חיפוש:   בכל האתר  בשמות הערכים  בקרדיטים     חפש  |  חיפוש תמונות בנושא:   חפש
   מפת האתר  |   כרגע באתר: 164 מבקרים   |  כניסה לדף האישי    
עורך: דייויד סלע
דבר העורך כתבו לעורך
| עמוד הבית | מי אנחנו | מרכז מידע לגולש | על נוסטלגיה ורטרו | קרדיטים | צרו קשר | גולשים כותבים
 

+   אביזרים וחפצים
+   אוספים ותחביבים
+   אז - וכעת
+   אירועים ושנים
+   ארכיון האישים
+   ארכיון הוידאו
+   ארכיון הישראליאנה
+   ארכיון הכרזות
+   ארכיון המצגות
+   ארכיון הקול
+   אתרי נוסטלגיה
+   בידור ופנאי
+   בקיבוץ
+   בריאות, טיפוח וניקיון
+   בשכונה
+   בתים ומבנים מספרים
+   גלויות בולים וסמלים
+   דירה ובניין
+   היום בהיסטוריה
+   המקום בו גרנו
+   העפלה ועליות לא”י
+   חג ומועד
+   טלוויזיה ורדיו
+   ילדות נשכחת
+   לבוש אופנה והנעלה
+   מוזיקה שיר וזמר
+   מזון ומשקה
+   משחקים וצעצועים
+   מתחם מורים
+   נוסטלגיה בצה”ל
+   ספורט
+   ספרות נוסטלגית
+   עבודה ומלאכה
+   פוליטיקה ובחירות
+   רדיו נוסטלגיה
+   רכב ותחבורה
+   רשת חברתית
+   שונות
+   שירותי גולש
+   שפה עברית
+   תיאטרון עברי
+   תקשורת מדיה ופרסום

האתר מוקדש לזכרו של
 יוסי פשרמן (פשי) ז"ל
2003 – 1954

מעל ל - 1100
סרטוני וידאו נוסטלגיים
בארכיון הוידאו שבאתר

יום העצמאות ה-7
 

הצוללת דקר
 

תל אביב הקטנה
 
 

פורטל: בקיבוץ



נוסטלגיה בקיבוץ

הפילוג הגדולהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

ההתיישבות בארץ ישראל עד שנות ה - 50, כללה ארבע תנועות קיבוציות עיקריות: חבר הקבוצות (שקבוצת דגניה, הקיבוץ הראשון בישראל השתיכה אליה) הקיבוץ הארצי, הקיבוץ המאוחד והקיבוץ הדתי.

תנועת הקיבוץ המאוחד, הגדולה מבין כולן, עברה פילוג קשה בין השנים 1950  - 1953.  (קדמו לו מספר פילוגים ואיחודים בין הקבוצות והתנועות השונות בארץ בשנות ה - 30 וה - 40, כולל הפילוג של מפא"י בקיץ 1944.

הוויכוחים היו פוליטיים ומנהיגותיים בעיקרם, בסוגיות רבות - אופי ההתישבות, מעמדו של הפלמ"ח, האוריינטציה כלפי ברית המועצות ועוד) הפילוג הגדול גרם להתרסקות חברתית של קיבוצים. משפחות נפרדו (!) ושותפים לדרך הרעיון הקיבוצי הפכו לאוייבים בנפש (היו אפילו מקרי אלימות במספר קיבוצים). בין הקיבוצים שהתפלגו - גבעת חיים, אשדות יעקב, עין חרוד ועוד.
כתוצאה מהפילוג הוקמה ב- 1951 תנועה קיבוצית חדשה, שאליה הצטרפה גם תנועת חבר הקבוצות - איחוד הקבוצות והקיבוצים.

בשנת 1980, עם הבשלת תנאים פוליטיים וחברתיים מתאימים ולאחר ויכוחים פנימיים קשים, התאחדו שתי התנועות, האיחוד והמאוחד, לתנועה חדשה אחת - תק"ם (תנועה קיבוצית מאוחדת).

במקביל לפילוג הגדול, התרחש פילוג ייחודי בקיבוץ יד חנה, אף הוא מהקיבוץ המאוחד.
שם פרץ ב - 1953 משבר אידיאולוגי 'בצד השמאלי של המפה', בין חסידי מפ"ם בקיבוץ לבין חסידי השמאל הקיצוני שהוסיפו לתמוך בברה"מ על אף משפטי פראג (משפטי ראווה שנערכו בסוף 1952 בצ'כסלובקיה, שנועדו לזרוע פחד ולבצר את מעמדו ושלטונו של סטאלין בארצות הגוש הקומוניסטי). העימות הגיע לשיאו במרץ 1953, ימים ספורים לאחר פטירת "שמש העמים"
, ביום של תיגרות וחילופי מהלומות בין שני המחנות.
בעקבות זאת התפלג הקיבוץ - מחנה הרוב עזב את מפ"ם והקיבוץ המאוחד והצטרף למפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י), ואילו מחנה המיעוט עקר ליישוב חדש, מעט צפונית לקיבוץ הישן, ונקרא יד חנה סנש. לפליאתם של רבים, דווקא יד חנה הקומוניסטית ("הקיבוץ הקומוניסטי היחיד בעולם") החזיקה מעמד, ואילו יד חנה סנש עברה תהפוכות ועזיבות, עד אשר ניטשה סופית ב - 1971 והיום עומד במקומה היישוב הקהילתי בת-חפר.




הפעמוןהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

ב'קיבוץ של פעם', מראשיתו ועד שנות ה-60, היה ניצב במקום מרכזי בחצר המשק עמוד ברזל (או עץ) ועליו, תלוי בכבל פלדה, פעמון גדול - עשוי מוט ברזל מאסיבי, או ג'אנט פלדה של אוטו/טרקטור גדול, או חצי חבית ברזל וכו', כיד הדמיון הטובה של כל קיבוץ (ובעיקר, בעצם, לפי מה שנמצא במגרש הגרוטאות של מסגריית הקיבוץ).

צלצול הפעמון שימש לחברים אות וסימן לפעילות או כאזעקה:
צילצול יחיד בהפסקות - קריאה לארוחה, לאסיפה או להרצאה במועדון.
צילצול מהיר ועצבני - מצב חירום או אזעקת שריפה.

 


יהורם גאון שר בשירה של  נעמי שמר ''סימני דרך'':
''...וכשמש השוקעת / בדנדון-פעמונים / הם ידעו לפענח / לי את כל הסימנים / אי משם שר לו בדרך / אי משם שר פעמון / אי משם שובה הביתה / בזמן הנכון, הנכון...''.

 

 

זכרונות:
"...אני חושב שהפעמון נסדק," אמר מייק בעיניים דומעות לראובן, מנהל הקהילה. ראובן מרון, אשר קודם לכן הספיק לתפקד פעמיים כמזכיר הקיבוץ, לא היה יכול שלא ללטף ברחמנות מודגשת את קרחתו המבהיקה של מייק ולחייך במלוא פיו, שגם כך היה רחב למדי, ובהברה אמריקאית, שלא הרפתה ממנו מאז שהגיע לקיבוץ, ענה לו."SO WHAT ..." :

שניהם הגיעו לארץ מארה"ב לאחר מלחמת השחרור, עם קבוצת צעירים שנשלחה להקים בדחיפות קיבוץ חדש בצפון הנגב. הקבוצה הביאה עימה פעמון ענק. וכשבכל הקיבוצים השתמשו בפעמון עלוב, עשוי מחתיכת צינור או צלחת דיסקוס שיצאה מהשימוש, אצלנו, מאז ומעולם, היה תלוי הפעמון הנהדר על ענף עבה של עץ הצאלה אדיר המימדים, ממש ליד הכניסה לחדר האוכל...".

הפעמון הסדוק / אמנון ורנר, קיבוץ כרמיה - מתוך הספר "כותבים קיבוץ"




הצבעההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

הקיבוצים, במשך עשרות שנים, היו דוגמה ומופת לחברה דמוקרטית המושתתת על דמוקרטיה ישירה: כל הכרעה, בכל ענייני הקיבוץ -  החל מאישור תוכנית ההשקעות השנתית ועד לשאלת זכותו של פלוני אלמוני לצאת לשנת חופש או לקורס לפיסול בקרמיקה - נעשה בדרך של הצבעה בשיחת/אסיפת הקיבוץ. כמעט כל חברי הקיבוץ היו מגיעים בכל מוצאי שבת (בקיבוצים מסוימים באמצע השבוע, בעיקר בגלל תוכניות ספורט אהובות בטלוויזיה...) לחדר האוכל, משתתפים בדיונים ומצביעים בהרמת אצבע (או יד) בסופם כדי לקבל הכרעה בין עמדות והצעות שונות/מנוגדות.

חלק משיחות הקיבוץ, במקרים של ויכוחים קשים ובעיקר בנושאים אישיים, היו סוערות וקולניות ("מי אתה שתטיף לי מוסר, כלומניק..."  - "אתה לא תגיד לי כלומניק, חתיכת אפס שכמוך..."   - "חברים, באמת! אני מבקש לא להיגרר לפגיעות אישיות ולשמור על כבודה של האסיפה... צילה, תמחקי בבקשה את הביטויים הלא ראויים מהפרוטוקול..."), אך בדרך כלל הייתה ב'קיבוץ של פעם' תרבות דיון מכובדת, עניינית ורבת משתתפים. היו גם הצבעות חגיגיות, שכללו השתתפות המונית וכיבוד קל על השולחנות, הצבעות שנערכו במקרים של קבלת בני ובנות המשק לחברות בקיבוץ.

עם השנים הלכה ופחתה השתתפות החברים בשיחות הקיבוץ ומעמד השיחה נישחק-ירד עד כדי ביטולי שיחה בגלל מיעוט משתתפים (10-15 חברים מתוך 300...). ההכרעות השוטפות עברו, ברובן, למסגרות מצומצמות יותר (מועצה, הנהלה חברתית/כלכלית של הקיבוץ, מזכירות מצומצמת וכו') והכרעות כלליות ומשמעותיות עברו להצבעה בקלפי.




הקמההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אחת מחובות הבריאות ("חשוב שהילד ינוח, למען בריאותו, לפחות שעתיים ביום" קבעו מעצבי החינוך המשותף בתנועה הקיבוצית), חובה שהטילה מערכת החינוך הקיבוצית על חניכיה הפעוטים, הייתה מנוחת הצהרים בבית הילדים, ברוב הקיבוצים בשעות 13:30 ועד 15:30.
"עכשיו להיות בשקט ולא לדבר" - פקדו בשעה הקדושה כל המטפלות על כל הילדים במיטותיהם בכל קיבוצי ישראל - "כולם להסתובב לקיר ולישון!"
אגב, האמונה הפדגוגית של אז, שהפניית הפנים לקיר תגרום לילד שישתתק פלאים ויירדם מיד, הייתה מופרכת כמובן - הפטפוט הלא חוקי בין שוכני הבית (3-4 בכל חדר) נמשך כמעט תמיד, בלחש, עד שעת ההקמה. טוב, כמובן שבכל קבוצה היו 2-3 ילדים תשושים/פחדנים/משתפי פעולה וכו', שבכל זאת נרדמו בהפסקת הצהרים.


