חיפוש:   בכל האתר  בשמות הערכים  בקרדיטים     חפש  |  חיפוש תמונות בנושא:   חפש
   מפת האתר  |   כרגע באתר: 149 מבקרים   |  כניסה לדף האישי    
עורך: דייויד סלע
דבר העורך כתבו לעורך
| עמוד הבית | מי אנחנו | מרכז מידע לגולש | על נוסטלגיה ורטרו | קרדיטים | צרו קשר | גולשים כותבים
 

+   אביזרים וחפצים
+   אוספים ותחביבים
+   אז - וכעת
+   אירועים ושנים
+   ארכיון האישים
+   ארכיון הוידאו
+   ארכיון הישראליאנה
+   ארכיון הכרזות
+   ארכיון המצגות
+   ארכיון הקול
+   אתרי נוסטלגיה
+   בידור ופנאי
+   בקיבוץ
+   בריאות, טיפוח וניקיון
+   בשכונה
+   בתים ומבנים מספרים
+   גלויות בולים וסמלים
+   דירה ובניין
+   היום בהיסטוריה
+   המקום בו גרנו
+   העפלה ועליות לא”י
+   חג ומועד
+   טלוויזיה ורדיו
+   ילדות נשכחת
+   לבוש אופנה והנעלה
+   מוזיקה שיר וזמר
+   מזון ומשקה
+   משחקים וצעצועים
+   מתחם מורים
+   נוסטלגיה בצה”ל
+   ספורט
+   ספרות נוסטלגית
+   עבודה ומלאכה
+   פוליטיקה ובחירות
+   רדיו נוסטלגיה
+   רכב ותחבורה
+   רשת חברתית
+   שונות
+   שירותי גולש
+   שפה עברית
+   תיאטרון עברי
+   תקשורת מדיה ופרסום

האתר מוקדש לזכרו של
 יוסי פשרמן (פשי) ז"ל
2003 – 1954

מעל ל - 1100
סרטוני וידאו נוסטלגיים
בארכיון הוידאו שבאתר

יום העצמאות ה-7
 

הצוללת דקר
 

תל אביב הקטנה
 
 

פורטל: בקיבוץ



נוסטלגיה בקיבוץ

כלבויניקהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

ראה ציבורית.




כמה ירד?הרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

את השאלה הזו - בראש מופנה אל טבלה גדושת מספרים שעל לוח המודעות - שאלו כל חברי 'הקיבוץ של פעם', כל שנה, בדרך כלל בין נובמבר למרץ. הכוונה, כמובן, הייתה לברר כמה מ"מ גשם ירדו אתמול, כמה ירדו בסיכום החודש, כמה בכלל בחורף הזה וכמה בהשוואה לממוצע השנתי...

בדיקת מד הגשם ורישום הנתונים בטבלת המשקעים המקומית, הייתה ועדיין נמצאת בקיבוצים באחריותו של המודד המקומי, איש המים של הקיבוץ ו/או "משוגע" לדבר.

בקיבוץ החקלאי של פעם התעניינו כולם בנושא הגשם, וזה השפיע אפילו על מצב הרוח של רבים בעומדם בחבורה מודאגת ("אם לא יירדו עוד 20 - 30 מ"מ עד סוף החודש, כל החיטה שזרענו תלך פייפן..."), או לחילופין צוהלת ("יופי, 638 מ"מ... המאגר יתמלא השנה 'על בטוח'!") אל מול רשימת המילימטרים היקרים והרטובים.

כיום, ברוב הקיבוצים, מהווה החקלאות מרכיב משני בלבד, הן בהכנסות המשק והן בהוויה החברתית המקומית, וההתעניינות בגשם - עיניים נלהבות אל מול טבלת המשקעים, שאלת ה"כמה ירד?" וניתוח הנתונים - היא נחלתם של מעטים בלבד.




כסף פנימיהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

 

 

 

 

 

בשנות ה-50, שנות הצנע בארץ (שנים של מחסור בכל תחומי החיים וגם בכסף מזומן), היה בקיבוצים רבים נוהג של חלוקת  "כסף פנימי'"  (אמצעי תשלום אחרים) לחברים.

את מקום ה
אגורות והלירות האמיתיים, תפסו 'קופונים' של נייר צבעוני, בערכים המתאימים (5 אגורות, 10 אגורות, 25 אגורות, חצי לירה, 5 לירות וכו'), ואלו חולקו כתקציב חודשי לחברים ושימשו לתשלום בתוך הקיבוץ, בעיקר באספקה הקטנה.




