חיפוש:   בכל האתר  בשמות הערכים  בקרדיטים     חפש  |  חיפוש תמונות בנושא:   חפש
   מפת האתר  |   כרגע באתר: 177 מבקרים   |  כניסה לדף האישי    
עורך: דייויד סלע
דבר העורך כתבו לעורך
| עמוד הבית | מי אנחנו | מרכז מידע לגולש | על נוסטלגיה ורטרו | קרדיטים | צרו קשר | גולשים כותבים
 

+   אביזרים וחפצים
+   אוספים ותחביבים
+   אז - וכעת
+   אירועים ושנים
+   ארכיון האישים
+   ארכיון הוידאו
+   ארכיון הישראליאנה
+   ארכיון הכרזות
+   ארכיון המצגות
+   ארכיון הקול
+   אתרי נוסטלגיה
+   בידור ופנאי
+   בקיבוץ
+   בריאות, טיפוח וניקיון
+   בשכונה
+   בתים ומבנים מספרים
+   גלויות בולים וסמלים
+   דירה ובניין
+   היום בהיסטוריה
+   המקום בו גרנו
+   העפלה ועליות לא”י
+   חג ומועד
+   טלוויזיה ורדיו
+   ילדות נשכחת
+   לבוש אופנה והנעלה
+   מוזיקה שיר וזמר
+   מזון ומשקה
+   משחקים וצעצועים
+   מתחם מורים
+   נוסטלגיה בצה”ל
+   ספורט
+   ספרות נוסטלגית
+   עבודה ומלאכה
+   פוליטיקה ובחירות
+   רדיו נוסטלגיה
+   רכב ותחבורה
+   רשת חברתית
+   שונות
+   שירותי גולש
+   שפה עברית
+   תיאטרון עברי
+   תקשורת מדיה ופרסום

האתר מוקדש לזכרו של
 יוסי פשרמן (פשי) ז"ל
2003 – 1954

מעל ל - 1100
סרטוני וידאו נוסטלגיים
בארכיון הוידאו שבאתר

יום העצמאות ה-7
 

הצוללת דקר
 

תל אביב הקטנה
 
 

פורטל: בקיבוץ



נוסטלגיה בקיבוץ

נסיעה לחוצלארץהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

הוותק - מספר שנות החברות בקיבוץ - הוא אולי הנכס החשוב ביותר של חבר/ת קיבוץ, כמרכיב מרכזי של הקניית זכויות רבות, גם בהווה וגם בעבר. על פי הוותק חילק ה'קיבוץ של פעם' לחבריו מוצרי מותרות - כמו מקררים וטלוויזיות - ואף חוויות מותרות כמו נסיעה מעבר לים!

ההמתנה בתור לנסיעה הייתה ארוכה להחריד (בין 10 ל- 15 שנה), לעתים קרובות מתסכלת ומרגיזה ביותר (בגלל נסיעות 'עוקפות' של בעלי אמצעים או אנשי המפעל המקומי), אך הנסיעה עצמה, בדרך כלל, הייתה מלאת הנאה וחוויות לרוב. משך הטיול היה 3-4 שבועות והיעדים המועדפים היו לונדון, פריס ורומא ולפעמים גם ציריך או ז'נווה. מאחר וקווי התעופה בזמנים ההם לא היו זמינים ונוחים כפי שהם כיום (כלומר, אם אין שביתה), העדיפו רבים מהנוסעים - גם כדי לחסוך בהוצאות - את ההפלגה באוניה דרך נמל חיפה.

ראוי להזכיר שגם קושי גדול, לבלי נשוא כמעט, עד כדי הגדרתו כ'טראומה' - מבחינתו של התייר הקיבוצי - היה כרוך באותו טיול לחוצלארץ של הימים ההם: הזמנת המתנות של קרובי המשפחה והחברים בקיבוץ ("אין להשיג את זה בכל הארץ!" וגם "כאן זה פשוט עולה הון תועפות!" היו משפטי שכנוע שכיחים של המזמינים). 

