חיפוש:   בכל האתר  בשמות הערכים  בקרדיטים     חפש  |  חיפוש תמונות בנושא:   חפש
   מפת האתר  |   כרגע באתר: 147 מבקרים   |  כניסה לדף האישי    
עורך: דייויד סלע
דבר העורך כתבו לעורך
| עמוד הבית | מי אנחנו | מרכז מידע לגולש | על נוסטלגיה ורטרו | קרדיטים | צרו קשר | גולשים כותבים
 

+   אביזרים וחפצים
+   אוספים ותחביבים
+   אז - וכעת
+   אירועים ושנים
+   ארכיון האישים
+   ארכיון הוידאו
+   ארכיון הישראליאנה
+   ארכיון הכרזות
+   ארכיון המצגות
+   ארכיון הקול
+   אתרי נוסטלגיה
+   בידור ופנאי
+   בקיבוץ
+   בריאות, טיפוח וניקיון
+   בשכונה
+   בתים ומבנים מספרים
+   גלויות בולים וסמלים
+   דירה ובניין
+   היום בהיסטוריה
+   המקום בו גרנו
+   העפלה ועליות לא”י
+   חג ומועד
+   טלוויזיה ורדיו
+   ילדות נשכחת
+   לבוש אופנה והנעלה
+   מוזיקה שיר וזמר
+   מזון ומשקה
+   משחקים וצעצועים
+   מתחם מורים
+   נוסטלגיה בצה”ל
+   ספורט
+   ספרות נוסטלגית
+   עבודה ומלאכה
+   פוליטיקה ובחירות
+   רדיו נוסטלגיה
+   רכב ותחבורה
+   רשת חברתית
+   שונות
+   שירותי גולש
+   שפה עברית
+   תיאטרון עברי
+   תקשורת מדיה ופרסום

האתר מוקדש לזכרו של
 יוסי פשרמן (פשי) ז"ל
2003 – 1954

מעל ל - 1100
סרטוני וידאו נוסטלגיים
בארכיון הוידאו שבאתר

יום העצמאות ה-7
 

הצוללת דקר
 

תל אביב הקטנה
 
 



נוסטלגיה בקיבוץ

הסרט השבועי
שתף 

הפופולארי ביותר מבין צורות הבילוי התרבותיות בקיבוץ, לפני עידן הטלוויזיה, היה הסרט השבועי - אותם שלושה גלגלי פילם 16 מ"מ מופלאים, ארוזים בקופסה קשיחה חומה, שהביא רכז הקניות (או אוטובוס "אגד") מהעיר הגדולה, ממחלקת הקולנוע של התנועה.

בחורף הוקרנו הסרטים בחדר האוכל או בבית התרבות ובקיץ הוקרנו על הדשא הגדול, שעליו, בניגוד למבנים הסגורים, אפשר היה לפרוש שמיכת 'פיקה' ולהירדם בנוחיות, או לצפות בסרט ממעמקי הכיסא נוח שנגרר מהבית והוצב במקום.    

המודעה המשמחת ע"ג לוח המודעות (הערב יש סרט!), הייתה הרבה פעמים, בעצם, מבוא לערב גדוש הפתעות וסימני שאלה: האם באמת יהיה סרט (כלומר, האם אביגדור, רכז הקניות השלומיאלי שלנו, לא שכח שוב להביא אותו מתל-אביב)?, האם לא הוחלף הסרט המיועד עם זה של קיבוץ  אחר ושוב נצפה, בפעם הרביעית השנה, בסרטו של אינגמר ברגמן "מעיין הבתולים"? האם לא יתבלבל המסריט התורן  ונראה את הגלגל השלישי, זה עם ה'הפי אנד', לפני הגלגל השני, והאם בכלל הגלגל השני אכן שייך לסרט ולא הוחלף עם הגלגל השני של סרט אחר? כמה הפסקות (בגלל שהסרט קרוע) יהיו בכל גלגל והאם שוב יהיו מהומות בקהל בגלל הפעלה שערורייתית של מכונת התרגום? אכן, מרתקים עד אין קץ היו אירועי הקולנוע בקיבוץ של הימים ההם.                                     
התמונה באדיבותIsraelimages.com / Hashomer Hatzair © .


 

בלהיט "ארבע אחרי הצהריים" - י. טהרלב / י. רוזנבלום, שרה להקת הנח"ל:
"...ציפי על השביל דוהרת, / אמא, אמא, בא הסרט! / בואי כבר מתוך החדר / ונרוץ לשים ת'סוודר...".

