חיפוש:   בכל האתר  בשמות הערכים  בקרדיטים     חפש  |  חיפוש תמונות בנושא:   חפש
   מפת האתר  |   כרגע באתר: 155 מבקרים   |  כניסה לדף האישי    
עורך: דייויד סלע
דבר העורך כתבו לעורך
| עמוד הבית | מי אנחנו | מרכז מידע לגולש | על נוסטלגיה ורטרו | קרדיטים | צרו קשר | גולשים כותבים
 

+   אביזרים וחפצים
+   אוספים ותחביבים
+   אז - וכעת
+   אירועים ושנים
+   ארכיון האישים
+   ארכיון הוידאו
+   ארכיון הישראליאנה
+   ארכיון הכרזות
+   ארכיון המצגות
+   ארכיון הקול
+   אתרי נוסטלגיה
+   בידור ופנאי
+   בקיבוץ
+   בריאות, טיפוח וניקיון
+   בשכונה
+   בתים ומבנים מספרים
+   גלויות בולים וסמלים
+   דירה ובניין
+   היום בהיסטוריה
+   המקום בו גרנו
+   העפלה ועליות לא”י
+   חג ומועד
+   טלוויזיה ורדיו
+   ילדות נשכחת
+   לבוש אופנה והנעלה
+   מוזיקה שיר וזמר
+   מזון ומשקה
+   משחקים וצעצועים
+   מתחם מורים
+   נוסטלגיה בצה”ל
+   ספורט
+   ספרות נוסטלגית
+   עבודה ומלאכה
+   פוליטיקה ובחירות
+   רדיו נוסטלגיה
+   רכב ותחבורה
+   רשת חברתית
+   שונות
+   שירותי גולש
+   שפה עברית
+   תיאטרון עברי
+   תקשורת מדיה ופרסום

האתר מוקדש לזכרו של
 יוסי פשרמן (פשי) ז"ל
2003 – 1954

מעל ל - 1100
סרטוני וידאו נוסטלגיים
בארכיון הוידאו שבאתר

יום העצמאות ה-7
 

הצוללת דקר
 

תל אביב הקטנה
 
 



נוסטלגיה בקיבוץ

מסריט תורן
שתף 

בכל קיבוץ היו בדרך כלל 4 - 5 מומחים להפעלת מכונת הקולנוע של הקיבוץ ה"ויקטור" (R.C.A  VICTOR), הבריטית המפורסמת. בכל שבוע היה אחד מהמורשים הללו תורן הקרנה, והוא שתיפעל את הפלא הטכנולוגי  - השחיל את הפילם בין עשרות הגלילים של המכונה, הפעיל את המנוע ואת נורת ההקרנה, החליף גלגל שהסתיים בגלגל הבא, וכו'.

 

המטלות המסובכות ביותר של המסריט התורן, היו לא להירדם ובעיקר לא להיעלם מהשטח בזמן ההקרנה (שני הדברים קרו, כמובן, כמעט בכל סרט?), זאת כדי שיוכל להגיב ולתקן מיידית כל תקלה: קרע בסרט, יציאת הסרט מהמסלול ו'נזילתו" לערימה מרשרשת בעליזות למרגלות ה"ויקטור", היתקעות הסרט והתפשטות בועות חומות - שחורות על המסך כעבור שתיים - שלוש שניות, כשהפילם מתחיל להישרף מול מנורת ההקרנה הלוהטת, השתתקות השחקנים והמוזיקה באמצע הסצינה (פס קול דפוק), הקרנת הגלגל הלא נכון, תגובה שגויה לקריאות חדי העין שבקהל
("אין פוקוס? א י ן   פ ו ק ו ס !!")
  ועוד תקלות למכביר.

 

שותפו לאורך כל הערב של המסריט התורן, היה המתרגם התורן, שהפעיל את "האחות התאומה" של מכונת הקולנוע, שניצבה לידה - מכונת התרגום.