כפכפי מקלחתהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

 

במקלחת המשותפת עמדו לרשות המתקלחים/ות מספר זוגות של כפכפי עץ ציבוריים - קרש עץ פשוט עם רצועת בד להשחלת הרגל - להליכה נוחה ובטוחה על רצפת המקלחת הרטובה והחלקלקה.

 

פרט לדשדוש הנוח בשלוליות המקלחת (הרצפה הייתה תמיד עקומה ולכן תמיד מוצפת שלוליות מים!), התכונה הבולטת הנוספת של כפכפים אלו הייתה העברת חיידקים, פטריות ואקזמות נוראיות למיניהן ממשתמש למשתמש. מי שלא סבל מהדבקויות אלו, היו אותם חברים - ייקים לרוב - שהביאו איתם למקלחת כפכפים פרטיים (כן, כן - תופעת הרכוש הפרטי החלה כבר אז!).




לא מפההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אמהות רבות נהגו להזהיר את ילדיהם מאנשים ש"הם לא מפה". חברים נהגו להדגיש כאשר סיפרו על מישהו שהיה במשק מכל סיבה שהיא - ש"הוא לא מפה". גם אם היה איש חשוב ביותר, "...ההוא שהוא לא מפה, לא יקבע לנו שום דבר".

חוגים יודעי דבר טוענים שהמצב אליו נקלע הקיבוץ הוא תוצאה ישירה לעובדה, שאנשים ש"הם לא מפה" קיבלו החלטות במקומנו.




להסתובב לקירהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

החינוך המשותף, שדאגת שנת ילדיו בפרט ושנת חבריו במיוחד היתה בראש מעייניו, האמין שיש חשיבות עליונה לכך שהילד ינום גם בצהריים.
המשימה המורכבת של הרדמת הזאטוטים מלאי האנרגיה הוטלה על המטפלות של הגנים והבתים הכוללים. לאחר סיעור מוחות פדגוגי, הגיעו המומחים למסקנה שאם פני הילד מופנות לקיר - יקל עליו להרדם. וכך מצאו את עצמן עשרות מטפלות גוערות מדי צהריים על הילדים שהתקשו להרדם באמצע היום - להסתובב לקיר!  




להקת סעדהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה

 

 

 

תגובות:

להקת סעד הקדימה את "הגששים". הם העלו מערכונים מהווי הקיבוץ-אם איני טועה מפרי עטו של יהודה ברט- משולבים בשירים ופזמונים, גם הם מהווי הקיבוץ. הם הופיעו בקיבוצים והצליחו להשכיב אותנו על הרצפה.עד כמה שאני זוכר זה היה בשנות החמישים המאוחרות או תחילת שנות השישים.

זאב גול, קיבוץ צובה
gol@tzuba.org.il 




לוח המודעותהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

לוח המודעות היה ערוץ התקשורת המרכזי של חברי הקיבוץ במשך דורות.

על הלוח נתלו עיתוני הבוקר, הודעות על גיוסים וחוגים, חזרות למקהלה ולחגים, אבידות ומציאות, רשימות חברים שקיבלו דואר, תורנויות, כמויות הגשם, מודעות אבל ועוד. בימי חג לוח המודעות הופך לחלק בלתי נפרד מאוירת החג.




לוקח/ת שבתהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

שבת קודש, היום השביעי בשבוע, לא נחשב ב'קיבוץ של פעם' ליום בעל ייחוד (בוודאי לא ליום קדוש). למעשה, רבים מחברי הקיבוץ עבדו יום עבודה מלא בשבת -  ברפת, בדיר, בלול (עבודה בענף של בעלי חיים), במטבח ובחדר האוכל, בבתי הילדים (בשנות הלינה המשותפת) ואפילו בענפי חקלאות 'בעונה הבוערת', עונת איסוף היבול.

חברים שעבדו בשבת היו זכאים לקחת יום חופש במהלך השבוע שלאחר מכן - בתיאום עם מקום העבודה שלהם - או לצבור שבתות (ימי חופש) ולממש אותן כחופשה של מספר ימים בהמשך השנה.

גם תורנויות מסויימות שנעשו בשבת נחשבו כעבודה ושעות התורנות נרשמו לזכות החבר/ה ונצברו בחשבון ימי החופש שלו/ה, מה שאיפשר מדי פעם אתנחתא משיבת נפש תוך כדי מהלך חיי העמל והקושי של אנשי הקיבוץ ("...אני לוקחת שבת מחרתיים, ביום חמישי - אולי תיקחי גם את וניסע ליום כיוף בתל-אביב? שמעתי שיש עכשיו מבצע של מעילים ב'שניידמן'"  -  "אויש, חבל שלא אמרת לי בהתחלת השבוע - כבר לקחתי שבת ביום שני!")




