חיפוש:   בכל האתר  בשמות הערכים  בקרדיטים     חפש  |  חיפוש תמונות בנושא:   חפש
   מפת האתר  |   כרגע באתר: 157 מבקרים   |  כניסה לדף האישי    
עורך: דייויד סלע
דבר העורך כתבו לעורך
| עמוד הבית | מי אנחנו | מרכז מידע לגולש | על נוסטלגיה ורטרו | קרדיטים | צרו קשר | גולשים כותבים
 

+   אביזרים וחפצים
+   אוספים ותחביבים
+   אז - וכעת
+   אירועים ושנים
+   ארכיון האישים
+   ארכיון הוידאו
+   ארכיון הישראליאנה
+   ארכיון הכרזות
+   ארכיון המצגות
+   ארכיון הקול
+   אתרי נוסטלגיה
+   בידור ופנאי
+   בקיבוץ
+   בריאות, טיפוח וניקיון
+   בשכונה
+   בתים ומבנים מספרים
+   גלויות בולים וסמלים
+   דירה ובניין
+   היום בהיסטוריה
+   המקום בו גרנו
+   העפלה ועליות לא”י
+   חג ומועד
+   טלוויזיה ורדיו
+   ילדות נשכחת
+   לבוש אופנה והנעלה
+   מוזיקה שיר וזמר
+   מזון ומשקה
+   משחקים וצעצועים
+   מתחם מורים
+   נוסטלגיה בצה”ל
+   ספורט
+   ספרות נוסטלגית
+   עבודה ומלאכה
+   פוליטיקה ובחירות
+   רדיו נוסטלגיה
+   רכב ותחבורה
+   רשת חברתית
+   שונות
+   שירותי גולש
+   שפה עברית
+   תיאטרון עברי
+   תקשורת מדיה ופרסום

האתר מוקדש לזכרו של
 יוסי פשרמן (פשי) ז"ל
2003 – 1954

מעל ל - 1100
סרטוני וידאו נוסטלגיים
בארכיון הוידאו שבאתר

יום העצמאות ה-7
 

הצוללת דקר
 

תל אביב הקטנה
 
 




ישובים שננטשו

כפר ג`רמקהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

רקע
ג'רמק - הר מירון בגליל העליון, צפונית-מערבית לצפת, בקרבת מירון, גובה ההר 1,100 מטר מעל פני הים. פה נעשה הניסיון החקלאי הראשון של יהודים בשנת 1837, כשהארץ היתה נתונה לשלטונו של מוחמד עלי מושל מצרים שכבשה מידי התורכים בשנת 1831.

מייסדו של היישוב החקלאי על הג'רמק היה ישראל ב"ק (בני קדושים) (ברדיצ'ב, 1797 - ירושלים, 1874). מוצאו של ישראל בק ממשפחה חסידית שעיסוקה היה הדפסת ספרי קודש. ישראל הצעיר המשיך במסורת המקצועית של אבותיו. בשנת 1832 עלה ישראל בק לארץ-ישראל עם משפחתו ועימו בית-דפוסו וכמה מפועליו המומחים. הוא התיישב בצפת והקים את בית-הדפוס, בזה חידש את מלאכת הדפוס בעיר צפת לאחר הפסקה של 245 שנים.

בינואר 1837 זועזעה צפת מרעידת-אדמה שהחריבה כמעט את כל העיר. 5,000 איש ואשה וילדים נהרגו ברעש הזה, בהם 4,000 נפשות מבני הקהילה היהודית. דפוסו של ישראל בק נהרס כולו אך הוא ומשפחתו ניצלו בנס. הוא אסף שרידים אחדים מבית-דפוסו והעבירם לעין זיתים הקרובה למשמרת.

בצר לו פנה ישראל בק אל שליטה המצרי של ארץ?ישראל איברהים פחה שמקום מושבו בעכו. ישראל ביקש ממנו חלקת שדה לעבדה לשם מחיית נפשות ביתו. המושל התרשם לטובה מן האיש, הוא ראה בו אזרח נאמן היכול לעשות לפיתוח הארץ ונתן לו את הכפר ג'רמק לאחוזה.

