חיפוש:   בכל האתר  בשמות הערכים  בקרדיטים     חפש  |  חיפוש תמונות בנושא:   חפש
   מפת האתר  |   כרגע באתר: 146 מבקרים   |  כניסה לדף האישי    
עורך: דייויד סלע
דבר העורך כתבו לעורך
| עמוד הבית | מי אנחנו | מרכז מידע לגולש | על נוסטלגיה ורטרו | קרדיטים | צרו קשר | גולשים כותבים
 

+   אביזרים וחפצים
+   אוספים ותחביבים
+   אז - וכעת
+   אירועים ושנים
+   ארכיון האישים
+   ארכיון הוידאו
+   ארכיון הישראליאנה
+   ארכיון הכרזות
+   ארכיון המצגות
+   ארכיון הקול
+   אתרי נוסטלגיה
+   בידור ופנאי
+   בקיבוץ
+   בריאות, טיפוח וניקיון
+   בשכונה
+   בתים ומבנים מספרים
+   גלויות בולים וסמלים
+   דירה ובניין
+   היום בהיסטוריה
+   המקום בו גרנו
+   העפלה ועליות לא”י
+   חג ומועד
+   טלוויזיה ורדיו
+   ילדות נשכחת
+   לבוש אופנה והנעלה
+   מוזיקה שיר וזמר
+   מזון ומשקה
+   משחקים וצעצועים
+   מתחם מורים
+   נוסטלגיה בצה”ל
+   ספורט
+   ספרות נוסטלגית
+   עבודה ומלאכה
+   פוליטיקה ובחירות
+   רדיו נוסטלגיה
+   רכב ותחבורה
+   רשת חברתית
+   שונות
+   שירותי גולש
+   שפה עברית
+   תיאטרון עברי
+   תקשורת מדיה ופרסום

האתר מוקדש לזכרו של
 יוסי פשרמן (פשי) ז"ל
2003 – 1954

מעל ל - 1100
סרטוני וידאו נוסטלגיים
בארכיון הוידאו שבאתר

יום העצמאות ה-7
 

הצוללת דקר
 

תל אביב הקטנה
 
 



אוניות מעפילים

פאסיפיק
שתף 

"פסיפיק" הייתה אוניית מעפילים שאורגנה במסגרת פרטית. בהכנתה היה מעורב ברטולד שטורפר, אוסטרי ממוצא יהודי, שפעל להצלתם של יהודי ארצו בשיתוף פעולה עם השלטונות הנאציים. שטורפר היה מעורב גם בהפלגתן של האוניות "מילוס" ו"אטלנטיק".

"פסיפיק, הפליגה ב-7 באוקטובר 1940‏ מנמל טולצ'אה שברומניה ועל סיפונה 986 מעפילים. על פי דו"ח שמסר שטורפר 470 מנוסעיה באו מהעיר ברלין והיו חברי התנועה הציונית ובכלל זה "החלוץ", 432 נפש מפרסבורג ו-84 נפש מווינה.‏ האוניות "מילוס" ו"אטלנטיק" הפליגו במקביל אליה.

