חיפוש:   בכל האתר  בשמות הערכים  בקרדיטים     חפש  |  חיפוש תמונות בנושא:   חפש
   מפת האתר  |   כרגע באתר: 161 מבקרים   |  כניסה לדף האישי    
עורך: דייויד סלע
דבר העורך כתבו לעורך
| עמוד הבית | מי אנחנו | מרכז מידע לגולש | על נוסטלגיה ורטרו | קרדיטים | צרו קשר | גולשים כותבים
 

+   אביזרים וחפצים
+   אוספים ותחביבים
+   אז - וכעת
+   אירועים ושנים
+   ארכיון האישים
+   ארכיון הוידאו
+   ארכיון הישראליאנה
+   ארכיון הכרזות
+   ארכיון המצגות
+   ארכיון הקול
+   אתרי נוסטלגיה
+   בידור ופנאי
+   בקיבוץ
+   בריאות, טיפוח וניקיון
+   בשכונה
+   בתים ומבנים מספרים
+   גלויות בולים וסמלים
+   דירה ובניין
+   היום בהיסטוריה
+   המקום בו גרנו
+   העפלה ועליות לא”י
+   חג ומועד
+   טלוויזיה ורדיו
+   ילדות נשכחת
+   לבוש אופנה והנעלה
+   מוזיקה שיר וזמר
+   מזון ומשקה
+   משחקים וצעצועים
+   מתחם מורים
+   נוסטלגיה בצה”ל
+   ספורט
+   ספרות נוסטלגית
+   עבודה ומלאכה
+   פוליטיקה ובחירות
+   רדיו נוסטלגיה
+   רכב ותחבורה
+   רשת חברתית
+   שונות
+   שירותי גולש
+   שפה עברית
+   תיאטרון עברי
+   תקשורת מדיה ופרסום

האתר מוקדש לזכרו של
 יוסי פשרמן (פשי) ז"ל
2003 – 1954

מעל ל - 1100
סרטוני וידאו נוסטלגיים
בארכיון הוידאו שבאתר

יום העצמאות ה-7
 

הצוללת דקר
 

תל אביב הקטנה
 
 




בתי חולים ויולדות

ירושלים - העירוני
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

 

 

בקרו בעמוד הפייסבוק של אתר נוסטלגיה אונליין 




ירושלים - הרוסי
שתף 

בניין אביחיל הוא מבנה המהווה חלק מקריית עיריית ירושלים.

המבנה נמצא בכיכר ספרא 13, בסמוך לרחבת הדקלים שבכיכר, ולמול בניין בנק לאומי לשעבר.

היסטוריה - "בית החולים הרוסי"
המבנה נבנה בשנת 1863 כבית חולים עבור הצליינים הרוסים אשר עלו לרגל לארץ. המבנה, שנקרא אז "בית החולים הרוסי" תוכנן על ידי האדריכל מרטין אפינגר והיה חלק ממבני מגרש הרוסים. בבית החולים היו 54 מיטות אשפוז, והיה זה בית החולים הראשון מחוץ לחומות העיר העתיקה.

בית החולים סיפק אוהל מרפאה אשר ליווה את הצלינים הרוסיים במסעותיהם ברחבי הארץ, בדרכם לאתרים נוצריים שונים.

עם תחילת המנדט הבריטי נמסר בית החולים לצלב האדום האמריקני, שטיפל באוכלוסייה האזרחית. מאוחר יותר הפך לבית חולים צבאי, ובהמשך, עם הקמת הבריטים בתי חולים ממשלתיים ברחבי הארץ, הפך אף הוא לבית חולים הממשלתי של ירושלים, ונודע בשמו באותה העת כ"בית החולים הממשלתי".‏‏‏ אחד השוהים המפורסמים בבית החולים היה הארכאולוג פלינדרס פיטרי. באוקטובר 1940 אושפז פיטרי בבית החולים בעקבות התקף קשה של מלריה. הוא החלים, אבל נשאר חלש והושאר להשגחה רפואית עד פטירתו ביולי 1942.