 

זכרונות:

"סרטים בחדר האוכל"
"...חדר אוכל היה מרכז החיים שלנו. במקום זה היינו משוחררים מטיפול בילדים שלנו, שהיו אוכלים בזמן זה בבתי הילדים, והיינו מתפנים לעיסוקינו.

בארוחת הערב, אנשים היו נפגשים לאכול, לשוחח, לחוגים, להכנת קישוטים לקראת חגים, לשיחות קיבוץ, לצפייה בהופעות של אומנים, להאזנה למרצים, וכן לצפייה בסרטים.

בתחילה, השתמשנו במכונה בה היו 2 גלגלים: גלגל אחד - לסרט וגלגל שני לתרגום. המסריט היה מסובב את הסרט והתרגום, באופן ידני. לאורך כל ההקרנה, היו מתנהלים ויכוחים בין החברים, האם המסריט מסובב את הסרט ואת התרגום בהתאמה...

דוברי האנגלית שבחבורה, השמיעו קולם כשהיה סרט עם תרגום באנגלית, דוברי הצרפתית שבחבורה השמיעו קולם כשהיה סרט עם תרגום צרפתי וכך הלאה...".

אורה איתן




העברת קווים
שתף 

העברת קווי ההשקיה בשדות ה'קיבוץ של פעם' משטוצר אחד למשנהו (על מנת להשקות את כל שטה השדה), פעולה שנעשתה בצוות או ע"י מעביר יחיד.

לעבודה זו - בעיקר אם נעשתה ע"י מעביר יחיד - נדרש שילוב של תכונות רבות: כושר גופני מעולה, סיבולת שרירים גבוהה (בעיקר של הזרועות), שליטה מוחלטת בתחום שוויי המשקל ו"שתי ידיים ימניות" שתוכלנה לפרק את חיבורי צינורות האלומיניום ואחר כך גם לחברם נכון. איש צוות פלחה
שנדרש להעביר קווים ושלא היו לו כושר גופני ושרירים מפותחים, היה קורס מאפיסת כוחות תוך דקות. בעיה בשיווי משקל, לעומת זאת, הייתה סיבה מצויינת להיתקעות חוזרת ונשנית של הצינור באדמה (עד כדי הפלתו של הצינור, לפעמים יחד עם המעביר), ואילו פירושן של פאשלות בחיבורים היה נזילות והצפות במקום ההשקיה החיונית ובעיקר - אוי לאותה בושה - דברי ליגלוג מביכים למחרת מצד הקולגות...

העברת הקווים עברה מהעולם - לשמחת רבבות פלאחניקים ברחבי הארץ והגלובוס - עם פיתוחן והכנסתן לשימוש של שיטות השקיה מתקדמות: 'תותחי מים' , קו-נוע (מתזים המותקנים על גבי מערכת שנעה עצמאית בשדה) ובעיקר שיטת ההשקיה בטיפטוף.




הפועל המעפיל
שתף 

       

קבוצת הכדור-עף של הפועל המעפיל, נחשבת כתופעת ספורט יוצאת דופן עד היום.
הקבוצה זכתה 14 פעמים ברציפות (!) באליפות המדינה ו-12 פעמים בגביע בשנות ה-50 וה-60, ו'תרמה' שחקנים רבים לנבחרת ישראל בענף זה.

הרבה שנים הייתה הקבוצה בנויה על טהרת חברי המעפיל - תופעה שאיננה קיימת כיום באף קבוצת ספורט כלשהי.

 

 

 

בין כדורעפני הקיבוץ שרשמו את הפרק המפואר הזה בתולדות המשחק בארץ, אפשר למנות את צבי סינטו (המייסד והמאמן הראשון), שלושת האחים קרפובסקי (אבישי, חנן ולביא) - שאביהם, חיים קרפובסקי, היה מנהל הקבוצה במשך שנים רבות - עמי שפרן, דוד בר-נצר, גיורא הלפרין, יובל דניאלי, אליעזר כגן ורבים נוספים.




הפילוג הגדול
שתף 

ההתיישבות בארץ ישראל עד שנות ה - 50, כללה ארבע תנועות קיבוציות עיקריות: חבר הקבוצות (שקבוצת דגניה, הקיבוץ הראשון בישראל השתיכה אליה) הקיבוץ הארצי, הקיבוץ המאוחד והקיבוץ הדתי.

