חיפוש:   בכל האתר  בשמות הערכים  בקרדיטים     חפש  |  חיפוש תמונות בנושא:   חפש
   מפת האתר  |   כרגע באתר: 159 מבקרים   |  כניסה לדף האישי    
עורך: דייויד סלע
דבר העורך כתבו לעורך
| עמוד הבית | מי אנחנו | מרכז מידע לגולש | על נוסטלגיה ורטרו | קרדיטים | צרו קשר | גולשים כותבים
 

+   אביזרים וחפצים
+   אוספים ותחביבים
+   אז - וכעת
+   אירועים ושנים
+   ארכיון האישים
+   ארכיון הוידאו
+   ארכיון הישראליאנה
+   ארכיון הכרזות
+   ארכיון המצגות
+   ארכיון הקול
+   אתרי נוסטלגיה
+   בידור ופנאי
+   בקיבוץ
+   בריאות, טיפוח וניקיון
+   בשכונה
+   בתים ומבנים מספרים
+   גלויות בולים וסמלים
+   דירה ובניין
+   היום בהיסטוריה
+   המקום בו גרנו
+   העפלה ועליות לא”י
+   חג ומועד
+   טלוויזיה ורדיו
+   ילדות נשכחת
+   לבוש אופנה והנעלה
+   מוזיקה שיר וזמר
+   מזון ומשקה
+   משחקים וצעצועים
+   מתחם מורים
+   נוסטלגיה בצה”ל
+   ספורט
+   ספרות נוסטלגית
+   עבודה ומלאכה
+   פוליטיקה ובחירות
+   רדיו נוסטלגיה
+   רכב ותחבורה
+   רשת חברתית
+   שונות
+   שירותי גולש
+   שפה עברית
+   תיאטרון עברי
+   תקשורת מדיה ופרסום

האתר מוקדש לזכרו של
 יוסי פשרמן (פשי) ז"ל
2003 – 1954

מעל ל - 1100
סרטוני וידאו נוסטלגיים
בארכיון הוידאו שבאתר

יום העצמאות ה-7
 

הצוללת דקר
 

תל אביב הקטנה
 
 

פורטל: בקיבוץ



נוסטלגיה בקיבוץ

מקלחת משותפתהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אחד מעמודי התווך ומאבני היסוד של החינוך המיני הקיבוצי המפוארים והמרגשים (מסיבות מובנות) של הקיבוץ הישן, היה המקלחת הציבורית המשותפת שהתקיימה עוד שנים רבות לאחר שהורי הילדים עצמם ויתרו עליה.

בראשיתה, בחלק מהקיבוצים, הייתה המקלחת משותפת באמת, כפשוטו - בחורי ובחורות הקיבוץ התקלחו ביחד, ללא בושה, ויש אומרים שאף סיבנו אחד לשניה את הגב ולהיפך!

מניחי היסודות לחינוך המיני בקיבוץ - שמואל גולן (משמר העמק) צבי זהר ואחרים - האמינו שבני נוער שמתקלחים יחד, מצליחים ע"י הסובלימציה להימנע מריגוש מיני. שלמה יצחקי (עברון) כתב שבני הנוער השתדלו לא להביט אחד על גופה של השניה, אלא להסתכל אחד בעיני השני.
ככלל, היה ניסיון למנוע מהחניכים לקיים יחסי מין עד גיל 18. המלצת מוסדות החינוך התנועתיים הייתה על ידידות וחברות, שלא יפגעו ביחד של הקבוצה


בשנות ה- 50, אולי עם ריבוי הזוגות הנשואים והחשש מהשפעת הרחצה המשותפת על יציבות קשר הנישואין, כבר הופרדה המקלחת הציבורית לשני אגפים: אגף הנשים ואגף הגברים.

מבנה המקלחת היה עשוי משלד של לוחות עץ וקירותיו מפח, וכך גם הייתה בנויה המחיצה שבין מקלחת הנשים ומקלחת הגברים. אין פלא איפוא שמהר מאוד הפכה מחיצת הפח המפרידה ל'מסננת' - כלומר, מלאה בחורי הצצה!
על השאלה מי קדח את החורים בכל קיבוץ ומי הציץ יותר (בחורים לבחורות או בחורות לבחורים), לא נערך עד היום מחקר רציני.