עם צאתה לים הוברר כי מלאי המזון והשתייה באונייה חסרים וכן חסר פחם וציוד טכני להפלגה. שטורפר נעזר בברוך קונפינו עימו עמד בקשרים וזה סייע לו להשיג היתר לאונייה לעגון בנמל וארנה. נחתם הסכם בין קונפינו לשטורפר שבתמורה להעלאת 28 מעפילים נוספים בני יהדות בולגריה, תשלים הקהילה היהודית בווארנה את החוסרים בסכום כולל של 114,000 לבות (כ-11,000 דולרים אמריקניים). לקראת סיום העמסת הציוד, ניסתה המשטרה הבולגרית להעלות בכוח עוד כמה עשרות פליטים יהודים אשר גורשו מבתיהם במסגרת המסע לגירוש נתינים זרים ושהו בווארנה. מעפילי הפסיפיק שכבר נתונים היו בתנאי צפיפות קשים התנגדו להעלאת הפליטים, והתפתח עימות עם כוחות המשטרה הבולגריים. השוטרים הבולגרים הפעילו כוח רב ואף איימו לפתוח באש, מעפילי הפסיפיק נסוגו והפליטים הועלו בכוח רב לאונייה.
בסך הכול עלו לאונייה עוד 75 מיהודי בולגריה ומספר המעפילים על הפסיפיק גדל לכדי 1,061 נפשות. קונפינו הואשם על ידי הנהגת מעפילי ה"פסיפיק" בהפרת ההסכם ובכך שפעולת המשטרה הבולגרית תואמה עימו. עוד טענו מנהלי ההפלגה כי לפסיפיק סופקה סחורה בשווי של 62,430 לבות וכי מדובר במרמה מכוונת מצידו של קונפינו. קונפינו מצידו, הכחיש את המעשים וכן טען שלא ידע מראש על כוונות המשטרה.‏

ב-24 בנובמבר הגיעה ה"אטלנטיק" לנמל חיפה. הבריטים העבירו מקצת המעפילים אל ה"פאטריה" מתוך כוונה לגרשם לאי מאוריציוס שבאוקיינוס ההודי, והתכוונו להעביר את יתרת המעפילם למחרת. אולם מפקדת "ההגנה" החליטה לסכל את יציאת ה"פאטריה", באמצעות גרימת נזק לדופן האונייה. מטעני נפץ שהועלו לאונייה על ידי אנשי "ההגנה" והוצמדו ידי מעפילים אנשי "החלוץ" גרמו לפריצת חור גדול בדופן האוניה והיא טבעה. כמאתיים מהמעפילים וחמישים ימאים בריטיים שהיו על הסיפון נהרגו בטביעה.
ניצולי "פאטריה" הועברו ל מחנה המעצר בעתלית.




פאריטה
שתף 

פאריטה הייתה אוניית מעפילים שיצאה לדרך ב-12 ביולי 1939 מנמל קונסטנצה שבים השחור, כשעל סיפונה 857 בית"רים מגרמניה, אוסטריה, פולין ומרומניה שנחלצו מאירופה. הספינה אורגנה במסגרת עליית אף על פי של תנועת בית"ר.

מסעה של פאריטה תוכנן להימשך כשבוע, אך נמשך 42 יום. לאחר תלאות רבות, כמעט ללא מזון ומים, הגיעה הספינה לחופי תל אביב ב-22 באוגוסט 1939. הספינה הונחתה ונתקעה כחמישים מטר מהחוף. המעפילים הורדו ונעצרו על ידי הבריטים. כעשרה ימים לאחר מכן קיבלו סרטיפיקטים ושוחררו.

ההכנות למסע
אליהו גלעזר ואברהם ("אברשה") סטבסקי (מי שהואשם וזוכה מרצח ארלוזורוב וב-1948 היה מהרוגי אלטלנה), מפעילי ארגון העלייה, איתרו בנמל סמוך למרסיי ספינת משא בנפח של כ-1300 טון נושאת דגל פנמה. הספינה נרכשה מבעליה היווניים והותאמה ליעודה החדש: נבנו בה דרגשים צרים, מטבח וחדרי שירותים לקליטת 800 נוסעים. למפקד הספינה התמנה יצחק ליבוביץ'-אריאל (בכינויו המחתרתי: "ארווין").

קבוצות של פליטים מגרמניה ואוסטריה הבריחו את הגבול משווייץ, בלגיה והולנד והגיעו לאזור מרסיי ושוכנו בבתי מלון (אלה כונו "הקבוצה הצרפתית") את הקבוצה משווייץ הוביל ד"ר ראובן הכט (לימים בעל ממגורות דגון בחיפה). במקביל נאספו באחריותו של סטבסקי קבוצות של בית"רים וצעירים אחרים מפולין ("הקבוצה הפולנית") ורומניה ("הקבוצה הרומנית") בקונסטנצה שבים השחור.