תנועת הקיבוץ המאוחד, הגדולה מבין כולן, עברה פילוג קשה בין השנים 1950  - 1953.  (קדמו לו מספר פילוגים ואיחודים בין הקבוצות והתנועות השונות בארץ בשנות ה - 30 וה - 40, כולל הפילוג של מפא"י בקיץ 1944.

הוויכוחים היו פוליטיים ומנהיגותיים בעיקרם, בסוגיות רבות - אופי ההתישבות, מעמדו של הפלמ"ח, האוריינטציה כלפי ברית המועצות ועוד) הפילוג הגדול גרם להתרסקות חברתית של קיבוצים. משפחות נפרדו (!) ושותפים לדרך הרעיון הקיבוצי הפכו לאוייבים בנפש (היו אפילו מקרי אלימות במספר קיבוצים). בין הקיבוצים שהתפלגו - גבעת חיים, אשדות יעקב, עין חרוד ועוד.
כתוצאה מהפילוג הוקמה ב- 1951 תנועה קיבוצית חדשה, שאליה הצטרפה גם תנועת חבר הקבוצות - איחוד הקבוצות והקיבוצים.

בשנת 1980, עם הבשלת תנאים פוליטיים וחברתיים מתאימים ולאחר ויכוחים פנימיים קשים, התאחדו שתי התנועות, האיחוד והמאוחד, לתנועה חדשה אחת - תק"ם (תנועה קיבוצית מאוחדת).

במקביל לפילוג הגדול, התרחש פילוג ייחודי בקיבוץ יד חנה, אף הוא מהקיבוץ המאוחד.
שם פרץ ב - 1953 משבר אידיאולוגי 'בצד השמאלי של המפה', בין חסידי מפ"ם בקיבוץ לבין חסידי השמאל הקיצוני שהוסיפו לתמוך בברה"מ על אף משפטי פראג (משפטי ראווה שנערכו בסוף 1952 בצ'כסלובקיה, שנועדו לזרוע פחד ולבצר את מעמדו ושלטונו של סטאלין בארצות הגוש הקומוניסטי). העימות הגיע לשיאו במרץ 1953, ימים ספורים לאחר פטירת "שמש העמים"
, ביום של תיגרות וחילופי מהלומות בין שני המחנות.
בעקבות זאת התפלג הקיבוץ - מחנה הרוב עזב את מפ"ם והקיבוץ המאוחד והצטרף למפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י), ואילו מחנה המיעוט עקר ליישוב חדש, מעט צפונית לקיבוץ הישן, ונקרא יד חנה סנש. לפליאתם של רבים, דווקא יד חנה הקומוניסטית ("הקיבוץ הקומוניסטי היחיד בעולם") החזיקה מעמד, ואילו יד חנה סנש עברה תהפוכות ועזיבות, עד אשר ניטשה סופית ב - 1971 והיום עומד במקומה היישוב הקהילתי בת-חפר.




הפעמון
שתף 

ב'קיבוץ של פעם', מראשיתו ועד שנות ה-60, היה ניצב במקום מרכזי בחצר המשק עמוד ברזל (או עץ) ועליו, תלוי בכבל פלדה, פעמון גדול - עשוי מוט ברזל מאסיבי, או ג'אנט פלדה של אוטו/טרקטור גדול, או חצי חבית ברזל וכו', כיד הדמיון הטובה של כל קיבוץ (ובעיקר, בעצם, לפי מה שנמצא במגרש הגרוטאות של מסגריית הקיבוץ).

צלצול הפעמון שימש לחברים אות וסימן לפעילות או כאזעקה:
צילצול יחיד בהפסקות - קריאה לארוחה, לאסיפה או להרצאה במועדון.
צילצול מהיר ועצבני - מצב חירום או אזעקת שריפה.

 


יהורם גאון שר בשירה של  נעמי שמר ''סימני דרך'':
''...וכשמש השוקעת / בדנדון-פעמונים / הם ידעו לפענח / לי את כל הסימנים / אי משם שר לו בדרך / אי משם שר פעמון / אי משם שובה הביתה / בזמן הנכון, הנכון...''.