רבים מבין ילדי הקיבוץ - שהציצו כמובן גם הם - חוו באמצעות המקלחת המשותפת את סודותיו המרתקים של  גוף האדם, ורכשו מושגי יסוד לקראת השלבים הבאים בחינוכם המיני. ..

 

זכרונות:
"...כבר אחר הצהריים הגיעה אל כולם השמועה, כיצד נכנסה אנה למקלחת הציבורית ונאלמה. גם בימים הבאים, לא תימ?צ?א אפילו בחורה אחת שתפגוש אותה במקלחת, לא תרגיש כיצד היא עוצרת נשימתה, כשהריח מכה בנחיריה, לא תראה אותה מהלכת בהיסוס, עירומה, בכפכפי עץ על ריצפת הבטון הרטובה, לא תראה כיצד היא מנגבת את השלבים של ספסל העץ ומתמרנת להתלבש מבלי להרטיב ולקמט את בגדיה. לא תימצא אף בחורה שתראה אותה עומדת מול הראי המקולף והסדוק...".

אנה
 נחמה ניר, פלמחים - מתוך הספר "כותבים קיבוץ"




מרכזהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

הכינוי הקיבוצי למנהל, מילה לא מקובלת בהווי הסוציאליסטי שהתייחס באופן שוויוני לכל עבודה ומשימה. לכן למנהל המשק קראו מ?ר?כ??ז משק וכך גם למנהלי / רכזי הרפת, הגד"ש ושאר ענפי המשק.




משפחה מאמצתהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

שנות הנוסטלגיה בקיבוצים היו שנים של התנדבות, עזרה לזולת והטיית כתף (ולב...) למען הכלל והפרט כאחת. למושג "משפחה מאמצת" היו לפיכך כמה מובנים: משפחה מאמצת של חניכי חברת הנוער, משפחה מאמצת של נקלטים חדשים בקיבוץ (בודדים/ות ומשפחות), משפחה מאמצת של אסירים בשיקום, משפחה מאמצת של ילדי חוץ, משפחה מאמצת של עולים חדשים במסגרת קליטה ראשונית בארץ, משפחה מאמצת של חיילים בודדים ועוד.

המשפחה המאמצת, בנוסף להרגשת בית ושייכות שהתנדבה והשתדלה לתת, הייתה יחידת הקשר שבין "המאומץ/ת" לבין מוסדות הקיבוץ ולוותה-סייעה בהסתגלות למקום החדש ולאורחות החיים המיוחדים - המוזרים/משונים להפליא בעיני ה"מאומצים" - של קהילה קטנה, שיתופית ושוויונית.

מאז שנות ה- 90, ועוד יותר בעידן הקיבוץ החדש-מתחדש, נראה שיש נטייה כללית לטיפול ממסדי בעיקרו (מזכירות, ועדות) במקרים של מצטרפים חדשים לקיבוץ, ופחות "ידיים מחבקות" בדמותה של המשפחה המאמצת של פעם.




מתנדביםהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בקרו בעמוד הפייסבוק של אתר נוסטלגיה אונליין 




מתפרההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

המתפרה - שירות חשוב לחברים ולילדים ב'קיבוץ של פעם', שסיפק לכולם לבוש בסיסי.
ברבים מהקיבוצים הייתה גם מתפרה סלונית בנוסף, לתפירה מקצועית-אופנתית של שמלות מהודרות לחתונה, בגדים ייצוגיים לשמחות ולערבי שבת (ארוחת ערב שבת בחדר האוכל, נחשבה פעם כאירוע חשוב ומכובד, בעצם, אולי גם כיום) ועוד.