בשעה היעודה להתעוררות, הייתה המקימה - ברוב המקרים נערה מהמוסד, נערה מחברת הנוער או אחת האמהות - עוברת בין החדרים ונותנת לילדים רשות לקפוץ סוף-סוף מהמיטות, לשתות תה עם עוגיות (או ופלים או לחם עם ריבה)  ולהתכונן לקראת לכתם לחדר של ההורים, למפגש המשפחתי של אחר הצהרים.
אחת למספר שבועות , אם הילדים התנהגו למופת, ניתן להם פרס: יום בלי מנוחה. ביום זה אפשר היה להמשיך את פעילויות היום - לשחק, לצייר, להכין שעורי בית וכו' - עד אחה"צ, מה שהקל מאוד על ההשכבה בערב (הילדים פשוט 'התמוטטו' מעייפות ונרדמו תוך שניות).




הקרום של החלבהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

 

רק מהשם: קרום של חלב, יש אנשים שעדיין יכולים להקיא, אבל כמו כל דבר בקיבוץ אפילו לקרום היו שני צדדים.

בשנות ה - 50, שנות הצנע, היה יתרון יחסי קולינרי לחברי אותם קיבוצים שהיו בהם לולי תרנגולות ו/או רפת. ימי חמסין - שגרמו לתמותה גדולה בלולים - סיפקו שפע של בשר עוף לחברי הקיבוץ, ואילו הרפת, לאורך כל השנה, סיפקה את 'הקרום של החלב' - שכבת השומן שצפה על פניו של חלב פרה טרי שלא עבר עדיין תהליכי עיבוד.

מדי בוקר הביא החצרן כדי חלב שהיו
סגורים במכסי פח מהרפת אל המטבח, לתצרוכת היומית של ילדי וחברי הקיבוץ. בשל החימום נוצר בחלק העליון של החלב 'קרום' של שכבת שומן.
קרומים אלה (שלא תמיד הוסרו לפני ההגשה לשולחן). הגעילו את  'ילדי תנובה' וזה הספיק בשביל לא לגעת במשקה הבריא (עובדה שחיזקה בזמנו את יואב בן חלב האגדי), רק האמיצים הוציאו במזלג את הקרום והשליכו אותו אל ה'כלבויניק', לא לפני שהעבירו אותו ליד פניה המזועזעים של אחת הבנות!

שומן זה שימש להכנת שמנת תוצרת בית עבור הילדים ולבישול עבור החברים, אבל היה גם משאת נפשם של חח"ח (חברים חובבי חמאה). באותם ימי צנע, כשחמאה אמיתית לא הייתה כלל קיימת כאופציה ברת מימוש/השגה, היה נוהל מסודר וקבוע, פחות או יותר, של אכילת לחם ב'חמאה' לכל חח"ח:
1. מתגנב אל כדי החלב האסורים (שנועדו, כאמור, לשימוש הטבחים/ות בלבד).
2. 'דג' בעזרת כף ארוכה את שכבת השומן שבכד החלב.
3. מורח בנדיבות על פרוסת לחם טרי.
4. בוזק מעט מלח.
5. נועץ שיניים נלהבות במעדן.
6. נמלט על נפשו מהמבשלת הזועמת ש'תפסה אותו על חם' ועכשיו דוהרת אחריו עם מצקת/כף טיגון ענקית כדי 'להפליק' באחוריו...




השכבההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

השכבת הזאטוט הקיבוצי לשנת הלילה במיטתו בבית הילדים, הקראת סיפור או שיר ואז הפרידה ממנו (עד למחרת אחרי הצהרים) -  זו הייתה השעה הקשה ביותר ביממה, בחלק מהקיבוצים עד לסוף שנות ה - 80.

ההשכבה נחלקה לארבעה שלבים:

1. לווי הילד לבית הילדים.
2.
הכנות לשינה (ציחצוח שיניים, לבישת הפיז'מה, פיפי וכו').
3. הקראה של ההורה לילדו (מתוך 'ויהי ערב', 'איה פלוטו?', 'בוא אלי פרפר נחמד' ועוד).
4. פרידה.

השלב הרביעי הוא זה שהביא עימו - מדי ערב! - את הטרגדיות המשפחתיות של בכי ותחנונים ("...אמא, אל תלכי! אמא!"), של שכנוע והבטחות ("...אני מוכרחה ללכת, חמוד שלי! אל תבכה, טוב, עוד חיבוקי אחד זהו, נתראה שוב מחר אחרי הצהרים ואני אכין לך הפתעה, בסדר? לילה טוב מתוקי... זהו, עוד נשיקונת אחת ודי, לילה מנוחה וחלומות פז!") ושל ניחומים מצד המטפלת או הגננת שקיבלו להשגחתן את הילדים עד לכיבוי האורות ועד להשתררות השקט המיוחל, לערב זה, בבית הילדים.

הסבל האמהי הגדול ביותר בתקופת ההשכבה, נגרם לאמהות ברוכות הילדים הקטנים - כמה פרידות באותו ערב - ואומללות של ממש הייתה מנת חלקן של עתירות הצאצאים, שבנוסף גם היו מטפלות וגננות (בבית ילדים אחר) והיו צריכות כל ערב, לאחר ההשכבות הפרטיות שלהן, גם "לקחת פיקוד" על קבוצת הילדים שבאחריותן.
גם אבות בהרבה מקרים, נטלו חלק בהשכבות. במקרים אלה, כמובן - לפחות מבחינת הצד ההורי - היה "טקס" הפרידה הרבה יותר קל וקצר ("...אבא הולך עכשיו, חמוד. תתנהג יפה ואל תבכה. לילה טוב...").