 

 

"...בסך הכל היה לנו כאן עניין עם חבר, שמשחר ילדותו חלם לעסוק בקולנוע כשיהיה גדול. והנה סוף-סוף הגיע היום המיוחל, והוא ניצב לצד המכונה המסובבת שני גלגלים וזורקת קרן-אור צבעונית שהופכת, בהיתקלה במסך הלבן, לעולם מופלא של צבעים ומאורעות מעולמות רחוקים... ואז, לפתע, נשברו ההרמוניה והקסם, ומהחושך בקעה קריאה - "מאניאק, מה עם הפוקוס?" ולאחר מכן עלה קול עבה מתוך חדר האוכל החשוך והתלונן - "אידיוט, אתה לא שומע שהקול לא עובד?"..."
מוריד הגשם / דודו פלמה, כפר הנשיא - מתוך הספר "כותבים קיבוץ"




מפעל האירוח
שתף 

זה היה שמו של שבוע שבו התארחו ילדי כיתה ו' מקיבוץ אחד אצל ילדי הכיתה המקבילה בקיבוץ אחר, בדרך כלל מרוחק מאוד.

הרעיון היה זהה לזה שעמד בבסיסו של השלה"ב - הכרות ו'פתיחת לבבות' הדדית, אלא שהפעם בין ילדי הקיבוצים השונים. השיטה הייתה של לימודים משותפים ופעילויות חברתיות במשך כל השבוע, אירוח בחדרי ההורים של הילדים המקומיים על בסיס רשימה שהוכנה מראש, שנת לילה בבית הילדים (כמיטב המסורת של הלינה המשותפת) וכו'.

ייתכן שהיו מקרים מוצלחים של הפרוייקט החינוכי הזה, אך ידועים גם מקרים רבים של כשלון ואכזבה רבתי - בדרך כלל בגלל אותה גאוות יחידה מופרזת-מפורסמת של ה'קבוצה', אותה חבורה אקסלוסיבית וסגורה שאינה פתוחה לקבל מישהו זר.

מקרה לדוגמה (שנות ה- 60): חבורה של חניכי עין החורש באה להתארח ברמת השופט ומצאה את הקבוצה המקומית מתווכחת בלהט עם מחנכיה ומסרבת בתוקף לארח את ה'זרים'. בסופו של דבר נשארו האורחים לישון במשך השבוע בבית הילדים והשאירו אחריהם בטעות(?) עם נסיעתם, יומן שבו כתבו את דעתם ה'לא מחמיאה', בלשון המעטה, על ילדי רמת השופט וקיבוצם. הפרשה התפוצצה שבועיים מאוחר יותר, כשמחנך הקבוצה הצפונית 'התנפל' בחימה שפוכה על מחנכת ילדי עין החורש במהלך כנס מחנכים תנועתי וזו לא טמנה את לשונה בצלחת והשיבה לו מנה מפולפלת משלה (כלומר, 'נתנה לו על הראש') והמהומה, כך אומרים העדים לאירוע, הייתה עד לב השמיים החינוכיים...




מצלמים לך
שתף 

בניגוד לתחתוני ה"טנגה" הגבריים המקובלים היום, בשנות ה- 50 וה- 60 סיפקה האופנה הקיבוצית ללקוחותיה תחתוני כותנה 'נפנפים', כלומר תחתונים מרווחים וגדולי מידה במיוחד. בקיץ כשהחבר'ה ישבו על הדשא במכנסיים קצרים, תמיד נמצא מישהו שתחתוניו היו רופפים במידה שהספיקה לאשכיו לחמוק טיפה מהמסגרת ולהתגלות בחלקם לנוכחים, ואז היה משמיע אחד מהחבורה לחישה (במקרה הטוב) או קריאת צהלה רמה (במקרה הרע): "מצלמים לך!", והמסכן הנבוך וסמוק הפנים היה מסדר בבהילות את ה'אביזרים' במקומם...