במתפרה עבדו אותן נשים שרכשו את המקצוע בארצות מוצאן, לפני העלייה ארצה (בהמשך יצאו גם חברות צעירות יותר לקורסים בארץ), והן שתפרו בגדי עבודה לחברים ובגדי בוקר לילדים, שמלות לסוגיהן, וילונות, מפות שולחן ואפילו חזיות (בשנות ה- 50 וה- 60), שכן בכל קיבוץ הייתה בשנות הנוסטלגיה דמות מלבישה מרכזית, תרתי-משמע, הרי היא תופרת החזיות. אז לא היה באפשרות הקיבוץ ו/או חברותיו לקנות חזיות מוכנות, ותופרת החזיות היה תפקיד ממדרגה ראשונה. התופרת הנ"ל הייתה מצוידת בעיני נץ, והייתה עוקבת אחרי הבנות החל מכיתה ה'. בת "שצמחו לה", הייתה מוזמנת אחר כבוד לחדר תפירת החזיות ולאחר מדידות מתישות הייתה מקבלת את החזייה הראשונה ומיד כותבת זאת ביומן שלה (לשמחת הבנים, שקראו ביומן בקביעות ובאדיקות).

את בגדי השבת קנתה רכזת הקניות של המתפרה ב"אתא" ובמחסן הקיבוצים בתל אביב.

'מבחן דרכים', אם היה נערך לאותם פריטי קונפקציה שנתפרו בקיבוץ של אז, היה, מן הסתם, מסכם כך את הקטגוריות השונות:

  • מקצועיות:  טובה עד מעולה.
  • יחס, רצון ואכפתיות: הכי טוב שאפשר (בדרך כלל).
  • חומרים: הפשוטים ביותר (טוב, הרי לבוש קיבוצי צריך להיות צנוע, וחוץ מזה, המצב הכספי של הקיבוץ קשה כרגע!).
  • מחיר:  זיל הזול.
  • אופנתיות:  ממש לא.
  • קולקטיביות (מלבוש זהה לקליינטים/ות רבים/ות):  כמעט מושלמת.

כיום, כמובן, כל קיבוצניק/ית קונה באופן אישי את כל המלתחה במיטב החנויות ובתי האופנה שבעיר -  וטוב שכך, אפילו שהמחירים בשמים.




מתפרת ילדיםהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.




מתרגם תורןהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

המתרגם התורן היה זה שהפעיל את מכונת התרגום של הסרט השבועי בקיבוץ, בעידן שלפני מהפכת ה'תרגום בגוף הסרט'.

בדומה ל"ויקטור" - מכונת ההקרנה של הסרט עצמו  שתופעלה על ידי המסריט התורן - מכונת התרגום הייתה מקרנה (אבל פשוטה), שהופעלה גם היא ע"י מספר תורני תרגום. המיומנות של אלה לא הייתה טכנית אלא לשונית - הם נחשבו כבקיאים וכשולטים בשפת האם של השחקנים שבסרט, בד"כ אנגלית.

על גבי סרט צלולואיד צהבהב - שקוף היה כתוב בכתב יד התרגום לסרט, שהוקרן במכונת התרגום ונראה לצד תמונת הסרט הגדולה (התרגומים, ראוי לציין, נעשו רובם ככולם - כך על פי הקרדיט - בידי מתורגמן מקצועי וידוע בשמו הלא שיגרתי: "ירושלים סגל תל - אביב"). המתרגם התורן היה אמור לסובב בידו ידית קטנה  -  ובאמצעותה את פילם התרגום המסתובב על צירו - וזאת בקצב המתאים לנאמר על המסך.

קהל הצופים, יותר מאשר בסרט עצמו, היה תמיד שותף מלא למלאכת התרגום ומדי כמה דקות נשמעו זעקותיו כלפי המתרגם התורן: "נו, אליעזר -  נרדמת? יותר מהר!" (כשהתרגום הראה את הדיאלוג שכבר נאמר לפני שתי דקות), "רגע, חכה רגע? אידיוט!" (כשהתרגום השיג את המציאות שעל המסך) או "יא-אללה! אי-אפשר להבין כלום מהבלאגן הזה? שמישהו יחליף אותו!!" (כשהמתרגם איבד לחלוטין את הקשר עם המסך והתרגום "רץ" אחורה וקדימה בתזזית, בניסיון אבוד להיצמד לעלילת הסרט).

