חיפוש:   בכל האתר  בשמות הערכים  בקרדיטים     חפש  |  חיפוש תמונות בנושא:   חפש
   מפת האתר  |   כרגע באתר: 142 מבקרים   |  כניסה לדף האישי    
עורך: דייויד סלע
דבר העורך כתבו לעורך
| עמוד הבית | מי אנחנו | מרכז מידע לגולש | על נוסטלגיה ורטרו | קרדיטים | צרו קשר | גולשים כותבים
 

+   אביזרים וחפצים
+   אוספים ותחביבים
+   אז - וכעת
+   אירועים ושנים
+   ארכיון האישים
+   ארכיון הוידאו
+   ארכיון הישראליאנה
+   ארכיון הכרזות
+   ארכיון המצגות
+   ארכיון הקול
+   אתרי נוסטלגיה
+   בידור ופנאי
+   בקיבוץ
+   בריאות, טיפוח וניקיון
+   בשכונה
+   בתים ומבנים מספרים
+   גלויות בולים וסמלים
+   דירה ובניין
+   היום בהיסטוריה
+   המקום בו גרנו
+   העפלה ועליות לא”י
+   חג ומועד
+   טלוויזיה ורדיו
+   ילדות נשכחת
+   לבוש אופנה והנעלה
+   מוזיקה שיר וזמר
+   מזון ומשקה
+   משחקים וצעצועים
+   מתחם מורים
+   נוסטלגיה בצה”ל
+   ספורט
+   ספרות נוסטלגית
+   עבודה ומלאכה
+   פוליטיקה ובחירות
+   רדיו נוסטלגיה
+   רכב ותחבורה
+   רשת חברתית
+   שונות
+   שירותי גולש
+   שפה עברית
+   תיאטרון עברי
+   תקשורת מדיה ופרסום

האתר מוקדש לזכרו של
 יוסי פשרמן (פשי) ז"ל
2003 – 1954

מעל ל - 1100
סרטוני וידאו נוסטלגיים
בארכיון הוידאו שבאתר

יום העצמאות ה-7
 

הצוללת דקר
 

תל אביב הקטנה
 
 

פורטל: בקיבוץ



נוסטלגיה בקיבוץ

עבודה עצמיתהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 


אחד הערכים החשובים ב'קיבוץ של פעם', היה עיקרון העבודה העצמית. לסיסמה הכללית של ההתיישבות בארץ ישראל, שקראה לבנות ו'לכבוש' את הארץ בעבודה עברית, הוסיפה ההתיישבות הקיבוצית את עיקרון היסוד הסוציאליסטי שאין לנצל אחרים.
גם כשהתחילו הקיבוצים להעסיק שכירים - בעיקר עם כניסתם לעידן התעשייתי שלהם - הייתה הקפדה עקרונית-אידיאולוגית על שכר הוגן ותנאים סוציאליים מכובדים.

היחס לעבודה בכללותו, היה כאל ערך קדוש כמעט ודבר זה היה מרכזי גם בחינוך ילדי הקיבוץ. במסגרת בית הספר התיכון שהיה על-פי-רוב משותף למספר קיבוצים שכנים - בקיבוצי ה'מאוחד' הוא נקרא תיכון ובקיבוצי 'השומר הצעיר' הוגדר כ'מוסד חינוכי' - עבד חלקם של החניכים מדי יום בניקיון החדרים, הכיתות וחדר האוכל של בית הספר, כשהשאר עובדים (לאחר הלימודים או במסגרת יום עבודה שבועי שלם) בקיבוצם הם - בנוי, בפרדס, בבתי הילדים הצעירים ובכל עבודה נדרשת אחרת. גם בחופשים - כהחלטה מחייבת של מוסדות הקיבוץ והוועדה הפדגוגית - היה חלק ניכר מהזמן מוקדש לעבודה בענפי המשק השונים.