ימים רבים לפני הנסיעה כבר נאלצו הנוסעים המיועדים למלא את פנקס ההזמנות ברשימת קניות שלא הייתה מביישת חנות כל-בו בינונית: בקבוק "שנאפס" משובח לדוד הייקה, כסיות עור גדי לדודה, טרנזיסטור קטן לידיד, בקבוקון "שאנל 5" לאחות, סיגריות "קנט" לשכן, אולר שוויצרי לילד של השכנה ועוד ועוד ועוד!

כל מי שנסע איפוא לארצות הניכר באותם ימים, היה צריך לקחת בחשבון מספר ימי חיפוש מתנות במסגרת המסע, מה שקילקל   ת מ י ד  חלק ממצב הרוח הטוב ולפעמים אפילו את חווית הנסיעה כולה!




נקודה ועודהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

נקודה/מחנה/משק/חצר = כל המושגים הללו הינם הגדרה פנימית של חברי הקיבוץ למקום שבו הם חיים.

הכינוי הייחודי הראשון לקיבוץ, שהיה מקובל בלשונם-שפתם של הקיבוצניקים של פעם, מראשית הקיבוץ עד סוף שנות ה- 50, היה 'נקודה'. מושג זה - גם 'נקודת יישוב' - מקורו בתפיסה החלוצית-ציונית-בטחונית של ההתיישבות, ומשפט ברכה אופייני ביום העלייה לקרקע היה: "...חברים וחברות - היום הקימונו נקודת יישוב חדשה בארץ ישראל, נקודה נוספת על מפת ההתיישבות בדרך לכיבוש המולדת, פיתוחה וביצור בטחונה... אשרינו שזכינו!..."

המושג 'מחנה' (לבטא כמו "מחנה את האוטו") היה בשימוש אנשי הקיבוצים בשנות ה- 50 ואפילו בשנות ה- 60 בקיבוצים 'אדוקים', בעיקר קיבוצי השומר הצעיר.

גם מקורה של הגדרה עצמית זו הוא בראשית ההתיישבות, בתקופה שהקיבוץ אכן נראה והתנהל כמחנה נוער, הן בשל גילם הצעיר ואורחות חייהם הפרועים משהו של החלוצים והחלוצות (בעיקר בתחום הסקסואלי...), והן בשל מבני המגורים במקום - אוהלים וצריפים. בשנות הנוסטלגיה נשמע הביטוי בעיקר בשיחות הקיבוץ ("..חברים! המחנה שלנו נעשה הפקר! השומרים מבלים חצי לילה בזלילה, הגדרות פרוצות לכל ארחי פרחי... עד מתי?!!...").

ביטוי מקביל - שנבע מהתייחסות כלכלית-משקיסטית יותר - היה ה'משק', ובו השתמשו החברים בהקשרים של פרנסה, בעיקר לצורך הצהרות/אזהרות של מזכירות הקיבוץ ("...חברים, השנה ירוויח/יפסיד המשק 200,000 לירות אם נתגייס/לא נתגייס כולנו, שכם אחד, לקטיף הבננות!...") וגם כדי לציין את יום ההולדת (יום העלייה על הקרקע) של המקום - חג המשק.

ביטוי נוסף ששימש לתיאור הקיבוץ, בעיקר לגבי תחום המגורים ומבני הציבור, היה 'חצר'. לביטוי זה היו הקשרים חברתיים בעיקר, ונעשה בו שימוש רב בשיחות עובדות הקומונה, בתי הילדים והמטבח ("...מדברים בחצר ששפרה וגיורא עוזבים בקרוב..." או "תגידו, מי זה הבחורצ'יק השחרחר שמסתובב בחצר בשבוע האחרון?" - "זה החבר החדש של ציפקה. זאתי מחליפה חברים כמו גרביים...").