מקהלה
שתף 

החברה הקיבוצית, ככלל, נחשבת - ובצדק - כמי שתרמה תרומה מרכזית וייחודית לתרבות היהודית (החילונית), המתחדשת בארץ הקודש, ישראל. תחום החגים - פסח, שבועות, ט"ו בשבט ועוד - הוא, אולי, העשיר ביותר בהקשר לכך, ובתוך תחום זה בולטת ביותר ככלי תרבותי, היא המקהלה הקיבוצית.

בכל קיבוץ 'נחשב' הייתה קיימת מקהלת חובבים גדולה (לעתים עד כדי בעיית מקום על במת ההופעה!) שהייתה מתכנסת לחזרות אינטנסיביות לקראת כל חג או אירוע תרבותי גדול - בהרבה מקרים גם בסיוע תזמורת של נגנים מבני/ות הקיבוץ - ומופיעה חגיגית, בקול גדול, בפני הקהל המקומי האוהד ואורחיו.

מקהלות שרמתן המוזיקלית הייתה גבוהה - המקהלה של המעפיל בניצוחו של שאול (שולק) גולדווסר, המקהלה של קיבוץ עברון בניצוחו של ארמנד בר-גיא,  המקהלה של קבוצת כנרת בניצוחו של יקותיאל שור, מקהלת עין דור ועוד מקהלות רבות - אף השתתפו בכנס מקהלות פנים-קיבוצי אחת לשנה-שנתיים ואפילו ב"זמריה", תחרות הזמר היהודית-ציונית שהייתה נהוגה בשנות הנוסטלגיה בדומה למקבילתה הספורטיבית, ה"מכביה".


מי שתרם רבות לביסוס 'שירת היחד' בתנועות הקיבוציות (רכז מדור המוזיקה של ההסתדרות במשך עשרות שנים) ואחד ממייסדי מסורת הזמריות, הוא המוזיקאי והמנצח הנרי קלאוזנר מקיבוץ יקום. קלאוזנר גם הקים את מקהלת חברות הנוער - בשנת 1952, באשקלון - והיה מנהלה ומנצחה במשך 35 שנה רצופות. מוזיקאי מרכזי נוסף בתחום שירת המקהלה, שותפו לדרך של קלאוזנר, היה המלחין ניסים ניסימוב מקיבוץ מעברות.

הרפרטואר של המקהלה הקיבוצית, אגב, היה מאוד מגוון וכלל מוזיקה קלאסית, מוזיקת עולם (שירים מארצות ניכר), מוזיקה ישראלית ואפילו קטעי מקור מקומיים (שנכתבו, לרוב, בידי מנצחי המקהלה).

כיום, פרט ל'גבעטרון' המקצועית ורבת המוניטין, לא נשארו בתנועה הקיבוצית מקהלות גדולות. מי שפוצח בזמר בפני הקהל הקיבוצי בערב תרבות או בחג, הם חבורות זמר של 6-5 וב'מקרים קשים'  12-15 חובבי שירה.


 




מקהלה מדברת
שתף 

מקהלת ילדים או נוער - לא פחות חשובה אפילו מהמקהלה הקונבנציונאלית. המקהלה המדברת הופיעה כמעט כל ליל-שבת (בקיבוצים רבים קוראים לזה עדיין 'ערב שישי' או אפילו 'יום שישי בערב'...) בקיבוץ/במוסד של שנות הנוסטלגיה המוקדמות.

כחלק מתוכנית הערב - שגם נקראה 'קבלת שבת' - הייתה המקהלה המדברת מדקלמת קטעים נבחרים מהתנ"ך וקטעי ספרות ושירה חלוציים ("הך פטיש עלה וצנח / כבישי בטון בחול נמתח / עורי שממה דינך נחתך / אנו באים לכבוש אותך!" או "ביצה מושכה ליד ההר / מבאשת כל אשר הושג עד כה / זה הסירחון אם יבואר / כביר הכיבושים יושג בכה" וגם "ויעבירני ה' על הבקעה והנה היא מלאה עצמות ?" ועוד ועוד ועוד). בקיבוצים בעלי תודעה וחזון סוציאליסטיים במיוחד (רוב הקיבוצים בתקופה זו...), נכללו ברפרטואר החברתי-מעמדי גם הגיגים של מנהיגים חשובים ואפילו מקאמות שהתפרסמו ב"דבר" או "על המשמר" (תנצב"ה).