השקיה בהצפההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

במטע, בטרם היו לענפי המשק החקלאיים צינורות, היו משקים את המטע בהצפה.
הכרם והמטע היו ניטעים על גדודיות ובין השורות הזרימו מים.




התעמלות אורטופדיתהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

בימינו, שנות האלפיים פלוס, זוכה בעיקר האוכלוסיה הבוגרת יחסית - בכל מה שנוגע לגמישות/יציבה/זקיפות קומה וכו' - לפיתוח שיטות אימון ו"עזרי טכנולוגיה בריאותית" ללא הרף: תרגילי יוגה למיניהם, שיטת פלדנקרייז, שיטת אלכסנדר, שיטת אלבאום, פילאטיס רגיל ופילאטיס מכשירים ועוד.

פעם זה נקרא בשם הפשוט והכולל "התעמלות אורטופדית" ואז, ב"קיבוץ של פעם", היו אלה דווקא הילדים שזכו לתשומת לב מיוחדת בנושא זה: הילדים עקומי הרגליים, בעלי רגלי איקס ו/או פלטפוס, וגם בעלי בעיות גב וכאלה שאובחנו כפוטנציאלים לבעיות אורטופדיות ? בקיצור, כל הילדים ? כולם היו עושים התעמלות אורטופדית שבועית ב"חדר התעמלות" מיוחד לכך. את ההתעמלות הייחודית העבירה והדריכה בדרך כלל חברה שלמדה את הנושא והתמחתה בו.




ונציההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

עגלת ההגשה שסבבה בין שולחנות חדר האוכל בארוחת צהריים ותורניה חילקו אוכל חם לחברי וילדי הקיבוץ.
את ה'ונציה' היו מחברים ל'קיטור' שהיה מחמם את התאים (גונדולות) השונים, בהם היו ממלאים מרק ובשר, ירקות מבושלים, צמחוני וכיו"ב.  




ועדותהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אורח החיים הקיבוצי, מראשיתו, היה מבוסס על טיפול מימסדי בכל פרט ועניין של חיי החברים במשק, ובמילים אחרות - לכל תחום, בעיה או נושא הייתה ועדה: ועדת עבודה, ועדת חינוך, ועדת ספורט, ועדת קליטה, ועדת בריאות, ועדת תרבות וכו' וכו'.

אחת הוועדות החשובות בקיבוץ בשנות הנוסטלגיה (בעיקר שנות ה- 50 וה- 60) הייתה הוועדה הפוליטית, זאת משום שהקיבוצים היוו אז חלק מרכזי ומשמעותי במימסד הפוליטי של המדינה הצעירה, והיו מעורבים ומשפיעים בכל תחומי הפעילות בארץ - בבטחון, בהתיישבות, בכלכלה, במנהיגות וכו'. הוועדה הפוליטית היא זו שדאגה לאירגון הפגנת האחד במאי בעיר הסמוכה, היא שיזמה דיונים והרצאות בנושאים פוליטיים, היא זו שדיווחה כל שבועיים בשיחת הקיבוץ על הדיון האחרון בוועה"פ (הוועד הפועל של המפלגה) ועוד. כמובן שכל חברי הקיבוץ השתייכו לזרם פוליטי מוגדר ויחיד - מי שעמד על דעותיו הפרטיות האחרות ואהד מפלגה שונה, היה נחשב כבוגד...

עם ירידת מעורבותם והשפעתם של הקיבוצים על הנעשה במדינה, התחזקות מגמת הפלורליזם האידיאולוגי בכל קיבוץ ותהליכי ה'התכנסות' פנימה של הקיבוצים, נעלמה הוועדה הפוליטית ממפת הוועדות הקיבוצית.

ועדות נוספות שנחשבו חשובות ביותר בשנות הנוסטלגיה, כמו ועדת קשר (עם חיילי ומגוייסי הקיבוץ), ועדת קליטה, ועדת חברים, ועדת עבודה ועוד, 'נמוגו' אף הן במהלך השנים ברוב הקיבוצים - הן בגלל שנעשו 'לא רלוונטיות' והן משום שתחום פעילותן הועבר לגופים מרכזיים (מזכירות, הנהלה כלכלית וכו') או לבעלי תפקידים ייחודיים.




ותקהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

זמן החברות בתנועה הקיבוצית שמקנה זכויות לחבר. חבר שעבר מקיבוץ אחד לשני, הותק באותו קיבוץ נצבר לזכותו. כל ה'הטבות' שניתנו בקיבוץ, ממנורת לילה וארון בגדים ועד כניסה לשיכון ותיקים או נסיעה לחו"ל ע"ח המשק, ניתנו לפי הותק. גם כאשר עמד החבר מול החברה או מוסדותיה בכל נושא התחשבו ב'ותק' שלו.




זבלןהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

עובד מקצועי אשר עבד בענף עצמאי, ענף הזבל. ענף זה היה מקובל בכל הקיבוצים בעלי הרפתות, מראשית ההתיישבות ועד שנות ה - 60.
מדי יום או יומיים היה הזבלן נכנס לרפת עם עגלה וסוס (או פרדה), אוסף בעזרת את וקלשון את הזבל הטרי בתוך העגלה ובונה אחר כך ערמת זבל בחצר. הטיפול בערמת הזבל, בהמשך, כלל ערבוב הזבל עם קש והשקיה. השלב האחרון, לאחר שהזבל 'הבשיל', היה פיזורו בשדות המשק למען הרבות יבולים ורווחים.