ברוב המכריע של הקיבוצים קיימת כיום עבודה שכירה, גם בתפקידים מרכזיים בקיבוץ, ובכל זאת - על פי הניסוחים במודעות 'דרושים' שבעיתונים - יש עדיין לקיבוצניקים תדמית כללית של 'משקיענים' ורציניים ביחסם לעבודה.




עבודה שכירההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

האידיאולוגיה הקיבוצית-סוציאליסטית של פעם, שללה קיום עבודה שכירה במסגרת החיים בקיבוץ.

העסקת עובדים שאינם חברי קיבוץ נחשבה כניצול - החזון היה של עבודה עצמית בלבד, והחלטות בהתאם הוצהרו ונכתבו באותיות קידוש לבנה הן במסגרת התנועתית הכוללת והן במסגרת הקיבוץ הבודד.
כאשר גדל המשק ומפעלים וענפי שדה התרחבו, נאלצו תומכי ה'עבודה העצמית' לגייס רעיונות יצירתיים כמו גרעיני נוער, פלמ"חניקים ומתנדבים כדי לעבור את 'העונה הבוערת'.

דוד בן גוריון, שדרש מהקיבוצים להשתתף בקליטת העולים ההמונית בשנות ה- 50, שלח את נציגיו לאסיפות הקיבוץ ויחד עם ה'מישקיסטים' הצליחו להכניס למפעלים עובדים שכירים, ולאחר שנפרץ הסכר האידיאולוגי כבר לא היתה דרך חזרה. ענפי השירותים, בית הספר וכל המשק החלו להשתמש ב'עבודה שכירה'. (חלוצי העליות הראשונות היו מתהפכים בקברם לו שמעו על המושג: במב"ח – בן משק בשנת חופש! ודאי היו מתעצבים לדעת שיש במב"חים בני משק שעובדים בשכר במשק שלהם).

המעמד שניתן למשפחה השכירה (משפחות של בעלי מקצוע חיוניים לקהילה - בדרך כלל כרופא או גננת, מורה) היו שונים משאר משפחות הקיבוץ. משפחה זו זכתה לתנאי דיור טובים בהרבה משאר החברים - יחידת דיור נפרדת ומרווחת, משופצת ומאובזרת ביד נדיבה - וכמי שכללי ההסתפקות במועט לא חלו עליה, הייתה גם מורשית להחזיק רכב פרטי משלה. 'החיים הטובים' של המשפחה השכירה (לא רק זה, כמובן...) גרמו להרבה קיבוצניקים לחלום על מעמד דומה, מה שאכן התגשם בקיבוצים רבים ברבות השנים יחד עם הלגיטימציה (ובגללה...) להעסקת עובדים שכירים בקיבוץ.




עבודת חוץהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אחד מענפי הפרנסה החשובים של הקיבוץ.

המשק העצמי התפתח לאט. מקומות העבודה היו בפרדסים, בקידוח בארות, עבודה בכבישים ועוד. בעבודת חוץ במשקי הבית ובמיון פרי הדר עבדו גם חברות.
עם התפתחות המשק הקיבוצי, היתה עבודת החוץ לצורת התנהלות בה החבר היה 'שכיר' במקום עבודה מחוץ לקיבוץ (או מגוייס לתנועה או ארגון אחר) והמשכורת עברה כולה (לעיתים רק חלקה) לקיבוץ.

עובדי החוץ "נהנו" בדרך כלל מרמת חיים גבוהה מזו של חבריהם בקיבוץ בשל 'הטבות' שונות.




עוגת אביגילהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

בליל חורף גשום בקיבוץ גבעת ברנר, ה- 6 בינואר 1959, נחנקה אביגיל סלומון למוות וגופתה הושלכה בליפט נטוש ליד באר א'.

שנה תמימה חקרו מיטב בלשי המשטרה את בעלה, ציון, שהכחיש כל מעורבות למקרה הטרגי. השנים חלפו, הרצח המצמרר סירב לרדת מסדר היום הקיבוצי והפרשה לא רק שלא נשכחה אלא עלתה וצצה בזירות נוספות. אחת מהן היא הזירה הגסטרונומית.