למקהלה המדברת היו ארבעה מאפיינים בולטים:

*בדרך כלל דקלום בקול חלוש ובלתי ניתן להבנה, שרק לפעמים - הודות לילדים או ילדות בעלי נוכחות בימתית מוצקה - הפך לדקלום ברור יותר של ההגיגים, השירה והמקאמות הנ"ל.

*ריבוי מקצבים (כל ילד/ת מקהלה מדקלם/ת בקצב אחר...)

*תופעת שיכחה זמנית של 'הקטע הבא' ע"י אחד או יותר ממשתתפיה.

*פרצי צחוק ממושכים באמצע הדקלום (בדרך כלל אחרי רגעי השיכחה, אבל גם בלי קשר...).




מקהלת כיס
שתף 

למקהלה הגדולה בשנות הנוסטלגיה, בנוסף למימד התרבותי-חברתי המרשים והחשוב שהיא הוסיפה בחגי הקיבוץ ה'גדולים' - חג המשק, פסח, ראש השנה - היו גם חסרונות: סירבול רב, מורכבות הפקה (במיוחד אם גם תזמורת הייתה משולבת בהופעתה), צורך בחזרות רבות במשך שבועות רבים וגם התמעטות הדרגתית עם השנים של המוכנים להשתתף בה.
כל אלה, כמו גם הצורך בהעשרה מוזיקלית בחגים ה'קטנים' או בערב תרבות גדול, יצרו בתרבות הקיבוצית את מקהלת הכיס.
בניגוד לחבורת זמר, שחבריה קבועים וכך גם התכנסויותיה, הייתה מקהלת הכיס חבורה חד-פעמית של 6 - 10 חברים וחברות אוהבי שיר, שתוך שבוע-שבועיים היו מכינים מספר שירים לערב התרבות המקומי הקרוב.




מקלחת משותפת
שתף 

אחד מעמודי התווך ומאבני היסוד של החינוך המיני הקיבוצי המפוארים והמרגשים (מסיבות מובנות) של הקיבוץ הישן, היה המקלחת הציבורית המשותפת שהתקיימה עוד שנים רבות לאחר שהורי הילדים עצמם ויתרו עליה.

בראשיתה, בחלק מהקיבוצים, הייתה המקלחת משותפת באמת, כפשוטו - בחורי ובחורות הקיבוץ התקלחו ביחד, ללא בושה, ויש אומרים שאף סיבנו אחד לשניה את הגב ולהיפך!

מניחי היסודות לחינוך המיני בקיבוץ - שמואל גולן (משמר העמק) צבי זהר ואחרים - האמינו שבני נוער שמתקלחים יחד, מצליחים ע"י הסובלימציה להימנע מריגוש מיני. שלמה יצחקי (עברון) כתב שבני הנוער השתדלו לא להביט אחד על גופה של השניה, אלא להסתכל אחד בעיני השני.
ככלל, היה ניסיון למנוע מהחניכים לקיים יחסי מין עד גיל 18. המלצת מוסדות החינוך התנועתיים הייתה על ידידות וחברות, שלא יפגעו ביחד של הקבוצה


בשנות ה- 50, אולי עם ריבוי הזוגות הנשואים והחשש מהשפעת הרחצה המשותפת על יציבות קשר הנישואין, כבר הופרדה המקלחת הציבורית לשני אגפים: אגף הנשים ואגף הגברים.

מבנה המקלחת היה עשוי משלד של לוחות עץ וקירותיו מפח, וכך גם הייתה בנויה המחיצה שבין מקלחת הנשים ומקלחת הגברים. אין פלא איפוא שמהר מאוד הפכה מחיצת הפח המפרידה ל'מסננת' - כלומר, מלאה בחורי הצצה!
על השאלה מי קדח את החורים בכל קיבוץ ומי הציץ יותר (בחורים לבחורות או בחורות לבחורים), לא נערך עד היום מחקר רציני.

