חיפוש:   בכל האתר  בשמות הערכים  בקרדיטים     חפש  |  חיפוש תמונות בנושא:   חפש
   מפת האתר  |   כרגע באתר: 173 מבקרים   |  כניסה לדף האישי    
עורך: דייויד סלע
דבר העורך כתבו לעורך
| עמוד הבית | מי אנחנו | מרכז מידע לגולש | על נוסטלגיה ורטרו | קרדיטים | צרו קשר | גולשים כותבים
 

+   אביזרים וחפצים
+   אוספים ותחביבים
+   אז - וכעת
+   אירועים ושנים
+   ארכיון האישים
+   ארכיון הוידאו
+   ארכיון הישראליאנה
+   ארכיון הכרזות
+   ארכיון המצגות
+   ארכיון הקול
+   אתרי נוסטלגיה
+   בידור ופנאי
+   בקיבוץ
+   בריאות, טיפוח וניקיון
+   בשכונה
+   בתים ומבנים מספרים
+   גלויות בולים וסמלים
+   דירה ובניין
+   היום בהיסטוריה
+   המקום בו גרנו
+   העפלה ועליות לא”י
+   חג ומועד
+   טלוויזיה ורדיו
+   ילדות נשכחת
+   לבוש אופנה והנעלה
+   מוזיקה שיר וזמר
+   מזון ומשקה
+   משחקים וצעצועים
+   מתחם מורים
+   נוסטלגיה בצה”ל
+   ספורט
+   ספרות נוסטלגית
+   עבודה ומלאכה
+   פוליטיקה ובחירות
+   רדיו נוסטלגיה
+   רכב ותחבורה
+   רשת חברתית
+   שונות
+   שירותי גולש
+   שפה עברית
+   תיאטרון עברי
+   תקשורת מדיה ופרסום

האתר מוקדש לזכרו של
 יוסי פשרמן (פשי) ז"ל
2003 – 1954

מעל ל - 1100
סרטוני וידאו נוסטלגיים
בארכיון הוידאו שבאתר

יום העצמאות ה-7
 

הצוללת דקר
 

תל אביב הקטנה
 
 




ישובים שננטשו

עין זיתיםהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

 

רקע
מושבה עברית ששכנה בגליל העליון, כשלושה ק"מ צפונית מזרחית לצפת, בצד הכביש אל מירון, 725 מטר מעל פני הים התיכון. השם "עין זיתים" הוא צורה עברית של השם הערבי עין זיתון, כפר ערבי שנבנה על חורבותיו של יישוב מימי-הביניים.

לפי המקורות בעין זיתים קהילה יהודית מן המאה ה- 11 ועד המאה ה-18.
באדמת עין זיתים מצאו מנוחתם חכמי תורה ידועים ובעיר צפת התהלכו אגדות על עין זיתים.

יצחק בן-צבי (1884 - 1963) נשיאה השני של מדינת ישראל, מביא בספרו שאר ישוב ( הוצאת "דבר" 1927) מקורות על יישוב יהודי שהיה קיים בעין זיתון באמצע המאה החמש-עשרה:  "...בית-כנסת עם ספרי תורה ויישוב של 40 בעלי בתים, ויש להם שדות זית ושקדים. על יד הכפר נמצא קברו של ר? יהודה בר אלעאי ובנו יוסי, ולידו  חורשה של זיתים, ארבע מאות אילנות במספר". ובספרו האחר של בן-צבי, היישוב בתקופה העות?מאנית הוא כותב: "לפי מפקד של שנת 56-1555 היו בעין זיתים 52 בעלי-בתים יהודיים" ובשנת 1598 היתה בעין זיתים ישיבה ללימוד תורה".

שלהי המאה ה-19 – תחילת דבר
בשנת 1891 התארגנה במינסק, בירת רוסיה הלבנה, אגודה ציונית להתיישבות בארץ-ישראל בשם "אגודת האלף". שם האגודה מעיד על שאיפת מייסדיה להושיב אלף משפחות יהודיות במושבות חקלאיות בארץ-ישראל.

הרוח החיה, היוזם, המארגן והמטיף לרעיון יישוב ארץ-ישראל היה דב בר שליאפין (מינסק  - ראשון-לציון 1930), חניך ישיבה, השתלם באופן פרטי במקצוע המתמטיקה ועסק בהוראה בעירו. בהיותו חובב-ציון נלהב, הגה תוכנית להחיש עלייתם והתנחלותם של יהודי רוסיה בארץ-ישראל. שליאפין, כאיש בעל השכלה, ביסס את תוכניתו על חישובים מדויקים אשר לפיהם יוכלו אלף יהודים לבוא אל המנוחה ואל הנחלה בארץ אבות על-ידי פעולה משותפת באמצעות אגודה ציונית.
על כל חבר יהיה להכניס לקופת "אגודת האלף" במשך חמש שנים רצופות ארבעים רובל מדי שנה. בכסף זה תקנה האגודה אדמה בארץ-ישראל, תיטע עליה גפנים; חמישים דונם לכל חבר, כן תיטע עצי זית ועצי פרי אחרים. האגודה תכין שטח מתאים לשדות פלחה. לאחר שמונה שנים יהיה מוכן לכל חבר בית מגורים ומשק חקלאי המפרנס את בעליו.

דב בר שליאפין פירסם את תוכניתו בעיתונות וזו נתקבלה בהתלהבות בחוגים הציוניים, רבים נרשמו כחברים ב"אגודת האלף" ביניהם משה לייב לילינבלום (1843 - 1910) סופר עברי, מזכיר "חובבי ציון" ברוסיה.

מספר חברי האגודה הלך וגדל, ביניהם גם בעלי הון, אבל רוב הנרשמים היו מן המעמד הבינוני, יהודים נאמנים לציון. הנהלת האגודה פנתה אל "הנדיב הידוע" בבקשה לקנות למענם נחלה בארץ-ישראל והברון רוטשילד שלח הוראה לפקידו יהושע אוסוביצקי (רוסיה 1858 - פאריס 1929) היושב בראש-פינה לסייע לאגודה ברכישת קרקע להתיישבות חבריה. לזירוז הקניה שיגרה האגודה המינסקאית משלחת לארץ-ישראל, את חבריה דב בר שליאפין והאגרונום א. ל. חפץ.

רכישת הקרקע
באותם הימים התעניין אוסוביצקי בקניית שטח קרקע מהכפר הערבי עין זיתים. אולם הערבים השתדלו להכשיל הקניה: "כי הכפר עין זיתון נכבד הוא מאוד בעיני גדולי הישמעאלים יושבי צפת וישימו מכשולים רבים על דרך הקניה". אבל לא איש כאוסוביצקי ייסוג מדעתו והרכישה בוצעה. האדמה הזאת נועדה כאמור בשביל התיישבות אגודה ציונית מרומניה שנציגה בארץ היה דוד שוב, מייסד ראש-פינה. באותו זמן היה דוד שוב שקוע ראשו ורובו בבניינה של המושבה משמר הירדן והוא החליט לוותר על הקניה בעין זיתון. אוסוביצקי הציע, איפוא, את אדמת עין זיתון לשליחי "אגודת האלף" שהיו בארץ. אנשי המשלחת התייעצו עם אגרונומים מומחים ושמעו את חוות דעתם האומרת: "האדמה מתאימה למטע גפנים, אווירה צח ובריא, מימיה טובים מאוד והיא קרובה לעיר צפת". המשלחת המינסקאית נתנה, איפוא, את הסכמתה לרכישת הקרקע בשטח של 5,600 דונם.