לאחר מלחמת העצמאות הפך לבית חולים של צה"ל, וניתן לו השם "אביחיל". כמו כן הבניין שימש את מעבדות בית החולים הדסה.

במסגרת התוכניות להקמת קריית עיריית ירושלים הוצעו מספר תוכניות להרוס את המבנה. לבסוף הוחלט לשמר את המבנה בשל ייחודו הארכיטקטוני וחשיבותו ההיסטורית, והוחלט להרוס רק את האגף האחורי של המבנה (הפונה לרחוב יפו) ולבנות בניין משרדים בן שש קומות שתוכנן על ידי האדריכלים פטר בוגוד ויוניס פיגרדו.

עם הקמת קריית העירייה, ושיפוץ הבניין, התנגדו עובדי העירייה לעבוד במבנה בטענה שהמבנה רדוף רוחות רפאים וכי המבנה מקולל.

 

 

בקרו בעמוד הפייסבוק של אתר נוסטלגיה אונליין




ירושלים - וילנצ`יק
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

 

בקרו בעמוד הפייסבוק של אתר נוסטלגיה אונליין




ירושלים - טיכו
שתף 

"בית החולים טיכו" היה למעשה מרפאה בניהולו של ד"ר אברהם אלברט טיכו, שעלה לארץ ב1912 בשליחות הארגון "למען ציון" כדי לפתוח מרפאת עיניים בירושלים, שמוקמה צפונית לשער שכם איפה שלימים הוקם "שער מנדלבאום".
בשנים ההם השתוללה בארץ ישראל מחלת ה"טרכומה" ("גרענת") שגרמה לעיוורון. ד"ר טיכו פיתח תרופות שסייעו להחלמה מהמחלה.

בשנת 1924 רכש לעצמו טיכו בית מידות ברחוב הקונסולים (כיום – הנביאים) בירושלים ששכן על שטח אדמה של כשלושה דונם. הבית נבנה בשנת 1864 על ידי הגא ראשיד נשאשיבי, ערבי אמיד, ונודע אז בשם "טירת ראשיד". כעבור חמש שנים שכר אותו סוחר העתיקות מוזס וילהלם שפירא, יהודי מומר שלימים נודע כזייפן עתיקות ועמד במרכזה של פרשיית זיוף בינלאומית שזעזעה את עולם הארכיאולוגיה. שפירא התגורר בבית עם אשתו ובנותיו עד התאבדותו בשנת 1884.

בשנים הראשונות לאחר רכישת הבית שימש המקום כבית המגורים של ד"ר טיכו ורעייתו הציירת אנה טיכו, עד שבשנת 1929, לאחר שערבי ניסה להתנקש בחייו, העביר טיכו את המרפאה לקומה הראשונה של הבית, שם שירת את לקוחותיו מכל רחבי המזרח התיכון ברציפות עד יום מותו, בשנת 1960. 


בית החולים לעיניים של ד"ר טיכו מונצח במערכון הידוע של שייקה אופיר –"ציונה והעין המקולקלת".

כיום (2015) הבניין משמש כשלוחה של מוזיאון ירושלים לאמנות.

  

 

בקרו בעמוד הפייסבוק של אתר נוסטלגיה אונליין




ירושלים - כגן
שתף 
אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.



ירושלים - מריאנשטיפט
שתף 

בית החולים לילדים מ?ריאנש?טיפ?ט (בית החולים לילדים של הקרן על שם מריה) היה בית החולים הראשון לילדים בירושלים ובמזרח התיכון, ובין הראשונים מסוגו בעולם.
בית החולים פעל במחצית השנייה של המאה ה-19, בין השנים 1872 – 1900, והוקם על ידי ד"ר מקס סנדרצקי שהיה רופא ילדים, כירורג, מיילד ואיש אשכולות גרמני.
המבנה שבו שכן בית החולים במאה ה-19 קיים עד היום ברחוב הנביאים 29 בירושלים.

