חיפוש:   בכל האתר  בשמות הערכים  בקרדיטים     חפש  |  חיפוש תמונות בנושא:   חפש
   מפת האתר  |   כרגע באתר: 167 מבקרים   |  כניסה לדף האישי    
עורך: דייויד סלע
דבר העורך כתבו לעורך
| עמוד הבית | מי אנחנו | מרכז מידע לגולש | על נוסטלגיה ורטרו | קרדיטים | צרו קשר | גולשים כותבים
 

+   אביזרים וחפצים
+   אוספים ותחביבים
+   אז - וכעת
+   אירועים ושנים
+   ארכיון האישים
+   ארכיון הוידאו
+   ארכיון הישראליאנה
+   ארכיון הכרזות
+   ארכיון המצגות
+   ארכיון הקול
+   אתרי נוסטלגיה
+   בידור ופנאי
+   בקיבוץ
+   בריאות, טיפוח וניקיון
+   בשכונה
+   בתים ומבנים מספרים
+   גלויות בולים וסמלים
+   דירה ובניין
+   היום בהיסטוריה
+   המקום בו גרנו
+   העפלה ועליות לא”י
+   חג ומועד
+   טלוויזיה ורדיו
+   ילדות נשכחת
+   לבוש אופנה והנעלה
+   מוזיקה שיר וזמר
+   מזון ומשקה
+   משחקים וצעצועים
+   מתחם מורים
+   נוסטלגיה בצה”ל
+   ספורט
+   ספרות נוסטלגית
+   עבודה ומלאכה
+   פוליטיקה ובחירות
+   רדיו נוסטלגיה
+   רכב ותחבורה
+   רשת חברתית
+   שונות
+   שירותי גולש
+   שפה עברית
+   תיאטרון עברי
+   תקשורת מדיה ופרסום

האתר מוקדש לזכרו של
 יוסי פשרמן (פשי) ז"ל
2003 – 1954

מעל ל - 1100
סרטוני וידאו נוסטלגיים
בארכיון הוידאו שבאתר

יום העצמאות ה-7
 

הצוללת דקר
 

תל אביב הקטנה
 
 



אוניות מעפילים

עצמאות
שתף 

רקע
האוניה "עצמאות" הייתה אוניית מעפילים שאורגנה על ידי אנשי המוסד לעליה ב' של "ההגנה", היא הפליגה יחד עם אוניית המעפילים "קיבוץ גלויות" בהפלגה רבת מעפילים בדצמבר 1947 שכונתה "פרשת הפאנים".

האוניה נבנתה בשנת 1901 בניו פורט. בעלת תפוסה של 4,570 טון, מהירות 12 קשר ושמה היה Pan Crescent. שימשה כאוניית משא והובילה בננות.

זאב שינד, איש המוסד לעליה ב', רכש אותה בניו יורק, מבעליה סמואל זמוראי, יהודי אמריקני קשיש שמוצאו מבסרביה, והיה בעליה של חברה להובלת פרי בשם "יונייטד פרוט קומפני", שהפעילה את האונייה. האיתור והקניה נעשתה באמצעות ג'ו בוקסנבאום, פול שולמן ומוריס גינזבורג. לאחר הרכישה היא הפליגה דרך האוקיינוס האטלנטי בנתיב מסחרי רגיל כשהיא עמוסה ב-3,200 טון מטען, כדי להסוות את מטרת רכישתה ומטרת הפלגתה. הספינה הפליגה לנמל ונציה בפיקוד פול שולמן, משם הפליגה עם מטען לקזבלנקה, וחזרה לוונציה עם מטען זרחן.

לבריטים נודע על ההפלגה מרכישתה בניו יורק. הם ניהלו מאבק למנוע את ההפלגה, ודרשו מממשלת פנמה לאסור הנפת דגלה על האונייה.