וכך, עד שהופיעו סוף - סוף סרטי ה - 35 מ"מ עם התרגום המובנה בפילם, חוו חברי קיבוץ רבים את נפלאות התרגום הנפרד, כמו - לדוגמה - סצינה שבה ג'ון ויין האגדי מחבק את אהובתו בקרחת יער שלווה, בשעה שהתרגום לצד התמונה מבשר בהתרגשות ש"האינדיאנים תוקפים אותנו מכל הכיוונים!", ואילו כעבור שני רגעים, כאשר האינדיאנים באמת תוקפים, הכיתוב המלווה מרגיע את הצופים ב"כמה יפה ושקט פה?".

 




נגריההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.




נדיב, דפנההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

 

 

סוגי סיגריות קיבוציות בלי פילטר.




נובלסהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

הסיגריה הפופולרית ביותר בהתיישבות העובדת.
עוזבי הקיבוצים בשנות ה 70 – 90 לקחו עימם את ה"נובלס" שהיתה לסימן היכר ל"מוצאם".




נוסע לרחובותהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

כשכיסי מכנסיים קצרים של ילד הציצו מתחת לשולי המכנס, אמרו עליו שהוא 'נוסע לרחובות'.
ניסיון קלוש להסביר את המונח המוזר: קצות הכיסים נראו כמו כרטיס אוטובוס לרחובות.
בקיבוצים מסוימים, אגב, היה המונח תקף גם לגבי ביצבוצם של תחתוני הילד (או הילדה) מחוץ למעטפת המכנסיים.

גירסה אחרת למושג, טוענת שמקורו בעובדה שרחובות הייתה הישוב היהודי הגדול הדרומי ביותר (בזמנים שהמושג הומצא), כלומר, כאשר מסתכלים במפה הוא נמצא למטה - הכיוון שאליו יורדים הכיסים המבצבצים מהמכנסיים...

עד כמה שיישמע מוזר, יש אפילו טענה, שמקורה בירושלים, שהמושג אינו קשור כלל במכנסיים קיבוציים קצרים!
על פי גירסה זו, נהגו נשות העיר בתקופת הנוסטלגיה ללבוש מעין תחתונית (קומבניזון) מתחת לשמלה או לחצאית - כדי שהשמלה לא תידבק לרגליים ולא 'תטפס' למעלה - וכתחתונית זו הייתה ארוכה מדי ו'הציצה' מלמטה, הייתה הלובשת זוכה להתייחסות המתאימה מפי חברותיה ("תראי, תראי את מלכה... היא שוב נוסעת לרחובות!").

(באדיבות האתר "סיפורי גבעת ברנר")




נופש רווקיםהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

התנועות הקיבוציות, מאז ומתמיד, דאגו שבניהם ובנותיהן יקבלו את המיטב שביכולתן (של התנועות) לספק. חלק ממיטב זה, היה המאמץ המוסדי 'לסדר' את רווקי ורווקות הקיבוץ, כלומר להביאם לחופה וקידושין.
בנוסף למנהג ולמוסד השדכנות המקובל - לכל קיבוץ הייתה שדכנית רשמית ובכל מימסד תנועתי פעלה 'מחלקת יחידים' - היו נערכים 2-3 מפגשי נופש בקיץ, כל מחזור של מספר ימים, בבית מלון בנתניה שהיה בבעלות 'הקיבוץ הארצי' וכונה "מלון הקיבוצים" (המלון נמכר בשנות ה- 80). נופשי רווקים כאלה נערכו בהמשך גם במקומות נוספים, כמו גבעת חביבה ומלון "עדן" בנהריה.

ביטוי קיבוצי שנקשר לנופשי הרווקים היה 'בגדי צייד' - מיטב המחלצות, המהודרות והמרשימות ביותר, שלקח/ה כל רווק/ה כדי לעזור לקשר המיוחל להתחיל סוף-סוף, למען השם?
אומנם לפעמים היו הצלחות, ספורות, של זוגות שיצאו חבוקים משערי מקום הנופש בסופו של מחזור, אך מה שייחד את המפגשים הללו בדרך כלל - למרבה הצער של המארגנים והמשתתפים כאחת - הייתה היציאה רבת ההתרגשות והציפייה בדרך ה'הלוך' לנופש, והרגשת הדכדוך ועוגמת הנפש (לפעמים אפילו לב שבור?) בדרך ה'חזור', הביתה.