 

 

זכרונות:
"...אני חושב שהפעמון נסדק," אמר מייק בעיניים דומעות לראובן, מנהל הקהילה. ראובן מרון, אשר קודם לכן הספיק לתפקד פעמיים כמזכיר הקיבוץ, לא היה יכול שלא ללטף ברחמנות מודגשת את קרחתו המבהיקה של מייק ולחייך במלוא פיו, שגם כך היה רחב למדי, ובהברה אמריקאית, שלא הרפתה ממנו מאז שהגיע לקיבוץ, ענה לו."SO WHAT ..." :

שניהם הגיעו לארץ מארה"ב לאחר מלחמת השחרור, עם קבוצת צעירים שנשלחה להקים בדחיפות קיבוץ חדש בצפון הנגב. הקבוצה הביאה עימה פעמון ענק. וכשבכל הקיבוצים השתמשו בפעמון עלוב, עשוי מחתיכת צינור או צלחת דיסקוס שיצאה מהשימוש, אצלנו, מאז ומעולם, היה תלוי הפעמון הנהדר על ענף עבה של עץ הצאלה אדיר המימדים, ממש ליד הכניסה לחדר האוכל...".

הפעמון הסדוק / אמנון ורנר, קיבוץ כרמיה - מתוך הספר "כותבים קיבוץ"




הצבעה
שתף 

הקיבוצים, במשך עשרות שנים, היו דוגמה ומופת לחברה דמוקרטית המושתתת על דמוקרטיה ישירה: כל הכרעה, בכל ענייני הקיבוץ -  החל מאישור תוכנית ההשקעות השנתית ועד לשאלת זכותו של פלוני אלמוני לצאת לשנת חופש או לקורס לפיסול בקרמיקה - נעשה בדרך של הצבעה בשיחת/אסיפת הקיבוץ. כמעט כל חברי הקיבוץ היו מגיעים בכל מוצאי שבת (בקיבוצים מסוימים באמצע השבוע, בעיקר בגלל תוכניות ספורט אהובות בטלוויזיה...) לחדר האוכל, משתתפים בדיונים ומצביעים בהרמת אצבע (או יד) בסופם כדי לקבל הכרעה בין עמדות והצעות שונות/מנוגדות.

חלק משיחות הקיבוץ, במקרים של ויכוחים קשים ובעיקר בנושאים אישיים, היו סוערות וקולניות ("מי אתה שתטיף לי מוסר, כלומניק..."  - "אתה לא תגיד לי כלומניק, חתיכת אפס שכמוך..."   - "חברים, באמת! אני מבקש לא להיגרר לפגיעות אישיות ולשמור על כבודה של האסיפה... צילה, תמחקי בבקשה את הביטויים הלא ראויים מהפרוטוקול..."), אך בדרך כלל הייתה ב'קיבוץ של פעם' תרבות דיון מכובדת, עניינית ורבת משתתפים. היו גם הצבעות חגיגיות, שכללו השתתפות המונית וכיבוד קל על השולחנות, הצבעות שנערכו במקרים של קבלת בני ובנות המשק לחברות בקיבוץ.

עם השנים הלכה ופחתה השתתפות החברים בשיחות הקיבוץ ומעמד השיחה נישחק-ירד עד כדי ביטולי שיחה בגלל מיעוט משתתפים (10-15 חברים מתוך 300...). ההכרעות השוטפות עברו, ברובן, למסגרות מצומצמות יותר (מועצה, הנהלה חברתית/כלכלית של הקיבוץ, מזכירות מצומצמת וכו') והכרעות כלליות ומשמעותיות עברו להצבעה בקלפי.




הקמה
שתף 

אחת מחובות הבריאות ("חשוב שהילד ינוח, למען בריאותו, לפחות שעתיים ביום" קבעו מעצבי החינוך המשותף בתנועה הקיבוצית), חובה שהטילה מערכת החינוך הקיבוצית על חניכיה הפעוטים, הייתה מנוחת הצהרים בבית הילדים, ברוב הקיבוצים בשעות 13:30 ועד 15:30.
"עכשיו להיות בשקט ולא לדבר" - פקדו בשעה הקדושה כל המטפלות על כל הילדים במיטותיהם בכל קיבוצי ישראל - "כולם להסתובב לקיר ולישון!"
אגב, האמונה הפדגוגית של אז, שהפניית הפנים לקיר תגרום לילד שישתתק פלאים ויירדם מיד, הייתה מופרכת כמובן - הפטפוט הלא חוקי בין שוכני הבית (3-4 בכל חדר) נמשך כמעט תמיד, בלחש, עד שעת ההקמה. טוב, כמובן שבכל קבוצה היו 2-3 ילדים תשושים/פחדנים/משתפי פעולה וכו', שבכל זאת נרדמו בהפסקת הצהרים.