קורותיה
האונייה הוכנה להפלגת העפלה על ידי אנשי מספנה מקומית בוונציה, וכן פועלים מקומיים בקונסטנצה יחד עם המלווים של הספינה, ואיש המוסד לופו. נעשו סידורים לקליטת נוסעים רבים על דרגשים מתחת לסיפונים, הותקנו מאווררים חשמליים, חדרי חולים, 125 מתקני שירותים, מטבחים, והובאו כ-45 רופאים וכ-150 אחיות לטיפול בנוסעים על האונייה. היו באונייה ארבע סירות הצלה ל-35 נפש כל אחת. כן הובאו 300 טון מים, 460 טון דלק לעשרה ימים ומזון ל-14 יום. רב החובל היה איטלקי, ויחד איתו שימש אייק אהרונוביץ', ולצדם צוות ימאים שכלל ארבעה אמריקנים שעלו בקונסטנצה, ושישה ימאים איטלקים כצוות סיפון. מכונאי ראשי אמריקני, שעזב בקונסטנצה ובמקומו הגיע מהנדס מכונות, יהודי בשם כץ. מפקד האונייה היה דב מגן (ברצ'יק) ולצדו מיכה פרי, מאיר אברם, אליעזר ערמון (וורש), גרישה שיינקמן, טדי ורדי (רוזנפלד), צ'רלי (מכונאי), בצלאל פלדמן וגדעון שוחט (גדע), אנשי הפלי"ם ו"ההגנה", והגדעונים חיים גולדיס וגד ליפשיץ, לרשותם עמדו מכשירי קשר מקוריים של האונייה.

7,736 המעפילים באו מאתרים שונים ברומניה, וכן 420 צעירים מבולגריה. רובם היו סוחרים, עורכי דין, רופאים ובעלי מקצועות חופשיים אחרים, חברי תנועות הנוער והמפלגות: "השומר הצעיר", "החלוץ", אחדות העבודה, מפא"י, "העובד הציוני" ורוויזיוניסטים. ביניהם תינוקות, צעירים, מבוגרים וקשישים.

בין אוגוסט לאוקטובר 1947 התנהל רישום להפלגה באונייה בבוקרשט. המעפילים נאספו במחנות הדרכה בערי מגוריהם. ההסעה אורגנה על ידי צוות מיוחד של אנשי המוסד וה"הגנה" באירופה. מה-20 בדצמבר התאספו המעפילים והוסעו ברכבות לקונסטנצה.

ב-23 בדצמבר התברר כי לא ניתן להפליג מקונסטנצה בגלל התנגדות ממשלת רומניה. על כן שונתה התוכנית, ולאחר השגת הסכם עם בולגריה באמצעות שייקה דן, תמורת תשלום, הוסעו המעפילים ברכבות לבורגס ב-24 בדצמבר.

מעבר הגבול היה ללא תקלות, והמעפילים הגיעו לבורגס ב-26 בדצמבר בבוקר. שלטונות הנמל סייעו והעלייה לספינה התבצעה בגלוי על הרציף בנמל. מכל רכבת שהגיעה לנמל עלו המעפילים ישר לספינה. ההעמסה התבצעה במשך כל שעות היום.

לאחר שעלו לאונייה המעפילים חולקו לקבוצות בנות 60 נפש, שבראשן אחראי, ואורגנו פעילויות חברתיות. כן התמנו סדרן עבודה וניקיון, קצין רפואה, קצין קשר, אחראי על חלוקת מזון. הספינה חולקה לשלושה אזורים ובהם יחידות פיקוד.

האונייה הפליגה מחוף בורגס בבולגריה ב-27 בדצמבר לפנות בוקר. שטה בנתיב הבוספורוס והדרדנלים לכיוון קפריסין. במצרי הבוספורוס והדרדנלים אירעו עיכובים על ידי השלטונות בגלל לחץ שהפעילו הבריטים על ממשלת טורקיה. לאחר שאנשי המוסד הבטיחו לשלם "כופר" לשלטונות הטורקים הוסדר המעבר. ב-31 בדצמבר שונה שמה של האוניה לשם עברי "עצמאות".