רקע
עד שנות השלושים של המאה ה-19 לא היה בארץ ישראל ולו רופא אחד שפעל בה באופן קבוע. כן לא היו מרפאות או בתי חולים, עד להקמתו של בית החולים של המיסיון האנגלי בירושלים בשנת 1844. באותה שנה פתח משה מונטיפיורי בית חולים מתחרה ברובע היהודי בבעלות יהודית, וב-1854 הקימה משפחת רוטשילד בית חולים נוסף בין החומות, שנקרא על שמה. בעקבות פתיחתם של בתי חולים אלה, החלו להיפתח בזה אחר זה בתי חולים בכל רחבי ארץ ישראל, רובם המוחלט בידי מעצמות אירופה שביקשו לתקוע בכך יתד פוליטית בארץ, ולהגדיל בכך את השפעת המיסיון הנוצרי. אף לא אחד מבתי החולים הללו יועד לילדים דווקא, ובכל מקרה רמתם המקצועית של רוב בתי החולים הייתה ירודה. שיעור תמותת הילדים והתינוקות בארץ ישראל היו גבוהים ביותר, ורוב בתי החולים לא הצליחו לתת מענה ראוי לכך.

הקמת בית החולים מריאנשטיפט
ד"ר מקס סנדרצקי נולד ביוון למשפחה גרמנית ב-1839, אך ילדותו עברה עליו בירושלים. מגיל צעיר הוא נחשף לתנאי ההיגיינה והתברואה הקשים בארץ ישראל, מהם סבלו בעיקר ילדים, והחליט להיות רופא ילדים. הוא השתלם במקצוע הרפואה בגרמניה, ובשנת 1868 שב לירושלים עם אשתו, במטרה להקים בה בית חולים לילדים.

במשך ארבע שנים עמל סנדרצקי לשכנע תורמים ונדיבים גרמנים להרים תרומה למפעלו, ובשנת 1872 הצליח להגשים את חלומו, בעזרת סיוע נדיב שקיבל מהדוכס הגדול ממקלנבורג-שוורין ורעייתו, שביקרו אז בארץ במסע צליינות. הזוג ניאות לממן את הקמת בית החולים, בתנאי שייקרא על שם הדוכסית מריה פון שוורצבורג-רודולשטאדט.

אופי בית החולים
בית החולים מריאנשטיפט פעל בבית אבן דו-קומתי קטן בסגנון ערבי-כפרי, שהוקם על ידי הבישוף הסיריאני-אורתודוקסי במחצית המאה ה-19, כחלק מתהליך היציאה מהחומות. למרות לאומיות מקימיו ומנהלו, שירת בית החולים ילדים בני כל הדתות ללא אפליה.
ייחודו של בית החולים מריאנשטיפט, בניגוד לבתי חולים אחרים בארץ באותה עת, היה שסנדרצקי פעל באופן מוצהר לריפוי החולים בלבד, ולא עסק או עודד פעילות מיסיונרית כלל. הקהילה היהודית בירושלים, שהתייחסה בתחילה בחשש וחשדנות כלפי בית החולים הנוכרי, השתכנעה לבסוף בטוהר כוונותיו של סנדרצקי, וילדים יהודים רבים פקדו את המקום וטופלו בו. בשנת 1875 נפצע אחד מיושבי שכונת נחלת שבעה הצעירה בהתקפת שודדים על ביתו שמחוץ לחומות. הרופא היחיד שהסכים לבוא ולטפל בו בשעת לילה היה סנדרצקי, שהבהילו לבית החולים ביקור חולים, והציל בכך את חייו. מעשה זה הביא את יהודי ירושלים לתת אמון רב בסנדרצקי, עד כי 'הוועד הכללי כנסת ישראל' הקדיש תקציב חודשי קבוע לתמיכה בבית החולים מריאנשטיפט. בזכות מימון זה, ובזכות מימון קבוע שהגיע מתרומות מגרמניה, יכול היה סנדרצקי לטפל בילדים עניים ללא תשלום.‏‏‏