הכשרת האדמה מתקדמת אך חוסר יידע חקלאית מביא לחורבן
מייד לאחר רכישת הקרקע ניגשו החלוצים להכשרת האדמה בעזרת פועלים מצפת. הם נטעו כרמי גפן ועצי זית ובנו שני בתים ושני צריפים למגורים.

השמועות על התקדמות העבודה במושבה החדשה עין זיתים של "אגודת האלף" הביאו שמחה בחוגי "חובבי ציון" ברוסיה. כמה מחברי האגודה חיסלו עסקיהם, עלו לארץ-ישראל והצטרפו לחבריהם בעין זיתים ויחד עם הפועלים השכירים המשיכו בהכשרת הקרקע.

המתיישבים החדשים חרשו במחרשות אירופיות להשתוממותם של הערבים שהסתכלו על החריש המשובח, שנדהמו לראות איך מחרשת הברזל פולחת באדמת ההר. הסוסים מושכים במחרשה והרגבים מתפוררים תחתיה... חברי האגודה היושבים בעין זיתים קראו לחבריהם המינסקאים למהר ולעלות כי הנה האדמה כבר הוכשרה למענם. אך אנשי מינסק קשה להם להינתק מעסקיהם ועלייתם לארץ נדחתה מדי פעם.

לוח אחיאסף משנת 1895 מביא פרטים על המושבה עין זיתים:  "...כבר הקימו שני בתי אבן ושניים של עץ, כבר נטעו  7 עצי תות, 120 עצי אתרוגים, 94,000 עצי פרי שונים (כנראה בעיקר גפנים למיניהם - להלן.) 16,000 זיתים, 10,000 שקדים".

לרוע המזל נתברר כי מטע הגפנים, הבסיס המשקי העיקרי של המושבה, לא עלה יפה משום שהקרקע הייתה שכבת אבן סיד והשתילים נבלו בטרם עשו פרי.
חברי האגודה הוכו בתדהמה עמוקה. דב בר שליאפין הכיר באחריותו לכישלון הזה והוא חש את עצמו מרומה. הוא פנה אל הפקידות בראש-פינה שהמליצה על הקניה הזאת וזו לא הניחה את דעתו. מאוכזב וממורמר הוא מיהר לצאת לחוץ-לארץ, שם הרעיש את העולם היהודי בקובלנותיו על פקידות הברון. מרוב אכזבה ומפח נפש חדל להתעניין בעבודת "אגודת האלף" שהוא ייסדה והפעילה. חברים רבים הפסיקו חברותם באגודה וההתלהבות שקעה אט. שליאפין היה מהלך בחוצות עירו קודר ועצוב על תוכניתו הגדולה שלא נתגשמה ועל כסף חבריו שירד לטמיון. כשלון ההתנחלות בעין זיתים השפיע לרעה על "חובבי ציון" ברוסיה.

פקידות הברון בראש-פינה רצתה להציל את כבודה והמשיכה על חשבונה בעיבוד המטעים בעין זיתים ואף הושיבה על אדמת "אגודת האלף" 12 משפחות פועלים מצפת. האנשים עבדו בחריצות ואם אמנם הגפנים נפגעו ואין להמשיך בעיבודם הנה מטעים אחרים ראויים לטיפול ויש גם להוסיף ולנטוע. הודות לעבודות אלה ניצלה המושבה לזמן מה, ובעקבות חידוש העבודה החקלאית קיוו החקלאים כי המינסקאים יבואו בסופו של דבר לשבת על נחלתם בעין זיתים, ויצטרפו אל חבריהם המעטים הנמצאים כאן.

לא כן קרה. חברי "אגודת האלף" ממינסק שעדיין ישבו בעין זיתים לא היו בידם אמצעים כספיים להמשיך ולעבד את משקם החקלאי. לאט לאט הם נטשו את עין זיתים והתפזרו ליישובים אחרים בארץ-ישראל ויש מהם שחזרו לרוסיה ארץ מוצאם. עין זיתים נתרוקנה מחבריה ואף פועליה עזבוה, נקודת-הקבע הוזנחה ואדמתה שממה.

את סיפור עין זיתים התחלנו בדברי יצחק בן-צבי ונסיים בביקורו בעין זיתים בשנת 1910, את מראה-עיניו הוא רשם בפנקסו: "בעין זיתים יושבים עוד כפי שהוגד לנו, ארבעה כורמים יהודים, אולם לא מצאנו איש במקום מלבד זקן אחד, אביו של איכר. הלה הזמיננו לביתו וכבדנו בענבים. הוא התאונן על מטעי הזיתים והגפנים שהם קרובים להפסד ורחוקים משכר".

אחרית דבר
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה עזבו את עין זיתים שארית האנשים שעבדו שם.

ב-1925 עלו להתיישב בה כמה משפחות אך המקום נהרס במאורעות של תרפ"ט - 1929.

בתרצ"ב - 1932 נושבה בשלישית ונעזבה במאורעות תרצ"ו - 1936.

ב-1946 ביקרה בעין זיתים רעייתו של בן-צבי רחל ינאית והיא רשמה בספרה "דרכי ספרתי":  "אנו עוברים על פני עין זיתים... אל חורבות מימי קדם נוספה חורבה מימינו אנו, וקשה המראה של שרידי המושבה הקטנה. עד היסוד חרבו הבתים, אבן על אבן לא נשארה, רק עצי הזית שניטעו בידי המתיישבים היהודים מלפני חמישים שנה ומעלה... רק הם נשארו, ובעדים אבלים יספרו על קורות המקום העגומות".

באותה שנה, 1946 יושבה עין זיתים ברביעית, הפעם על-ידי קיבוץ מגינים של הקיבוץ המאוחד, אולם כעבור שנתיים, במלחמת העצמאות נעזב המקום.

בשנת 1955 נעשה ניסיון להקים כאן מושב עובדים וכעבור זמן קצר נעזב.

 




עתלית - תחנת הנסיונותהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 
אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.



קדמה.הרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 
אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.



רבדים.הרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 
אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.



רמסניההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

הקדמה
העיר צפת שרוב יהודיה חיו על ה"חלוקה" (כספי צדקה שנאספו בחוץ-לארץ) ואנשיה יושבים בבתי-המדרש שקועים בלימוד תורה, דווקא בה נתעוררו מספר צעירים שמאסו בלחם חסד של ה"חלוקה", מרדו בחיי בטלה ושאיפתם העמוקה הייתה לצאת מן העיר ולהיאחז בקרקע של ארץ-ישראל, ולהתפרנס מיגיע כפיים.