הבריטים ידעו על ההכנות להפלגה עוד כאשר הייתה הספינה בנמל ונציה ואחר כך בקונסטנצה. ליווי ממשי של ספינות מלחמה החל רק מה-29 בדצמבר בשעה 3:00, כאשר עמדה הספינה לעבור במצרי ים השיש. ארבע משחתות ושתי סיירות, האחת בשם "מאוריציוס", המתינו והחלו ללוות את האוניה. המעפילים קבלו הוראות רגילות להתנגד לגירוש והכנות למקרה של התנגשות, הוראות שבוטלו לאחר שהושג הסכם עם הבריטים לשוט לקפריסין.

ב-31 בדצמבר בשעה 15:00 עלו מלחים בריטים על הסיפון ללא התנגדות. לפני כן הושג הסכם לאחר משא ומתן ממושך בין מפקד הכוח הימי לבין מפקדי הספינה, וסוכם שהבריטים יעלו ללא נשק וללא כובעי פלדה, ובתמורה יזכו לשיתוף פעולה מצד המלווים, המפקדים והנוסעים.
היה זה בעקבות משא ומתן שניהלה הסוכנות עם משרד החוץ הבריטי בתיווך האמריקנים, שבו סוכם שהספינה תסגיר את עצמה ללא התנגדות. הבריטים העדיפו להפנות את האונייה ישירות לקפריסין, ולא להעביר לספינות גירוש בנמל חיפה, בגלל מספר המעפילים הגדול. הקשר האלחוטי בין המלווים אנשי הפלי"ם לבין מפקדת "ההגנה" בארץ ישראל, התקיים בצורה תקינה עד לסיום ההפלגה.

המלווים אנשי "ההגנה" והפלי"ם ירדו עם המעפילים ועברו למחנות המעצר בקפריסין. חלקם נמלט אחר כך דרך מנהרה שנחפרה במחנות הקיץ, וחולצו באמצעות ספינת דיג "נשר" שנשלחה על ידי המוסד בפיקוד דוד מימון.




פאטריה
שתף 

רקע
"מולדת" (או בשמה הקודם פאטריה) הייתה אוניית מעפילים שארגן המוסד לעליה ב' של "ההגנה". נקראה על שם הרצון הלאומי היהודי למולדת בארץ ישראל.

האוניה נבנתה בשנת 1876 כאוניית פיורדים בשם San Filippe. היא הייתה בעלת מבנה צר וגבוה, תפוסה 750 טון, מנוע דיזל, 15-12 קשר.

אנשי המוסד לעליה ב' רכשו את האונייה בשבדיה ובה החלה עבודות ההכנה של האונייה להפלגה, והושלמו במרסיי. כחלק מההכנות הוקמו בה מקומות לינה, שירותים ומטבח.
רב החובל והצוות היו ספרדים. מפקד האונייה היה איש הפלי"ם פבי גבר.

קורותיה
1,568 המעפילים הגיעו במשאיות אל אתר עגינת האונייה במטפונטו, דרום איטליה. כבל נמתח מן האונייה אל החוף, והמעפילים הועברו בסירות גומי לאורך הכבל. המעפילים, רובם צעירים, כללו קבוצות נוער מכל הזרמים, נשים רבות בהריון, מרביתן ממזרח אירופה. המעפילים התארגנו בקבוצות, והיו בעלי תפקידים שארגנו את החיים באונייה בעזרת המלווים.

האוניה הפליגה ב-23 במרץ 1947, בשעה 02:00. נתיב ההפלגה המתוכנן כלל את כרתים, רודוס, כף אנאמור (החוף הדרומי של טורקיה), כף אנדריאס (הקצה הצפון-מזרחי של קפריסין), דרומה במקביל לחופי סוריה ולבנון, עד לחופי ארץ ישראל.