לקראת סוף יוני 1939 הפליגה הספינה בחשאי מהנמל ועגנה מעבר לשטו ד'איף (Chatea D'if - האי עליו היה כלאו הבדוי של הרוזן ממונטה כריסטו). הקבוצה הצרפתית הפליגה בסירות מהחוף ולאחר שהתמקמה בספינה הפליגה פאריטה לים השחור.

בליל ה-12 ביולי עלו הקבוצות הפולנית והרומנית על סיפונה של פאריטה ומיד הורדו לבטן האניה לקראת ההפלגה. על החוף נפרד מהם נציב בית"ר בפולין - מנחם בגין.

מהלך ההפלגה - קונסטנצה - איסכנדרון
ההפלגה תוכננה להימשך כשישה ימים. הספינה אמורה הייתה לפגוש בדרך ספינות קלות שיפזרו את המעפילים בחשאי בחופי ארץ ישראל. המפגש המתוכנן לא יצא לפועל. הם המתינו בנקודת המפגש ארבעה ימים עד שהאוכל והמים אזלו. הספינה, שלא היו עליה אמצעי קשר חיצוניים הפליגה לבסוף לנמל אלכסנדרטה (איסכנדרון) בדרומה של טורקיה שהועברה באותם ימים מסוריה שבשליטת המנדט הצרפתי לשליטת טורקיה. שם קיוו ליצור קשר עם מרכז העלייה וכן להצטייד במים ובמזון. בכסף שאספו הנוסעים נקנו מעט מצרכי המזון ומים. אך שלטונות הנמל הורו לספינה לעזוב והיא יצאה לדרכה.

רודוס
ביום 31 ביולי הגיעה הספינה לרודוס. האי היה אז בשליטת איטליה וגם כאן קיבלו הוראה מידית לעזוב, אך המעפילים סירבו בדרישה למזון ומים. תשועתם באה מנוסעי ספינת טיולים מפוארת שעגנה בסמוך. ב"פיקודה" של יהודיה אמריקאית הועבר לספינה מזון - אבטיחים ובירה. ב-2 באוגוסט השתלטו מלחי ספינת מלחמה של הצי האיטלקי על הספינה והכריחו את רב החובל להפליג.

איזמיר
ב-8 באוגוסט הגיעו לנמל איזמיר ושוב נדרשו על ידי שלטונות טורקיה לעזוב את הנמל‏. המעפילים הרעבים והתשושים תבעו ממשטרת טורקיה ושלטונות הנמל לקבל מזון, מים ופחם לספינה. כשאלה החלו להתנות קבלת האספקה בדרישה ליציאת הספינה מהנמל, פתחו מאות המעפילים במאבק. קבוצה אחת התגודדה סביב כננת העוגן למנוע הרמתו. קבוצה שנייה הפגינה בצעקות ובהנפת שלטים בשפות רבות, לרבות בדרישה ללחם ומים ("א?קמ?ק, סו?"). קבוצה אחרונה התארגנה לרדת בשחייה לחוף. לאחר משא ומתן שניהל נציג משרד ההעפלה שהגיע במטוס שכור למקום, התרצו שלטונות הנמל וכל האספקה הדרושה הועלתה לסיפון האניה.

תל אביב
לאחר לטולים בים במסע שארך 42 יום, ולאחר שנואשו מפגישה עם ספינות קלות שאמורות היו לפוגשם ולהוריד את המעפילים אל החוף, הורו מפקדי הספינה לרב החובל ולדימיר ניקולאייביץ' להשיטה ישירות לחוף תל אביב. כשהתקרבו למים הטריטוריאליים של ארץ ישראל סירב רב החובל להמשיך בשל חששו מהבריטים. מפקדי הספינה כלאו אותו בחדרו והשיטו את הספינה בעזרת בוגרי בית הספר הימי של בית"ר.