בית החולים היה חלוץ בשטחי רפואה רבים, והטיפול שניתן בו היה מתקדם ומודרני מאוד לזמנו. ההיגיינה נשמרה בו באופן קפדני, דבר שהפך למקובל רק מאוחר יותר, בעקבות מחקרי לואי פסטר. סנדרצקי טען כי כדי לרפא ילד, יש לדאוג גם לרוחו ולא רק לגופו. בשל כך עודד פעילות חווייתית בבית החולים כמו שירה ונגינה, משחק בצעצועים, הצגה וריפוי בעיסוק, וכן התיר לאימהות ללון לצד ילדיהן המאושפזים, דבר שהיה חריג מאוד באותה התקופה. הדבר משך לבית החולים חולים רבים, שהגיעו מערים כמו עזה וחברון, אך גם מהקווקז, ובמשך השנים גדל היקף הפעילות מאוד.

סנדרצקי, שהתמחה בכירורגיה, הביא לכך שבית החולים לילדים מריאנשטיפט היה הראשון בבתי החולים בירושלים שהפעיל חדר ניתוח מיוחד לילדים. רוב הניתוחים שביצע סנדרצקי היו ניתוחי עיניים וניתוחים פנימיים. הדו"חות השנתיים מלמדים כי הטיפול המסור הביא לשיעורי תמותה מן הנמוכים ביותר בבתי החולים באותה עת: בשנה הראשונה נפטרו חמישה ילדים מתוך 107 (כ- 5%), ובשנה האחרונה נפטרו 9 ילדים בלבד מתוך 555 הילדים שטופלו (כ-1.5%).

מות סנדרצקי וסגירת בית החולים
למרות חשיבותו של בית החולים, הוא סבל כל שנותיו מקשיי מימון, עקב אי הצלחתו של סנדרצקי לרתום נדבנים נוספים למימון המפעל. הדוכס הגדול ממקלנבורג-שוורין ורעייתו נותרו התורמים העיקריים, ואליהם הצטרף חוג מצומצם של ידידים ותומכים, בהם ביסמרק ידידו. סנדרצקי גייס את כל משפחתו לתפעול בית החולים, כך שהוא היה המנהל; אשתו - האחות הראשית ומנהלת משק הבית; ושלוש בנותיו שימשו כאחיות. הצפיפות הגדולה במקום הלכה והחמירה מדי שנה, שכן שטחו המצומצם של בית החולים איפשר לטפל בו זמנית בפחות מעשרים ילדים. בסופו של דבר נאלץ סנדרצקי לשכור את הבניין הסמוך, ברחוב הנביאים 30, ולמרות המשאבים הדלים, לא הפסיק לקוות להקים יום אחד בית חולים חדש ומרווח לילדים בירושלים. כשוילהלם השני, קיסר גרמניה ביקר בירושלים בשנת 1898, ופמלייתו חנתה ממש מעבר לכביש ברחוב הנביאים, ביקש סנדרצקי להיפגש עמו ולשכנעו לתרום להקמת בית חולים לילדים בירושלים, אך הוא לא הורשה להיפגש עם הקייזר.

בשנת 1899 חלה סנדרצקי במחלת כליות קשה, שגרמה לו לדיכאון ולחשש שמא יהפוך לנטל על משפחתו, ולא יוכל להמשיך לטפל בחולים. בנוסף, השלטון העות'מאני הערים קשיים על פעילותו של בית החולים, בעקבות הלשנות והתססה של המיסיון בירושלים, שכעס על חוסר שיתוף הפעולה של סנדרצקי עם מטרותיו הדתיות. בבוקר ה-23 ביוני 1899 הוא התאבד, ובית החולים נסגר חודשים ספורים לאחר מכן, בראשית שנת 1900, בתום 28 שנות פעילות. החולים האחרונים הועברו לבית החולים מאיר רוטשילד הסמוך, והמשפחה עקרה לגרמניה. חלומו של סנדרצקי לבית חולים לילדים בירושלים לא הוגשם מעולם.