רבים מבין ילדי הקיבוץ - שהציצו כמובן גם הם - חוו באמצעות המקלחת המשותפת את סודותיו המרתקים של  גוף האדם, ורכשו מושגי יסוד לקראת השלבים הבאים בחינוכם המיני. ..

 

זכרונות:
"...כבר אחר הצהריים הגיעה אל כולם השמועה, כיצד נכנסה אנה למקלחת הציבורית ונאלמה. גם בימים הבאים, לא תימ?צ?א אפילו בחורה אחת שתפגוש אותה במקלחת, לא תרגיש כיצד היא עוצרת נשימתה, כשהריח מכה בנחיריה, לא תראה אותה מהלכת בהיסוס, עירומה, בכפכפי עץ על ריצפת הבטון הרטובה, לא תראה כיצד היא מנגבת את השלבים של ספסל העץ ומתמרנת להתלבש מבלי להרטיב ולקמט את בגדיה. לא תימצא אף בחורה שתראה אותה עומדת מול הראי המקולף והסדוק...".

אנה
 נחמה ניר, פלמחים - מתוך הספר "כותבים קיבוץ"




מרכז
שתף 

הכינוי הקיבוצי למנהל, מילה לא מקובלת בהווי הסוציאליסטי שהתייחס באופן שוויוני לכל עבודה ומשימה. לכן למנהל המשק קראו מ?ר?כ??ז משק וכך גם למנהלי / רכזי הרפת, הגד"ש ושאר ענפי המשק.




משפחה מאמצת
שתף 

שנות הנוסטלגיה בקיבוצים היו שנים של התנדבות, עזרה לזולת והטיית כתף (ולב...) למען הכלל והפרט כאחת. למושג "משפחה מאמצת" היו לפיכך כמה מובנים: משפחה מאמצת של חניכי חברת הנוער, משפחה מאמצת של נקלטים חדשים בקיבוץ (בודדים/ות ומשפחות), משפחה מאמצת של אסירים בשיקום, משפחה מאמצת של ילדי חוץ, משפחה מאמצת של עולים חדשים במסגרת קליטה ראשונית בארץ, משפחה מאמצת של חיילים בודדים ועוד.

המשפחה המאמצת, בנוסף להרגשת בית ושייכות שהתנדבה והשתדלה לתת, הייתה יחידת הקשר שבין "המאומץ/ת" לבין מוסדות הקיבוץ ולוותה-סייעה בהסתגלות למקום החדש ולאורחות החיים המיוחדים - המוזרים/משונים להפליא בעיני ה"מאומצים" - של קהילה קטנה, שיתופית ושוויונית.

מאז שנות ה- 90, ועוד יותר בעידן הקיבוץ החדש-מתחדש, נראה שיש נטייה כללית לטיפול ממסדי בעיקרו (מזכירות, ועדות) במקרים של מצטרפים חדשים לקיבוץ, ופחות "ידיים מחבקות" בדמותה של המשפחה המאמצת של פעם.




מתנדבים
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בקרו בעמוד הפייסבוק של אתר נוסטלגיה אונליין 




מתפרה
שתף 

המתפרה - שירות חשוב לחברים ולילדים ב'קיבוץ של פעם', שסיפק לכולם לבוש בסיסי.
ברבים מהקיבוצים הייתה גם מתפרה סלונית בנוסף, לתפירה מקצועית-אופנתית של שמלות מהודרות לחתונה, בגדים ייצוגיים לשמחות ולערבי שבת (ארוחת ערב שבת בחדר האוכל, נחשבה פעם כאירוע חשוב ומכובד, בעצם, אולי גם כיום) ועוד.