בשעה היעודה להתעוררות, הייתה המקימה - ברוב המקרים נערה מהמוסד, נערה מחברת הנוער או אחת האמהות - עוברת בין החדרים ונותנת לילדים רשות לקפוץ סוף-סוף מהמיטות, לשתות תה עם עוגיות (או ופלים או לחם עם ריבה)  ולהתכונן לקראת לכתם לחדר של ההורים, למפגש המשפחתי של אחר הצהרים.
אחת למספר שבועות , אם הילדים התנהגו למופת, ניתן להם פרס: יום בלי מנוחה. ביום זה אפשר היה להמשיך את פעילויות היום - לשחק, לצייר, להכין שעורי בית וכו' - עד אחה"צ, מה שהקל מאוד על ההשכבה בערב (הילדים פשוט 'התמוטטו' מעייפות ונרדמו תוך שניות).




הקרום של החלב
שתף 

 

רק מהשם: קרום של חלב, יש אנשים שעדיין יכולים להקיא, אבל כמו כל דבר בקיבוץ אפילו לקרום היו שני צדדים.

בשנות ה - 50, שנות הצנע, היה יתרון יחסי קולינרי לחברי אותם קיבוצים שהיו בהם לולי תרנגולות ו/או רפת. ימי חמסין - שגרמו לתמותה גדולה בלולים - סיפקו שפע של בשר עוף לחברי הקיבוץ, ואילו הרפת, לאורך כל השנה, סיפקה את 'הקרום של החלב' - שכבת השומן שצפה על פניו של חלב פרה טרי שלא עבר עדיין תהליכי עיבוד.

מדי בוקר הביא החצרן כדי חלב שהיו
סגורים במכסי פח מהרפת אל המטבח, לתצרוכת היומית של ילדי וחברי הקיבוץ. בשל החימום נוצר בחלק העליון של החלב 'קרום' של שכבת שומן.
קרומים אלה (שלא תמיד הוסרו לפני ההגשה לשולחן). הגעילו את  'ילדי תנובה' וזה הספיק בשביל לא לגעת במשקה הבריא (עובדה שחיזקה בזמנו את יואב בן חלב האגדי), רק האמיצים הוציאו במזלג את הקרום והשליכו אותו אל ה'כלבויניק', לא לפני שהעבירו אותו ליד פניה המזועזעים של אחת הבנות!

שומן זה שימש להכנת שמנת תוצרת בית עבור הילדים ולבישול עבור החברים, אבל היה גם משאת נפשם של חח"ח (חברים חובבי חמאה). באותם ימי צנע, כשחמאה אמיתית לא הייתה כלל קיימת כאופציה ברת מימוש/השגה, היה נוהל מסודר וקבוע, פחות או יותר, של אכילת לחם ב'חמאה' לכל חח"ח:
1. מתגנב אל כדי החלב האסורים (שנועדו, כאמור, לשימוש הטבחים/ות בלבד).
2. 'דג' בעזרת כף ארוכה את שכבת השומן שבכד החלב.
3. מורח בנדיבות על פרוסת לחם טרי.
4. בוזק מעט מלח.
5. נועץ שיניים נלהבות במעדן.
6. נמלט על נפשו מהמבשלת הזועמת ש'תפסה אותו על חם' ועכשיו דוהרת אחריו עם מצקת/כף טיגון ענקית כדי 'להפליק' באחוריו...




השכבה
שתף 

השכבת הזאטוט הקיבוצי לשנת הלילה במיטתו בבית הילדים, הקראת סיפור או שיר ואז הפרידה ממנו (עד למחרת אחרי הצהרים) -  זו הייתה השעה הקשה ביותר ביממה, בחלק מהקיבוצים עד לסוף שנות ה - 80.

ההשכבה נחלקה לארבעה שלבים:

1. לווי הילד לבית הילדים.
2.
הכנות לשינה (ציחצוח שיניים, לבישת הפיז'מה, פיפי וכו').
3. הקראה של ההורה לילדו (מתוך 'ויהי ערב', 'איה פלוטו?', 'בוא אלי פרפר נחמד' ועוד).
4. פרידה.

השלב הרביעי הוא זה שהביא עימו - מדי ערב! - את הטרגדיות המשפחתיות של בכי ותחנונים ("...אמא, אל תלכי! אמא!"), של שכנוע והבטחות ("...אני מוכרחה ללכת, חמוד שלי! אל תבכה, טוב, עוד חיבוקי אחד זהו, נתראה שוב מחר אחרי הצהרים ואני אכין לך הפתעה, בסדר? לילה טוב מתוקי... זהו, עוד נשיקונת אחת ודי, לילה מנוחה וחלומות פז!") ושל ניחומים מצד המטפלת או הגננת שקיבלו להשגחתן את הילדים עד לכיבוי האורות ועד להשתררות השקט המיוחל, לערב זה, בבית הילדים.