היציאה הייתה בים רוגש והאונייה נטתה שמונה מעלות בגלל חוסר התאמתה לים פתוח ולכמות הנוסעים הגדולה. המעפילים השליכו את הרפסודות שבאונייה, וחפצים מיותרים אחרים כדי לאזן אותה אולם ככל שחלף הזמן כך גברה ההטיה של הספינה והפכה למסוכנת במיוחד.
במשך כל ימי ההפלגה נערכו ניסיונות לאזן את הספינה לנוכח נטייתה המסוכנת. על ידי תנועת הנוסעים והעברת חפצים מצד לצד. המצב החמיר כאשר מחסני המזון הלכו והתרוקנו ומכלי המים התרוקנו אף הם. באזור קפריסין, כאשר הספינה נטתה 20 מעלות, החלו לחדור מים לחדר המכונות, ומשאבות המים חדלו מפעולתן. אז יצאו המכונות מכלל פעולה, והיה צורך להזעיק עזרה, לאחר תיאום עם מפקדת "ההגנה" בארץ ישראל.

ב-29 במרץ 1947, בשעה 11:00 התגלתה הספינה על ידי מטוס בריטי. אחר הצהריים הגיעו משחתות בריטית. בחצות אותו יום, בהיותה באזור קפריסין, הודיעה האונייה על קלקול במכונות. ב-30 במרץ שידרה הספינה קריאות אס.או.אס, כשבנוסף לכך נטתה בצורה מסוכנת הצידה. בשעה 13:00 קרבו המשחתות, לאחר שנענו לקריאות החירום. התנהל דו-שיח עם אנשי הספינה. הבריטיים הפצירו באנשי הספינה להסגיר את עצמם, מפני שמצבם מסוכן מאוד. משלחת מעפילים עברה למשחתת הבריטית כדי לנהל משא ומתן על העברתם. המשחתת הבריטית נצמדה אל האונייה, והחלו בהעברת המעפילים. תחילה הועברו נשים וילדים. בסך הכול הועברו 500 בני אדם למשחתת ו-250 בני אדם לספינות סיור והשאר נשארו באונייה שנגררה לחיפה.
בזמן המפגש והעימות עם הבריטים המשיכו המלווים והגדעוני בקשר עם מפקדת "ההגנה" בארץ, והתמידו בכך עד לכניסתה של האונייה לנמל חיפה.

ב-31 במרץ הורדו המעפילים ורובם נשלחו למחנה ליד ניקוסיה, אחד ממחנות המעצר בקפריסין, מלבד החולים והנשים ההרות.




פאן יורק
שתף 

ראו בערך "הפאנים"




פאן קרסנט
שתף 

ראו בערך "הפאנים"




פאסיפיק
שתף 

"פסיפיק" הייתה אוניית מעפילים שאורגנה במסגרת פרטית. בהכנתה היה מעורב ברטולד שטורפר, אוסטרי ממוצא יהודי, שפעל להצלתם של יהודי ארצו בשיתוף פעולה עם השלטונות הנאציים. שטורפר היה מעורב גם בהפלגתן של האוניות "מילוס" ו"אטלנטיק".

"פסיפיק, הפליגה ב-7 באוקטובר 1940‏ מנמל טולצ'אה שברומניה ועל סיפונה 986 מעפילים. על פי דו"ח שמסר שטורפר 470 מנוסעיה באו מהעיר ברלין והיו חברי התנועה הציונית ובכלל זה "החלוץ", 432 נפש מפרסבורג ו-84 נפש מווינה.‏ האוניות "מילוס" ו"אטלנטיק" הפליגו במקביל אליה.