נקיון יסודיהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

כל יום שישי - תחת עינן הפקוחה וידן העוזרת של המטפלות - היו ילדי הקיבוץ מנקים את בית הילדים שלהם ניקיון יסודי (בקיבוצים מסוימים נקרא המבצע "סדר גנראלי").
הניקיון כלל הרמת מזרונים, הזזת מיטות וניקוי פאנלים, ניקוי רשתות החלונות במברשת ואדני החלונות בסמרטוט רטוב, וכמובן שטיפה יסודית וניגוב ב"יבש". המהדרין גם ציחצחו נעליים בחורף וסנדלים בקיץ.

ידועים גם מקרים במספר קיבוצים, של הוצאת המיטות החוצה פעם בחודש, אל הדשא שלפני בית הילדים, לצורך אוורורם (ברוח הבוקר) וחיטויים (באור ובחום השמש) של המזרונים מפורענויות הלילה.

(באדיבות האתר "סיפורי גבעת ברנר")




סדרן עבודההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

כינויו של חבר בתפקיד ציבורי שנוא וכפוי טובה - סידור העבודה. הג'וב הנ"ל הוטל על חברי קיבוץ רבים (בודדים הצליחו להתחמק ממנו) למשך חצי שנה עד שנה, למרות ניסיונות השכנוע הנואשים של כל סדרן בתורו, ש"אני ממש לא מתאים לתפקיד".

תפקיד סידור העבודה לפני עידן הטלפון היה 'עונש' חמור וסיוט של ממש לחבר שנבחר למלאו, מאחר והאומלל (סדרן העבודה) היה צריך להתרוצץ על אופניו בכל רחבי המשק כדי לדבר עם האנשים ולפתור את הבעיות.
במהלך ובסיום תקופת הסידור - אם עדיין לא אושפז במחלקה פסיכיאטרית - היה הסדרן היוצא הופך לשנוא נפשם של רוב החברים ואילו הוא מצידו, היה נזקק להבראה של חודשיים כדי להיפטר מתופעות הלוואי של הסידור (טיק עצבני בעין שמאל, ורידי צוואר נפוחים, סימנים ראשונים להתקף לב ותיעוב עמוק של "כל החולירות והפרזיטים שמסתובבים בקיבוץ הזה?").

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 




סידור עבודההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

כיום יש לכל חבר קיבוץ מקום עבודה קבוע, בקיבוץ עצמו או מחוצה לו, שאליו הוא מגיע לעבוד (ברגל, באופניים, בקלנועית או ברכב צמוד) מדי יום. חברים רבים אף עוסקים במקצועות ספציפיים שאותם למדו במהלך חייהם.

ב'קיבוץ של פעם' היו הדברים שונים בתכלית: ציבור החברים היה בבחינת מאגר כללי של עובדים, וכל חבר וחברה שובצו לעבודות הקיבוץ ע"פ הצורך השבועי או אפילו היומי. על מלאכת השיבוץ היה אחראי סדרן העבודה, שהיה תולה על לוח המודעות את השיבוץ השבועי (שלחין, רפת, מטעים, חדר אוכל, נוי וכו') בתחילת השבוע.
ברבים מהקיבוצים הייתה גם סדרנית עבודה, שתפקידה היה לערוך את הסידור של מערכת החינוך. בהמשך השבוע היו הסדרנים מנסים לפתור את הפנצ'רים הרבים שיצרו החולים (האמיתיים או המדומים) ואלו שנסעו לטיול של שלושה ימים בגליל ושכחו להודיע  על כך.

בנוסף לעבודתם ביום, "זכו" חברי הקיבוץ לתרום לכלל הקולקטיב - מזמנם החופשי - שפע תורנויות וגיוסים. גם על הכנת הרשימות הללו ועל פתקי התורנות שחולקו לתא הדואר של כל חבר, היה מופקד סדרן העבודה. 