לזרוק כליםהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

מושג שהוא זכר לימי הבראשית של הקיבוץ, בהם היו זורקים את כלי האוכל המלוכלכים לאמבטיות המתאימות בחדר השטיפה - צלחות לחוד, ספלים לחוד, סכו"ם לחוד - בסוף הארוחה.
בשנות ה - 60 וה - 70, עם הכנסת מכונות השטיפה המודרניות לחדרי האוכל של הקיבוצים - רובן ככולן מתוצרת "פלבם" (פלדה בלתי מחלידה ? נירוסטה) של קיבוץ עין חרוד - נשאר המושג 'לזרוק כלים' גם כשכבר הניחו אותם במגשי המכונה. "...אני רק הולך לזרוק כלים ואז אביא לכולם כוס קפה...".




לימודים פונקציונליים הרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אם בשנותיו הראשונות של הקיבוץ היה היחס ללימודים גבוהים כאל מותרות בורגניים הראויים לבוז, הרי בשנות הנוסטלגיה גברה ההכרה בחיוניות ההשכלה לקידום והתפתחות החברים/ות והמשק כולו.
עם זאת, הזכות ללמוד מעבר ללימודי התיכון הרגילים לא הייתה מובנת מאליה ב'קיבוץ של פעם': היקף רשימת הלומדים נקבע ע"פ היכולת הכלכלית (גודלו של סעיף 'לימודי חברים' בתקציב הקיבוץ לשנה הקרובה) והפריבילגיה להיכנס לרשימה הנכספת הייתה, פעמים רבות, תלויה במעמדו של המבקש בקהילה ו/או במספר החברים שגוייסו להצביע עבורו.
עם התחזקות והתגברות הנטיות למימוש אישי שאינו בהכרח 'מקדם פרנסה' - כמו לימודי אסטרולוגיה, ספרות ושירת ימי הביניים, פיסול בבד וכדומה - המציאו ה'משקיסטים' (אנשי המשק והכלכלה) את מושג הלימודים הפונקציונליים, דהיינו לימודי מקצועות נדרשים בקיבוץ ובעיקר כאלה שמחוללים הכנסה.
לסעיף הלימודים הפונקציונליים, שהוכנס לרשימה הכללית, ניתנה עדיפות ראשונה-מוחלטת וכך הובטח מקומם ברשימת הלומדים של כל מי שבכירי היישוב (מנהל המפעל, מרכז המשק, המזכיר) רצו לקדם מקצועית ואישית.




לינה משותפתהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אחד הפרקים רוויי הדמעות והתסכול (מצד אמהות וילדיהן בעיקר) בהיסטוריה הקיבוצית, היה זה של שעת ההשכבה – הבאת הילדים הקטנים מבתי ההורים לבית הילדים ללינת הלילה, והפרידה הטראומטית מהם.

הלינה המשותפת סיפקה אומנם חוויות קבוצתיות מעת לעת - כמו השתוללות ריצה ברחבי בית הילדים או תרגילי הפתעה פרועים לשומרת הלילה (דלי מים שמתהפך על ראשה עם היכנסה לבית) – אך לרוב, בגילאים הצעירים, היו אלה בעיקר מחזות קורעי לב שהיו כרוכים בכך, כשהאמהות נאלצו להיפרד מהבן או הבת הבוכים בכי תמרורים (את בכי התמרורים שלה, נאלצה כל אמא להחניק, לפחות עד שובה לחדר…).

ללינה המשותפת בראשיתה הייתה הצדקה אידיאולוגית במסגרת ההתייחסות הכללית לחינוך ולבית הילדים – בטחון ובטיחות (באמצעות שומרי הלילה), תנאים משופרים (לעומת בתי ההורים) וחינוך לחיי חברותא ושותפות.     
ככל שחלפו השנים נחלשה האידיאולוגיה והתחזקה 'תחושת הבטן' הטבעית של האמהות, שרצו את ילדיהן לידן בלילה.
בשנות ה- 60 ו ה- 70 החל המעבר בחזרה ללינה המשפחתית לצבור תאוצה – בחלק מהקיבוצים זנחו את הלינה המשותפת כבר בשנים קודמות – ובסוף שנות ה- 80 שלטה בקיבוצי ישראל השיטה הנהוגה בכל העולם (כלומר, שהאח הגדול מרביץ בערב לאחיו הצעיר ממנו – או משחק ומחבק אותו – ולא שזה קורה בין שני ילדים מאותה קבוצה).