ימים ראשונים
ישראל בק ומשפחתו התיישבו בכפר ג'רמק ואת כל זמנם מסרו לעבודת האדמה. עם משפחת בק עלו אל ג'רמק כמה מאברכי צפת ואחדים מפועלי דפוסו וכולם ביחד היוו קהילה קטנה המעבדת את אדמתה בשמחה ודבקות. הם בנו בתים למגורים וחרשו את השדות במחרשת ברזל. בדיר היה להם גזע משובח של כבשים ועיזים ואדמת השממה הזאת המלאה אבנים נתנה יבול טוב.

האיכרים בני הכפר ג'רמק היו כולם יראי שמים ומקפידים במצוות. אנשי הקהילה היו נושאים תפילתם לאלוהי ישראל ממרומי ההר, פניהם לעבר ירושלים עיר הקודש, לעיניהם צפת אפופת המסתורין והם מוקסמים מהודם והדרם של ההרים והעמקים שבסביבה.

במאי 1839 ביקרו בכפר ג'רמק משה מונטיפיורי ורעייתו יהו­דית. יהודית רשמה ביומנה: "והנה בנו של הרב ישראל עולה בסוסו על ההר לקבל את פנינו ונדע כי אביו מחכה לבואנו. אף כיבדונו להכניס את בנו בבריתו של אברהם אבינו. באנו אל בית הרב ר' ישראל ובני ביתו, בנים ונכדים שלושה דורות, יצאו לקראתנו לברכנו בקול ברכת שלום הנהוגה בארצות הקדם. הנשים והטף נשקו את ידי בטרם ארד מעל סוסי. מלו את הילד ורגשות של נדיבות מלאו מקום המגדנות והמעדנים. אם הבית שמחה בשמחת גיל ילדיה וריעותיה אשר כתרוה... כל בני הבית הנכבד הזה ברכו אותנו ברכת אהבה ורצון וישלחונו בתפילותיהם".

בהזדמנות זאת גולל ישראל בק לפני משה מונטיפיורי את תוכניתו על אפשרות ליישב את הגליל ולבנות כאן מושבות חקלאיות של יהודים באזור צפת.

ישיבתו של ישראל בק בכפר ג'רמק לא ארכה זמן רב. בלחץ מעצמות אירופה נסוג מוחמד עלי המצרי מכיבושיו בסוריה ובארץ-ישראל והשלטון חזר לידי תורכיה. המשטר בגליל נעשה פרוע והפלחים הערבים של ג'רמק תבעו בחזרה את כפרם בכוח. מתיישבי ג'רמק נמלטו מן הכפר, בתיהם נהרסו ורכושם נשדד והערבים קראו למקום "חירבת אל יהוד" או  חירבת ב"ק.

בשנת 1841 עזב ישראל בק את צפת ועלה ירושלימה, כאן הקים מחדש את בית-דפוסו, הדפוס העברי הראשון בירושלים. משה מונטיפיורי זכר לישראל בק את הכבוד שחלק לו בביקורו על הג'רמק ולאות תודה שלח לו במתנה מכונת הדפסה חדשה. עתה רווח לישראל ולבני ביתו. בשבתו בעיר הקודש עסוק בדפוסו וטרוד בעיסקי הכלל, כשליבו טוב עליו, היה מעלה לפני באי-ביתו את זכר הימים הטובים עת ישב בכפרו ג'רמק. בעיתון הירושלמי "חבצלת" (שהיה מודפס בבית-דפוסו) משנת 1872.