סילון.הרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

קופסת הסיגריות הכחולה שהיו מקבלים פעם בחודש.




סיקול אבניםהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

בראשית ימי הקיבוץ היה צורך להכשיר את הקרקע לבנייה ולחקלאות.

בקיבוץ הגלילי האדמה היתה משופעת בסלעים והיה צורך לפנותם, לכן היו מפוצצים חלקה עם חומר נפץ (אחרי שקראו בקרבת המקום לכולם להיזהר) ואז היו באות הנשים לסקל את האבנים.
הן היו עושות טרסות של אבנים שגם שימשו למניעת סחף בחורף.




סל פןהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

נוסף על אספקת המזון המימסדית - שלושת הארוחות היומיות-רשמיות והחלוקה השבועית - הייתה ב'קיבוץ של פעם' שיטת אספקה/איסוף פרטית של מצרכי מזון למיניהם, בעזרת סל גדל מידות במיוחד שהחברים (ובעיקר החברות) נשאו איתם תמיד בצאתם מהחדר. לתוך 'סל פן' זה הוכנס כל דבר ראוי למאכל שאפשר היה לשים עליו יד ברחבי הקיבוץ, בעיקר באיזור חדר האוכל, וגם בטיולים למטעי הפרי. למה 'סל פן'? הסל משום שזה סל, והפן משום התקווה הכמוסה "פן יהיה משהו שכדאי לקחת הביתה..."




סמל בוגריםהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

פיסגת דרכו של כל חניך בתנועת "השומר הצעיר", הייתה טקס הענקת סמל הבוגרים במפקד אש מרשים, בשנת הלימודים האחרונה (י"ב).
המטרה המרכזית, חשוב להדגיש, של כל פעולות התנועה בכיתות הגבוהות - בנוסף להקניית ערכים אנושיים וחברתיים נעלים כמו, לדוגמה: שמירה על הטוהר המיני (ע"פ הדיברה העשירית של "דיברות השומר") - הייתה חינוך להגשמה בקיבוץ, כלומר התחייבות לבחירה בחיי קיבוץ בעתיד.

לקראת הטקס היו נערכות שיחות כיתה נוקבות וחושפניות, בהן "נשפטו" החניכים בפניהם, אחד לאחת, בידי מחנכיהם וחבריהם לכיתה, לחסד (תלמיד טוב, תורם לחברה, חרוץ בעבודה - זכאי לקבל את הסמל) או לשבט (לא מכינה שיעורי בית, לא משתתפת בפעולות, מעשנת, מתלבשת בצורה פרובוקטיבית - לא זכאית לקבל).

יש לציין שהיו מקרים של מהפך בנושא גורלי זה - דהיינו, כאלה שלא נמצאו זכאים לשאת בגאון את סמל הבוגרים על חולצתם הכחולה, אך לאחר ערעור ובירור נוסף, בכל זאת אושר להם קבלתו. גם מקרים הפוכים - מעטים ככל הידוע - של שלילת הזכות לענוד את הסמל בגין התנהגות פרועה או מעשה שלילי ביותר, נרשמו בתולדות התנועה (לדוגמה, שלילת סמלי הבוגרים - למעשה, הסרתם מחולצות ה"פושעים" בפומבי, במסגרת מפקד שומרי - מגדעון ש., רפאל ב.ג. וראובן ו.,  שלושתם, עד היום, חברים נאמנים  בקיבוץ עברון).

 

זכרונות:

"...עשרת ימי התשובה ויום הדין באחריתם, הם כאין וכאפס מול חודש 'הבירורים' האישיים ל'סמל הבוגרים'. לאירועים ממין זה הייתה דינאמיקה של אובדן שליטה וחוש מידה, והם התקיימו תחת מעטה של 'בגרות ונכונות מתמדת לתיקון האדם'. את מקומן של הערבות החובטות והלמות אגרופים על חזות המתפללים בתפילת "אשמנו חטאנו", החליפו חרצובות הלשון, ומוח קודח של נערים מתבגרים בחיפוש נואש אחרי כל נקודת חובה שתיזקף לחובת 'הנאשם התורן' במעגל ה'בירורים'. בתהליך זה של היטהרות, עטנו איש על רעהו כגלדיאטורים...".