נושא כליםהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

פטנט עולמי (שלושה סירים נישאים ביד אחת!) שאיפשר לחברי הקיבוץ להביא הביתה אוכל מחדר האוכל, אם לחולה שבבית - אחד מבני הזוג - או סתם כדי שיהיה מקרר מלא מבלי לטרוח הרבה.

המתקן המופלא זכה בקיבוצים שונים לכינויים שונים, כמו 'נושא כלים' (המעפיל), 'מערכת' (עברון), 'מנשקה' (עין החורש, גן שמואל), 'קונפייטר' (חולתה), 'מחוטל' (רמת הכובש) ועוד.

שמות נוספים בקיבוצים לנושא הכלים היו 'סיר הסירים' או 'סיר המעלות'.

בחלוף השנים גם הוחלף האלומיניום הקלאסי של הנושא בחומר פלסטי, ואף פותח דגם 'קינג-סייז' עבור משפחות גדולות במיוחד ו/או בעלות תיאבון מיוחד... 




נושא לימודהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

הנושא הלימודי - ובשמו המקוצר והמקובל 'נושא' ("איזה נושא אתם לומדים עכשיו?") - היה, למעשה, שיטת לימוד ייחודית בבית הספר היסודי ב'קיבוץ של פעם'. לאורך שנת הלימודים, מדי פרקי זמן קצובים, נלמד כל פעם נושא מרכזי אחר: "אפריקה", "המעון", "הדבורה והפרח", "משבט לעם", "חיפה והכרמל" ונושאים רבים נוספים. עיקר הכיף היה להכין את עטיפת מחברת הנושא (העטיפות המוכנות-מתוחכמות של היום לא היו אז בנמצא...), מלאכה שהושקעו בה יצירתיות מופלאה ושעות גזירה/ציור/הדבקה רבות. כמובן שהכי נחשב והכי מוצלח היה הנושא "קיבוצנו", נושא שבו הלוקאל-פטריוטיזם האופייני לכל קיבוצניק (בעיקר לצעירי המקום) ממריא תמיד לגבהים מרשימים...

 

 

 


חשוב להוסיף שתחומי השכלה כלליים כמו לשון, חשבון, גיאוגרפיה ושאר תחומי בסיס, נלמדו במסגרת הנושא ובהקשר אליו ועל פי גישה זו גם ניתנו שיעורי הבית. "רשום בטבלה את צורת העבר, ההווה והעתיד של 1. אני מקים אוהל 2. אני בונה בית..." או "דבורה עפה מהכוורת 50 מ' אל פרח בגינה, אחר כך אל פרח בגינה אחרת שהייתה במרחק 20 מ' מהכוורת, שוב לגינה הראשונה ובחזרה לכוורת. כמה מטרים בסך הכל עפה הדבורה?..." ואפילו "הכינו טבלה משותפת ובה שמות ההורים של ילדי הקבוצה, וליד כל שם כתבו את שם הארץ שממנה עלו לישראל...".




ניחוחי חציר.הרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

שמה של סדרת מופעי זמר טלוויזיונים בשנות ה-70, שהייתה מבוססת על יוצרים ומבצעים מההתיישבות העובדת.

בין המופיעים הידועים יותר ב'ניחוחי חציר' - "הגבעטרון" (גבע), "עירית סנדנר" ו"שלישיית המעפיל", "רביעיית מפלסים", "דודו זכאי" (דליה), "דורית ראובני" (שער העמקים) ועוד.




נייר טואלט.הרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

עיתון המפלגה גזור למלבנים ומשופד על חוט ברזל מעוקם.