במתפרה עבדו אותן נשים שרכשו את המקצוע בארצות מוצאן, לפני העלייה ארצה (בהמשך יצאו גם חברות צעירות יותר לקורסים בארץ), והן שתפרו בגדי עבודה לחברים ובגדי בוקר לילדים, שמלות לסוגיהן, וילונות, מפות שולחן ואפילו חזיות (בשנות ה- 50 וה- 60), שכן בכל קיבוץ הייתה בשנות הנוסטלגיה דמות מלבישה מרכזית, תרתי-משמע, הרי היא תופרת החזיות. אז לא היה באפשרות הקיבוץ ו/או חברותיו לקנות חזיות מוכנות, ותופרת החזיות היה תפקיד ממדרגה ראשונה. התופרת הנ"ל הייתה מצוידת בעיני נץ, והייתה עוקבת אחרי הבנות החל מכיתה ה'. בת "שצמחו לה", הייתה מוזמנת אחר כבוד לחדר תפירת החזיות ולאחר מדידות מתישות הייתה מקבלת את החזייה הראשונה ומיד כותבת זאת ביומן שלה (לשמחת הבנים, שקראו ביומן בקביעות ובאדיקות).

את בגדי השבת קנתה רכזת הקניות של המתפרה ב"אתא" ובמחסן הקיבוצים בתל אביב.

'מבחן דרכים', אם היה נערך לאותם פריטי קונפקציה שנתפרו בקיבוץ של אז, היה, מן הסתם, מסכם כך את הקטגוריות השונות:

  • מקצועיות:  טובה עד מעולה.
  • יחס, רצון ואכפתיות: הכי טוב שאפשר (בדרך כלל).
  • חומרים: הפשוטים ביותר (טוב, הרי לבוש קיבוצי צריך להיות צנוע, וחוץ מזה, המצב הכספי של הקיבוץ קשה כרגע!).
  • מחיר:  זיל הזול.
  • אופנתיות:  ממש לא.
  • קולקטיביות (מלבוש זהה לקליינטים/ות רבים/ות):  כמעט מושלמת.

כיום, כמובן, כל קיבוצניק/ית קונה באופן אישי את כל המלתחה במיטב החנויות ובתי האופנה שבעיר -  וטוב שכך, אפילו שהמחירים בשמים.




מתפרת ילדים
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.




מתרגם תורן
שתף 

המתרגם התורן היה זה שהפעיל את מכונת התרגום של הסרט השבועי בקיבוץ, בעידן שלפני מהפכת ה'תרגום בגוף הסרט'.

בדומה ל"ויקטור" - מכונת ההקרנה של הסרט עצמו  שתופעלה על ידי המסריט התורן - מכונת התרגום הייתה מקרנה (אבל פשוטה), שהופעלה גם היא ע"י מספר תורני תרגום. המיומנות של אלה לא הייתה טכנית אלא לשונית - הם נחשבו כבקיאים וכשולטים בשפת האם של השחקנים שבסרט, בד"כ אנגלית.

על גבי סרט צלולואיד צהבהב - שקוף היה כתוב בכתב יד התרגום לסרט, שהוקרן במכונת התרגום ונראה לצד תמונת הסרט הגדולה (התרגומים, ראוי לציין, נעשו רובם ככולם - כך על פי הקרדיט - בידי מתורגמן מקצועי וידוע בשמו הלא שיגרתי: "ירושלים סגל תל - אביב"). המתרגם התורן היה אמור לסובב בידו ידית קטנה  -  ובאמצעותה את פילם התרגום המסתובב על צירו - וזאת בקצב המתאים לנאמר על המסך.

קהל הצופים, יותר מאשר בסרט עצמו, היה תמיד שותף מלא למלאכת התרגום ומדי כמה דקות נשמעו זעקותיו כלפי המתרגם התורן: "נו, אליעזר -  נרדמת? יותר מהר!" (כשהתרגום הראה את הדיאלוג שכבר נאמר לפני שתי דקות), "רגע, חכה רגע? אידיוט!" (כשהתרגום השיג את המציאות שעל המסך) או "יא-אללה! אי-אפשר להבין כלום מהבלאגן הזה? שמישהו יחליף אותו!!" (כשהמתרגם איבד לחלוטין את הקשר עם המסך והתרגום "רץ" אחורה וקדימה בתזזית, בניסיון אבוד להיצמד לעלילת הסרט).