עם זאת, יש לציין ולהדגיש, הלינה המשותפת של נערי ונערות הקיבוץ במוסד החינוכי  – בחדרים 'מעורבים' (בנים ובנות יחד) - זכורה דווקא לרבים מיוצאי התנועות הקיבוציות כאחת התקופות המלהיבות ורבות הריגושים בחייהם, ולא קשה לנחש למה…

הקיבוץ האחרון שנותרה בו לינה משותפת היה ברעם (עד סוף האלף השני לספירה הנוצרית) וכיום אין אף קיבוץ שנותרה בו שיטת לינה זו.

 

 

 

זכרונות:

"...הלינה המשותפת הייתה אחת התקופות המאושרות בחיינו.
שאלתי את כל החברים שהיו איתי או מסביבי, אם יש להם זיכרונות רעים מאותה תקופה. התשובה הייתה שלילית. זאת הייתה תקופה מלאת הרפתקאות וסיפורים.
אני יודעת שהיום זה במודה לדבר על הלינה המשותפת כטראומה איומה, לדעתי היו אלו מקרים בודדים יוצאים מהכלל הגדול. אולי אלו שהיו רגישים במיוחד, ורגישות זאת הביאה אותם גם ליצירתיות. לרוב הגדול שלא מדבר ואולי גם לא כל כך יצירתי זאת הייתה תקופה מאוד יפה ועשירה בחויות חברתיות, שמעשירות אותנו בזיכרונות יפים עד היום...".

חנה
landauhanna@gmail.com




לינה משפחתיתהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

עם חלוף השנים שככה ה"רוח הקיבוצית" וחברי הקיבוץ שנולדו ב"חינוך המשותף" וחשו בחסך המשפחתי דרשו להחזיר את הילדים לחיק המשפחה. אחר אינספור דיונים סוערים הוחלט שילדי הקיבוץ יעברו לגור עם הוריהם, כמו בכל העולם (וחלק מקיבוצי האיחוד)!




מאפייההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

בלא מעט קיבוצים הוקמו מאפיות שסיפקו לחם אחיד בימי חול וחלות בערב שבת לקיבוץ עצמו, ובמקרים מסוימים גם ללקוחות אחרים בסביבתו. כוח האדם המקצועי בא מקרב החברים שרכשו מקצוע זה עוד בחוצלארץ, לפני העלייה לארץ ישראל.
רוב המאפיות נסגרו לאחר שנות פעולה מעטות יחסית ורק מיעוטן השתכללו, התמקצעו, הרחיבו את סוגי המאפים והגדילו את מכירותיהן לעוד קהלים ומקומות, כדוגמת המאפייה של קיבוץ כפר החורש, המאפייה של משמר השרון (שעלתה באש ונסגרה בשנות ה - 90) והמאפייה של קיבוץ עינת.

 




מבצע קשהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

מבצע של (כל) גברי הקיבוץ לאיסוף חבילות הקש אחרי הקציר.




מבשרי החופשהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אחד ה'כייפים' של ילדי העיר, בתנאי שלהוריהם היו קרובי משפחה ב'קיבוץ של פעם', היה לבוא לביקור של כמה שבועות בחופש הגדול.

מרחבי השדות והדשאים של הקיבוץ, משק הילדים/החי המרתק, בריכת השחייה, ההכרות עם טכנולוגיה לא מוכרת (טרקטורים) ובעלי חיים אמיתיים (סוסים, תרנגולות, פרות וכו'), כל אלו הבטיחו חוויית חופש מלאת הרפתקאות והנאה בלתי נשכחת. עד כדי כך היה גדולים החשק הילדותי-עירוני לבוא להתארח בקיבוץ והחשק ההורי-עירוני לקצת שקט בבית, שהיו משפחות ששלחו את צאצאיהם לקרוביהם הכפריים באותו היום שבו הסתיימו הלימודים ואפילו יום-יומיים לפני זה...

הופעת ילדי המגזר העירוני בקיבוץ, הייתה עדות חותכת וסימן מובהק לתחילתו של החופש הגדול, ולכן נקראו ילדים אלו 'מבשרי החופש'.