עם צאתה לים הוברר כי מלאי המזון והשתייה באונייה חסרים וכן חסר פחם וציוד טכני להפלגה. שטורפר נעזר בברוך קונפינו עימו עמד בקשרים וזה סייע לו להשיג היתר לאונייה לעגון בנמל וארנה. נחתם הסכם בין קונפינו לשטורפר שבתמורה להעלאת 28 מעפילים נוספים בני יהדות בולגריה, תשלים הקהילה היהודית בווארנה את החוסרים בסכום כולל של 114,000 לבות (כ-11,000 דולרים אמריקניים). לקראת סיום העמסת הציוד, ניסתה המשטרה הבולגרית להעלות בכוח עוד כמה עשרות פליטים יהודים אשר גורשו מבתיהם במסגרת המסע לגירוש נתינים זרים ושהו בווארנה. מעפילי הפסיפיק שכבר נתונים היו בתנאי צפיפות קשים התנגדו להעלאת הפליטים, והתפתח עימות עם כוחות המשטרה הבולגריים. השוטרים הבולגרים הפעילו כוח רב ואף איימו לפתוח באש, מעפילי הפסיפיק נסוגו והפליטים הועלו בכוח רב לאונייה.
בסך הכול עלו לאונייה עוד 75 מיהודי בולגריה ומספר המעפילים על הפסיפיק גדל לכדי 1,061 נפשות. קונפינו הואשם על ידי הנהגת מעפילי ה"פסיפיק" בהפרת ההסכם ובכך שפעולת המשטרה הבולגרית תואמה עימו. עוד טענו מנהלי ההפלגה כי לפסיפיק סופקה סחורה בשווי של 62,430 לבות וכי מדובר במרמה מכוונת מצידו של קונפינו. קונפינו מצידו, הכחיש את המעשים וכן טען שלא ידע מראש על כוונות המשטרה.‏

ב-24 בנובמבר הגיעה ה"אטלנטיק" לנמל חיפה. הבריטים העבירו מקצת המעפילים אל ה"פאטריה" מתוך כוונה לגרשם לאי מאוריציוס שבאוקיינוס ההודי, והתכוונו להעביר את יתרת המעפילם למחרת. אולם מפקדת "ההגנה" החליטה לסכל את יציאת ה"פאטריה", באמצעות גרימת נזק לדופן האונייה. מטעני נפץ שהועלו לאונייה על ידי אנשי "ההגנה" והוצמדו ידי מעפילים אנשי "החלוץ" גרמו לפריצת חור גדול בדופן האוניה והיא טבעה. כמאתיים מהמעפילים וחמישים ימאים בריטיים שהיו על הסיפון נהרגו בטביעה.
ניצולי "פאטריה" הועברו ל מחנה המעצר בעתלית.




פאריטה
שתף 

פאריטה הייתה אוניית מעפילים שיצאה לדרך ב-12 ביולי 1939 מנמל קונסטנצה שבים השחור, כשעל סיפונה 857 בית"רים מגרמניה, אוסטריה, פולין ומרומניה שנחלצו מאירופה. הספינה אורגנה במסגרת עליית אף על פי של תנועת בית"ר.

מסעה של פאריטה תוכנן להימשך כשבוע, אך נמשך 42 יום. לאחר תלאות רבות, כמעט ללא מזון ומים, הגיעה הספינה לחופי תל אביב ב-22 באוגוסט 1939. הספינה הונחתה ונתקעה כחמישים מטר מהחוף. המעפילים הורדו ונעצרו על ידי הבריטים. כעשרה ימים לאחר מכן קיבלו סרטיפיקטים ושוחררו.

ההכנות למסע
אליהו גלעזר ואברהם ("אברשה") סטבסקי (מי שהואשם וזוכה מרצח ארלוזורוב וב-1948 היה מהרוגי אלטלנה), מפעילי ארגון העלייה, איתרו בנמל סמוך למרסיי ספינת משא בנפח של כ-1300 טון נושאת דגל פנמה. הספינה נרכשה מבעליה היווניים והותאמה ליעודה החדש: נבנו בה דרגשים צרים, מטבח וחדרי שירותים לקליטת 800 נוסעים. למפקד הספינה התמנה יצחק ליבוביץ'-אריאל (בכינויו המחתרתי: "ארווין").