בשאיפתם להתיישבות הקדימו בני צפת בכמה שנים את בני ירושלים שהניחו יסוד למושבה פתח-תקווה בשנת תרל"ח - 1878. קבוצת צעירים מצפת קנו כבר בשנת 1875 (ויש טוענים לשנת 1874) את מחצית הכפר הערבי ג'עוני, עליה הקימו את המושבה העברית הראשונה בגליל העליון וקראו לה גיא-אוני.

באמצע שנות השלושים של המאה ה -19 קם יהודי נועז בשם ישראל בק (1797 - 1874) בעל בית-דפוס בצפת הוא ובני-ביתו ועימם אברכים מצפת והקימו כפר עברי במרומי הר ג'רמק מול העיר צפת.

ייסוד חברת "בני יהודה"
בשנת 1884 נוסדה בצפת חברה להתיישבות, בתחילה קראו לה "בית יהודה" ולאחר התארגנותה ובחירת האנשים הראויים להתיישבות, הוחלף שם החברה ונקראה "בני יהודה". בכתבה בעיתון "המליץ" משנת 1884 מסופר, כי החברה מונה 50 משפחות. ובעיתון "המגיד" מאפריל 1886 פרסמה החברה לאמור: "והנה בחרנו מאתנו על פי דעות נעלמות (בהצבעה חשאית)... שבעה אנשים מגדולי חברתנו... אשר ידיהם תנהג חברתנו... הלא המה: הרב שמואל שולמן, צבי הירש ראזען, משה פעלקיסזאהן, שמואל ברוך מאשקאוויץ, חיים נכד, נחום סאלימן ואהרן לאבין. גם הנה מעתה תקרא חברתנו בשם "בני יהודה" אשר נקראה לפנים בית יהודה".

ייסוד חברת ההתיישבות "בני יהודה" עשה רושם רב בארץ-ישראל ובחוץ-לארץ. בעיתונות היהודית והעברית נכתבו דברי הערכה רבים על אנשי החברה מתוך הדגשה כי אלה הם בני צפת שקמה בהם הרוח להתנער משפלותם. האגודות הציוניות הביעו הפתעה על עצם העובדה של ההתעוררות בארץ הקודש לעבודת האדמה, מכאן שיש תקווה לשאיפה הציונית.

בני צפת שנרשמו כחברים באגודת "בני יהודה" היו דלי אמצעים, רובם התפרנסו מכספי ה"חלוקה" וכשגמרו אומר לצעוד בדרך החדשה של ההתיישבות, ראו בהם פרנסי צפת "פורצי גדר" ושללו מהם את זכותם להמשיך ולקבל תמיכה מקופת ה"חלוקה". אולם האנשים היו נחושים בהחלטתם ולא נרתעו. כל מה שהיה ברשותם מסרו לקופת החברה כדי שזו תרכוש קרקע להתיישבות. "בכסף אשר נתנו כל אנשי חברתנו, איש חלקו משארית מאודו, אפילו מגלימה דעל כתפאי".

מסירותם של צעירי צפת לרעיון התיישבותם הייתה עמוקה, הם היו בעלי חזון וראו את עצמם ראשונים לתנועה גדולה של שיבה אל הקרקע והם בני צפת הינם בבחינת חלוצים העוברים לפני המחנה אשר בוא יבוא בעקבותיהם.

מרכז החיים הציבוריים המתקדמים בצפת היה באותם הימים בביתו של ר' מאיר טויבנהויז (ירושלים 1865 - חיפה 1938), אישיות נפלאה ויוצאת-דופן בעיר צפת. בן שנתיים היה מאיר כשעלה עם הוריו מגליציה לירושלים. מאיר למד ב"ישיבות" הגדולות שבעיר והוסמך לרבנות ולאחר שנשא לאישה את בת גולדנבלום מעשירי צפת, השתקע בעיר זו והיה סמוך על שולחן חותנו.

פתאום צררה אותו רוח חדשה, הוא מאס בחסדי חותנו והיה לבעל תעשיה של אריגה וסריגה והעסיק פועלים רבים בני צפת. עתה היה מאיר עומד ברשות עצמו ואינו תלוי בדעת אחרים, ועל דלת ביתו קבע שלט: "אהב את המלאכה ושנא את הרבנות" (מסכת אבות). ואכן על דלתו של ר' מאיר דפקו צעירים רבים שחפצם היה להתפרנס מעבודה וטויבנהויז סייע בידם בכסף, בעצה טובה ובעבודה. אך הוא ידע להיות גם איש מלחמה ויצא נגד חורפיו ומנאצי שמו שראו בו מקור לפורצי גדר בעיר. למרות עיסוקיו המרובים היה נוהג מדי פעם לפרסם מאמרים בעיתונות העברית בחוץ-לארץ בהם עורר את אנשי הגולה לעלות לארץ-ישראל ולהתיישב על אדמתה. דבריו היו נחשבים מאוד בחוגי הציונים.

ובביתו של ר' מאיר טויבנהויז נוסדה חברת "בני יהודה" ובבית הזה נפגש ועד "בני יהודה" עם סר לורנס אוליפנט האנגלי (1829 - 1888) ועם רעייתו אליס, שהיו תומכים נלהבים להתיישבות יהודים בארץ הקודש. פה, בבית הזה בעצה עם טויבנהויז, תוכננה רכישת הקרקע בגולן בעידודו המוסרי ואף בעזרתו הכספית של הזוג האנגלי שהעריכו במיוחד את ההתיישבות בגולן, וכאן התארגנה הקבוצה הראשונה, חברי "בני יהודה" לעלות ולהיאחז על אדמתם בגולן.

מתארגנים לעליה על הקרקע
באותה שנה שיצאו בני צפת להתיישב בגולן כבר היו קיימות כמה מושבות עבריות בארץ-ישראל המערבית ויהודים החלו להראות יכולתם בעבודה חקלאית. הנה אנו רואים כי חלוצי צפת לא נטו להתיישב בארץ-ישראל המערבית והלכו אל הגולן אשר בעבר הירדן המזרחי. ומדוע דווקא אל הגולן? משום שאדמת הגולן נמצאה מתאימה יותר להתיישבות: מחירה זול, אדמתה מישור ומעיינות מים מפכים עליה.

ואם ביתו של ר' מאיר טויבנהויז שימש מרכז הקדמה בצפת, הנה הרוח החיה בחברת "בני יהודה" היה הרב שמואל שולמן שנרשם כחבר החברה, ארגן את החברים, בחר בהם ועמד בראש החברה, דאג למחסורה, טיפל במסירות ברכישת הקרקע ובראש קבוצת חברים הלך והתיישב על אדמתם בגולן.