תולדות מבנה בית החולים
בית החולים שכן, כאמור, באחד המבנים הראשונים שנבנו מחוץ לחומות העיר העתיקה בירושלים. לאחר סגירתו של בית החולים בשנת 1900 התגורר במבנה הסופר ארתור קסטלר (1905-1983), שהיה בין היתר גם יד ימינו של זאב ז'בוטינסקי. בשנות ה-30 התגורר בבית קליפורד הולידיי, שהיה מהוגי תוכנית האב לעיר בתקופת המנדט הבריטי. בשנת 1945 עברו האחים האדריכלים דן ורפאל בן-דור להתגורר בבית, בו המציאו את "האבן המזויפת" - לבני מלט שעוצבו בתבנית שהקנתה להם מראה "טבעי". דוגמה ל"גדר אבנים" כזו ניתן לראות עדיין בחצר הקדמית. בראשית שנות האלפיים עברה לשכון במבנה העמותה הנוצרית 'שבת אחים', המסייעת במימון טיפולים רפואיים בישראל לילדים לא ישראלים.

שימור המבנה
בסוף שנות ה-90 עמדה על הפרק תוכנית להפוך את קומתו הראשונה של המבנה לקומת מסחר, או לחלופין – לשמרו, אך לאפשר ליזם שקנה אותו, חברת ארלדן, לבנות עליו קומות נוספות. בעקבות התנגדות עזה מצד גופים אחדים, ובהם החברה להגנת הטבע והמועצה לשימור אתרים, וכן בהתערבותם של רופאים בכירים, הוקפאה התוכנית. בסוף 2003 אישרה הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה תוכנית לשינוי האזור ולהקמת בניין חדש על ידי חברת ארלדן, בסמוך למבנה בית החולים ההיסטורי, תוך שימור מרבי של מבנה בית החולים עצמו.

בפברואר 2011 בוטלו כל תוכניות השימור למבנה בית החולים ההיסטורי, והוחלט כי ייהרס ויפנה את מקומו לטובת מרכז מסחרי, אך שלוש שנים לאחר מכן, בעקבות לחץ ציבורי גדול, תוכניות השימור אומצו שוב והבית לא ייהרס.




ירושלים - סדובסקי
שתף 

בית היולדות סדובסקי היה בית יולדות פרטי בירושלים ברחוב הלל 14 שפעל בין השנים 1933 - 1948.

בית היולדות נקרא על שם מייסדו, מנהלו ורופאו הראשי, ד"ר אריה סדובסקי (1890 - 1976). בתחילת דרכו בארץ ישראל היה סדובסקי שותפו של ד"ר יהודה לייב פוחובסקי בבית החולים גלעד בתל אביב. בשנת 1933 פתח את בית החולים בירושלים.

במרד הערבי הגדול ובמלחמת העצמאות פעל בית החולים גם כבית חולים כללי ובית חולים לשעת חירום וטיפל בפצועים. סדובסקי נודע במחקריו בתחום המיילדות ופוריות האשה. עם סגירת בית החולים הפרטי לאחר קום המדינה, עבר להיות אחד ממייסדי בית היולדות של בית החולים הדסה (חדרי הלידה בהדסה הר הצופים קרויים על שמו). גם בנו, פרופסור אליהו סדובסקי היה לרופא מיילד בהדסה.

בשנות ה-60 נהרס הבניין המקורי בו שכן בית החולים ובמקומו הוקם בית הכשרת היישוב,‏ המשכן את הסניף הירושלמי של מעריב והסניף המרכזי של בנק יהב בעיר.




ירושלים - קרבלניק
שתף 
אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.



