסרט התיעודי "סלבדור: ספינת החלומות המנופצים" העוסק בפרשה.

 

 




סנדו
שתף 

"סנדו" הייתה אוניית מעפילים שיצאה מקונסטנצה ברומניה במרץ 1939, כשעל סיפונה 270 מעפילים. לאחר שלושה ימי סערה הגיעה הספינה לאי כיוס, משם לאי סנטוריני שם נעשו תיקונים ונערכה הצטיידות.

ב-14 במרץ אמורה הייתה ה"סנד" אמורה להיפגש עם ספינה אחרת מתוך מגמה להעביר אליה את המכפילים. כשזו לא הגיעה אחד מהמעפילים קפץ המימה ושחה לחוף לצורך יצירת קשר עם גורם מן היישוב. לאחר שעלה בחוף שפיים הוא הודיע על האונייה. סירת חתירה יצאה ללב ים לעבר ה"סנדו" אך היא בינתיים הפליגה לבירות להצטייד בפחם. ביציאתה מבירות זוהתה על ידי מטוס בריטי ובקרבת חופי הארץ נעצרה והובלה לנמל חיפה, שם צוידה במים פחם ומזון וגורשה מהארץ על כל נוסעיה.

הספינה הפליגה חזרה לקונסטנצה, והמעפילים התפזרו במקומות שונים באירופה. 

 

 

מצגת על אוניות העפלה הבלתי ליגליות בין השנים 1934 - 1939

נוצר על ידי: דב בן-שי.
מספר תמונות: 78.

זמן עליית המצגת 25-20 שניות. מומלץ ללחוץ על אפשרות SAVE לשמירת המצגת במחשבך.
לכניסה למצגת - לחצו כאן




סקריה
שתף 

"סקריה" הייתה אוניית מעפילים שארגנו אנשי הציונות הרוויזיוניסטית, שלמה יעקבי וחבריו: יוסף כצנלסון, אברהם סטבסקי, הלל קוק, אליהו גלעזר נציג תנועת הנוער בית"ר בצ'כוסלובקיה, ויצחק ז'רז'בסקי, נציג האצ"ל.

האוניה הייתה בבעלות טורקית והושכרה להפלגת ההעפלה.‏ היא הפליגה מסולינה ברומניה בפברואר 1940 כשעל סיפונה 2,385 מעפילים חניכי בית"ר, ובראשם ערי ז'בוטינסקי, בנו של זאב ז'בוטינסקי.

עם יציאת הספינה ממייצר הדרדנלים היא נעצרה על ידי אוניות הצי הבריטי וב-13 בפברואר 1940 הובלה לנמל חיפה כשהיא מניפה דגל עברי.

המעפילים הורשו להיכנס לארץ הושמו במעצר זמני במחנות המעצר בעתלית בצריפין, עד אשר הונפקו להם אשרות עלייה, שנוכו ממכסת האשרות השנתית ליהודים של ממשלת המנדט.









 
הצטרפו אלינו גם בפייסבוק
עדכונים - בלוגים - אירועים - אלבומי תמונות - סרטונים נדירים


שלח דף זה לחבר תגובות, הערות, והוספת מידע, מושגים ונושאים למנוי חינם על מגזין הנוסטלגיה"כובע טמבל" הוסף למועדפים



כל הזכויות שמורות © לאתר נוסטלגיה אונליין ו/או לבעלי התכנים, הדימויים והתצלומים.