"לפנים היו בכפר הזה גם גנות ופרדסים, אך בעת הזאת אין שם כי אם יער ואבנים גדולות... בניתי בו בתים לשבת, עשיתי לי גנות וזרעתי שדות, ועוד בשנה ההיא אכלתי לשובע מזרע הארץ. בשנה השנייה היה לי בקר וצאן, ששה כבשים וששה עיזים, סוסים וחמורים, ובעזרת השם גם שמרתי את השבת בכל פרטיה ודקדו­קיה. גם כל המצוות התלויות בארץ קיימתי באופן נעלה. גם ביתי היה פתוח לרווחה, וברכת ה' הייתה על כל פעולתי בבית ובשדה. אם כי המקום ההוא איננו מקום זריעה, כי אבנים רבות בו, בכל זאת, ידי עשתה חיל וה' היה בעזרי. ולולא הנסיבות הרבות וצרות שונות אשר באו עלינו בשנת תקצ"ט (1839) לרגלי המלחמה הנוראה בין אדוננו השולטן (התורכי) ובין פחה מצרים (מוחמד עלי) אשר בעבורן הוכרחתי לעזוב את הכפר הנחמד ההוא ולבוא ירושלימה, כי עתה הייתי מאושר!". 




מגדל עדרהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 
אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.



מחנה ישראלהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 
אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.



משואות יצחק.הרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 
אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.



משמר הירדן..הרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 
אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.



נהרייםהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 
אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.



נווה יאירהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 
אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.



עזה..הרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 
אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.



עזרה מיצרהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

רקע
האגודה להתיישבות בארץ-ישראל  "עזרה מיצר" נוסדה ברומניה על-ידי יחיאל מאיר ברקוביץ (יאסי, רומניה 1855 - יבנאל 1926).
יחיאל מאיר למד ב "חדר" ובישיבה, מצעירותו חובב ציון נלהב, עסק במסחר ובקבלנות בשביל הצבא ועסקיו שגשגו. אולם בעבודותיו המרובות הרגיש לעיתים ביטויים אנטישמיים בקרב הקצונה הצבאית ונוכח לדעת, כי מקומו איננו כאן כי אם בארץ-ישראל.

ביקור ראשון בארץ ישראל
בשנת 1892 ערך ביקור בארץ-ישראל ובשובו לרומניה השתתף כציר בוועידה הציונית שהתקיימה בגאלאץ ועורר התפעלות, במסרו רשמים על נסיעתו בארץ-ישראל ואף הטיף לבאי הוועידה לעלות ולהתיישב בארץ.

יחיאל מאיר היה נאה דורש ונאה מקיים, הוא ייסד ביאסי אגודה להתיישבות בשם  "עזרה מיצר" בה נרשמו 120 משפחות שהביעו רצונן להתיישב בארץ-ישראל. רוב הנרשמים היו בעלי אמצעים כספיים מוגבלים והיו זקוקים לסיוע ציבורי למימון התיישבותם. אולם בגלל מצבם הדחוק מאוד הם ביקשו לצאת מרומניה בהקדם האפשרי.

יחיאל ברקוביץ ויעקב הילל יצאו לפאריס באוגוסט 1893 כמשלחת מטעם האגודה כדי לברר אפשרות התיישבותם בארץ-ישראל.  "הוועד הארצישראלי " שריכז בידו את ההתיישבות בגולן לא ראה מתפקידו לסייע למעוטי יכולת כמו אלו של יהודי רומניה, אך עקשנותם של חברי המשלחת עמדה להם והוועד ניאות לסייע להם.

הוסכם כי אגודת  "עזרה מיצר" תקבל לרשותה 20 אלף דונם בגולן במחיר 60 אלף פראנק, ערכו של השטח היה למעשה מאה אלף פראנק. את הסכום עליהם לשלם במשך תשעה חודשים. "הוועד הארצישראלי" הבטיח לעשות "שטרי מקנה" כפי החוק, וגם ישתדל לפני ממשלת תורכיה שחברי האגודה יורשו להתנחל על אדמתם. נקבע שבמקרה שלא יצליחו ההשתדלויות אצל הממשלה התורכית - לא יהיו לחברי האגודה שום טענות, רק כספם יוחזר להם.
חברי המשלחת חזרו ליאסי ובישרו לחבריהם את דבר ההתנחלות, אך רק כעבור שנתיים החלו לצאת מרומניה ראשוני המשפחות והגיעו אל אדמתן בגולן. בדצמבר 1895 הגיעו לארץ חמש המשפחות.