סמל בוגרים / רפי שפירא, עין שמר - מתוך הספר "כותבים קיבוץ"



תגובות:

את סמל הבוגרים לא פשוט היה לקבלו בשומר הצעיר לפני הגיבוש לגרעין. נדרשו קריטריונים לקבלתו והייתה ממש גאווה ללכת עם הסמל.

שלומית
mitash@walla.com




סנדלרייההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 


לקיבוצים רבים של שנות ה-50 וה-60  -  בגלל ריחוקם מהמרכזים העירוניים הגדולים של תל-אביב, חיפה, וירושלים  -  הייתה אוטונומיה רבה  בתחומי הקיום היומיומי (כלומר, ענפי ייצור שסיפקו את צרכי החברים): סנדלרייה, מאפייה, מתפרה, גן ירק, לול תרנגולות, רפת, פרדסים וכו'). העבודה המקצועית הייחודית - סנדלרות, תפירה, אפייה וכו' - נעשתה לרוב בידי חברים שרכשו מקצועות אלו עוד בחוצלארץ.

הסנדלרייה בקיבוץ הייתה מקום דחוס וצפוף, גדוש אצטבאות עם קופסאות קרטון ואימומי עץ ומתכת, מלא ריחות של עור ודבק ומכונות משונות - ובתוך כל אלה היו הסנדלרים (היו גם הרבה סנדלריות!) מתקנים את מנעלי החברים והחברות, מכינים-תופרים נעלי עבודה למבוגרים במשך כל השנה וסנדלים חדשים לילדי הקיבוץ לקראת פסח.

הסנדלרייה הייתה גם מקום מרתק ומופלא. אחת הפעולות הנועזות והווירטואוזיות של הסנדלר, לדוגמה, הייתה זו של מילוי פיו במסמרים קטנים וחדים להפליא ואז - אחד אחרי השני ובדייקנות שלא תיאמן - שליפתם ביריקה, נעיצתם בסוליית הנעל או הסנדל שבידיו והחדרתם באופן סופי לסולייה בשתיים-שלוש מכות פטיש מדוייקות.

'ילדי שמנת' חיוביים, שהתמזל מזלם לצפות במחזה כשבאו לסנדלרייה במסגרת טיול עם המטפלת או לצורך מדידת כף רגלם לקראת תפירת הסנדלים החדשים עבורם, היו מביטים בסנדלר הקוסם בעיניים נדהמות ומעריצות, בעוד שילדים פרועים ורעים - יש כאלה בכל מקום - היו מצפים בתקווה נסתרת לשינוי-היפוך מסלולם של המסמרונים הקטלניים, ולהתרחשות מה שנקרא כיום 'תאונת עבודה'!

עם השנים, כשדור בעלי המלאכה המקצועיים הללו הלך והזדקן בלא שיימצאו לו ממשיכים, ובעיקר עם עליית רמת החיים והתמורות בהרגלי הצריכה (לא כדאי לתקן - זורקים וקונים חדש), נסגרו כל הסנדלריות בקיבוצים והפכו לנוסטלגיה!

 

 

 




עבודההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אחד הערכים ה'מקודשים לדת הקיבוץ'. העבודה, ובמיוחד העבודה העצמית ושוויון ערך העבודה, היה המבחן העיקרי של הקיבוץ כחברה ושל החבר המצטרף לקבוצה.
לחריצות, התמדה, ולנכונות לעבודה פיזית בכל תנאי ובכל שעות היממה, היו הערכות גבוהות ביותר, גם מול ה'תרומה' הכלכלית של עבודה אחרת. העובדה שבקיבוץ לא נקבע גיל פרישה לפנסיה, אלא רק צמצום במספר שעות העבודה, מעידה על חשיבותה של העבודה. ה'תמריץ' היחיד לעבודה היה הערכת החברה.