פרדס כץ - מלב”ן
שתף 

בית החולים בפרדס כ"ץ פעל בבני ברק, בשטח המוכר כמתחם מלב"ן (בין הרחובות פלמ"ח, אוסישקין וטרומפלדור) בשכונת פרדס כ"ץ.
הוא הוקם בסוף יולי 1936 כבית חולים ממשלתי קטן למחלות מדבקות ובו 20 מיטות, ועד שנות ה-50 התרחב בהדרגה והפך לבית חולים ממשלתי כללי. ביוני 1953 מוזג לתוך בית החולים תל-השומר. הבניינים הועברו לרשות ארגון מלב"ן (מוסדות לטיפול בעולים נחשלים), שהפעיל בהם בית חולים לחולים כרוניים, אשר הוסב בהמשך לבית חולים גריאטרי. בשנות ה-70 הועבר לרשות משרד הבריאות, ובסוף שנות ה-90 נסגר.

בית החולים הממשלתי למחלות מדבקות
מחלקת הבריאות של ממשלת המנדט הבריטי קיימה בשכונת עג'מי ביפו, כבר בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-20, בית חולים למחלות מדבקות. ב-1922 פעלה עיריית תל אביב להעסיק בו אחיות יהודיות ולהסדיר ביקורים של רופא עירוני, כדי שהמאושפזים היהודים לא ינותקו לחלוטין מסביבתם וממשפחותיהם.‏ למרות זאת, משפחות רבות נמנעו מאשפוז יקיריהן ביפו.‏

דרישות להקמת בית חולים נוסף באזור יהודי עלו מתחילת שנות ה-30. הן גברו כאשר פרצו מאורעות תרצ"ו - תרצ"ט, ואשפוז יהודים ביפו הערבית הפך למסובך ואף מסוכן.

הקמתו
מחלקת הבריאות הממשלתית נעתרה לדרישה, וביולי 1936 שכרה למטרה זו שני בתי מגורים בבעלותו של משה חיים כ"ץ. בית החולים, ובו 20 מיטות אשפוז, נפתח במבנים אלה אחרי הכנות שנמשכו ימים ספורים בלבד. מנהלו הראשון היה ד"ר רייטלר, שהועבר מבית החולים ביפו. תחילה הוגדר כמתקן זמני, ונועד לפעול רק עד להקמת בית חולים קבוע בתל ליטוינסקי. בימיו הראשונים קלט חולים בטיפוס הבהרות בלבד.‏

שלושה שבועות מאוחר יותר, ב-17 באוגוסט 1936, נרצחו ליד בית החולים הממשלתי ביפו תלמידות בית הספר לאחיות נחמה צדק ומרתה (מרים) פינק. חמישה חולים יהודים שעדיין היו מאושפזים בו הועברו למחרת לבית החולים החדש בפרדס כ"ץ.‏

 

פעילותו
בית החולים הורחב, ובמאי 1937 היו בו 40 מיטות.‏ במהלך מלחמת העצמאות עבר מידי מחלקת הבריאות של ממשלת המנדט לרשות מחלקת הבריאות של הוועד הלאומי.‏ אחרי הקמת המדינה עבר לרשות משרד הבריאות.

ב-1951, במהלך מגפת שיתוק הילדים, הוקמה בבית החולים מחלקה מיוחדת בת 60 מיטות לטיפול בנפגעי המחלה בתנאי בידוד.‏

ב-1953 הועבר בית החולים הצבאי בתל-השומר לרשות משרד הבריאות, והוחלט למזג לתוכו את בית החולים הירקון שפעל בצפון תל אביב, ואת בית החולים הממשלתי בפרדס כ"ץ.‏

בית חולים של מלב"ן
מתחם בית החולים ובנייניו היו בבעלותו של חיים משה כ"ץ עד 1946, אז העביר אותם כעיזבון בחיים לרשות הקרן הקיימת לישראל.‏ מ-1948 שכרה המדינה את המתחם מקופת חולים כללית. עם סגירת בית החולים הממשלתי, דרשה קופת חולים לסיים את השכירות ולקבל את המתחם לרשותה.‏