זוג חקלאיהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

זוג בתחילת דרכו הרומנטית, כאשר הוא או היא או שניהם גם יחד ביישנים במידה קיצונית.
התוצאה - טיול רומנטי בשבילי הקיבוץ או בשדותיו, כאשר המרחק המפריד בין בני הזוג הנ"ל בשעת טיולם הוא כזה שטרקטור יכול לעבור ביניהם...




חבילות לחיילים.הרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

חבילות הנשלחות לחיילים בשרות סדיר ע"י ועדת קשר.




חברת נוערהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

לאחר מלחמת העולם השניה - במסגרת מפעל 'עליית הנוער' של התנועה הציונית בראשות הנרייטה סולד - נקלטו ילדים ובני נוער פגועים (יתומים וחסרי בית) רבים כחניכים בקיבוצים. גם ילדים ונערים ממשפחות מצוקה כלכלית-חברתית-חינוכית, בעיקר מקרב עולי ארצות ערב וצפון אפריקה של שנות ה- 50 ועד שנות ה- 70, הגיעו לקיבוצים, אורגנו למסגרת קבוצתית נפרדת – חברת נוער, במקביל לקבוצות הילדים והנערים של הקיבוץ - ושולבו בחיי המקום (בחלק מהקיבוצים נקראו הקבוצות הללו בכינוי המקוצר חי"ת-נו"ן).

ילדי חברת הנוער אומצו הן ע"י הממסד הקיבוצי והן באופן פרטי-משפחתי (לכל חניך הייתה משפחה מאמצת), כאשר לקבוצה יש מחנכים ומטפלות ודיור ופעילויות חברתיות ולימודיות כמו לבני גילם הקיבוצניקים.
מדי שבועיים-שלושה נסעו הילדים-נערים של חברת הנוער לביקור סופשבוע אצל הוריהם, ובנוסף יצאו לחופשות ארוכות יותר בחגים ובקיץ.

המפגש החברתי-תרבותי בין אוכלוסיות שונות מאוד ברקע, במסורת המשפחתית ובתפיסת החיים הכוללת, היה מלווה בקשיי הסתגלות הדדיים גדולים, אך גם ביצירת קשרים אישיים-משפחתיים חמים ובתרומה ממשית וערכית של אנשי הקיבוץ לחניכי חברת הנוער לקראת חייהם העתידיים. לצד משאבים כלכליים שהעמיד הקיבוץ לטובת הקליטה של כל חברת נוער, היו במשך השנים, בעשרות קיבוצים בכל ארץ ישראל, מאות רבות של אנשי חינוך, מטפלות ומדריכים חברתיים שהשקיעו את זמנם, יכולתם ואהבתם במסגרת חינוכית ייחודית זו (ביניהם פלה יצחקי, חברת עברון, שזכתה בתואר "יקיר התנועה הציונית" ו"יקיר עליית הנוער", מחנכת וסופרת שאף כתבה מספר ספרים בנושא).

רוב יוצאי חברות הנוער לא נשארו לחיות חיי קיבוץ. עם זאת, חלקם נשארו והפכו לחברים בקיבוץ שקלט אותם, ואף היו כאלה שהתגבשו לגרעיני התיישבות שהקימו קיבוצים חדשים או הצטרפו לקיימים.
בסוף שנות ה- 80, עם המשבר הכלכלי שפקד את הקיבוצים ושהוביל בהמשך למשברים חברתיים, נפסקה קליטת חברות נוער בתנועות הקיבוציות.

 

תגובות:

חברת ילדים בית ספר היסודי שהיה קיים עד לפני כ25 שנה בקיבוצי השומר הצעיר. כיתות מא-ו.כאשר לכל קבוצה היה מחנך והוא לימד את מרבית השעורים למעט מוזיקה, ספורט ואנגלית. הלמודים התקיימו במתכונת של נושא מרכזי .היה גם משק חי שהיו עובדים בו כ- 1.5 שעות ביום. המגורים היו קומפלקס של חדרי השינה, חדר אוכל וכיתות. היה נפלא.

הגר ניר
hagar.nir@gmail.com




חג בשישיהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

בזמנים ההם חגגו בחלק מהקיבוצים את חגי ישראל ביום שישי קבוע, כדי לא להפסיק יום עבודה.

הנה מה שכותב לנו שמעון דיין: "... בימים ההם חגגו בקיבוץ את חגי ישראל בימי שישי כדי לא להפסיד יום עבודה, בפורים 1953 התחפשתי לקאובוי. בדיוק באותו יום שישי שתכננו לחגוג את פורים תלו מודעה מאירת עיניים בכניסה לחדר האוכל בה כתוב היה, "החבר יוסף סטלין מת - מסיבת פורים נדחית ליום שישי הבא...".

 

בקרו בעמוד הפייסבוק של אתר נוסטלגיה אונליין

 




חדרהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

כשאמרו 'חדר' בשנות הנוסטלגיה (בעיקר בשנים של הלינה המשותפת), התכוונו לבית ההורים, שמבחינות רבות - מקום לילד לשחק (אין), מקום לילד לנוח (אין), מקום לילד להיות לבד (אין) וכדומה - אכן התאים להגדרה מינימלית זו.
המטראז' (שטח הדירה) המקובל בשנים אלו ברוב הקיבוצים, נע בין 48 מ"ר ל- 65 מ"ר (בהתאם למידת העושר של הקיבוץ) וגם זה תאם את התיאור-כינוי הנ"ל.