שמואל שולמן (1843 - 1900) עלה מרוסיה עם אביו הרב בשנת 1850 והמשפחה התיישבה בצפת, בן שבע היה שמואל. את תלמודו וחינוכו קיבל שמואל בישיבות שבעיר, הוא ספג תורה וחסידות בבית אביו והיה רגיש לבעיות חברתיות של סביבתו. שמואל הצעיר היה מבאי ביתו של טויבנהויז, הוא נמשך אחר הרעיונות החדשים אותם מצא בבית הזה. בבית אביו הרב שררה עניות מנוונת, ובעיר עצמה בכל אשר פנה ניצבה לפניו תמונה של חיי בטלה, של מחסור ושל חיים עלובים שהוא עצמו הנהו חלק מהם. כאן בביתו של טויבנהויז יכול היה שמואל הצעיר להשתחרר קצת מן המועקה שמסביב, כאן עלו על ליבו מחשבות ראשונות על גאולה מחיי השפלה. בשוחחו עם בני גילו, לומדי תורה כמוהו, גילה לפניהם את מחשבתו: "אני נושא את נפשי לטובת אחינו העניים למען יעבדו את אדמת הקודש". האנשים עודדוהו, אך לא ידעו במה אפשר לעזור לו. שולמן החל להאמין ביכולתו להשפיע על בני- אדם ולמשוך אותם אל רצונו.

שמואל שולמן החל להקדיש את זמנו ומרצו לחזון ההתיישבות, הוא הזניח את משפחתו והתמסר להגשמת רעיונו ובראש וראשונה לרכישת קרקע בשביל הקמת יישוב חקלאי. שולמן גם סייע בידי שמעון ברמן שתכנן להקים מושבה עברית ליד טבריה.

הרב שמואל שולמן היה בעל חזון, תוך כדי טיפולו בהתיישבות של חבריו נוכח לדעת, כי עיקר הכספים שבידי המתיישבים מוצאים לרכישת הקרקע ולא נשאר בידי האנשים די כסף לבנות ולפתח את משקם החקלאי, ומה ערך לאדמה בלי אפשרות לעבדה ולפתחה? מכאן עלה בדעתו רעיון גדול: להתייצב לפני הסולטן התורכי בעיר הבירה קושטא ולבקש ממנו להקצות מאדמות הממשלה אשר בעמק החולה ובאזור יריחו להתיישבות יהודית בארץ-ישראל. ואם שולמן החליט שום דבר לא יעמוד לו למכשול לבצע את תוכניתו. שולמן אכן הגיע אל כס הסולטן בקושטא והוא קיבל "פירמן", ("כתב מלכות") ליישב יהודים על אדמות הממשלה ביריחו, אולם קשיי הביצוע היו מרובים ואין בכוחו של יחיד להתגבר עליהם...

אולם הרב שולמן הבין כי אין לחכות לחסד מלכים, בינתיים יש לרכוש קרקע ותמורתו לשלם "טבין ותקילין" ולעמול הרבה לביצוע ההתיישבות.

רכישת הקרקע
מנהלי "בני יהודה" סיירו בגולן וחיפשו שטח קרקע מתאים להתיישבותם. הם נמשכו אל איזור זה בגלל מחירי הקרקע הנמוכים והמישורים הנרחבים. לבסוף רכשו את אדמות הכפר רמסניה. אין ידוע מוצאו של השם ומובנו.


רק אנשים המחוננים באמונה עמוקה ואהבה גדולה אל אדמת הקודש מסוגלים למעשה הנועז של התיישבות באזור שמם ומרוחק, מוקף שבטים בדווים שאינם יודעים סדרי שלטון והחיים על חמס, גזילה ואף רצח. בקושי אספו האנשים סכום כסף מחברי האגודה כדי לרכוש את הקרקע, סכום קטן קיבלו בתורת עזרה כספית מאת אוליפנט האנגלי, ויש להניח כי לולא ביטחונם בהמשך תמיכתו הכספית של אוליפנט לא היו משקיעים את מעט כספם ברכישת הקרקע ונותרים ללא אמצעים להמשך פיתוחו של מפעלם ההתיישבותי.

רמסניה נמצאת 830 מטר מעל פני הים התיכון, כ-15 ק"מ דרומית לקונטרה והשטח שנרכש להתיישבות חלוצי צפת הוא קרוב ל-15 אלף דונם. בקרבת רמסניה נמצאו חורבות שהעידו על יישוב גדול שהיה קיים בתקופת הרומאים. כאן נמצאו גם מעיינות מים מפכים. אנשי צפת החליטו כי המקום הזה מתאים להקים עליו את יישובם ותפילה בליבם שאלוהי ישראל יצליח דרכם וישלח ברכה במעשי ידיהם.

המשא-ומתן לקניית הקרקע וחתימת שטרי המכר נעשו ונגמרו בדמשק, בסוף שנת 1885. רכישת קרקעות בימים ההם הייתה כרוכה בקשיים פורמאליים רבים והעברת הבעלות הייתה טעונה אישור הממשלה המרכזית היושבת בעיר הבירה קושטא, והטיפול בקבלת האישור הצריך זמן רב.

בעיתון "המגיד" מדצמבר 1886 פורסם: "אף כי אדמתם כבר נקנתה אך שליחם עוד יושב בדמשק ודורש בשאלות קניית הקרקעות בסוריה, אם מותר לזר לקנות בסוריה אשר לא לארץ הקדושה תיחשב, ולא הל עליה האיסור, או הקונה ישראל אין מבדילים בין קודש לחול".

הואיל ושטרי המכר היו חתומים על-ידי המוכרים והקונים, והכספים עבור האדמות כבר שולמו בהתאם להסכם ולא היה חסר אלא האישור הפורמאלי - החליטו חברי "בני יהודה" להתיישב בינתיים על אדמתם לעבדה ולהכשירה.

עליה על הקרקע
מייד עם העלייה על הקרקע ברמסניה בשנת 1886 החלו בני צפת חורשים וזורעים את אדמתם. לא כל חברי האגודה זכו לעלות על האדמה ולשבת מקום מחוסר אמצעים כספיים, והמעטים שזכו היו מאושרים בחלקם. "בגישתנו אז להחל פעולתנו בעבודת האדמה, לזרוע תבואות חורף וגם תבואות קיץ בעיתן, ולא יכולנו להמציא עבודה לכל אנשי חברתנו מחוסר הכסף הדרוש לקנות צמדי בקר ולתת זרע לזורע ולחם לעובדים, נאלצנו לצמצם את פעולתנו כפי אשר השיגה ידנו להשיג הלוואות קטנות פה איתנו. וזרענו שדות אחדים יחד עם הערבים שכנינו, ולקחנו צמדי בקר אחדים בהקפה לשלם לעת היאסף התבואות, ובחרנו אנשים מאנשי חברתנו אשר קיבלו עליהם את העבודה בשם כל החברה והמה יושבים שמה ועושים כל הצורך כאדם העושה בתוך שלו".

היחסים עם השכנים הבדווים היו טובים כפי שמעידים המתיישבים עצמם: "בעזרת השם יתברך כוחנו יפה בהיותנו ילידי הארץ הזאת היודעים עת לכל דבר".

חברי "בני יהודה" היו בעלי אמונה וחזון, הם ראו את עצמם חלוצים יהודים להתיישבות גדולה באזור הגולן. בכתבה שפרסמו ב"המליץ" ביולי 1886 הם מסבירים: "הנה קמנו ונתעודד להיות הראשונים להוציא את הרעיון לפועל אדם והטינו שכם לכל עמל ותלאה לחדש פני אדמת הקודש הנשמה בעבודת האדמה, למען נהיה לאות ולמופת לכל אחינו יושבי ארץ הקודש... במקום הזה אנחנו הראשונים אשר באנו ויסדנו המושבה הראשונה הזאת וברצות ה' דרכנו נקל יהיה לנו עוד להיות מעיר לעזור ולכונן עוד מושבות לאחינו בני ישראל".