נשות ה'קיבוץ של פעם' נהגו להכין עוגות טורט יבשות משהו - לכלל הציבור - ש'הלכו' בעיקר עם הקפה. בטיולים שנתיים ובחגי המשק העוגה היבשה ממש 'כיכבה', וגם כאן לא ניתן היה לקבוע את מועד הכנת העוגה, אלא רק את תוצאות פעולתה - תחושת חנק קלה!
עד האירוע הטרגי בגבעת ברנר, נקראה עוגת הטורט בפשטות 'עוגת חנק' ואילו מאז פרסום הפרשה הנ"ל הוסב שמה בקיבוצים ל'עוגת אביגיל'.

(באדיבות האתר "סיפורי גבעת ברנר")




עודהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

מה עושים במהלך הארוחה בחדר האוכל כשהשתייה בקומקום נגמרה, וכשבסלסילת הלחם נותרו רק פירורים וכשהמרק בקערה נגמר?
אם שבעים ורוויים, לא עושים כלום. אבל אם רוצים עוד, הרי זה פשוט מאוד (לכאורה!  ל כ א ו ר ה !!) - מרימים - מניפים את הכלי הריק גבוה ככל האפשר, מנענעים אותו בעוז ומחכים שתורני ההגשה יבחינו בו מעל ראשי הסועדים בחדר האוכל ויבואו למלאו מחדש.

ניגודי האינטרסים בין התורן ("אוף, אין לי כבר כוח לתורנות הזאת!") שמתעלם מ"התעמלות המכשירים" שלפניו, לבין מניף הכלי ("אני מתעלף עוד מעט מצימאון/רעב!") שהולך ונחלש, יצרו למעשה התמודדות קבועה שבה לפעמים ניצח תורן ההגשה - החבר שרצה "עוד" ניגש בעצמו למלא את הכלי או שהתעלף - ולפעמים ניצח החבר, כשהתורן, בסופו של דבר, בכל זאת מילא (תרתי משמע) את מבוקשו.

כיום, בעידן ההגשה העצמית והתשלום בקופה (ברוב הקיבוצים) הכל כמובן שונה: אין קומקומים ציבוריים, אין סלסלות לחם, אין מרקיות ובשביל  ה"עוד" צריך לקום, ללכת ליעד הרלוונטי, למלא את החסר ושוב לעמוד בתור לקופה ולשלם!




עונה בוערתהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

ביטוי חקלאי קלאסי לתיאור עומס עבודה שלא מאפשר שום סוג של העדרות ממנה ("...השתגעת? לצאת לחופשה של יומיים באמצע העונה הבוערת?! אפילו על שעתיים אל תחשוב!!..."), כאשר היבול בשיא בשלותו - חיטה, בוטנים, בננות, תפ"א, תפוזים, תפוחי עץ, תירס, כותנה, ענבים, אבטיחים וכו'.
בעונה הבוערת של שנות הנוסטלגיה, היו עובדי הענף הרלוונטי 'עובדים סביב השעון' - ואף נעזרים בגיוסים של חברי ונעורי המשק - כדי להספיק לאסוף את "פרי עמלנו" ולמוכרו, לפני שירקיב בשדה או על העצים.
בקיבוץ המודרני, עתיר העובדים השכירים והתאילנדים, אין כמובן שום סיכוי לשמוע את הביטוי 'עונה בוערת' בשיחות חדר האוכל או על המדרכות...




עונת ה...הרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

בחיי ה'קיבוץ של פעם' היו, לאורך כל השנה, תקופות של עשייה מסוימת-מיוחדת או של תופעה ייחודית, שהוגדרו בלקסיקון הקיבוצי המקומי כ'עונה' - 'עונת ההמלטות' (בדיר או ברפת), 'עונת הקטיף' (בפרדס או במטעים), 'עונת החריש' (חריש השדות לפני החורף), 'עונת הבציר' (בכרם) או 'העונה הבוערת', השם הכללי לעומס עבודה בענפי החקלאות.