 

ה'בית', לעומת ה'חדר', היה בית הילדים - מבנה גדול ומרווח, עם שפע של 'פאסיליטיס': מקלחות, שירותים, כיתת לימוד, מיטה לישון בה, מקרר מלא כל טוב, חדר להכנת שיעורי בית, אולם אכילה, חדר למשחקים, חדר ליצירה חופשית ועוד.

 

המושג 'חדר' נעלם מהנוף הלשוני הקיבוצי עם המעבר ללינה המשפחתית והגדלת המטראז' של דירות ההורים בקיבוצים של היום, לכדי 85 עד 120 מ"ר (שוב, בהתאם ליכולת הכלכלית). כיום, כשהדרדק הקיבוצניק אומר למטפלת או לחבריו "אני הולך הביתה שלי!", הוא מתכוון - למרות העברית המשובשת - לווילה של הוריו.       

 

 

                          
                               




חדר אוכלהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

המקום המרכזי-ציבורי מס' 1 בכל קיבוץ בתקופת הנוסטלגיה, היה חדר-האוכל.

במרכז היישוב, בדרך כלל על הגבעה השניה בגובהה בשטח (על הגבוהה ביותר הוקם מגדל המים), נבנה חדר-האוכל, בתחילה צריף ובהמשך המבנה הכי גדול והכי מורכב במשק, שהיה - בנוסף לחיי הקולינריה המקומיים - מרכז חיי התרבות והחברה של הקיבוץ.

לדעת רבים מחברי וחברות הקיבוצים של פעם, היה חדר האוכל 'ליבו של הקיבוץ' - בחדר האוכל נערכו סדר פסח, נשף פורים ושאר מועדי ישראל, שם הוקרנו סרטים שלא בעונת הקיץ (אז הם הוקרנו על הדשא הגדול) והושמעו הרצאות, שם נדונו בשיחות הקיבוץ ענייני השעה ונושאים חורצי גורלות (גם של החברים...) ושם, בעיקר במסגרת הארוחות, שוחחו/התווכחו חברים עם רעיהם וחברות העבירו מידע ודיעה לרעותן.

כבר בתקופת המעבר ללינה המשפחתית ועוד יותר בעידן ההפרטות והמעבר לשכר דיפרנציאלי (מודל הקיבוץ ה'מתחדש'), ביטלו בקיבוצים רבים את הארוחות בשבת ואף את ארוחות הערב במשך השבוע, וחדר-האוכל הקיבוצי איבד רבות ממעמדו ומתפקידיו החברתיים. כיום יש קיבוצים שאף הפסיקו לחלוטין את הארוחות המשותפות, ומבנה חדר-האוכל מושכר לפעילויות מסחריות שונות במקרה הטוב, או נטוש ומוזנח במקרה הרע.

 

זכרונות מתוך אתר "זמן קיבוץ חדר אוכל כמשל"

"השיניים התותבות של מישקה"
"...השיניים של מישקה היו אולי שיא הריגוש בעת חיסול ארוחות הצהריים.

התהליך היה ברור: עוברים שולחן שולחן, עם עגלת הניקוי (חור אחד לדלי עם סבון ומברשת, חור שני למים נקיים וסמרטוט ועל המגש למטה לאסוף את הכלים שנשארו. זבל יש לשים בדלי הפלסטיק הגדול שהצבנו בין השורות).

על השולחנות היו פזורים פתיתים, חלקי עופות, נשורת תפוחי אדמה וכתמי סלק סגלגלים. וכל שנדרש הוא לחבוט בהם ביד רמה עם המברשת, לקרצף, ולנגב במים הנקיים. אבל מה לעזאזל יש לעשות עם השניים התותבות של מישקה, שנחו להן מעדנות בכוס מים על השולחן הראשון אחת לכמה ימים?

הפיות הטובות כמובן היו מעבירות אותן ליהודית במרפאת השניים, או מצלצלות להזכיר לו, הפיות הבינוניות השאירו אותן ליד מתקן המים שממול, והמכשפות (זה אנחנו) היו מסתלבטות עליו בקול גדול ומעיפות אותן במחי מברשת לפח...".

 

"השולחן של סבא וסבתא"
"...
סבא וסבתא נוהגים היו לסעוד יחד. מין הרגל זוגי שכזה. בשעה קבוע ובשולחן קבוע, ריבועי קטן, כדי שלא יצטרפו אליהם אנשים לא קרואים. למי כן היה מותר?

לפנינה הספרנית, ספקית הספרים של סבתא וידידה ברמה מסוימת, שהיתה משכילה מספיק לטעמו של סבא וידעה מתי לשתוק כדי לא להפריע. וכמובן, לנו הנכדים.

אנחנו היינו מצטרפים רק כברירת מחדל, במקרה שאיחרנו את השולחן של החברה מהעבודה או מהלימודים. אבל אוי ואבוי לנו אם לא היינו עוצרים לידם עם המגש לספר מה נשמע, מה חדש ולתת נשיקה. ..".

תומר מירום, יפעת

 

"הדשא הגדול"
"...לעניות דעתי, חדר אוכל אינו שלם בלי דשא המשחקים על ידו, כשהייתי ילדה במעלה החמישה, היה ה'דשא הגדול' שליד חדר האוכל מקום המשחקים המרכזי שלנו בימי השבוע בכלל וביום ששי בערב בפרט, היינו מסיימים את הארוחה מהר מהר כדי לשחק תופסת, וחמור וחת שתיים שלוש דג מלוח... ומסתכלים על הזוגות הצעירים, ומרכלים על הלבוש (הכל כך צנוע של אז... אבל ביום שישי הוסיפה כל אחת תוספת קטנה וראויה לשיחת הבנות המתבגרות).