עבודה עצמיתהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 


אחד הערכים החשובים ב'קיבוץ של פעם', היה עיקרון העבודה העצמית. לסיסמה הכללית של ההתיישבות בארץ ישראל, שקראה לבנות ו'לכבוש' את הארץ בעבודה עברית, הוסיפה ההתיישבות הקיבוצית את עיקרון היסוד הסוציאליסטי שאין לנצל אחרים.
גם כשהתחילו הקיבוצים להעסיק שכירים - בעיקר עם כניסתם לעידן התעשייתי שלהם - הייתה הקפדה עקרונית-אידיאולוגית על שכר הוגן ותנאים סוציאליים מכובדים.

היחס לעבודה בכללותו, היה כאל ערך קדוש כמעט ודבר זה היה מרכזי גם בחינוך ילדי הקיבוץ. במסגרת בית הספר התיכון שהיה על-פי-רוב משותף למספר קיבוצים שכנים - בקיבוצי ה'מאוחד' הוא נקרא תיכון ובקיבוצי 'השומר הצעיר' הוגדר כ'מוסד חינוכי' - עבד חלקם של החניכים מדי יום בניקיון החדרים, הכיתות וחדר האוכל של בית הספר, כשהשאר עובדים (לאחר הלימודים או במסגרת יום עבודה שבועי שלם) בקיבוצם הם - בנוי, בפרדס, בבתי הילדים הצעירים ובכל עבודה נדרשת אחרת. גם בחופשים - כהחלטה מחייבת של מוסדות הקיבוץ והוועדה הפדגוגית - היה חלק ניכר מהזמן מוקדש לעבודה בענפי המשק השונים.

ברוב המכריע של הקיבוצים קיימת כיום עבודה שכירה, גם בתפקידים מרכזיים בקיבוץ, ובכל זאת - על פי הניסוחים במודעות 'דרושים' שבעיתונים - יש עדיין לקיבוצניקים תדמית כללית של 'משקיענים' ורציניים ביחסם לעבודה.




עבודה שכירההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

האידיאולוגיה הקיבוצית-סוציאליסטית של פעם, שללה קיום עבודה שכירה במסגרת החיים בקיבוץ.

העסקת עובדים שאינם חברי קיבוץ נחשבה כניצול - החזון היה של עבודה עצמית בלבד, והחלטות בהתאם הוצהרו ונכתבו באותיות קידוש לבנה הן במסגרת התנועתית הכוללת והן במסגרת הקיבוץ הבודד.
כאשר גדל המשק ומפעלים וענפי שדה התרחבו, נאלצו תומכי ה'עבודה העצמית' לגייס רעיונות יצירתיים כמו גרעיני נוער, פלמ"חניקים ומתנדבים כדי לעבור את 'העונה הבוערת'.

דוד בן גוריון, שדרש מהקיבוצים להשתתף בקליטת העולים ההמונית בשנות ה- 50, שלח את נציגיו לאסיפות הקיבוץ ויחד עם ה'מישקיסטים' הצליחו להכניס למפעלים עובדים שכירים, ולאחר שנפרץ הסכר האידיאולוגי כבר לא היתה דרך חזרה. ענפי השירותים, בית הספר וכל המשק החלו להשתמש ב'עבודה שכירה'. (חלוצי העליות הראשונות היו מתהפכים בקברם לו שמעו על המושג: במב"ח – בן משק בשנת חופש! ודאי היו מתעצבים לדעת שיש במב"חים בני משק שעובדים בשכר במשק שלהם).