נסיעה לחוצלארץהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

הוותק - מספר שנות החברות בקיבוץ - הוא אולי הנכס החשוב ביותר של חבר/ת קיבוץ, כמרכיב מרכזי של הקניית זכויות רבות, גם בהווה וגם בעבר. על פי הוותק חילק ה'קיבוץ של פעם' לחבריו מוצרי מותרות - כמו מקררים וטלוויזיות - ואף חוויות מותרות כמו נסיעה מעבר לים!

ההמתנה בתור לנסיעה הייתה ארוכה להחריד (בין 10 ל- 15 שנה), לעתים קרובות מתסכלת ומרגיזה ביותר (בגלל נסיעות 'עוקפות' של בעלי אמצעים או אנשי המפעל המקומי), אך הנסיעה עצמה, בדרך כלל, הייתה מלאת הנאה וחוויות לרוב. משך הטיול היה 3-4 שבועות והיעדים המועדפים היו לונדון, פריס ורומא ולפעמים גם ציריך או ז'נווה. מאחר וקווי התעופה בזמנים ההם לא היו זמינים ונוחים כפי שהם כיום (כלומר, אם אין שביתה), העדיפו רבים מהנוסעים - גם כדי לחסוך בהוצאות - את ההפלגה באוניה דרך נמל חיפה.

ראוי להזכיר שגם קושי גדול, לבלי נשוא כמעט, עד כדי הגדרתו כ'טראומה' - מבחינתו של התייר הקיבוצי - היה כרוך באותו טיול לחוצלארץ של הימים ההם: הזמנת המתנות של קרובי המשפחה והחברים בקיבוץ ("אין להשיג את זה בכל הארץ!" וגם "כאן זה פשוט עולה הון תועפות!" היו משפטי שכנוע שכיחים של המזמינים). 

ימים רבים לפני הנסיעה כבר נאלצו הנוסעים המיועדים למלא את פנקס ההזמנות ברשימת קניות שלא הייתה מביישת חנות כל-בו בינונית: בקבוק "שנאפס" משובח לדוד הייקה, כסיות עור גדי לדודה, טרנזיסטור קטן לידיד, בקבוקון "שאנל 5" לאחות, סיגריות "קנט" לשכן, אולר שוויצרי לילד של השכנה ועוד ועוד ועוד!

כל מי שנסע איפוא לארצות הניכר באותם ימים, היה צריך לקחת בחשבון מספר ימי חיפוש מתנות במסגרת המסע, מה שקילקל   ת מ י ד  חלק ממצב הרוח הטוב ולפעמים אפילו את חווית הנסיעה כולה!




נקודה ועודהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

נקודה/מחנה/משק/חצר = כל המושגים הללו הינם הגדרה פנימית של חברי הקיבוץ למקום שבו הם חיים.

הכינוי הייחודי הראשון לקיבוץ, שהיה מקובל בלשונם-שפתם של הקיבוצניקים של פעם, מראשית הקיבוץ עד סוף שנות ה- 50, היה 'נקודה'. מושג זה - גם 'נקודת יישוב' - מקורו בתפיסה החלוצית-ציונית-בטחונית של ההתיישבות, ומשפט ברכה אופייני ביום העלייה לקרקע היה: "...חברים וחברות - היום הקימונו נקודת יישוב חדשה בארץ ישראל, נקודה נוספת על מפת ההתיישבות בדרך לכיבוש המולדת, פיתוחה וביצור בטחונה... אשרינו שזכינו!..."

המושג 'מחנה' (לבטא כמו "מחנה את האוטו") היה בשימוש אנשי הקיבוצים בשנות ה- 50 ואפילו בשנות ה- 60 בקיבוצים 'אדוקים', בעיקר קיבוצי השומר הצעיר.

גם מקורה של הגדרה עצמית זו הוא בראשית ההתיישבות, בתקופה שהקיבוץ אכן נראה והתנהל כמחנה נוער, הן בשל גילם הצעיר ואורחות חייהם הפרועים משהו של החלוצים והחלוצות (בעיקר בתחום הסקסואלי...), והן בשל מבני המגורים במקום - אוהלים וצריפים. בשנות הנוסטלגיה נשמע הביטוי בעיקר בשיחות הקיבוץ ("..חברים! המחנה שלנו נעשה הפקר! השומרים מבלים חצי לילה בזלילה, הגדרות פרוצות לכל ארחי פרחי... עד מתי?!!...").