לימים עברתי למעגן מיכאל, ובמעגן מיכאל של היום, חדר אוכל פתוח ושוקק כל ימות השבוע וכל הארוחות, רק לפני שבועיים הורידו את ארוחת יום שבת בערב. וביום שישי ההמולה רבה והיא ממשיכה על הדשא הצפוני, עשרות ילדים, בכל מזג אוויר באים אליו לאותם משחקים של פעם. ועוד חמישים שנה, הם יישבו על יד איזה משהו דמויי מחשב משוכלל ויוסיפו לסיפורי זה את כל שהיה להם אז על הדשא הצפוני...".

אלישבע טסלר, מעגן מיכאל

 

"הספד לחדר האוכל"
"...נולד בערב שבועות 1949 ומת ב - 29.11.07 צעיר היה והוא רק בן 58.

עם העלייה לקרקע שכן חדר האוכל במועדון החברים, לאחר מכן עבר לצריף השוודי ששימש אותנו שנים רבות ולאחר מכן למבנה אבן מפואר גדול ומשוכלל.

היה בו הכל, ארוחות, ערבי תרבות, חגים, אסיפות, סרטים, סידור עבודה, חתונות, בריתות, מקום מפגש, ומה לא, כל חיינו הקהילתיים סבבו סביבו. אך עם שינוי החיים הקיבוציים בביתנו נטשנו גם אנחנו אותו והשארנו אותו לגסוס לאיטו. תחילה רק ביטול הארוחות בשבת בבוקר, לאחר מכן ביטול נוסף של ארוחות ובסופו של תהליך ההפרטה רק ארוחות צהריים חמישה ימים בשבוע. הוא לא היה יכול לשאת עלבון כזה ולכן החליט לפרוש מעולמנו סופית.

נכנסת אני בשעריו יום יום כדי לחלק דואר ואיתי זכרונות הבית הגדול ששימש אותנו שנים רבות כמרכז חיינו ועכשיו ניצב קר, נטוש, מת.

נזכור אותך לעד - חדר האוכל. ..".

אסתר, בית גוברין

 

"בשבע ארוחת ערב"
"...בשבע ארוחת הערב.
יש שולחן פחות או יותר קבוע לכל משפחה. באופן טבעי יושבות המשפחות באזור מסוים. במרכז הזקנים, הכי רחוק הצעירים והמתנדבים, באזור המעשנים.

יהיו ימים שאני אסתכל לשם לבדוק עם מי הוא יושב, אם הוא קם לכיוון מכונת הכלים, במקרה אני שם בדיוק.
יהיו ימים שאני אעבור בין כל השולחנות עם העגלה, שבה דלי אחד עם מי סבון, דלי אחד עם רק מים. לכל דלי סמרטוט וגם מגבת יבשה. מרוכזת כולי במלאכת הניקיון, כאילו לא אכפת לי מכלום, ובעיקר לא אכפת לי אם הוא מסתכל עליי או לא. כשגומרים לאכול, רוצים לרדת למטה לשחק. אבא אומר שצריך להישאר עוד קצת לשבת עם המשפחה.

ומרק צח עם איטריות וסלט כרוב עם גזר ואיך שנפל לי המגש ו"קטרים באים" ו"שוטרים וגנבים" ולהתלבש הכי יפה ביום שישי, אחר-כך לשבת עם החברה למטה לתכנן תוכניות...".

ענת בדר, גבעת חיים מאוחד

 

"הקציצות של כנרת "
"...סביב הקציצות של כנרת פיתחנו ונפחנו אגדות ישנות והמצאנו חדשות משלנו.
טעמם בפינו היה איום. ויחד עם זאת היה טוב בהרבה מריחם. האגדה מספרת שאחרי העיכול, יכולים היו הגזים שנפלטו מגופו של אדם בודד לעשות חור בשכבת האוזון. את צורתן הביצתית, כך סברנו, קבלו מביתי-השחי של המבשלות. היינו מדמיינים אותן לוקחות גוש ב??ל?יל?ה, שמות תחת בית-השחי שלהן, לוחצות לחיצה אחת ומניחות בתבנית הנירוסטה הענקית. אחוז הבשר בבלילה היה תמיד נמוך בהרבה מאחוז פירורי הלחם, הירקות ושאר המרכיבים. אחד מהם, כך היינו בטוחים מניתוח מעמיק, היה 'דובוני-אף'.
 
אולם הייתה לקציצות של כנרת גם סגולה ייחודית, חשובה - כמעט מיסטית. האגדה הכנרתית מספרת שהקציצות של הבישול עושות לבנות חזה גדול ולבנים חזה שעיר.  ומכיוון שידענו בודאות, ממעקבים שניהלנו, שגיל ההתבגרות הולך וקרב וראוי שנכין את עצמנו לקראתו ברצינות. החלטנו עם כל הקושי, לעשות את הבלתי נמנע ולהתחיל לאכול אותן כמיטב המסורת. עצמנו עיניים, סתמנו ת'אף ובלענו קציצה אחת ביום, מלאה בהסוואת קטשופ, כפי שבולעים כדור אקמול.
וזה עבד! התוצאות הופיעו כבר לאחר מספר שבועות. רובנו, בנות ובנים, עמדנו בציפיות ואף יתרה מזאת. בוקר, בוקר עמדנו כל אחת ואחד אל מול המראה בחדרינו ובדקנו בדקדוק את קצב הצמיחה המרשים.