אולם לעת עתה יושבים ברמסניה רק חברים מעטים, הנשים והילדים נשארו בצפת.
המתנחלים השתכנו בבניין עתיק ששופץ "אורך 48 אמה ורוחב 18 אמה ובו ששה חדרים". חלוצי היישוב החדש עיבדו את האדמה והכינו את המקום ליתר החברים שיבואו להיאחז במושבה הזאת, שנועדה ליישוב קבע לכל חברי האגודה המונים 52 משפחות שהן 200 נפש.

השליחות הציונית מתקשה בשל חיסרון כיס...
עתה ביושבם על אדמתם החלו לעשות חשבון הנכסים שברשותם ולהכין תוכניות מפורטות לעיבוד האדמות: כ-7,000 דונם נמצאו ראויים לזריעת פלחה, כ-2,000 דונם הועידו לכרמי גפן ופרדס ואלף דונם לגני ירק ועצי פרי למיניהם, יתר האדמות ישמשו לשדות מרעה טבעי לבהמותיהם. לפי התוכנית תחולק האדמה בין 52 החברים וכל אחד מהם יעבד את חלקתו. "שלושה מעיינות גדולים ושלושה עשר קטנים מפוזרים על פני שטח האדמה... אויר המקום קר וצח ובריא מאוד, המים טובים, מתוקים וקלים, האדמה דשנה ופורייה מאוד, מוכשרת לכל זרע תבואות וירק וכל עץ פרי... ובה חורבות עתיקי יומין, רבות ויקרות אשר (אבניהן) יספיקו כדי לבנות כאלף בתים..."

לפי התיאור הנ"ל נפל בחלקם של מתיישבי רמסניה שטח קרקע בעל סגולות חקלאיות יוצאות מן הכלל, ואפשר כאן לפתח משק חקלאי מוצלח. כל זה היה נכון אילו היו בידי המתנחלים אמצעים כספיים לפיתוח האדמות, אך המתנחלים נידונו לכישלון מחוסר כספים כבר בראשית צעדיהם.

החברים שנשארו לשבת בצפת ציפו בכיליון-עיניים לעלות על אדמתם ולהיות שותפים בבניינה של רמסניה, אך אינם יכולים לעשות כן מחוסר כספים. הואיל וכך החליטו לחלק את חברי האגודה שמספרם 52 לארבע קבוצות, כל קבוצה תעבוד ברמסניה 15 ימים ותחזור לצפת וזה כדי לתת הרגשת שותפות ושוויון לכל החברים הנמנים עם האגודה.

עבודת האדמה התנהלה בהתלהבות שבקדושה: חריצותם, התמדתם ואהבתם לעבודה היו חזקים מאוד בקרבם. אך החיים במקום היו קשים מאוד, התזונה, המגורים, והמרחק מיישוב עברי, הבדידות באזור שמם ומעל הכול דאבון הלב על שלא ניתן להם לפתח את המקום מחוסר כספים - העיב מאוד על התלהבותם.
חברי הוועד האמינו, כי חובת אנשי הגולה לחוש לעזרת בניין מושבתם משום שהם עוסקים במצוות יישוב ארץ הקודש. הם גם נזהרו שלא יחשדו בהם כי מבקשים הם תמיכה לעצמם, אדרבה הם בוחלים במושג תמיכה ודוחים כל מתנת נדבה. בראותם כי העזרה בוששה לבוא הם פנו בקריאה על-ידי העיתונות העברית בארץ ובגולה - ולא נענו.

מתוך ביטחון בהצלחתם המשקית הם מוכנים לקבל עליהם עול של הלוואות, אלפיים פראנק לכל משפחה נחוצים להם כדי לבסס להם מעמד משקי. את כסף ההלוואה הם יתחייבו להחזיר במשך 15 - 20 שנה "ולא נרשה לעצמנו לקנות מהכסף למחייתנו כי אם לחם צר כשכר היותר מצער חלף עבודתנו ועמלנו הרב, וכל כסף ההלוואה על התכוננות המושבה יוצא... לכונן בעזרת השם מושבה גדולה מפוארת בבתים טובים ומרווחים ואוצרות בר וכדמי חמד ועץ פרי וגני ירק וכדומה, אשר תקוותנו לא תאכזב כי במשך איזה שנים תגדל בערכה עשרה מונים מכסף ההלוואה..."

למרות שאנשי צפת מעולם לא עבדו בחקלאות וזו להם הפעם הראשונה לעסוק בענייני קרקע וזרעים, וחריש, ותקציב חקלאי, הנה אנו רואים עד כמה אנשי צפת אלה, מתנחלי רמסניה עוסקים בנושאים אלה כאילו היו בעלי ניסיון של שנים. תוכניתם המשקית בעיבוד הקרקעות ונכונותם לקבל עליהם עול של הלוואות גם אלה נעשו לפי חשבון מפוכח. האנשים למדו עד מהרה להכיר את המציאות ואת התנאים החדשים וכן את הצרכים של מתיישב חקלאי במושבה חדשה. וזאת יש לזכור תמיד: מתנחלי רמסניה ניתקו את עצמם מחיי הבטלה בעירם והתירו את קשריהם עם מוסדות ה"חלוקה" שבעיר ואינם יכולים לחזור לשם. ברם, מצוקתם העיקה עליהם מאוד, מעט כספם אזל והמשפחות הגרות בצפת רעבות ללחם ועזובות לנפשן. וכאן ברמסניה, למרות החריצות והמסירות, העבודה והמאמצים אין ביכולתם לקדם את פיתוח המושבה, ולמרבה הצער קריאותיהם הנואשות לא נשמעו, והם נדהמים ונבוכים, מה לעשות???

תחילת הסוף...
מה שהכריע את הכף לרעת המתיישבים היה סירוב השלטונות התורכיים בקושטא לאשר את העברת הקרקע על הבעלים החדשים. הקונים שילמו בעד האדמה מתוך ביטחון כי רישום בעלותם על האדמה זה עניין פורמאלי שיסתדר בלי קושי, והנה גזירה כזאת! הרב שולמן, נציג מתנחלי רמסניה, התרוצץ במשרדי הממשלה התורכית אלא שהפחה של דמשק סירב בעקשנות לרשום בספרי האחוזה את העברת הקרקע על שם הבעלים החדשים, אנשי צפת.


שולמן קיווה שאם יביא לחבריו את בשורת הבעלות הרשמית הם ימשיכו לעבד את אדמתם למרות המחסור הקשה והתנאים הקשים מאוד, כי עז רצונם של חברי "בני יהודה" להיאחז במקום הזה שנקשרו אליו ואין את נפשם לשוב אל חיי הבטלה ולחם החסד בצפת.