המשפחות הראשונות מגיעות
משפחה הראשונה שיצאה לדרך לכיוון ארץ ישראל הייתה משפחת ברקוביץ שמנתה 11 נפשות. נוכח האיסור החמור על עליית אזרחי רומניה לא ניתן לאנשים לרדת בנמל ביירות, ורק הודות לשוחד בסכום גדול נפתחו לפניהם שערי הארץ. משפחת ברקוביץ יחד עם עוד מספר משפחות יצאו לדמשק וכאן נעצרו, והמשטרה אמרה להחזירם אל החוף בביירות. שוב התערבו יהודים בעלי השפעה מנכבדי דמשק ושוב מתן בסתר והאנשים ניצלו מגירוש. הגברים הורשו לצאת אל מקום ההתיישבות בגולן ואילו בני המשפחה נאלצו להישאר זמן ממושך בדמשק.

תחילת העבודה בהתיישבות שבגולן
בידי העולים היו אך אמצעים מעטים כדי התחלת העבודה להכשרת הקרקע, הם החליטו לעשות הכל בכוחות עצמם מתוך תקווה שלא ייעזבו לנפשם. אליהו שייד מספר ברשימותיו:  "...ברקוביץ ואנשיו הוזהרו שלא יסמכו על עזרה שתבוא להם מהחוץ, אולם הם חשבו שיוכלו להכריח את הברון לעשות נגד רצונו. לחלק הגדול מן האנשים הללו לא היה אפילו סכום של אלף פראנק משלהם, גם סכום זה אינו מספיק להתיישבות. הם לא שמו לב לאזהרות והגיעו לגולן. איש אינו אשם בסבל הרב שהיה מנת חלקם ".

על אף התקלות והמכשולים מצד השלטונות התורכיים ופקידי הברון, ולמרות המחסור והסבל הם נשארו כולם על אדמתם והכשירו שטח קרקע לעיבוד חקלאי ואף זרעו ונטעו, ואכן כשאזל כספם קיבלו בסופו של דבר סיוע מאת הברון רוטשילד. עתה הורשו משפחותיהם לבוא מדמשק אליהם בגולן. המשפחות התאכסנו תחילה בבניין הפקידות שהוקם בכפר סאחם - החווה של הברון, ואחר הפסח 1896 עברו לגור בעמידון בבתים שהוקמו בשבילם על-ידי קבלן יהודי מצפת.

עבודה, נטיעה ו...גירוש
חברי האגודה  "עזרה מיצר" שתלו עשרת אלפים כנות גפנים וחמשת אלפים שתילי תות. הם גידלו ירקות לתצרוכת עצמית וזרעו גידולי פלחה למיניהם. האגרונום איש ירושלים חיים כהן היה להם לעזר רב בהדרכה חקלאית ואף עודד אותם על מאמציהם. עולי רומניה-בולגריה היכו שורש על אדמתם בגולן יותר ממתיישבים אחרים שבאו אל אדמתם בגולן באותו זמן, הם היו אנשי עבודה ורגילים בסבל. כעבור שנה לבואם הצטרפו אליהם חמש משפחות נוספות מרומניה ומספרן הגיע עתה לעשר. הם שהו במקום עד שגורשו מאדמתם בכוח הזרוע על-ידי חיילים תורכים.

יחד עם מתיישבים אחרים שגורשו מאדמתם בגולן הם עברו להתגורר בראש פינה, פה נאספו 17 משפחות שהגורל איחד אותן וכאן חיכו האנשים בתקווה אולי תבוטל הגזירה ויוכלו לחזור ולהתיישב בגולן. בינתיים קיבלו האנשים תמיכה לקיומם מקופת הברון רוטשילד שראה את עצמו אחראי לגורל המתיישבים הללו.

חלפו חודשים רבים והאנשים יושבים בראש פינה בטלים מאונס, ואט אט הם נואשו מתקוותם וביקשו מפקידות הברון פתרון קבע למצבם הבלתי-טבעי. חלק מן האנשים חזר לארץ מוצאו, ואילו אחרים קיבלו נחלת איכרות ביבנאל והיו מראשוני מתיישביה.




עטרותהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 
אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.



עין זיתיםהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

 

רקע
מושבה עברית ששכנה בגליל העליון, כשלושה ק"מ צפונית מזרחית לצפת, בצד הכביש אל מירון, 725 מטר מעל פני הים התיכון. השם "עין זיתים" הוא צורה עברית של השם הערבי עין זיתון, כפר ערבי שנבנה על חורבותיו של יישוב מימי-הביניים.

לפי המקורות בעין זיתים קהילה יהודית מן המאה ה- 11 ועד המאה ה-18.
באדמת עין זיתים מצאו מנוחתם חכמי תורה ידועים ובעיר צפת התהלכו אגדות על עין זיתים.

יצחק בן-צבי (1884 - 1963) נשיאה השני של מדינת ישראל, מביא בספרו שאר ישוב ( הוצאת "דבר" 1927) מקורות על יישוב יהודי שהיה קיים בעין זיתון באמצע המאה החמש-עשרה:  "...בית-כנסת עם ספרי תורה ויישוב של 40 בעלי בתים, ויש להם שדות זית ושקדים. על יד הכפר נמצא קברו של ר? יהודה בר אלעאי ובנו יוסי, ולידו  חורשה של זיתים, ארבע מאות אילנות במספר". ובספרו האחר של בן-צבי, היישוב בתקופה העות?מאנית הוא כותב: "לפי מפקד של שנת 56-1555 היו בעין זיתים 52 בעלי-בתים יהודיים" ובשנת 1598 היתה בעין זיתים ישיבה ללימוד תורה".

שלהי המאה ה-19 – תחילת דבר
בשנת 1891 התארגנה במינסק, בירת רוסיה הלבנה, אגודה ציונית להתיישבות בארץ-ישראל בשם "אגודת האלף". שם האגודה מעיד על שאיפת מייסדיה להושיב אלף משפחות יהודיות במושבות חקלאיות בארץ-ישראל.

הרוח החיה, היוזם, המארגן והמטיף לרעיון יישוב ארץ-ישראל היה דב בר שליאפין (מינסק  - ראשון-לציון 1930), חניך ישיבה, השתלם באופן פרטי במקצוע המתמטיקה ועסק בהוראה בעירו. בהיותו חובב-ציון נלהב, הגה תוכנית להחיש עלייתם והתנחלותם של יהודי רוסיה בארץ-ישראל. שליאפין, כאיש בעל השכלה, ביסס את תוכניתו על חישובים מדויקים אשר לפיהם יוכלו אלף יהודים לבוא אל המנוחה ואל הנחלה בארץ אבות על-ידי פעולה משותפת באמצעות אגודה ציונית.
על כל חבר יהיה להכניס לקופת "אגודת האלף" במשך חמש שנים רצופות ארבעים רובל מדי שנה. בכסף זה תקנה האגודה אדמה בארץ-ישראל, תיטע עליה גפנים; חמישים דונם לכל חבר, כן תיטע עצי זית ועצי פרי אחרים. האגודה תכין שטח מתאים לשדות פלחה. לאחר שמונה שנים יהיה מוכן לכל חבר בית מגורים ומשק חקלאי המפרנס את בעליו.

דב בר שליאפין פירסם את תוכניתו בעיתונות וזו נתקבלה בהתלהבות בחוגים הציוניים, רבים נרשמו כחברים ב"אגודת האלף" ביניהם משה לייב לילינבלום (1843 - 1910) סופר עברי, מזכיר "חובבי ציון" ברוסיה.

מספר חברי האגודה הלך וגדל, ביניהם גם בעלי הון, אבל רוב הנרשמים היו מן המעמד הבינוני, יהודים נאמנים לציון. הנהלת האגודה פנתה אל "הנדיב הידוע" בבקשה לקנות למענם נחלה בארץ-ישראל והברון רוטשילד שלח הוראה לפקידו יהושע אוסוביצקי (רוסיה 1858 - פאריס 1929) היושב בראש-פינה לסייע לאגודה ברכישת קרקע להתיישבות חבריה. לזירוז הקניה שיגרה האגודה המינסקאית משלחת לארץ-ישראל, את חבריה דב בר שליאפין והאגרונום א. ל. חפץ.