ביטוי מקביל - שנבע מהתייחסות כלכלית-משקיסטית יותר - היה ה'משק', ובו השתמשו החברים בהקשרים של פרנסה, בעיקר לצורך הצהרות/אזהרות של מזכירות הקיבוץ ("...חברים, השנה ירוויח/יפסיד המשק 200,000 לירות אם נתגייס/לא נתגייס כולנו, שכם אחד, לקטיף הבננות!...") וגם כדי לציין את יום ההולדת (יום העלייה על הקרקע) של המקום - חג המשק.

ביטוי נוסף ששימש לתיאור הקיבוץ, בעיקר לגבי תחום המגורים ומבני הציבור, היה 'חצר'. לביטוי זה היו הקשרים חברתיים בעיקר, ונעשה בו שימוש רב בשיחות עובדות הקומונה, בתי הילדים והמטבח ("...מדברים בחצר ששפרה וגיורא עוזבים בקרוב..." או "תגידו, מי זה הבחורצ'יק השחרחר שמסתובב בחצר בשבוע האחרון?" - "זה החבר החדש של ציפקה. זאתי מחליפה חברים כמו גרביים...").




נקיון יסודיהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

כל יום שישי - תחת עינן הפקוחה וידן העוזרת של המטפלות - היו ילדי הקיבוץ מנקים את בית הילדים שלהם ניקיון יסודי (בקיבוצים מסוימים נקרא המבצע "סדר גנראלי").
הניקיון כלל הרמת מזרונים, הזזת מיטות וניקוי פאנלים, ניקוי רשתות החלונות במברשת ואדני החלונות בסמרטוט רטוב, וכמובן שטיפה יסודית וניגוב ב"יבש". המהדרין גם ציחצחו נעליים בחורף וסנדלים בקיץ.

ידועים גם מקרים במספר קיבוצים, של הוצאת המיטות החוצה פעם בחודש, אל הדשא שלפני בית הילדים, לצורך אוורורם (ברוח הבוקר) וחיטויים (באור ובחום השמש) של המזרונים מפורענויות הלילה.

(באדיבות האתר "סיפורי גבעת ברנר")




סדרן עבודההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

כינויו של חבר בתפקיד ציבורי שנוא וכפוי טובה - סידור העבודה. הג'וב הנ"ל הוטל על חברי קיבוץ רבים (בודדים הצליחו להתחמק ממנו) למשך חצי שנה עד שנה, למרות ניסיונות השכנוע הנואשים של כל סדרן בתורו, ש"אני ממש לא מתאים לתפקיד".

תפקיד סידור העבודה לפני עידן הטלפון היה 'עונש' חמור וסיוט של ממש לחבר שנבחר למלאו, מאחר והאומלל (סדרן העבודה) היה צריך להתרוצץ על אופניו בכל רחבי המשק כדי לדבר עם האנשים ולפתור את הבעיות.
במהלך ובסיום תקופת הסידור - אם עדיין לא אושפז במחלקה פסיכיאטרית - היה הסדרן היוצא הופך לשנוא נפשם של רוב החברים ואילו הוא מצידו, היה נזקק להבראה של חודשיים כדי להיפטר מתופעות הלוואי של הסידור (טיק עצבני בעין שמאל, ורידי צוואר נפוחים, סימנים ראשונים להתקף לב ותיעוב עמוק של "כל החולירות והפרזיטים שמסתובבים בקיבוץ הזה?").

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 









 
הצטרפו אלינו גם בפייסבוק
עדכונים - בלוגים - אירועים - אלבומי תמונות - סרטונים נדירים


שלח דף זה לחבר תגובות, הערות, והוספת מידע, מושגים ונושאים למנוי חינם על מגזין הנוסטלגיה"כובע טמבל" הוסף למועדפים



כל הזכויות שמורות © לאתר נוסטלגיה אונליין ו/או לבעלי התכנים, הדימויים והתצלומים.