מגיע ליהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

ביסוד דרישתו הנחרצת של החבר הבודד כלפי בעל התפקיד או המימסד של קיבוצו - "מגיע לי!!!" - עמד ב'קיבוץ של פעם' עיקרון השוויון הקיבוצי ה"קדוש". החלוקה השוויונית, בעזרת תקנונים מפורטים ותקציב ייחודי לכל נושא, העניקה לכל חבר וחברה (על פי לוח זמנים מדויק) משאבים וזכויות בכל תחומי החיים: נסיעה לחוצלארץ, מקרר או טלביזיה, לימודים והשתלמויות, פריטי לבוש, פריטי מזון בחלוקה שבועית, סיגריות, שיפוץ הבית ועוד ועוד ועוד.

למעשה, בראשית ההתיישבות, היה זה המימסד עצמו שדאג לסיפוק המשאבים והזכויות באופן פעיל ("לגרישה שלום, מגיע לך השנה מעיל חורף. אנא, סור לקומונה כדי לקבל פתק אישור לקניית המעיל..." או "רגינה שלום, מגיעות לך שתי חזיות טובות..." וכו', נכתב בדף שהוכנס לתא הדואר של הזכאי/ת המאושר/ת).

במהלך השנים, בעיקר עם התרחבות הבירוקרטיה וגידול האוכלוסייה (וגם, במקביל, העמקת הקושי והצמצום הכלכלי...), היו אלה יותר ויותר החברים והחברות עצמם שתבעו בתוקף את זכויותיהם התקנוניות - "לפי התקנון מגיע לי לצאת לקורס הקוסמטיקה הזה...", "סליחה, אבל מגיע לי שיסיידו לי את הבית השנה!..." וכו'.




מגרדהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

מכשיר ייחודי לגירוד הבוץ של שנות ה-50 וה-60. בכל קיבוץ, קרוב למבני הציבור - חדר אוכל, מועדון, בית-ילדים ועוד - היה מגרד לגירוד הבוץ מהנעליים והמגפיים.

זה היה ברזל זווית (בזנ"ת) מוגבה, מרותך על שתי יתדות שנתקעו בקרקע, ועל ה'קנט' של הבזנ"ת גירדו את הבוץ.
גירסה נוספת להסרת/גירוד הבוץ, שהייתה פופולארית בבתי הילדים, הייתה שורת בזנ"תים מחוברת (מגרדת) המונחת על הקרקע ולידה, בדרך כלל, ברז וצינור לשטיפה של ממש - במקרי מגפיים בלבד - לאחר גירוד גושי הבוץ הגדולים.

 

 

 

 


בהמשך השנים, עם בוא עידן המדרכות הרחבות וכבישי האספלט של הקיבוץ הגדול והמבוסס, נשארה רלוונטית בעיית הבוץ רק לגבי טיולי החורף של הילדים הצעירים בשדות הקיבוץ, בבריכות הדגים ו/או במטעיו.
את הבוץ המודרני הזה מסירים כיום הילדים במגרדת נירוסטה הבנויה על תעלת ניקוז, ושוטפים את המגפיים בברזי מתקן השטיפה שמעליה.




מדידות חורף/קיץהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

פעמיים בשנה, פעם לקראת החורף ופעם לקראת הקיץ, היו ילדי הקיבוץ מודדים בגדים בקומונה (מחסן הבגדים). חלק מהבגדים היו משומשים וחלקם חדשים (ואיזו התרגשות הייתה זו, לשים את היד על חולצה 'שווה'!).

הנוהל היה קבוע: כמה ילדות היו מודדות - עם דלת חצי פתוחה, כדי שהמחסנאית תוכל להביע את דעתה - ומנגד היו הבנים מנסים להציץ מהחלון...




מוכתר הקיבוץהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

כשהוקמו הקיבוצים, רבים מהם שכנו בסביבה ערבית.
בכל קיבוץ, היה איש שכמו בכפר הערבי היה המוכתר. תפקיד המוכתר היה להיות הממונה על יחסי החוץ, לגשר בין השכנים הערבים ובין הקיבוץ בכל בעיה שצצה מסכסוכי שטחים, גנבות ועד קשרים טובים וחבריים.









 
הצטרפו אלינו גם בפייסבוק
עדכונים - בלוגים - אירועים - אלבומי תמונות - סרטונים נדירים


שלח דף זה לחבר תגובות, הערות, והוספת מידע, מושגים ונושאים למנוי חינם על מגזין הנוסטלגיה"כובע טמבל" הוסף למועדפים



כל הזכויות שמורות © לאתר נוסטלגיה אונליין ו/או לבעלי התכנים, הדימויים והתצלומים.