קבוצות של פליטים מגרמניה ואוסטריה הבריחו את הגבול משווייץ, בלגיה והולנד והגיעו לאזור מרסיי ושוכנו בבתי מלון (אלה כונו "הקבוצה הצרפתית") את הקבוצה משווייץ הוביל ד"ר ראובן הכט (לימים בעל ממגורות דגון בחיפה). במקביל נאספו באחריותו של סטבסקי קבוצות של בית"רים וצעירים אחרים מפולין ("הקבוצה הפולנית") ורומניה ("הקבוצה הרומנית") בקונסטנצה שבים השחור.

לקראת סוף יוני 1939 הפליגה הספינה בחשאי מהנמל ועגנה מעבר לשטו ד'איף (Chatea D'if - האי עליו היה כלאו הבדוי של הרוזן ממונטה כריסטו). הקבוצה הצרפתית הפליגה בסירות מהחוף ולאחר שהתמקמה בספינה הפליגה פאריטה לים השחור.

בליל ה-12 ביולי עלו הקבוצות הפולנית והרומנית על סיפונה של פאריטה ומיד הורדו לבטן האניה לקראת ההפלגה. על החוף נפרד מהם נציב בית"ר בפולין - מנחם בגין.

מהלך ההפלגה - קונסטנצה - איסכנדרון
ההפלגה תוכננה להימשך כשישה ימים. הספינה אמורה הייתה לפגוש בדרך ספינות קלות שיפזרו את המעפילים בחשאי בחופי ארץ ישראל. המפגש המתוכנן לא יצא לפועל. הם המתינו בנקודת המפגש ארבעה ימים עד שהאוכל והמים אזלו. הספינה, שלא היו עליה אמצעי קשר חיצוניים הפליגה לבסוף לנמל אלכסנדרטה (איסכנדרון) בדרומה של טורקיה שהועברה באותם ימים מסוריה שבשליטת המנדט הצרפתי לשליטת טורקיה. שם קיוו ליצור קשר עם מרכז העלייה וכן להצטייד במים ובמזון. בכסף שאספו הנוסעים נקנו מעט מצרכי המזון ומים. אך שלטונות הנמל הורו לספינה לעזוב והיא יצאה לדרכה.

רודוס
ביום 31 ביולי הגיעה הספינה לרודוס. האי היה אז בשליטת איטליה וגם כאן קיבלו הוראה מידית לעזוב, אך המעפילים סירבו בדרישה למזון ומים. תשועתם באה מנוסעי ספינת טיולים מפוארת שעגנה בסמוך. ב"פיקודה" של יהודיה אמריקאית הועבר לספינה מזון - אבטיחים ובירה. ב-2 באוגוסט השתלטו מלחי ספינת מלחמה של הצי האיטלקי על הספינה והכריחו את רב החובל להפליג.

איזמיר
ב-8 באוגוסט הגיעו לנמל איזמיר ושוב נדרשו על ידי שלטונות טורקיה לעזוב את הנמל‏. המעפילים הרעבים והתשושים תבעו ממשטרת טורקיה ושלטונות הנמל לקבל מזון, מים ופחם לספינה. כשאלה החלו להתנות קבלת האספקה בדרישה ליציאת הספינה מהנמל, פתחו מאות המעפילים במאבק. קבוצה אחת התגודדה סביב כננת העוגן למנוע הרמתו. קבוצה שנייה הפגינה בצעקות ובהנפת שלטים בשפות רבות, לרבות בדרישה ללחם ומים ("א?קמ?ק, סו?"). קבוצה אחרונה התארגנה לרדת בשחייה לחוף. לאחר משא ומתן שניהל נציג משרד ההעפלה שהגיע במטוס שכור למקום, התרצו שלטונות הנמל וכל האספקה הדרושה הועלתה לסיפון האניה.