רכישת הקרקע
באותם הימים התעניין אוסוביצקי בקניית שטח קרקע מהכפר הערבי עין זיתים. אולם הערבים השתדלו להכשיל הקניה: "כי הכפר עין זיתון נכבד הוא מאוד בעיני גדולי הישמעאלים יושבי צפת וישימו מכשולים רבים על דרך הקניה". אבל לא איש כאוסוביצקי ייסוג מדעתו והרכישה בוצעה. האדמה הזאת נועדה כאמור בשביל התיישבות אגודה ציונית מרומניה שנציגה בארץ היה דוד שוב, מייסד ראש-פינה. באותו זמן היה דוד שוב שקוע ראשו ורובו בבניינה של המושבה משמר הירדן והוא החליט לוותר על הקניה בעין זיתון. אוסוביצקי הציע, איפוא, את אדמת עין זיתון לשליחי "אגודת האלף" שהיו בארץ. אנשי המשלחת התייעצו עם אגרונומים מומחים ושמעו את חוות דעתם האומרת: "האדמה מתאימה למטע גפנים, אווירה צח ובריא, מימיה טובים מאוד והיא קרובה לעיר צפת". המשלחת המינסקאית נתנה, איפוא, את הסכמתה לרכישת הקרקע בשטח של 5,600 דונם.

הכשרת האדמה מתקדמת אך חוסר יידע חקלאית מביא לחורבן
מייד לאחר רכישת הקרקע ניגשו החלוצים להכשרת האדמה בעזרת פועלים מצפת. הם נטעו כרמי גפן ועצי זית ובנו שני בתים ושני צריפים למגורים.

השמועות על התקדמות העבודה במושבה החדשה עין זיתים של "אגודת האלף" הביאו שמחה בחוגי "חובבי ציון" ברוסיה. כמה מחברי האגודה חיסלו עסקיהם, עלו לארץ-ישראל והצטרפו לחבריהם בעין זיתים ויחד עם הפועלים השכירים המשיכו בהכשרת הקרקע.

המתיישבים החדשים חרשו במחרשות אירופיות להשתוממותם של הערבים שהסתכלו על החריש המשובח, שנדהמו לראות איך מחרשת הברזל פולחת באדמת ההר. הסוסים מושכים במחרשה והרגבים מתפוררים תחתיה... חברי האגודה היושבים בעין זיתים קראו לחבריהם המינסקאים למהר ולעלות כי הנה האדמה כבר הוכשרה למענם. אך אנשי מינסק קשה להם להינתק מעסקיהם ועלייתם לארץ נדחתה מדי פעם.

לוח אחיאסף משנת 1895 מביא פרטים על המושבה עין זיתים:  "...כבר הקימו שני בתי אבן ושניים של עץ, כבר נטעו  7 עצי תות, 120 עצי אתרוגים, 94,000 עצי פרי שונים (כנראה בעיקר גפנים למיניהם - להלן.) 16,000 זיתים, 10,000 שקדים".

לרוע המזל נתברר כי מטע הגפנים, הבסיס המשקי העיקרי של המושבה, לא עלה יפה משום שהקרקע הייתה שכבת אבן סיד והשתילים נבלו בטרם עשו פרי.
חברי האגודה הוכו בתדהמה עמוקה. דב בר שליאפין הכיר באחריותו לכישלון הזה והוא חש את עצמו מרומה. הוא פנה אל הפקידות בראש-פינה שהמליצה על הקניה הזאת וזו לא הניחה את דעתו. מאוכזב וממורמר הוא מיהר לצאת לחוץ-לארץ, שם הרעיש את העולם היהודי בקובלנותיו על פקידות הברון. מרוב אכזבה ומפח נפש חדל להתעניין בעבודת "אגודת האלף" שהוא ייסדה והפעילה. חברים רבים הפסיקו חברותם באגודה וההתלהבות שקעה אט. שליאפין היה מהלך בחוצות עירו קודר ועצוב על תוכניתו הגדולה שלא נתגשמה ועל כסף חבריו שירד לטמיון. כשלון ההתנחלות בעין זיתים השפיע לרעה על "חובבי ציון" ברוסיה.