המעמד שניתן למשפחה השכירה (משפחות של בעלי מקצוע חיוניים לקהילה - בדרך כלל כרופא או גננת, מורה) היו שונים משאר משפחות הקיבוץ. משפחה זו זכתה לתנאי דיור טובים בהרבה משאר החברים - יחידת דיור נפרדת ומרווחת, משופצת ומאובזרת ביד נדיבה - וכמי שכללי ההסתפקות במועט לא חלו עליה, הייתה גם מורשית להחזיק רכב פרטי משלה. 'החיים הטובים' של המשפחה השכירה (לא רק זה, כמובן...) גרמו להרבה קיבוצניקים לחלום על מעמד דומה, מה שאכן התגשם בקיבוצים רבים ברבות השנים יחד עם הלגיטימציה (ובגללה...) להעסקת עובדים שכירים בקיבוץ.




עבודת חוץהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אחד מענפי הפרנסה החשובים של הקיבוץ.

המשק העצמי התפתח לאט. מקומות העבודה היו בפרדסים, בקידוח בארות, עבודה בכבישים ועוד. בעבודת חוץ במשקי הבית ובמיון פרי הדר עבדו גם חברות.
עם התפתחות המשק הקיבוצי, היתה עבודת החוץ לצורת התנהלות בה החבר היה 'שכיר' במקום עבודה מחוץ לקיבוץ (או מגוייס לתנועה או ארגון אחר) והמשכורת עברה כולה (לעיתים רק חלקה) לקיבוץ.

עובדי החוץ "נהנו" בדרך כלל מרמת חיים גבוהה מזו של חבריהם בקיבוץ בשל 'הטבות' שונות.




עוגת אביגילהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

בליל חורף גשום בקיבוץ גבעת ברנר, ה- 6 בינואר 1959, נחנקה אביגיל סלומון למוות וגופתה הושלכה בליפט נטוש ליד באר א'.

שנה תמימה חקרו מיטב בלשי המשטרה את בעלה, ציון, שהכחיש כל מעורבות למקרה הטרגי. השנים חלפו, הרצח המצמרר סירב לרדת מסדר היום הקיבוצי והפרשה לא רק שלא נשכחה אלא עלתה וצצה בזירות נוספות. אחת מהן היא הזירה הגסטרונומית.

נשות ה'קיבוץ של פעם' נהגו להכין עוגות טורט יבשות משהו - לכלל הציבור - ש'הלכו' בעיקר עם הקפה. בטיולים שנתיים ובחגי המשק העוגה היבשה ממש 'כיכבה', וגם כאן לא ניתן היה לקבוע את מועד הכנת העוגה, אלא רק את תוצאות פעולתה - תחושת חנק קלה!
עד האירוע הטרגי בגבעת ברנר, נקראה עוגת הטורט בפשטות 'עוגת חנק' ואילו מאז פרסום הפרשה הנ"ל הוסב שמה בקיבוצים ל'עוגת אביגיל'.

(באדיבות האתר "סיפורי גבעת ברנר")




עודהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

מה עושים במהלך הארוחה בחדר האוכל כשהשתייה בקומקום נגמרה, וכשבסלסילת הלחם נותרו רק פירורים וכשהמרק בקערה נגמר?
אם שבעים ורוויים, לא עושים כלום. אבל אם רוצים עוד, הרי זה פשוט מאוד (לכאורה!  ל כ א ו ר ה !!) - מרימים - מניפים את הכלי הריק גבוה ככל האפשר, מנענעים אותו בעוז ומחכים שתורני ההגשה יבחינו בו מעל ראשי הסועדים בחדר האוכל ויבואו למלאו מחדש.

ניגודי האינטרסים בין התורן ("אוף, אין לי כבר כוח לתורנות הזאת!") שמתעלם מ"התעמלות המכשירים" שלפניו, לבין מניף הכלי ("אני מתעלף עוד מעט מצימאון/רעב!") שהולך ונחלש, יצרו למעשה התמודדות קבועה שבה לפעמים ניצח תורן ההגשה - החבר שרצה "עוד" ניגש בעצמו למלא את הכלי או שהתעלף - ולפעמים ניצח החבר, כשהתורן, בסופו של דבר, בכל זאת מילא (תרתי משמע) את מבוקשו.