הספינה, נושאת דגל כחול לבן, שטה במלוא כוח המנוע לחוף תל אביב ועלתה על שרטון מול מלון "ריץ" (אזור מלון דן תל אביב של ימינו). המעפילים הורדו לחוף ב-22 באוגוסט 1939, שבוע ימים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה.

בבוקר המחרת הגיעו לחוף רבבות מתושבי העיר לקבל את פני המעפילים במזון, שוקולד וסיגריות. הנוסעים הורדו על ידי הבריטים, רוכזו במלון ריץ' ובקפה סאבוי ולאחר קבלת טיפול רפואי מאנשי מגן דוד אדום הועברו למעצר בסרפנד (צריפין)‏

ממשלת המנדט העמידה את רב החובל ו-15 אנשי צוותו לדין בבית המשפט המחוזי ביפו באשמת השתתפות בכניסה בלתי חוקית של 800 איש לארץ ישראל, ובאשמת שהותם של רב החובל ואנשי הצוות עצמם בארץ ישראל ללא היתר. הנאשמים, שהיו מיוצגים על ידי עורך הדין יעקב שמשון שפירא, לימים שר המשפטים בממשלת ישראל הודו בפרט האישום השני של שהות בלתי חוקית בארץ, ונגזר עליהם בגינו עונש של חודש מאסר, בעוד שעל האישום הראשון והעיקרי הם טענו טענת "אין להשיב על האשמה", מאחר שלדבריהם הם נכלאו בספינה בהיותה מחוץ למים הטריטוריאליים של ארץ ישראל, ובעת כניסת הספינה בפועל לחופי הארץ, הם כבר סולקו מהובלת הספינה ולא הם שהכניסו את הספינה ונוסעיה לארץ. בית המשפט קיבל את הטיעון וזיכה את הנאשמים מן האישום. התובע הכללי של ממשלת המנדט הגיש ערעור על פסק הדין. ב-4 בינואר 1940 נערך הדיון בערעור בבית המשפט העליון בפני הרכב של שלושה שופטים בראשותו של זקן השופטים, הארי הרברט טראסטד. השופט טרסטד ושני חבריו, לאחר שמיעת טיעוניו של עו"ד שפירא, החליטו לזכות הנאשמים.

עשרה ימים שהו במעצר, ובסופם הורשו להיכנס בשערי הארץ. הסרטיפיקטים שקיבלו מעפילי פאריטה נוכו ממכסת הסרטיפיקטים שהוענקו במסגרת הספר לבן.

שלד הספינה נותר מול מלון דן תל אביב, ובמשך מספר שנים שימש כנקודת ציון‏. במהרה פשטו עליו בוזזים שלקחו מכל הבא ליד‏. כן היוותה הספינה יעד לשחיינים‏. לאחר מספר שנים פוצץ שלד האונייה והוטבע למניעת סכנה למתרחצים.




פוסידון
שתף 

פוסידון א'
יצאה מלאווריון (יוון) ב-3 בינואר 1938 כשעל סיפונה 65 מעפילים. האוניה הגיעה לחוף מושב אביחייל ב-11 לינואר. במקום המתינה סירת משוטים אשר יצאה לקראתה ותוך זמן קצר הורדו כל המעפילים ופוזרו ביישובי הסביבה.

פוסידון ב'
יצאה מפיראוס ביוון ב-17 במאי 1938 כשעל סיפונה 65 מעפילים.

הגיעה אל מול חוף קיבוץ מצפה הים.

המעפילים פוזרו ביישובי הסביבה.

 

 

מצגת על אוניות העפלה הבלתי ליגליות בין השנים 1934 - 1939.

נוצר על ידי: דב בן-שי.
מספר תמונות: 78.

זמן עליית המצגת 25-20 שניות. מומלץ ללחוץ על אפשרות SAVE לשמירת המצגת במחשבך.
לכניסה למצגת - לחצו כאן




פטר
שתף 

פטר א'
האוניה יצאה ב-12 בספטמבר 1945 ממעגן ליד טרנטו (איטליה), כשעל סיפונה כ-170 מעפילים. באי קוס תפסה האונייה מחסה בשל מזג האוויר הסוער. המשטרה המקומית פתחה עליה באש (חשבו באי שמדובר באוניית מבריחים).
ב-19 בספטמבר הגיעה האוניה מבלי להתגלות לשפיים, המעפילים ירדו לחוף ונטמעו ביישובי הסביבה.