הסבל האמהי הגדול ביותר בתקופת ההשכבה, נגרם לאמהות ברוכות הילדים הקטנים - כמה פרידות באותו ערב - ואומללות של ממש הייתה מנת חלקן של עתירות הצאצאים, שבנוסף גם היו מטפלות וגננות (בבית ילדים אחר) והיו צריכות כל ערב, לאחר ההשכבות הפרטיות שלהן, גם "לקחת פיקוד" על קבוצת הילדים שבאחריותן.
גם אבות בהרבה מקרים, נטלו חלק בהשכבות. במקרים אלה, כמובן - לפחות מבחינת הצד ההורי - היה "טקס" הפרידה הרבה יותר קל וקצר ("...אבא הולך עכשיו, חמוד. תתנהג יפה ואל תבכה. לילה טוב...").




השקיה בהצפה
שתף 

במטע, בטרם היו לענפי המשק החקלאיים צינורות, היו משקים את המטע בהצפה.
הכרם והמטע היו ניטעים על גדודיות ובין השורות הזרימו מים.




התעמלות אורטופדית
שתף 

בימינו, שנות האלפיים פלוס, זוכה בעיקר האוכלוסיה הבוגרת יחסית - בכל מה שנוגע לגמישות/יציבה/זקיפות קומה וכו' - לפיתוח שיטות אימון ו"עזרי טכנולוגיה בריאותית" ללא הרף: תרגילי יוגה למיניהם, שיטת פלדנקרייז, שיטת אלכסנדר, שיטת אלבאום, פילאטיס רגיל ופילאטיס מכשירים ועוד.

פעם זה נקרא בשם הפשוט והכולל "התעמלות אורטופדית" ואז, ב"קיבוץ של פעם", היו אלה דווקא הילדים שזכו לתשומת לב מיוחדת בנושא זה: הילדים עקומי הרגליים, בעלי רגלי איקס ו/או פלטפוס, וגם בעלי בעיות גב וכאלה שאובחנו כפוטנציאלים לבעיות אורטופדיות ? בקיצור, כל הילדים ? כולם היו עושים התעמלות אורטופדית שבועית ב"חדר התעמלות" מיוחד לכך. את ההתעמלות הייחודית העבירה והדריכה בדרך כלל חברה שלמדה את הנושא והתמחתה בו.




ונציה
שתף 

עגלת ההגשה שסבבה בין שולחנות חדר האוכל בארוחת צהריים ותורניה חילקו אוכל חם לחברי וילדי הקיבוץ.
את ה'ונציה' היו מחברים ל'קיטור' שהיה מחמם את התאים (גונדולות) השונים, בהם היו ממלאים מרק ובשר, ירקות מבושלים, צמחוני וכיו"ב.  




ועדות
שתף 

אורח החיים הקיבוצי, מראשיתו, היה מבוסס על טיפול מימסדי בכל פרט ועניין של חיי החברים במשק, ובמילים אחרות - לכל תחום, בעיה או נושא הייתה ועדה: ועדת עבודה, ועדת חינוך, ועדת ספורט, ועדת קליטה, ועדת בריאות, ועדת תרבות וכו' וכו'.

אחת הוועדות החשובות בקיבוץ בשנות הנוסטלגיה (בעיקר שנות ה- 50 וה- 60) הייתה הוועדה הפוליטית, זאת משום שהקיבוצים היוו אז חלק מרכזי ומשמעותי במימסד הפוליטי של המדינה הצעירה, והיו מעורבים ומשפיעים בכל תחומי הפעילות בארץ - בבטחון, בהתיישבות, בכלכלה, במנהיגות וכו'. הוועדה הפוליטית היא זו שדאגה לאירגון הפגנת האחד במאי בעיר הסמוכה, היא שיזמה דיונים והרצאות בנושאים פוליטיים, היא זו שדיווחה כל שבועיים בשיחת הקיבוץ על הדיון האחרון בוועה"פ (הוועד הפועל של המפלגה) ועוד. כמובן שכל חברי הקיבוץ השתייכו לזרם פוליטי מוגדר ויחיד - מי שעמד על דעותיו הפרטיות האחרות ואהד מפלגה שונה, היה נחשב כבוגד...