אילו היו מתנחלי רמסניה בעלי אמצעים כספיים הם היו יכולים לפי המנהג המקובל, לבטל את רוע הגזירה ולהשיג את רישום הבעלות של הקרקע על שמם על-ידי מתן "בקשיש" (שוחד) לפקידים התורכיים הבכירים, כפי שקרה לא אחת בארץ-ישראל. אולם כסף לא היה בידם ולא נמצא אדם או מוסד שיעמוד להם בשעת דחקם - וגורלם נחרץ. הרב שולמן אומנם לא התייאש, אזר כוח ונסע לקושטא וטרח הרבה אצל הממשלה המרכזית, אך כל השתדלויותיו ומאמציו עלו בתוהו והקנייה בוטלה.

בסתיו 1887 נטשו אנשי צפת את מושבתם רמסניה שבגולן לאחר ששהו במקום ועיבדו אדמתה במשך למעלה משנה. הרבה תקוות ומאוויים של אנשים חרוצים שואפי גאולה נשתחקו עם עזיבה זו, ועימה נתבטלה התוכנית הגדולה של האגודה להתיישבות יהודית נרחבת באזור הגולן.

כעבור שנתיים ימים לאחר השתדלויות מרובות הוחזר כסף הקנייה למתיישבי רמסניה. שרידי החברים של "בני-יהודה" רכשו שטח קרקע בכפר הערבי ביר א-שאקום, הנמצא בקצה המערבי של הגולן, ובנו שם את המושבה "בני יהודה".

על הקמת המושבה החדשה "בני יהודה", ראו כאן




תל צורהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 
אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.



תפארת בנימיןהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

רקע
בראשית 1891 הוקמה בניו-יורק אגודה בשם  "שבי ציון" שמטרתה התיישבות חבריה בארץ-ישראל. זמן קצר לאחר היווסדה הגיע מספר חבריה ל-500 איש. האגודה הכינה תוכנית להקים בארץ-ישראל עשר מושבות חקלאיות, בכל מושבה חמישים בתי-אב. על כל חבר היה להכניס לקופת האגודה 200 דולר בתשלומים של 40 דולר לשנה. תקנות האגודה הודפסו באידיש משום ששפה זו הייתה שגורה בפי המהגרים.

היוזם, המייסד והרוח החיה באגודת  "שבי ציון" היה אדם רוזנברג, מהציונים הראשונים באמריקה. משפחתו של רוזנברג מוצאה מגרמניה, אביו היה איש דתי ומלומד. המשפחה היגרה לארצות-הברית בשנת 1886 והשתקעה בניו-יורק. אדם עצמו היה איש צעיר ושמר על אדיקותו, היה בעל השכלה כללית רחבה, במקצועו עורך-דין.

רוזנברג הצעיר היה פעיל באגודת  "חובבי ציון" בעיר והתמסר לניהול תעמולה בין המהגרים הצעירים שבאו מרוסיה. הוא הצליח להסיח דעתם מן התנועות השמאליות ומשך אותם אל התנועה הציונית, חלק מהם הצטרף לאגודת  "שבי ציון".
האסיפה הראשונה של האגודה התקיימה באפריל 1891 ואדם רוזנברג נבחר ליושב ראש האגודה, ד"ר יוסף בלאו-שטיין - סגן ומאיר לונדון - גזבר. ביום האסיפה היה בקופת האגודה סך של 1,300 דולר.

רכישת הקרקע
ביוני 1891 שלחה אגודת  "שבי ציון" את אדם רוזנברג ואת מאיר לונדון לארץ-ישראל לקנות קרקע להתיישבות חבריה. בדרכה התעכבה המשלחת בלונדון שם נפגשה עם מנהיגי  "חובבי ציון" שהתעניינו בשליחותם ואף הראו למשלחת האמריקאית את תוכניתם שלהם השמורה עימהם בנוגע לאפשרות התיישבות יהודים בארץ-ישראל. התוכנית הזאת חוברה על-ידי סמיואל מונטגיו (1832 - 1911) המכונה ברון סוידלינג, חבר הפרלמנט הבריטי. הוא היה בנו של שען, עסקן יהודי, מייסד הבנק  "סמיואל מונטגיו", יהודי אדוק, מראשי  "חובבי ציון" וממנהיגי יהדות אנגליה. בשנת 1875 ביקר בארץ-ישראל וסייע לפתיחת בית-הספר למלאכה בירושלים.

סמיואל מונטגיו היה איש מעשה: הוא חיבר תוכנית לגיוס כספים למימון התיישבותם של 50 עד 100 אלף יהודים במשך כמה שנים על האדמות אשר בעבר הירדן המזרחי. מונטגיו, בזכות היותו חבר בית-הנבחרים הבריטי הגיש תזכיר לממשלת בריטניה וצירף מפה על הקרקעות וביקש את התערבותה אצל הסולטן התורכי לשם מתן זיכיון להתיישבות יהודית בקנה-מידה גדול באזור הגולן, החורן וארץ הגלעד. העתק מתוכנית זאת נמסרה לרוזנברג וכן המפה בה מסומנים שטחי הקרקע הניתנים לקנייה בעבר הירדן המזרחי. מלונדון יצאה המשלחת לפאריס, שם נפגש רוזנברג עם הברון רוטשילד אשר שמח לשמוע על ההתעוררות בין היהודים להתיישב בארץ-ישראל.

באוקטובר 1891 הגיעה המשלחת לארץ-ישראל. מסביב פרחו עסקי הקרקעות בארץ, רבים מיהודי הגולה שלחו שליחים להתעניין ברכישת אדמות והמחירים האמירו מאוד. ראש הוועד של  "חובבי ציון" ביפו זאב טיומקין (רוסיה 1860 - פאריס 1927) לא היה בידו לעצור בעד הבהילות של הקניות ורבים הסתבכו בעטיים של סרסורי קרקעות. רוזנברג ולונדון החליטו לנהוג בזהירות רבה.

המשלחת של  "שבי ציון" נפגשה ביפו עם המהנדס זיידנר וחברו נימירובסקי, שליחי  "חובבי ציון" מרוסיה שהגיעו ארצה בראשית 1891. המשלחת מרוסיה הספיקה לרכוש בשביל אגודתם  "אגודת אחים" מאה אלף דונם קרקע בגולן אשר בעבר הירדן מזרחה וזיידנר היה מוכן לשתף בקנייה זו אגודות ציוניות אחרות.

אדם רוזנברג וחברו למשלחת מאיר לונדון היו בשלים להצעתו של זיידנר. מצד אחד הם חששו ליפול בידיהם של סרסורים לא מהוגנים אשר שרצו סביבם והציעו להם כל מיני הצעות, שנית, בשיחתם עם הציונים בלונדון התרשמו כי רכישת קרקע בעבר הירדן נבדקה על-ידי מונטגיו ויתכן אפילו כי האדמות שקנה זיידנר הם חלק מאותה תוכנית של מונטגיו שצוינה על המפה. והיה גם נימוק שלישי: המהנדס זיידנר אינו סרסור ולא מתווך אלא איש ציבור, ציוני, איש כערכו, גם זיידנר מייצג אגודה ציונית להתיישבות. זיידנר עורר את אמונם של רוזנברג ולונדון ובו במקום קנו 25 אלף דונם קרקע במחיר 5000 שתכננו לרכוש במקור, ואף ניתנה להם אופציה (זכות קדימה) למשך שישה חודשים לקניית 25 אלף דונם נוספים באותם התנאים.