וכך, עד שהופיעו סוף - סוף סרטי ה - 35 מ"מ עם התרגום המובנה בפילם, חוו חברי קיבוץ רבים את נפלאות התרגום הנפרד, כמו - לדוגמה - סצינה שבה ג'ון ויין האגדי מחבק את אהובתו בקרחת יער שלווה, בשעה שהתרגום לצד התמונה מבשר בהתרגשות ש"האינדיאנים תוקפים אותנו מכל הכיוונים!", ואילו כעבור שני רגעים, כאשר האינדיאנים באמת תוקפים, הכיתוב המלווה מרגיע את הצופים ב"כמה יפה ושקט פה?".

 




נגריה
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.




נדיב, דפנה
שתף 

 

 

סוגי סיגריות קיבוציות בלי פילטר.




נובלס
שתף 

הסיגריה הפופולרית ביותר בהתיישבות העובדת.
עוזבי הקיבוצים בשנות ה 70 – 90 לקחו עימם את ה"נובלס" שהיתה לסימן היכר ל"מוצאם".




נוסע לרחובות
שתף 

כשכיסי מכנסיים קצרים של ילד הציצו מתחת לשולי המכנס, אמרו עליו שהוא 'נוסע לרחובות'.
ניסיון קלוש להסביר את המונח המוזר: קצות הכיסים נראו כמו כרטיס אוטובוס לרחובות.
בקיבוצים מסוימים, אגב, היה המונח תקף גם לגבי ביצבוצם של תחתוני הילד (או הילדה) מחוץ למעטפת המכנסיים.

גירסה אחרת למושג, טוענת שמקורו בעובדה שרחובות הייתה הישוב היהודי הגדול הדרומי ביותר (בזמנים שהמושג הומצא), כלומר, כאשר מסתכלים במפה הוא נמצא למטה - הכיוון שאליו יורדים הכיסים המבצבצים מהמכנסיים...

עד כמה שיישמע מוזר, יש אפילו טענה, שמקורה בירושלים, שהמושג אינו קשור כלל במכנסיים קיבוציים קצרים!
על פי גירסה זו, נהגו נשות העיר בתקופת הנוסטלגיה ללבוש מעין תחתונית (קומבניזון) מתחת לשמלה או לחצאית - כדי שהשמלה לא תידבק לרגליים ולא 'תטפס' למעלה - וכתחתונית זו הייתה ארוכה מדי ו'הציצה' מלמטה, הייתה הלובשת זוכה להתייחסות המתאימה מפי חברותיה ("תראי, תראי את מלכה... היא שוב נוסעת לרחובות!").

(באדיבות האתר "סיפורי גבעת ברנר")




נופש רווקים
שתף 

התנועות הקיבוציות, מאז ומתמיד, דאגו שבניהם ובנותיהן יקבלו את המיטב שביכולתן (של התנועות) לספק. חלק ממיטב זה, היה המאמץ המוסדי 'לסדר' את רווקי ורווקות הקיבוץ, כלומר להביאם לחופה וקידושין.
בנוסף למנהג ולמוסד השדכנות המקובל - לכל קיבוץ הייתה שדכנית רשמית ובכל מימסד תנועתי פעלה 'מחלקת יחידים' - היו נערכים 2-3 מפגשי נופש בקיץ, כל מחזור של מספר ימים, בבית מלון בנתניה שהיה בבעלות 'הקיבוץ הארצי' וכונה "מלון הקיבוצים" (המלון נמכר בשנות ה- 80). נופשי רווקים כאלה נערכו בהמשך גם במקומות נוספים, כמו גבעת חביבה ומלון "עדן" בנהריה.