אולם היה גם צד אפל. כזה שלא היו מדברים עליו במשק ואם היו מדברים, אז אך ורק בשקט. לעתים, כפי הנראה, נפלה טעות טרגית במתכון הסודי של הבלילה ואפקט הקציצות עבד על מחזורים שלמים של נערות ונערים בצורה ההפוכה. חזה גדול ואמהי לבנים ושעיר וצפוף לבנות. טרגדיה של ממש. בכייה לדורות!..".

רועי רימשון, קבוצת כנרת

 

"זכרונות מחדר האוכל"
"...בחורף, בחדר האוכל הישן והצפוף, נסורת על הרצפה פוגשת מגפיים מלאי בוץ ונעליים רטובות. בזיכרון - פרוסת לחם שחור עם דג מלוח וחצי ביצה קשה. אוכלים תמיד במשמרות, החגים כבר באסם החדש כי צריך יותר מקום, אך קשה מאד להיפרד מן האינטימיות המוכרת, מן הבית שבו נרקמו כה הרבה חיים.

צריך להרחיב ולהגדיל, אך רק לאחר שרינקה הבטיחה שהדשאים יישמרו, והעצים לא יינזקו ואליהם יצטרפו דקלים נוספים, רק אז נחה דעתם של החברים.

זיכרון רגוע משוטט על הדשאים משני צדדיו של חדר האוכל, על מבנהו הרחב והנמוך, חלונות ארוכים מכניסים אור רב, הברושים ודקלי וושינגטוניה ששומרים עליו מהכניסה הישנה מצפון, שדרות דקלים מובילות אליו את השבילים ובכניסה רחבת מפגש עם ספסלי אבן וגינת פרחים, להתכנסות שלאחר הארוחה.

אך הזיכרון האמיתי מתעורר במטבח, שם הממלכה. בתוך ענן מהביל בין סירי ענק, במחבת האינסופית שבה מטגנת זהבה מדי יום, בהומור וצחוק מיוחדים רק לה, מאות קציצות, אולי אלפי קציצות, הדבק האמיתי בין החברים לקיבוצם. בפינת הדיאטה כדורי הבשר והעופות חיוורים מבעבעים במרק ושורות חצילים מושחרים ממתינים לטיפול. ואימא, משפרשה, מכינה עם ציפורה סלטים וירקות. ובסוף יום העבודה המפרך מכריזה רינה  א - שוקל ! וכולן ממהרות ומותירות אחריהן מטבח ממורק ושוקט.

בלילה שלפני ליל הסדר המטבח מואר וחגיגי וקבוצת חברות מגלגלת אלפי כדורי קניידלך וממלאות דגים בניצוחה של בלומה. ובכל חג וחג אני מנסה לתפוס את הטעם ההוא, אך הוא, הטעם, נהר מידיהן המנוסות...".

אביטל בר חיים טוך, רמת דוד  

 

בקרו בעמוד הפייסבוק של אתר נוסטלגיה אונליין 




חדר משפחההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

כשזוג הודיע על כוונתו לחיות כמשפחה - גם אם עדיין לא נערכה חתונה - הוא פנה לוועדת דיור וביקש לעבור לחדר משפחה (עד אז הוא והיא גרו בנפרד, במגורי הרווקים של הקיבוץ).

בשנות המצוקה בדיור, היה נהוג לעיתים לצרף דייר שלישי גם לחדר המשפחה, דבר שגרם אי-נוחות מסויימת  לבני הזוג. למען האמת וליתר דיוק, אי הנוחות הנ"ל הייתה, בעצם, כעצם בגרון הזוג המשפחתי? בהיסטוריה הקיבוצית - ככל הידוע -  לא ידוע אפילו על מקרה אחד של יחסים נלבבים/חמים/הדוקים בין הזוגות שחוו את חוויית הדייר הנוסף לבין אותו שותף כפוי (שכינויו, אגב, היה 'פרימוס' או 'השלישי').


 

בלהיט "יא ירח" - י. מוהר / ד. זלצר,  שרה להקת הנח"ל עם הסולן אריק איינשטיין:
"...
היתה אספה רבתי במקלחת, / נודע: ועדת השיכון כבר בוכה. / ירח ממעל וגורן של שחת - / ומה הסיכום: עוד חדר משפחה...".




חדר סידור עבודההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

משרד קטן וצפוף ביותר (בעיקר בזמן השיבוץ ליום המחרת), גדוש בסדרנים, רשימות, פנקסים, פתקי תורנויות, דפי סידור, יומני שנה, מכתבי חברים זועמים וכו'.
לעתים, בשעות הלילה המאוחרות, היו נשמעים מהחדר צלילי רדיו ענוגים - סימן ברור לסדרן עבודה אומלל הבוהה בייאוש בסידור המלא "חורים" שלפניו - אך בדרך כלל, ביתר שעות היממה, בקעו מהחדר קולות צעקה רמים, קללות במבחר שפות, איומים והאשמות הדדיות.









 
הצטרפו אלינו גם בפייסבוק
עדכונים - בלוגים - אירועים - אלבומי תמונות - סרטונים נדירים


שלח דף זה לחבר תגובות, הערות, והוספת מידע, מושגים ונושאים למנוי חינם על מגזין הנוסטלגיה"כובע טמבל" הוסף למועדפים



כל הזכויות שמורות © לאתר נוסטלגיה אונליין ו/או לבעלי התכנים, הדימויים והתצלומים.