העניינים מסתבכים
רוזנברג עשה את העסקה מבלי לראות תחילה את האדמה שקנה, נאמר לו כי היא מתאימה לגידול דגנים. אך עתה יצא לראות את השטח שרכש רכוב על גבי חמור בלוויית שני יהודים מצפת וחמר ערבי. בדרך ביקרו בראש פינה, משמר הירדן ויסוד המעלה. שלושה שבועות שהו בשטח שלהם בגולן, ביקרו אצל שבטי הבדווים באוהליהם וחקרו את התנאים המקומיים. בחזרו מסיורו הוא כתב לשולחיו בניו-יורק וסיים דבריו:  "האדמה טובה מאוד".

עתה דרש רוזנברג רישום בעלות הקרקע על שם אגודתו כדי שיוכל להמשיך ולפתחה ולהושיב עליה את חבריו. אך התברר עד מהרה שאין העניין פשוט כפי שהבטיח הסרסור אפשטיין למהנדס זיידנר.

היו חברים ב "שבי ציון" שהטילו ספק באפשרות ליישב משפחה בגולן בסכום 200 דולר כפי תוכניתו של אדם רוזנברג, הם מתחו ביקורת על התוכנית ופרסמו כתבות בעיתונים. עתה שהתעכב רישום הבעלות על הקרקע שרוזנברג קנה בשביל האגודה, הגבירו האנשים את ביקורתם והאשימו את רוזנברג שהוליך שולל את חברי האגודה וכי יש חשש לאיבוד כספם.

בארץ-ישראל המערבית של הזמנים ההם נתיני חוץ לא הורשו להיות הבעלים הרשמיים על הקרקעות שקנו, והם נהגו לרשום את הבעלות על שמות מושאלים של יהודים בעלי נתינות עות'מאנית. לא ברור מדוע זיידנר ורוזנברג, כאשר הציעו להם אפשרות כזאת, לא הסכימו לרשום את קרקעותיהם על בעלותם של שמות מושאלים. חשדנות ייתר?  

החלו התרוצצויות של רוזנברג וזיידנר אל השלטונות בדמשק ובביירות, ולאחר בזבוז זמן של חודשים רבים, התמרמרות ועצבנות, פנו אל הברון רוטשילד וזה כאמור הסכים להצעתם לקנות מהם את הקרקעות על-מנת למכרם לאגודות ציוניות. לצורך זה הקים הברון גוף מיוחד  "הוועד הארצישראלי" בראשותו של צדוק כהן.

לביצוע הפעולות מינה הברון את פקידו הבכיר אליהו שייד (1841 - 1922), יליד אלזס, בעל השכלה יהודית וכללית. שייד ניסה כוחו בספרות ומשנת 1883 צורף אל סגל פקידיו של הברון רוטשילד לעניין המושבות בארץ-ישראל. עתה קיבל על עצמו שייד לטפל במשרדי הממשלה התורכית להשגת אישורים לרישום הבעלות על הקרקעות שנרכשו בגולן. רוזנברג נחה דעתו מן הסידור הזה ושלח לברון 50 אלף פראנק על חשבון רכישת קרקע בשביל אגודתו וחזר לניו-יורק לחכות להתפתחות הדברים.

הקמת שבי ציון ב'
השמועה על תמיכתו של הברון רוטשילד בהתיישבות אגודת  "שבי ציון" על אדמתה בגולן, עודדה רבים מיהודי אמריקה להצטרף אל האגודה, אולם הואיל ואגודת  "שבי ציון" הייתה מוגבלת בחוק לקבלת מקסימום של 500 חברים ומספר זה כבר היה רשום מזמן, נוסדה  "שבי ציון ב'" ועד מהרה נתמלאה הרשימה ב 500 חברים חדשים.

בראש  "שבי ציון ב'" עמד ד"ר משה מינץ שהגיע לארצות הברית מארץ-ישראל ועבד בניו-יורק כרופא, היה פעיל בתנועת  "חובבי ציון" ועשה תעמולה ליישוב ארץ-ישראל.

אגודת  "שבי ציון ב'" החליטה לפעול בעצמה מבלי להיות תלויה בהנהלת  "שבי ציון א'". בקופתה היו כארבעת אלפים דולר והוחלט לשגר משלחת לארץ-ישראל לקנות קרקע להתיישבות חבריה. ד"ר משה מעץ ואלעזר כהן יצאו כמשלחת האגודה ובהגיעם לארץ-ישראל  פנו בתחילה לבקר בגולן במקום שאדם רוזנברג קנה את האדמה בשביל אגודתו. הם מצאו כי אכן האדמה טובה אבל נפל עליהם פחד של הבדווים הנודדים העושים רושם של רוצחים. מסיבה זאת הם משכו ידיהם מלקנות קרקע בגולן ורכשו שטח קרקע באזור הגליל. בשובם לניו-יורק הם מסרו רשמיהם מן הגולן להנהלת  "שבי ציון".

במאי 1893 סוכם סופית לרשום את הבעלות על הקרקעות בגולן על שמו של אמיל פראנק, פקיד הברון היושב בביירות. לפי הידיעות נפגש אליהו שייד עם "הוזיר הגדול" ראש הממשלה התורכית ואף נתקבל לראיון אצל הסולטן בכבודו ובעצמו. אמנם לא הושג האישור המיוחל לרשום את הבעלות על שם הקונים, אבל התורכים הסירו את התנגדותם להתיישבות יהודים על הקרקע באזור הגולן, בתנאי שלא מדובר בהמונים אלא במספר קטן, והתפתחה תקווה שהעניינים יסודרו במשך הזמן.

שתי אגודות "שבי ציון" מתאחדות לאחת
בינתיים חלפו שלוש שנים ונציגי הברון החליטו לא להמתין עוד ולפעול בשטח כדי יצירת עובדות של התיישבות על הקרקע. אולם באותו זמן קרה שחברי  "שבי ציון" נואשו מלחכות ורבים דרשו וקיבלו את כספם בחזרה והאגודה הגיעה אל סף התפרקות. רוזנברג עשה מאמצים לעודד את החברים שנשארו נאמנים לאגודה. הוא כינס לאסיפה את החברים שנשארו בשתי האגודות של  "שבי ציון" ומספרם הגיע לשישים בלבד במקום אלף שהיו רשומים. אליהם הצטרפו חברים בודדים מערים אחרות וביחד מנתה האגודה המחודשת 150 חברים והון האגודה הגיע לעשרת אלפים דולר בלבד.

באוגוסט 1895 החל רוזנברג בהכשרת הקרקע בגולן. חלוקת האדמה ומסירתה לידי הקונים נעשתה על-ידי פקידי הברון שפעלו במקום בהתאם להוראות שקיבלו מפאריס.