עם ירידת מעורבותם והשפעתם של הקיבוצים על הנעשה במדינה, התחזקות מגמת הפלורליזם האידיאולוגי בכל קיבוץ ותהליכי ה'התכנסות' פנימה של הקיבוצים, נעלמה הוועדה הפוליטית ממפת הוועדות הקיבוצית.

ועדות נוספות שנחשבו חשובות ביותר בשנות הנוסטלגיה, כמו ועדת קשר (עם חיילי ומגוייסי הקיבוץ), ועדת קליטה, ועדת חברים, ועדת עבודה ועוד, 'נמוגו' אף הן במהלך השנים ברוב הקיבוצים - הן בגלל שנעשו 'לא רלוונטיות' והן משום שתחום פעילותן הועבר לגופים מרכזיים (מזכירות, הנהלה כלכלית וכו') או לבעלי תפקידים ייחודיים.




ותק
שתף 

זמן החברות בתנועה הקיבוצית שמקנה זכויות לחבר. חבר שעבר מקיבוץ אחד לשני, הותק באותו קיבוץ נצבר לזכותו. כל ה'הטבות' שניתנו בקיבוץ, ממנורת לילה וארון בגדים ועד כניסה לשיכון ותיקים או נסיעה לחו"ל ע"ח המשק, ניתנו לפי הותק. גם כאשר עמד החבר מול החברה או מוסדותיה בכל נושא התחשבו ב'ותק' שלו.




זבלן
שתף 

עובד מקצועי אשר עבד בענף עצמאי, ענף הזבל. ענף זה היה מקובל בכל הקיבוצים בעלי הרפתות, מראשית ההתיישבות ועד שנות ה - 60.
מדי יום או יומיים היה הזבלן נכנס לרפת עם עגלה וסוס (או פרדה), אוסף בעזרת את וקלשון את הזבל הטרי בתוך העגלה ובונה אחר כך ערמת זבל בחצר. הטיפול בערמת הזבל, בהמשך, כלל ערבוב הזבל עם קש והשקיה. השלב האחרון, לאחר שהזבל 'הבשיל', היה פיזורו בשדות המשק למען הרבות יבולים ורווחים.




זוג חקלאי
שתף 

זוג בתחילת דרכו הרומנטית, כאשר הוא או היא או שניהם גם יחד ביישנים במידה קיצונית.
התוצאה - טיול רומנטי בשבילי הקיבוץ או בשדותיו, כאשר המרחק המפריד בין בני הזוג הנ"ל בשעת טיולם הוא כזה שטרקטור יכול לעבור ביניהם...




חבילות לחיילים.
שתף 

חבילות הנשלחות לחיילים בשרות סדיר ע"י ועדת קשר.




חברת נוער
שתף 

לאחר מלחמת העולם השניה - במסגרת מפעל 'עליית הנוער' של התנועה הציונית בראשות הנרייטה סולד - נקלטו ילדים ובני נוער פגועים (יתומים וחסרי בית) רבים כחניכים בקיבוצים. גם ילדים ונערים ממשפחות מצוקה כלכלית-חברתית-חינוכית, בעיקר מקרב עולי ארצות ערב וצפון אפריקה של שנות ה- 50 ועד שנות ה- 70, הגיעו לקיבוצים, אורגנו למסגרת קבוצתית נפרדת – חברת נוער, במקביל לקבוצות הילדים והנערים של הקיבוץ - ושולבו בחיי המקום (בחלק מהקיבוצים נקראו הקבוצות הללו בכינוי המקוצר חי"ת-נו"ן).

ילדי חברת הנוער אומצו הן ע"י הממסד הקיבוצי והן באופן פרטי-משפחתי (לכל חניך הייתה משפחה מאמצת), כאשר לקבוצה יש מחנכים ומטפלות ודיור ופעילויות חברתיות ולימודיות כמו לבני גילם הקיבוצניקים.
מדי שבועיים-שלושה נסעו הילדים-נערים של חברת הנוער לביקור סופשבוע אצל הוריהם, ובנוסף יצאו לחופשות ארוכות יותר בחגים ובקיץ.