פטר ב'
יצאה ב-15 באוקטובר 1945 מטרנטו (איטליה), כשעל סיפונה 174 מעפילים.

הספינה הגיעה בהצלחה לחוף שפיים ב-22 באוקטובר, שם הורדו המעפילים ללא הפרעות.




פלמח
שתף 

פלמ"ח הייתה אוניית מעפילים שנקראה על שם ארגון הפלמ"ח. התנהל בה קרב אלים לתפיסתה, בפעם הראשונה מאז מלחמת העולם השנייה הבריטים הפעילו נשק חם כנגד אוניית מעפילים.

שמה הראשון היה "אדריאנה אריילה" (Adriana Ariella). הרוכשים מטעם המוסד לעליה ב' היו יהודה ארזי,‏ עדה סרני ומשה רבינוביץ' שגם פיקד על האונייה,‏ בתחילת 1946. האוניה הפליגה ממעגן בוקה דה מגרה בנמל לה ספציה באיטליה ב-11 בספטמבר 1946, כשעל סיפונה 414 מעפילים. בקרבת חופי הארץ הועברו לאוניה עוד 200 מעפילים שהתווספו מהאנייה "אלברטינה".

ב-21 בספטמבר בשעה 08:00 התגלתה על ידי מטוס בריטי. המעפילים ירדו לבטן האונייה כדי להסוות את זהותה. כן הוסוותה האנטנה. בשעה 17:00 עברה האונייה את בירות. בשעה 00:10. אור ליום ה-22 בספטמבר הגיעה האוניה לקרבת חוף ראש הנקרה. בשעה 00:30 הופיעה משחתת בריטית בשם Rowena. הוחלט להניף דגל של מדינה ים תיכונית ולהסוות כל סימני זיהוי שיעידו על טיב האונייה. המעפילים נדרשו להסתתר בבטן הספינה.

המשחתת הבריטית התקרבה ודרשה מהספינה לשוט לחיפה. הבריטים האירו בזרקורים, והמעפילים הניפו את הדגל והחלו לשיר. הבריטים התיזו סילוני מים והמעפילים החלו להשליך אבנים וחפצים. אחר כך, ירו הבריטים פגז וצרורות ממקלע, והמשחתת החלה לנגוח בספינה ושברה את המעקה. אחר כך, נורו פצצות גז שגרמו צריבות ופגיעות בעיניים. חיילים בריטים חמושים רבים קפצו אל הסיפון, כבשו את חדר ההגה והמכונות, עצרו את הספינה והעלו עוד 100 חיילים נוספים, וההתנגדות פסקה. מעפילים שקפצו לים כדי להימלט מהפגיעות, נמשו מהמים בידי מלחים בריטים. מספר מעפילים נפצעו אחד המעפילים (יונה דב שוורץ) נהרג.

דיווח בריטי מגלה כי מפקד הפעולה התנצל שנאלץ להשתמש בנשק חם, וזאת משום שהמעפילים עשו הכול כדי לא להיתפס, ובמורת רוח נאלץ להשתמש בגז מדמיע.

האונייה נגררה לנמל חיפה. המעפילים גורשו למחנות המעצר בקפריסין.




פנצו
שתף 

פנצ'ו הייתה אוניית מעפילים מסוג אוניית גרר ששקלה 279 טון, נבנתה בסביבות 1890, והוצאה משימוש.