כיום, בעידן ההגשה העצמית והתשלום בקופה (ברוב הקיבוצים) הכל כמובן שונה: אין קומקומים ציבוריים, אין סלסלות לחם, אין מרקיות ובשביל  ה"עוד" צריך לקום, ללכת ליעד הרלוונטי, למלא את החסר ושוב לעמוד בתור לקופה ולשלם!




עונה בוערתהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

ביטוי חקלאי קלאסי לתיאור עומס עבודה שלא מאפשר שום סוג של העדרות ממנה ("...השתגעת? לצאת לחופשה של יומיים באמצע העונה הבוערת?! אפילו על שעתיים אל תחשוב!!..."), כאשר היבול בשיא בשלותו - חיטה, בוטנים, בננות, תפ"א, תפוזים, תפוחי עץ, תירס, כותנה, ענבים, אבטיחים וכו'.
בעונה הבוערת של שנות הנוסטלגיה, היו עובדי הענף הרלוונטי 'עובדים סביב השעון' - ואף נעזרים בגיוסים של חברי ונעורי המשק - כדי להספיק לאסוף את "פרי עמלנו" ולמוכרו, לפני שירקיב בשדה או על העצים.
בקיבוץ המודרני, עתיר העובדים השכירים והתאילנדים, אין כמובן שום סיכוי לשמוע את הביטוי 'עונה בוערת' בשיחות חדר האוכל או על המדרכות...




עונת ה...הרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

בחיי ה'קיבוץ של פעם' היו, לאורך כל השנה, תקופות של עשייה מסוימת-מיוחדת או של תופעה ייחודית, שהוגדרו בלקסיקון הקיבוצי המקומי כ'עונה' - 'עונת ההמלטות' (בדיר או ברפת), 'עונת הקטיף' (בפרדס או במטעים), 'עונת החריש' (חריש השדות לפני החורף), 'עונת הבציר' (בכרם) או 'העונה הבוערת', השם הכללי לעומס עבודה בענפי החקלאות.

עם השנים, כאשר התעשייה הפכה להיות המובילה והדומיננטית בכלכלת הקיבוצים, נעלמו מהנוף הקיבוצי ענפים מסורתיים רבים ויחד איתם גם נעלמו ה'עונות' הקיבוציות...




עוף מכובס.הרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

עוף מבושל. תפריטם הקבוע של אוכלי הדיאטה, למלעיזים: בשר שבושל במים עד שנמאס למים.




עזיבההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

החלטת חבר/ה או בן/ת שלא לבחור בחיי הקיבוץ -אירוע טראומטי שליווה את הקיבוץ כמו גם את העוזב/ת לאורך שנים רבות.

יש כאלו שראו בעוזבים 'בוגדים', והעובדה שגיל התופעה שווה לגיל הקיבוץ לא הקלה על ההתמודדות איתה. עוזבים רבים חשים עד היום באי נוחות רבה וחלקם אף לא חזר למשק, ואם כן השתדל שלא להיראות במקומות ציבוריים.
השינוי בקיבוץ בשנים האחרונות שיפר את המצב בשני הצדדים, וכיום, נקלטים בשמחה עוזבים ומשפחותיהם ב'קיבוץ המתחדש' ובשכונה הקהילתית.









 
הצטרפו אלינו גם בפייסבוק
עדכונים - בלוגים - אירועים - אלבומי תמונות - סרטונים נדירים


שלח דף זה לחבר תגובות, הערות, והוספת מידע, מושגים ונושאים למנוי חינם על מגזין הנוסטלגיה"כובע טמבל" הוסף למועדפים



כל הזכויות שמורות © לאתר נוסטלגיה אונליין ו/או לבעלי התכנים, הדימויים והתצלומים.