למרות דרישה זו, העבירה המדינה את המתחם לרשות ארגון מלב"ן, שהפעיל בו בית חולים לחולים כרוניים בן 150 מיטות.‏ עד סוף 1954 צומצם היקפו ל-120 מיטות.‏ המוסד אימץ ופיתח שיטות חדשות לטיפול בחולים במחלות ממושכות, ושימש כמרכז אבחון למתן כל שרותי מלב"ן. מנהל בית החולים, עד פטירתו בנובמבר 1962, היה ד"ר מאיר ופסי, שניהל במקביל את בית החולים השיקומי של מלב"ן במחנה ישראל.‏

ב-1960 ניהל מלב"ן משא ומתן על העברת בית החולים בפרדס כ"ץ לרשות העירייה.‏ ב-1961, עם פתיחת בית החולים איכילוב בתל אביב, הציעה הנהלת מלב"ן לסגור את בית החולים, שמנה אז 100 מיטות. נטען אז כי גם לחולים כרוניים עדיף אשפוז בבית חולים כללי, כי הבניינים אינם מתאימים לשמש כבית חולים, וכי אין להפלות עוד בין עולים חדשים, קהל היעד של מלב"ן, לבין שאר האוכלוסייה.‏

בית חולים גריאטרי ממשלתי
בשנות ה-70 הועברו המוסדות הנותרים של מלב"ן, ביניהם בית החולים הגריאטרי בפרדס כ"ץ, לרשות משרד הבריאות. בית החולים פעל כבית חולים גריאטרי עד 1999, ואז מוזג לתוך המרכז הרפואי ע"ש חיים שיבא - תל השומר. הבניינים עמדו נטושים עד שנהרסו ב-2005.‏ ב-2012 הופקדה להתנגדויות תוכנית להקמת 222 יחידות דיור במתחם.‏




פתח תקווה - ד”ר רמן
שתף 
אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.



פתח תקווה - ד”רבוגוזובסקי
שתף 
אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.



צפת - הדסה
שתף 

מתחם בית החולים שנבנה על גבעה בשיפולי מצודת צפת ונפתח בשנת 1912 כלל שני מבנים: אחד צורתו המלה העברית "ב" והשני צורתו האות העברית "ר". מסביבו ניטעו עצים שהפכו בהמשך לחורשה.

בעת שניהל את בית החולים דוקטור קריגר אושפזה בו רחל המשוררת לשתי תקופות בשנת 1921 ובשנת 1925. רחל המשוררת נפטרה ממחלת השחפת שממנה סבלה בחייה הקצרים בשנת 1931 בבית החולים הדסה בתל אביב, לאחר מותה על פי בקשתה הובלה לקבורה בבית הקברות בכנרת על שפת האגם.

בשנת 1923 ממשיך בית החולים הדסה-רוטשילד להתקיים בצפת בניהולו של דוקטור שפירא, ובעזרת האחות הראשית טויבע (טובה) פסטרסקי עד מותה בשנת 1924.

למרות הידלדלות מספרם של תושבי צפת היהודים בשנות העשרים של המאה ה-19כתוצאה מעזיבת תושבים גדולה, בית החולים בצפת היה גם אבן שואבת ליהודים ממושבות נוספות וערים בגליל אשר הגיעו לטיפולים רפואיים. יחד עם חולים אלו מגיעים בני המשפחה דבר המגביר את כמות התושבים היהודים בעיר.
באותה התקופה נסגר בית החולים בטבריה ולמעשה בכול הגליל בית החולים בצפת נותר בודד בעבור האוכלוסייה היהודית בגליל, כמו במושבות ראש פינה, יסוד המעלה, מחניים, משמר הירדן ומטולה. הוחלט על פתיחת אגף לחולי שחפת בזכות האוויר הצלול של צפת שהקל על מחלתם ומנע מספרי תמותה שמעל 2% מהחולים, במחלקת השחפת טופלו כארבעים חולים מדי חודש. עוד נפתחה בבית החולים מחלקה בעבור ילדים.