המפגש החברתי-תרבותי בין אוכלוסיות שונות מאוד ברקע, במסורת המשפחתית ובתפיסת החיים הכוללת, היה מלווה בקשיי הסתגלות הדדיים גדולים, אך גם ביצירת קשרים אישיים-משפחתיים חמים ובתרומה ממשית וערכית של אנשי הקיבוץ לחניכי חברת הנוער לקראת חייהם העתידיים. לצד משאבים כלכליים שהעמיד הקיבוץ לטובת הקליטה של כל חברת נוער, היו במשך השנים, בעשרות קיבוצים בכל ארץ ישראל, מאות רבות של אנשי חינוך, מטפלות ומדריכים חברתיים שהשקיעו את זמנם, יכולתם ואהבתם במסגרת חינוכית ייחודית זו (ביניהם פלה יצחקי, חברת עברון, שזכתה בתואר "יקיר התנועה הציונית" ו"יקיר עליית הנוער", מחנכת וסופרת שאף כתבה מספר ספרים בנושא).

רוב יוצאי חברות הנוער לא נשארו לחיות חיי קיבוץ. עם זאת, חלקם נשארו והפכו לחברים בקיבוץ שקלט אותם, ואף היו כאלה שהתגבשו לגרעיני התיישבות שהקימו קיבוצים חדשים או הצטרפו לקיימים.
בסוף שנות ה- 80, עם המשבר הכלכלי שפקד את הקיבוצים ושהוביל בהמשך למשברים חברתיים, נפסקה קליטת חברות נוער בתנועות הקיבוציות.

 

תגובות:

חברת ילדים בית ספר היסודי שהיה קיים עד לפני כ25 שנה בקיבוצי השומר הצעיר. כיתות מא-ו.כאשר לכל קבוצה היה מחנך והוא לימד את מרבית השעורים למעט מוזיקה, ספורט ואנגלית. הלמודים התקיימו במתכונת של נושא מרכזי .היה גם משק חי שהיו עובדים בו כ- 1.5 שעות ביום. המגורים היו קומפלקס של חדרי השינה, חדר אוכל וכיתות. היה נפלא.

הגר ניר
hagar.nir@gmail.com




חג בשישי
שתף 

בזמנים ההם חגגו בחלק מהקיבוצים את חגי ישראל ביום שישי קבוע, כדי לא להפסיק יום עבודה.

הנה מה שכותב לנו שמעון דיין: "... בימים ההם חגגו בקיבוץ את חגי ישראל בימי שישי כדי לא להפסיד יום עבודה, בפורים 1953 התחפשתי לקאובוי. בדיוק באותו יום שישי שתכננו לחגוג את פורים תלו מודעה מאירת עיניים בכניסה לחדר האוכל בה כתוב היה, "החבר יוסף סטלין מת - מסיבת פורים נדחית ליום שישי הבא...".

 

בקרו בעמוד הפייסבוק של אתר נוסטלגיה אונליין

 




חדר
שתף 

כשאמרו 'חדר' בשנות הנוסטלגיה (בעיקר בשנים של הלינה המשותפת), התכוונו לבית ההורים, שמבחינות רבות - מקום לילד לשחק (אין), מקום לילד לנוח (אין), מקום לילד להיות לבד (אין) וכדומה - אכן התאים להגדרה מינימלית זו.
המטראז' (שטח הדירה) המקובל בשנים אלו ברוב הקיבוצים, נע בין 48 מ"ר ל- 65 מ"ר (בהתאם למידת העושר של הקיבוץ) וגם זה תאם את התיאור-כינוי הנ"ל.

 

ה'בית', לעומת ה'חדר', היה בית הילדים - מבנה גדול ומרווח, עם שפע של 'פאסיליטיס': מקלחות, שירותים, כיתת לימוד, מיטה לישון בה, מקרר מלא כל טוב, חדר להכנת שיעורי בית, אולם אכילה, חדר למשחקים, חדר ליצירה חופשית ועוד.

 

המושג 'חדר' נעלם מהנוף הלשוני הקיבוצי עם המעבר ללינה המשפחתית והגדלת המטראז' של דירות ההורים בקיבוצים של היום, לכדי 85 עד 120 מ"ר (שוב, בהתאם ליכולת הכלכלית). כיום, כשהדרדק הקיבוצניק אומר למטפלת או לחבריו "אני הולך הביתה שלי!", הוא מתכוון - למרות העברית המשובשת - לווילה של הוריו.       

 

 

                          
                               









 
הצטרפו אלינו גם בפייסבוק
עדכונים - בלוגים - אירועים - אלבומי תמונות - סרטונים נדירים


שלח דף זה לחבר תגובות, הערות, והוספת מידע, מושגים ונושאים למנוי חינם על מגזין הנוסטלגיה"כובע טמבל" הוסף למועדפים



כל הזכויות שמורות © לאתר נוסטלגיה אונליין ו/או לבעלי התכנים, הדימויים והתצלומים.