ביטוי קיבוצי שנקשר לנופשי הרווקים היה 'בגדי צייד' - מיטב המחלצות, המהודרות והמרשימות ביותר, שלקח/ה כל רווק/ה כדי לעזור לקשר המיוחל להתחיל סוף-סוף, למען השם?
אומנם לפעמים היו הצלחות, ספורות, של זוגות שיצאו חבוקים משערי מקום הנופש בסופו של מחזור, אך מה שייחד את המפגשים הללו בדרך כלל - למרבה הצער של המארגנים והמשתתפים כאחת - הייתה היציאה רבת ההתרגשות והציפייה בדרך ה'הלוך' לנופש, והרגשת הדכדוך ועוגמת הנפש (לפעמים אפילו לב שבור?) בדרך ה'חזור', הביתה.




נושא כלים
שתף 

פטנט עולמי (שלושה סירים נישאים ביד אחת!) שאיפשר לחברי הקיבוץ להביא הביתה אוכל מחדר האוכל, אם לחולה שבבית - אחד מבני הזוג - או סתם כדי שיהיה מקרר מלא מבלי לטרוח הרבה.

המתקן המופלא זכה בקיבוצים שונים לכינויים שונים, כמו 'נושא כלים' (המעפיל), 'מערכת' (עברון), 'מנשקה' (עין החורש, גן שמואל), 'קונפייטר' (חולתה), 'מחוטל' (רמת הכובש) ועוד.

שמות נוספים בקיבוצים לנושא הכלים היו 'סיר הסירים' או 'סיר המעלות'.

בחלוף השנים גם הוחלף האלומיניום הקלאסי של הנושא בחומר פלסטי, ואף פותח דגם 'קינג-סייז' עבור משפחות גדולות במיוחד ו/או בעלות תיאבון מיוחד... 




נושא לימוד
שתף 

הנושא הלימודי - ובשמו המקוצר והמקובל 'נושא' ("איזה נושא אתם לומדים עכשיו?") - היה, למעשה, שיטת לימוד ייחודית בבית הספר היסודי ב'קיבוץ של פעם'. לאורך שנת הלימודים, מדי פרקי זמן קצובים, נלמד כל פעם נושא מרכזי אחר: "אפריקה", "המעון", "הדבורה והפרח", "משבט לעם", "חיפה והכרמל" ונושאים רבים נוספים. עיקר הכיף היה להכין את עטיפת מחברת הנושא (העטיפות המוכנות-מתוחכמות של היום לא היו אז בנמצא...), מלאכה שהושקעו בה יצירתיות מופלאה ושעות גזירה/ציור/הדבקה רבות. כמובן שהכי נחשב והכי מוצלח היה הנושא "קיבוצנו", נושא שבו הלוקאל-פטריוטיזם האופייני לכל קיבוצניק (בעיקר לצעירי המקום) ממריא תמיד לגבהים מרשימים...

 

 

 


חשוב להוסיף שתחומי השכלה כלליים כמו לשון, חשבון, גיאוגרפיה ושאר תחומי בסיס, נלמדו במסגרת הנושא ובהקשר אליו ועל פי גישה זו גם ניתנו שיעורי הבית. "רשום בטבלה את צורת העבר, ההווה והעתיד של 1. אני מקים אוהל 2. אני בונה בית..." או "דבורה עפה מהכוורת 50 מ' אל פרח בגינה, אחר כך אל פרח בגינה אחרת שהייתה במרחק 20 מ' מהכוורת, שוב לגינה הראשונה ובחזרה לכוורת. כמה מטרים בסך הכל עפה הדבורה?..." ואפילו "הכינו טבלה משותפת ובה שמות ההורים של ילדי הקבוצה, וליד כל שם כתבו את שם הארץ שממנה עלו לישראל...".









 
הצטרפו אלינו גם בפייסבוק
עדכונים - בלוגים - אירועים - אלבומי תמונות - סרטונים נדירים


שלח דף זה לחבר תגובות, הערות, והוספת מידע, מושגים ונושאים למנוי חינם על מגזין הנוסטלגיה"כובע טמבל" הוסף למועדפים



כל הזכויות שמורות © לאתר נוסטלגיה אונליין ו/או לבעלי התכנים, הדימויים והתצלומים.