עולים על הקרקע
אדם רוזנברג היה מלא מרץ לקראת מילוי תפקידו החדש. הוא בנה בית גדול על אחת הגבעות סמוך למעיין מים, מסביב לבית סודרה חצר גדולה 30 מטר אורכה ו-20 רוחבה. החצר הוקפה חומת אבנים בגובה שלושה מטר. החצר היתר כעין מצודה קטנה והצדיקה את קיומה בגלל בעיות בטיחות חמורות. הבית שבתוך החצר הכיל שלושה חדרים למגורים, וכן ניבנו מחסנים, אורוות וקרפיפים בשביל אחסנת המכשירים החקלאיים. אבנים לבניין נמצאו למכביר בחורבות העתיקות שבסביבה. חומרים אחרים הובאו ממרחק על גבי גמלים וחמורים.

רוזנברג גילה חריצות רבה ונטע 8,000 כני גפנים מזן מלגה, שתל 70 אלף עצי תות וזרע מאה דונם שיבולת שועל וכן חלקות שומשום, חומצה ותלתן. החריש נעשה במחרשות אירופיות וערביות. עבודות המטעים והחריש בשדה נעשו על- ידי פועלים יהודים מדמשק וראש פינה, טבריה וצפת וגם על-ידי ערבים מקומיים.

באותו זמן הגיעו אל אדמתם בגולן שליחים של אגודות הציוניות של מונטריאול, שיקאגו ומהגרים מרומניה-בולגריה. רוזנברג פנה אליהם וביקשם לאחד את המתיישבים ולתאם את הפעולות.

את אדמתו בשטח של 8,000 דונם חילק רוזנברג לשבעים חלקות בנות 50 דונם כל יחידה. רק ארבעה חברים רכשו חלקה אחת כל אחד, היו שרכשו לעצמם שתי חלקות ואף שלוש וחמש. כרם הגפנים הנטוע נחשב לרכוש משותף של כל חברי האגודה. החברים היו רשאים להתנחל על אדמתם כל איש בזמן המתאים לו. כמה מחברי  "שבי ציון" שהגיעו לעזור לרוזנברג קיימו כעין קואופרטיב ועזרה הדדית. סך של 4,000 דולר הועמד לרשות רוזנברג להתחלת העבודה. הוטל על כל אחד מן החברים לשלם 25 דולר במזומן כתשלום ראשון עבור החלקה שקנה.

באסיפה הכללית של חברי  "שיבת ציון" שהתקיימה בניו-יורק בחודש נובמבר, נמסר דו"ח על הנעשה כבר על אדמתם בגולן. מאז שהגיע רוזנברג אל אדמתם, מצב-הרוח היה מרומם. באותה אסיפה הוחלט לפי הצעת רוזנברג לתת שם ליישוב שלהם בגולן  "תפארת בנימין" לאות הוקרה לברון אדמונד בנימין רוטשילד על עזרתו לאגודה להתיישב בגולן. גברת טובה אייזנברג חברה באגודת  "שבי ציון" שרכשה חלקה באדמת הגולן תרמה 5,000 דולר לבניין בית-כנסת במושבתם החדשה. עתה החל לגדול מספר חברי  "שבי ציון", חזרה האמונה ביכולתה של האגודה וכבר חשבו על רכישת שטח אדמה נוסף בשביל החברים החדשים.

חודשי ישיבתו הראשונים של אדם רוזנברג ב"תפארת בנימין" אשר בגולן היו מן המאושרים בחייו. בחמימות של בעל חזון ובדבקות של מאמין באמונה שלימה עבד ללא ליאות לפיתוחה של המושבה  "תפארת בנימין" והכנתה לחברים שיבואו להתיישב בה. רוזנברג האמין בהצלחה המשקית של המושבה בגלל אדמתה הטובה, אקלימה הנוח והמים המצויים בה.

תחילת הסוף...
התוכנית המשקית לא עלתה יפה. שתילי הגפן לא נקלטו כולם, ועתה איש לא הבין לשם מה בעצם צריך היה לשתול מטע גדול כל כך של עצי תות שתועלתו המעשית מוטלת בספק.

אך לא הכישלון החקלאי היה בעוכרי  "תפארת בנימין", ההתיישבות בגולן הועמדה בסימן-שאלה בגלל היחס העוין אליה מצד השלטונות התורכיים.
ביולי 1896 יצאה לפתע פקודה בלתי-צפויה מעיר הבירה קושטה לגרש את כל המתנחלים היושבים על אדמתם בגולן. פקידי הברון יצאו בדחיפות לקושטא והגזירה נדחתה לזמן-מה, אך לא בוטלה. חל איסור חמור על בניית בתים חדשים ועל כניסת מתיישבים נוספים. זאת הייתה עניבת חנק להתיישבות היהודים על האדמות שקנו בגולן.

הידיעות המרות הללו הלמו כרעם על ראשי המתנהלים ב"תפארת בנימין" והדהימו את חברי האגודה בניו-יורק. בתנאים האלה סירבה הנהלת האגודה להמשיך ולשלוח כספים ולא שעתה לתחנוניו של שליחה הנאמן רוזנברג שביקש כספים להמשכת פיתוח המושבה בכל התנאים. ליבו של רוזנברג היה מר עליו בראותו כי מעשי ידיו, המטע והמבנים והשדות המעובדים, כל זה שהושג בעמל רב ובתקוות גדולות, הכול הולך ומתמוטט, חזון חייו מתנפץ והוא חדל אונים מלשנות את המצב. לא היה מבחינתו טעם להמשיך ולשבת ב"תפארת בנימין" בלי אפשרות של עבודה, ולהיות צפוי לאיום של גירוש ממש.

המתנחלים קמו ונטשו את הגולן ועברו להתגורר במושבה ראש פינה.

אדם רוזנברג ישב במושבתו  "תפארת בנימין" וחי בה כרווק בתנאים קשים מאוד ובריאותו נתרופפה. הוא היה מהלך בימים האחרונים רעב וחולה קדחת ופוסע לאיטו בחצר ובשדות כמו אחוז עיוותים, כמוכה שיגעון. האיש בעל החזון והתנופה, החלוץ של ההתנחלות בגולן, היה הראשון לנטוש את נחלתו לאחר שנה של סבל ומאמצים.
רוזנברג יצא לאירופה ולאחר שהחלים חזר לניו-יורק, אך חלה בקדחת ואף סבל מן האשמות שהטילו בו חבריו על אובדן כספם. הואיל והאיש היה גלמוד הכניסוהו למושב זקנים, שם מת בגיל 70 - עזוב ונשכח.









 

סוף הפרק ישובים שננטשו

לפרקים אחרים בפורטל המקום בו גרנו:

   
חזרה לפורטל המקום בו גרנו

חזרה לעמוד הבית


הצטרפו אלינו גם בפייסבוק
עדכונים - בלוגים - אירועים - אלבומי תמונות - סרטונים נדירים


שלח דף זה לחבר תגובות, הערות, והוספת מידע, מושגים ונושאים למנוי חינם על מגזין הנוסטלגיה"כובע טמבל" הוסף למועדפים



כל הזכויות שמורות © לאתר נוסטלגיה אונליין ו/או לבעלי התכנים, הדימויים והתצלומים.