עם השנים, כאשר התעשייה הפכה להיות המובילה והדומיננטית בכלכלת הקיבוצים, נעלמו מהנוף הקיבוצי ענפים מסורתיים רבים ויחד איתם גם נעלמו ה'עונות' הקיבוציות...




עוף מכובס.הרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

עוף מבושל. תפריטם הקבוע של אוכלי הדיאטה, למלעיזים: בשר שבושל במים עד שנמאס למים.




עזיבההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

החלטת חבר/ה או בן/ת שלא לבחור בחיי הקיבוץ -אירוע טראומטי שליווה את הקיבוץ כמו גם את העוזב/ת לאורך שנים רבות.

יש כאלו שראו בעוזבים 'בוגדים', והעובדה שגיל התופעה שווה לגיל הקיבוץ לא הקלה על ההתמודדות איתה. עוזבים רבים חשים עד היום באי נוחות רבה וחלקם אף לא חזר למשק, ואם כן השתדל שלא להיראות במקומות ציבוריים.
השינוי בקיבוץ בשנים האחרונות שיפר את המצב בשני הצדדים, וכיום, נקלטים בשמחה עוזבים ומשפחותיהם ב'קיבוץ המתחדש' ובשכונה הקהילתית.




עירניק.הרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

עירניק, עירוניסט  עירוניקניקבחברת הילדים כל 'זר' נחשב ל'עירוניסט', ולראייה היו לו מספר תכונות משונות:
א.הוא לבוש בבגדים "מגוחכים" וה חולצה שלו תמיד תחובה במכנסיים. ב. הוא עדין ורגיש מדי לשמש, לבוץ, לרעש לקללות ולמכות. ג.שפתו מוזרה, למורה יקרא: המורה או מורתי, את אחותש'לו מכנה אחותי ובתופסת יצעק 'פ?וס'.  ד. בקפיצה לבריכה יסתום את האף וישחה בסגנון ' גרזן', הראש מונף מצד לצד ואף פעם לא נרטב. בקיצור, עדיף שה'עירוניסט' ישאר במקומו הטבעי, ב..עיר.




עיתוניםהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

"למרחב", "דבר" ו"על המשמר" –  עיתוני תנועת העבודה שחולקו עד סוף שנות ה- 60 לחברים על פי "השתייכות מפלגתית".

"למרחב" היה עיתונה של "אחדות העבודה", "דבר" היה למפאי"יניקים ו"על המשמר" לאנשי מפ"ם. בחברת הילדים ידעו לשייך כל משפחה למפלגה לפי העיתון שנקרא ב"חדר".




עלון הקיבוץהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

כחברה שבין ערכיה הבסיסיים נמנים השיתוף והדמוקרטיה הישירה, כמו גם רב-שיח ציבורי כדרך מרכזית לקבלת החלטות ופתרון בעיות שונות, התפתחו ב'קיבוץ של פעם' כלים תקשורתיים ייחודיים: לוח המודעות המרכזי, שיחת הקיבוץ, גילויי דעת ומכתבים אישיים בתאי הדואר וערוץ התקשורת הפורמאלי העיקרי - עלון הקיבוץ.

הופעת העלון הייתה בדרך כלל בכל שבועיים-שלושה (בקיבוצים אחדים כל חודש או חודשיים) והוא הכיל מגוון נושאים - דו"חות של ועדות ובעלי תפקידים, דעות חברים בנושאים שונים (כולל פוליטיים), סיכומים משקיים וחברתיים נרחבים, תכני תרבות מקומית וחגים, פיליטונים, 'חוכמות' מפי הטף, כתבות בנושאים פנימיים, ביקורת וסאטירה מקומית (הרבה באמצעות קריקטורות) ועוד. גם התנועות הקיבוציות ייחסו חשיבות רבה למוסד 'עלון הקיבוץ' - ע"י הקמת מדור מיוחד לנושא העלונים, אירגון השתלמויות מקצועיות וכנסים של עורכי העלונים ועוד.