פקידות הברון בראש-פינה רצתה להציל את כבודה והמשיכה על חשבונה בעיבוד המטעים בעין זיתים ואף הושיבה על אדמת "אגודת האלף" 12 משפחות פועלים מצפת. האנשים עבדו בחריצות ואם אמנם הגפנים נפגעו ואין להמשיך בעיבודם הנה מטעים אחרים ראויים לטיפול ויש גם להוסיף ולנטוע. הודות לעבודות אלה ניצלה המושבה לזמן מה, ובעקבות חידוש העבודה החקלאית קיוו החקלאים כי המינסקאים יבואו בסופו של דבר לשבת על נחלתם בעין זיתים, ויצטרפו אל חבריהם המעטים הנמצאים כאן.

לא כן קרה. חברי "אגודת האלף" ממינסק שעדיין ישבו בעין זיתים לא היו בידם אמצעים כספיים להמשיך ולעבד את משקם החקלאי. לאט לאט הם נטשו את עין זיתים והתפזרו ליישובים אחרים בארץ-ישראל ויש מהם שחזרו לרוסיה ארץ מוצאם. עין זיתים נתרוקנה מחבריה ואף פועליה עזבוה, נקודת-הקבע הוזנחה ואדמתה שממה.

את סיפור עין זיתים התחלנו בדברי יצחק בן-צבי ונסיים בביקורו בעין זיתים בשנת 1910, את מראה-עיניו הוא רשם בפנקסו: "בעין זיתים יושבים עוד כפי שהוגד לנו, ארבעה כורמים יהודים, אולם לא מצאנו איש במקום מלבד זקן אחד, אביו של איכר. הלה הזמיננו לביתו וכבדנו בענבים. הוא התאונן על מטעי הזיתים והגפנים שהם קרובים להפסד ורחוקים משכר".

אחרית דבר
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה עזבו את עין זיתים שארית האנשים שעבדו שם.

ב-1925 עלו להתיישב בה כמה משפחות אך המקום נהרס במאורעות של תרפ"ט - 1929.

בתרצ"ב - 1932 נושבה בשלישית ונעזבה במאורעות תרצ"ו - 1936.

ב-1946 ביקרה בעין זיתים רעייתו של בן-צבי רחל ינאית והיא רשמה בספרה "דרכי ספרתי":  "אנו עוברים על פני עין זיתים... אל חורבות מימי קדם נוספה חורבה מימינו אנו, וקשה המראה של שרידי המושבה הקטנה. עד היסוד חרבו הבתים, אבן על אבן לא נשארה, רק עצי הזית שניטעו בידי המתיישבים היהודים מלפני חמישים שנה ומעלה... רק הם נשארו, ובעדים אבלים יספרו על קורות המקום העגומות".

באותה שנה, 1946 יושבה עין זיתים ברביעית, הפעם על-ידי קיבוץ מגינים של הקיבוץ המאוחד, אולם כעבור שנתיים, במלחמת העצמאות נעזב המקום.

בשנת 1955 נעשה ניסיון להקים כאן מושב עובדים וכעבור זמן קצר נעזב.

 




עתלית - תחנת הנסיונותהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 
אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.








 
הצטרפו אלינו גם בפייסבוק
עדכונים - בלוגים - אירועים - אלבומי תמונות - סרטונים נדירים


שלח דף זה לחבר תגובות, הערות, והוספת מידע, מושגים ונושאים למנוי חינם על מגזין הנוסטלגיה"כובע טמבל" הוסף למועדפים



כל הזכויות שמורות © לאתר נוסטלגיה אונליין ו/או לבעלי התכנים, הדימויים והתצלומים.