תל אביב
לאחר לטולים בים במסע שארך 42 יום, ולאחר שנואשו מפגישה עם ספינות קלות שאמורות היו לפוגשם ולהוריד את המעפילים אל החוף, הורו מפקדי הספינה לרב החובל ולדימיר ניקולאייביץ' להשיטה ישירות לחוף תל אביב. כשהתקרבו למים הטריטוריאליים של ארץ ישראל סירב רב החובל להמשיך בשל חששו מהבריטים. מפקדי הספינה כלאו אותו בחדרו והשיטו את הספינה בעזרת בוגרי בית הספר הימי של בית"ר.

הספינה, נושאת דגל כחול לבן, שטה במלוא כוח המנוע לחוף תל אביב ועלתה על שרטון מול מלון "ריץ" (אזור מלון דן תל אביב של ימינו). המעפילים הורדו לחוף ב-22 באוגוסט 1939, שבוע ימים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה.

בבוקר המחרת הגיעו לחוף רבבות מתושבי העיר לקבל את פני המעפילים במזון, שוקולד וסיגריות. הנוסעים הורדו על ידי הבריטים, רוכזו במלון ריץ' ובקפה סאבוי ולאחר קבלת טיפול רפואי מאנשי מגן דוד אדום הועברו למעצר בסרפנד (צריפין)‏

ממשלת המנדט העמידה את רב החובל ו-15 אנשי צוותו לדין בבית המשפט המחוזי ביפו באשמת השתתפות בכניסה בלתי חוקית של 800 איש לארץ ישראל, ובאשמת שהותם של רב החובל ואנשי הצוות עצמם בארץ ישראל ללא היתר. הנאשמים, שהיו מיוצגים על ידי עורך הדין יעקב שמשון שפירא, לימים שר המשפטים בממשלת ישראל הודו בפרט האישום השני של שהות בלתי חוקית בארץ, ונגזר עליהם בגינו עונש של חודש מאסר, בעוד שעל האישום הראשון והעיקרי הם טענו טענת "אין להשיב על האשמה", מאחר שלדבריהם הם נכלאו בספינה בהיותה מחוץ למים הטריטוריאליים של ארץ ישראל, ובעת כניסת הספינה בפועל לחופי הארץ, הם כבר סולקו מהובלת הספינה ולא הם שהכניסו את הספינה ונוסעיה לארץ. בית המשפט קיבל את הטיעון וזיכה את הנאשמים מן האישום. התובע הכללי של ממשלת המנדט הגיש ערעור על פסק הדין. ב-4 בינואר 1940 נערך הדיון בערעור בבית המשפט העליון בפני הרכב של שלושה שופטים בראשותו של זקן השופטים, הארי הרברט טראסטד. השופט טרסטד ושני חבריו, לאחר שמיעת טיעוניו של עו"ד שפירא, החליטו לזכות הנאשמים.

עשרה ימים שהו במעצר, ובסופם הורשו להיכנס בשערי הארץ. הסרטיפיקטים שקיבלו מעפילי פאריטה נוכו ממכסת הסרטיפיקטים שהוענקו במסגרת הספר לבן.

שלד הספינה נותר מול מלון דן תל אביב, ובמשך מספר שנים שימש כנקודת ציון‏. במהרה פשטו עליו בוזזים שלקחו מכל הבא ליד‏. כן היוותה הספינה יעד לשחיינים‏. לאחר מספר שנים פוצץ שלד האונייה והוטבע למניעת סכנה למתרחצים.









 
הצטרפו אלינו גם בפייסבוק
עדכונים - בלוגים - אירועים - אלבומי תמונות - סרטונים נדירים


שלח דף זה לחבר תגובות, הערות, והוספת מידע, מושגים ונושאים למנוי חינם על מגזין הנוסטלגיה"כובע טמבל" הוסף למועדפים



כל הזכויות שמורות © לאתר נוסטלגיה אונליין ו/או לבעלי התכנים, הדימויים והתצלומים.