העלונים של שנות הנוסטלגיה הופקו באמצעים הטכניים המקובלים דאז - הדפסה (על סטנסיל) במכונת כתיבה "הרמס", איורים ידניים של הגרפיקאי/ת המקומי/ת, שיכפול במכונת "גסטטנר" ידנית-חשמלית - והם שימשו 'במה' לחברים רבים, בנוסף למידע שנמסר בהם ע"י המימסד.

משנות ה- 80 ואילך, עם כניסת המחשב האישי  לכל תחומי החיים, השתנו דרמטית פניו הגרפיים של העלון (לטובה) והפקתו הטכנית נעשתה קלה ופשוטה. עם זאת, מלאכת איסוף החומר ע"י העורכ/ת וחברי ועדת העלון, שהייתה בדרך כלל בעייתית, הפכה עכשיו כמעט לבלתי אפשרית "הודות" - בעיקר - לכירסום בהרגשת השותפות והיחד של החברים, אדישות ו/או ייאוש לגבי האפשרות להשפיע ולשכנע דרך הכתיבה בעלון ו'עצלנות' בעלי התפקידים למסור מידע לציבור ("...יחיאל, מה עם הסקירה המשקית שהבטחת לתת לי לפני שבועיים לעלון?! - "אוף... אין לי זמן עכשיו! אולי בחודש הבא אני אכתוב משהו...").

בשנים האחרונות נעלם העלון מהנוף התקשורתי המקומי בקיבוצים רבים (גם, כמובן, ועדת העלון...), ואת מקומו תפשו דפי המידע השבועיים או הדו-שבועיים. אלה משמשים בעיקר למתן אינפורמציה מימסדית והרבה פחות לתקשורת, יצירה עצמית והחלפת דעות בין חברי וחברות הקיבוץ.




עתון חיהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

ערב-תרבות שהיה מופק בקיבוץ מדי כמה חודשים, בערבי-שבת. בערב זה היו סוקרים את האירועים שקרו בארץ בכלל ובקיבוץ בפרט ולפעמים אפילו נכללה בתוכנית סקירה 'עולמית'.

הערב כלל ראיונות, קטעי קריאה ושירה מתאימים, קטעי מוסיקה, הקרנת שקופיות, ריקודים ולפעמים אפילו המחזות מקומיות קצרות. ברוב הקיבוצים היו לערבים אלו מנחים קבועים, ששתי תכונות עיקריות נדרשו מהם:

א) יכולת אילתור - כדי להתגבר על התקלות הרבות, שתמיד קרו בערבים מהסוג הזה בשל קוצר הזמן להכנות ולחזרות לקראת אירוע שחייב להיות עדכני.

ב) חוש הומור מוכח - כדי להחזיק את הקהל באולם עד סופה של תוכנית שפרטיה, בעצם, כבר ידועים לכולם ממפגשי 'החלפת מידע' (על המדרכות, בקומונה, במוסך וכו'), מהעיתונות, מהרדיו ומהטלביזיה.




פארטיקוףהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

מושג מקצועי שהיה שגור בפי בני משפחת ה פלחה ב'קיבוץ של פעם' ("צריך לקחת את הפורדסון למוסך, הפארטיקוף שלו לא עובד...") בעיקר בפיהם של הצעירים שבחבורה. למעשה מדובר בשיבוש לשוני קשה, שנבע מקשיי שפה (אנגלית) של בחורינו המצויינים בעידן שלפני טיולי התרמילאות בחו"ל ומהפכת האינטרנט.

הכוונה היא, בעצם, ל'פאוור טייק אוף' (Power Take-Off) - העברת כח ממנוע הטרקטור אל מכונה נגררת אחריו (מכבש קש, מזרעה, מקצרה וכו') דרך ציר אחורי ב"ישבנו" של הטרקטור. לציר אחורי זה הייתה מערכת חיבור מיוחדת, תמסורת של מפרקי פלדה ומייסבים - 'קוגלארים' בשפת הנוסטלגיה - בין הטרקטור למכונה הנגררת, מערכת שנדרשה מיומנות רבה וזהירות רבה כדי לחברה ולתפעלה באופן נכון ובטוח.