תקציב בית החולים השנתי מומן מתרומתו של הברון רוטשילד לא הספיק, ולכן נדרש לאסוף כספי שנורר ותרומות, בנוסף למס מבריאים ששילמו חברי ההסתדרות לטובת בית החולים.

בתחילת מלחמת העולם הראשונה נתפס בית החולים והולאם לטובת הצבא העותומאני, כמו בית החולים הסקוטי בטבריה. לאחר המלחמה בשנת 1921 נפתח שוב כבית חולים לשחפת ולילודה.

בתקופת המרד הערבי והמאורעות בשנת 1936 שימש מבנה בית החולים כמקום שהערבים ירו עליו מדי פעם. בתקופת מלחמת השחרור תחת ניהולו של דוקטור צימרמן, הועברו חוליו בעיקר חולי השחפת לסנטוריום בזכרון יעקב. לאחר עזיבת החולים האזרחיים, הפך בית החולים לבית חולים צבאי של הצבא שבדרך, אולם הוא סבל ממחסור בתרופות ובחומרי הרדמה, עד שהדסה הזרימה תרופות וציוד לחדר ניתוח ואף הקימה בנק דם קטן.

לאחר מלחמת השחרור הפך בית החולים לבית חולים ממשלתי, ואושפזו בו בעיקר יולדות וחולים מיוצאי המחנות שנדרשו לטפול פסיכיאטרי.

בשנת 1951 החכירה משפחת רוטשילד באמצעות חברת פיק"א, את מתחם בית החולים לעיריית צפת, שהסבה את שמו לבית החולים על שם רוטשילד. באותו מעמד תרמה חברת פיק"א סכום כסף לרכישת ציוד חדש לבית החולים. בשנת 1957 מסרה הדסה סופית את זכויותיה בבית החולים והעבירה אותם לרשות משרד הבריאות.

אך הסיבה העיקרית לזירוז ההקמה, הייתה כפי הנראה אסון הילולת ל"ג בעומר ליד קברו של הרשב"י בשנת 1911, בבית הקברות של העיר צפת. אסון זה שימש כזרז להקמת בית החולים היהודי והוא נפתח בשנת 1912 בעזרת תרומתו של הברון רוטשילד. שימת הלב בהקמה הייתה הפיכתו לבית חולים מודרני בעזרת הכוח המקצועי הרב של ארגון הדסה וארגון נשות הדסה שנתנו חסותם על בית החולים.

בשנת 1954 הפך בית החולים לרכוש משרד הבריאות, וכול חולי השחפת בבית החולים אביחיל (כיכר ספרא בירושלים) הועברו בחזרה למחלקת השחפת בבית החולים רוטשילד לשעבר בצפת יחד עם חולים מרחבי הארץ. עוד החלטה להעביר את המבנה לידי קופת חולים שתעשה בו שינויים כדי להפכו למחלקת היולדות העיקרי בצפון, החלטה שלא הוגשמה לבסוף בבית חולים זה.

בסופו של דבר החליטה המדינה על פתיחת בית חולים מודרני שיהווה מרכז רפואי בצפון המדינה. העבודה החלה בשנת 1962  והסתיימה בשנת 1972.
עד הקמת המבנה הראשי של בית החולים על שם רבקה זיו, התפצל לכמה מבנים בעיר. בית חולים המבנים שנשארו בשיממונם עברו שיפוץ ועברו לתפקידם החדש כמכללת צפת בשנת 1970.









 
הצטרפו אלינו גם בפייסבוק
עדכונים - בלוגים - אירועים - אלבומי תמונות - סרטונים נדירים


שלח דף זה לחבר תגובות, הערות, והוספת מידע, מושגים ונושאים למנוי חינם על מגזין הנוסטלגיה"כובע טמבל" הוסף למועדפים



כל הזכויות שמורות © לאתר נוסטלגיה אונליין ו/או לבעלי התכנים, הדימויים והתצלומים.