בספטמבר 1940 יצאה האוניה מנמל ברטיסלבה שבאזור סלובקיה לעבר ארץ ישראל. הספינה נשאה כ-500 איש, מהם 300 אנשי בית"ר, 100 פליטים ועוד 100 אנשים שנאספו בדרך. בארבעת החודשים הראשונים שטה הספינה על הדנובה, כאשר היא מיטלטלת מחוף אל חוף וכל מדינה מרחיקה אותה מתחומה. לאחר זמן מה נתקעה האוניה ללא מזון ודלק, שלבסוף סופק על ידי קהילות יהודיות מבולגריה ויוגוסלביה.

ב?21 בספטמבר הפליגה האוניה לים השחור במטרה להגיע לארץ ישראל דרך הים התיכון.

במהלך ההפלגה התגלה מחסור חמור במים, והוחלט לשאוב מדוד הקיטור של האוניה חצי מכמות המים הטובים לשתייה, ולהחליפם במי ים, בתקווה שלא יגרום נזק מיידי משמעותי. תקוותם נתבדתה והדוד התפוצץ, והם נסחפו עם הרוח עד שב-9 באוקטובר התרסקו אל הסלעים שליד האי קאמילה ניסי. נוסעי האוניה ניצלו והתקיימו במשך עשרה ימים על האי הבודד, בו מצאו נקיק מי גשם. הנוסעים הדליקו מדורות וכתבו על סדינים את הסימון SOS במטרה לאותת על מצוקתם. ביום השלישי לשהותם באי הם שלחו בסירת הצלה חמישה נערים, על מנת להזעיק עזרה. הנערים לא הצליחו במשימתם, אך שרדו.

לאחר ימים אחדים טס מעל שמי האי מטוס איטלקי שגילה את הספינה, ובעקבות כך נשלחה אוניה איטלקית מהאי רודוס כדי לחלצם. בתחילה הועברו למחנה אוהלים ברודוס, וכעבור שנתיים הועברו למחנה מעצר ליד הכפר פירמונטה בדרום איטליה, דבר שהציל אותם מגורלם של יהודי רודוס שרובם נרצחו על ידי הנאצים.
באוקטובר 1943 נכבש המקום על ידי כוחות בעלות הברית וחיילי הבריגאדה היהודית פגשו את העצורים.
משה שרת, שביקר את חיילי הבריגאדה ב-1944, הסדיר עם שלטונות המנדט את עלייתם לארץ ישראל. רק לאחר ארבע שנים מתחילת מסעם,הם קיבלו אישורים ועלו ארצה. המעפילים שרדו את המסע, חוץ משניים שטבעו בניסיון לברוח מהמחנה באיטליה.

אחד מעולי הספינה, צעיר יהודי מגרמניה בשם בן צבי קלישר, כתב עם עלותו לארץ ישראל ספר ובו תאור מסע הספינה. הספר ראה אור בשנת 1945 בשם "בדרך לארץ ישראל". הספר פותח בתיאור הייסורים והסבל שעבר המחבר במחנה ריכוז נאצי, שחרורו מן המחנה בעקבות שתדלנות של משפחתו, הצטרפותו למסע הפנצ'ו ותאור התלאות שעברה בדרכה. הספר כולל צילומים אותנטיים רבים שצילם המחבר ממסע הספינה ומן האי אליו נקלעו נוסעי הספינה עם טביעתה.

ב-15 ביולי 2008 הוסר בנתניה הלוט מעל אנדרטה וקיר זיכרון למעפילי "פנצ'ו". הטקס נערך במעמד שגריר איטליה בישראל. האנדרטה עשויה מגוש שיש בצורת ספינה הנוטה על צידה כשהיא מתנגשת בסלע. על קיר הזיכרון חרותים שמותיהם של המעפילים.









 
הצטרפו אלינו גם בפייסבוק
עדכונים - בלוגים - אירועים - אלבומי תמונות - סרטונים נדירים


שלח דף זה לחבר תגובות, הערות, והוספת מידע, מושגים ונושאים למנוי חינם על מגזין הנוסטלגיה"כובע טמבל" הוסף למועדפים



כל הזכויות שמורות © לאתר נוסטלגיה אונליין ו/או לבעלי התכנים, הדימויים והתצלומים.