פירה סינטטיהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

מחית תפו"א (פירה) אמיתית, כזו העשויה מתפוחי אדמה אמיתיים ובתוספת נדיבה של חמאה מלוחה - מאכל המלווה, מהטעימה הראשונה, באנחות "ממממ..." רווייות עונג וכולסטרול - הייתה מצרך נדיר, אם בכלל, בשנות הנוסטלגיה בקיבוץ. מה שכן הוגש פעמים רבות לחברים בארוחות הצהרים, היה פירה לעניים ("אוייש... שוב פעם הפירה הסינטטי הזה?!") - מחית עשויה אבקת תפו"א מיובשים, עם הרבה מים וקצת מרגרינה פשוטה, והטעם היה כמובן בהתאם...




פירמידההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

מבחן קבוע של אומץ, גמישות, שיווי משקל וכוח - בניית פירמידה אנושית - נערך בשנות הנוסטלגיה לילדי הקיבוץ בכל אירוע חגיגי גדול כמו יום העצמאות, חג המשק, סיום שנת הלימודים ועוד.

על הפרוייקט הספורטיבי-התעמלותי הזה היו מופקדים בד"כ מורי הספורט: הם בחרו את המשתתפים, הם חילקו את התפקידים (הילדים הגדולים והחזקים למטה, הרזים והאמיצים למעלה), הם "המציאו" את הכוריאוגרפיה, הם ספרו בקול את קצב הקמת הפירמידה וקצב פירוקה וכו'.

פירמידה מוצלחת, ש'סחטה' תשואות רמות מקהל הצופים, נחשבה כזו של שלוש ואפילו ארבע (!) קומות שהוקמה ופורקה על פי המתוכנן. פירמידות כאלו, יש להודות, היו נדירות. רוב הפירמידות היו דווקא 'מפיקות' מהקהל קולות צחוק רמים - למרבה הצער והבושה - לאחר שהיו נקטעות-מסתיימות בנפילות מביכות של ילדי הקומה העליונה ו/או בהתמוטטות כללית של כל המבנה בעקבות 'עייפות החומר' של ילדי הבסיס...




פלחההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

היום קוראים לזה גד"ש (גידולי שדה) - בהרבה מקרים אף הוקמו שותפויות של מספר קיבוצים שכנים בתחום זה, כדי להגדיל את היעילות והרווחיות - אבל בקיבוצי הנוסטלגיה קראו לזה 'פלחה', אותו ענף מיתולגי חקלאי, שורשי שנחשב לשמנא וסלתא של ענפי המשק.

לעובדי האדמה, הפלאחניקים, היה מעמד רם במיוחד ב'קיבוץ של פעם' (גם בעיני עצמם...) - הם ידעו להפעיל במיומנות של קוסם את הטרקטורים הכבדים כדי לחרוש ולזרוע ולקצור ולהוציא לחם (פרנסה) מן הארץ, הם היו שזופים וחסונים, הם התמצאו להפליא ברזי הגידול של החיטה והשעורה והתירס והכותנה והתפ"א והבוטנים והסורגום, הם עבדו בשדות הקיבוץ בימים ובלילות, בלהט השמש של הקיץ ובקיפאון החורף, הם היו מלוכלכים תמיד בגריז ובשמן ובאבק, הם 'כיסחו' שטוצרים לאין ספור ושקעו תדיר בבוץ... (ס - ת - ם !!).

 

כיום לא קיימת יותר בקיבוץ הילת הפלחה של פעם - הילת החלוציות וכיבוש-עיבוד אדמת המולדת, הילת המרחבים הזהובים ווהקומביין הקוצר או טרקטור הזחל של הפלח החורש בם מבוקר עד ליל. אומנם הטרקטורים הפתוחים-פשוטים-רועשים משנות התרפפ"ו פינו את מקומם ל'מפלצות' ממוזגות אויר וגדושות אלקטרוניקה, אך הגד"שניק הממוצע של היום הוא רק חלק קטן מכלכלת המשק הקיבוצי, ואילו החלק העיקרי - בדרך כלל - שייך למפעל המקומי וזהו (מי ש'מביא' את הכסף) המדד הקובע בעידן הקיבוץ החדש או המתחדש...




פלטפורמההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

בעידן המודרני מופיעה המילה 'פלטפורמה' בהקשר לאופנה (נעלי נשים), פוליטיקה (מצע/בסיס רעיוני), עסקים (בסיס כלכלי), מחשבים (מערכת בסיסית) ועוד.

ב'קיבוץ של פעם' הייתה הפלטפורמה עגלה רחבה ושטוחה, בעלת 4 גלגלים וללא דפנות, אשר שימשה להובלות שונות בענפי המשק השונים - הובלת חברים לגיוסים בשדה ובמטע, הובלת חבילות קש או חציר לרפת, הובלת ארגזי ירקות מגן הירק וכו'. לנהג הטקרטור שמשך את הפלטפורמה נדרשה מיומנות רבה כדי לא להפוך את העגלה הגדולה והמלאה שמאחוריו ועוד יותר מכך מיומנות ושליטה, עד כדי ביצועים של קוסם, בנהיגת 'רוורס' (אחורה) מדויקת...




פלסטר עם שםהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

כשמישהו בקבוצה (מסגרת החינוך הבסיסית של הילדים בקיבוץ) היה חולה במחלה מדבקת קשה, הייתה ניתנת ההוראה לנידוי כללי - איזולציה. אבל אם היה ברור שהמחלה המדבקת אינה ממש קשה מאוד (דבר, צרעת או שיתוק ילדים חס וחלילה), הייתה המטפלת מקבלת מאחות המרפאה של הקיבוץ (שפעם קראו לה 'חובשת') את ההוראה "...שימי לו/ה פלסטר עם שם!..." ומיד סומנו בפלסטר - עם שם הילד/ה כתוב עליו - המזלג, הכף, הכפית, הצלחת, הספל ושאר הכלים שמהם אכל ושתה הילד, זאת כדי שילדים אחרים לא ישתמשו בכלים אלו ולא יידבקו, חס ושלום, במחלה הנוראית. העובדה שלא היו בשנות הנוסטלגיה מגיפות ילדים המוניות בקיבוצים, מוכיחה ששיטת מניעה ייחודית זו אכן הצליחה להציל רבבות ילדי קיבוץ.




פסח שניהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

ערב חג האביב, הלא הוא סדר חג הפסח, בשנות הנוסטלגיה המוקדמות ועד לשנות ה - 70, נחגג בקיבוצים רבים פעמיים ובעצם אפילו שלוש (!) פעמים: סדר פסח ראשון, כמקובל, לחברי הקיבוץ ואורחיהם; פסח שני - פסח במתכונת דומה לזה הראשון, שנערך בערב החג השני, אבל הפעם לחברי המפלגה והתנועה מהערים הקרובות וכן לעולים חדשים; פסח ילדים - פסח 'קטנטן' שנערך לילדים הצעירים והוריהם בבתי הילדים, בשעות אחה"צ שלפני סדר הפסח לחברים. תפקיד הפסח לילדים היה לעייף את הקטנטנים, כדי שילכו לישון מוקדם - זו הייתה, כמובן, תקופת הלינה המשותפת - וזאת על מנת שהמטפלות והגננות תוכלנה להשתתף גם הן בסדר בקיבוץ.









 
הצטרפו אלינו גם בפייסבוק
עדכונים - בלוגים - אירועים - אלבומי תמונות - סרטונים נדירים


שלח דף זה לחבר תגובות, הערות, והוספת מידע, מושגים ונושאים למנוי חינם על מגזין הנוסטלגיה"כובע טמבל" הוסף למועדפים



כל הזכויות שמורות © לאתר נוסטלגיה אונליין ו/או לבעלי התכנים, הדימויים והתצלומים.