חיפוש:   בכל האתר  בשמות הערכים  בקרדיטים     חפש  |  חיפוש תמונות בנושא:   חפש
   מפת האתר  |   כרגע באתר: 143 מבקרים   |  כניסה לדף האישי    
עורך: דייויד סלע
דבר העורך כתבו לעורך
| עמוד הבית | מי אנחנו | מרכז מידע לגולש | על נוסטלגיה ורטרו | קרדיטים | צרו קשר | גולשים כותבים
 

+   אביזרים וחפצים
+   אוספים ותחביבים
+   אז - וכעת
+   אירועים ושנים
+   ארכיון האישים
+   ארכיון הוידאו
+   ארכיון הישראליאנה
+   ארכיון הכרזות
+   ארכיון המצגות
+   ארכיון הקול
+   אתרי נוסטלגיה
+   בידור ופנאי
+   בקיבוץ
+   בריאות, טיפוח וניקיון
+   בשכונה
+   בתים ומבנים מספרים
+   גלויות בולים וסמלים
+   דירה ובניין
+   היום בהיסטוריה
+   המקום בו גרנו
+   העפלה ועליות לא”י
+   חג ומועד
+   טלוויזיה ורדיו
+   ילדות נשכחת
+   לבוש אופנה והנעלה
+   מוזיקה שיר וזמר
+   מזון ומשקה
+   משחקים וצעצועים
+   מתחם מורים
+   נוסטלגיה בצה”ל
+   ספורט
+   ספרות נוסטלגית
+   עבודה ומלאכה
+   פוליטיקה ובחירות
+   רדיו נוסטלגיה
+   רכב ותחבורה
+   רשת חברתית
+   שונות
+   שירותי גולש
+   שפה עברית
+   תיאטרון עברי
+   תקשורת מדיה ופרסום

האתר מוקדש לזכרו של
 יוסי פשרמן (פשי) ז"ל
2003 – 1954

מעל ל - 1100
סרטוני וידאו נוסטלגיים
בארכיון הוידאו שבאתר

יום העצמאות ה-7
 

הצוללת דקר
 

תל אביב הקטנה
 
 




ישובים שננטשו והוקמו מחדש

מחניים - המושבההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

 

רקע:
מושבה חקלאית בגליל העליון, על הכביש בין ראש-פינה למשמר-הירדן. אדמתה נקנתה בשנת 1891 על-ידי אלכסנדר אפתיקמן ושותפו כץ, סוחרי קרקעות ידועים, משני כפרים ערביים: מן הכפר הערבי עין זיתון היושב בהרים מצפון לצפת ניקנו 2,000 דונם ושטח קרוב ל-18 אלף דונם נרכש מן הכפר הערבי הסמוך קבאעה.

שליחי "חובבי ציון" מרוסיה באו לארץ-ישראל וקנו את האדמות מידי אפתיקמן בשביל הרב יעקב מזא"ה ממוסקבה שיסד אגודה להתיישבות בארץ-ישראל. כדי לסייע לאגודה בקניית האדמה הסכים הברון רוטשילד לרכוש את הקרקע לעצמו וחזר ומכרו בתשלומים ל"חובבי ציון" במוסקבה.

במרס 1891 סייר הרב מזא"ה באדמות הללו בחברתו של מנחם אוסישקין וציונים אחרים ומצאו כי האדמה טובה מאוד. אולם האגודה המוסקבאית לא יכלה לעמוד בפרעון התשלומים בעד הקרקע משום שרבים מחבריה ירדו מנכסיהם - והקנייה בוטלה. האדמות נשארו, איפוא, בבעלותו של הברון רוטשילד שהחכירה לערבים.

השם מחניים: במקורות העבריים "אחת מערי ישראל הראשיות שבעבר הירדן מזרחה, לפי המסורת נתקדשה העיר עוד בימי האבות" (אנציקלופדיה מקראית). בספר בראשית לב - ג כתוב: "ויקרא (יעקב) שם המקום ההוא מחניים". על יסוד זה קבע ד"ר זאב וילנאי באנציקלופדיה אריאל כי המתיישבים "קראו ליישובם בשם התורתי מחניים", ולא היא, לא לשם התורתי התכוונו.

ועל מתן השם מחניים ישנן שתי גרסאות:

א. הרב יעקב מזא"ה מספר בזיכרונותיו: "בבואי לאודיסה ייסדתי קבוצת בעלי הון לקנות קרקע בארץ-ישראל, הקבוצה נקראה בשם מחניים, בשמה נסעתי לארץ-ישראל וקניתי נחלה שקראתיה בשם מחניים".

ב. באמצע שטח הקרקע נפרדות הדרכים אל שלוש המושבות השכנות: ראש-פינה, יסוד-המעלה ומשמר-הירדן, ולכן מחניים.

כעבור כמה שנים באה אגודת "אהבת ציון" מטארנוב לבנות במקום הזה את מושבתם הגליצאית, היא מצאה לפניה את השם מחניים ואימצה אותו לעצמה.

תחילת הדרך
באוקטובר 1896 החליטו ציוני גליציה בוועידתם לייסד מושבה גליצאית בארץ-ישראל. ביצוע ההחלטה הוטל על חברת "אהבת ציון" שמרכזה היה  בטארנוב, גליציה. בראש הפעולה הציונית בגליציה והרוח החיה בייזום ההתיישבות בארץ-ישראל היה ד"ר אברהם זאלץ (1864-1942) יליד גליציה, עורך-דין במקצועו, ציוני פעיל מלפני הופעת הרצל ועם הופעתו הצטרף אל תנועתו. השתתף כציר בקונגרס הציוני הראשון ונבחר לסגן נשיא הוועד הפועל הציוני.

"אהבת ציון" פרסמה תוכנית נרחבת "ליישוב 800 משפחות של יהודים ההולכים ומתנוונים באפס מעשה בגליציה". החברה פנתה אל יהודי גליציה לתרום כספים למטרה נעלה זו של הקמת מושבה עברית בארץ-ישראל. בחודש מאי 1897 החליטה החברה להטיל על ההנהלה לרכוש קרקע בארץ-ישראל להקמת המושבה.

בינתיים נפל דבר גדול בעולם היהודי: באוגוסט 1897 נתכנס בבזל הקונגרס הציוני הראשון וקמה התעוררות גדולה בערי הגולה. ד"ר זאלץ המשיך במאמציו להגשמת רעיונו, אדרבה הוא הגביר מרצו ועלה בידו לאסוף 40 אלף פראנק בין ציוני גליציה ואוסטריה. סכום זה לא היה בו כדי אפשרות להקים מושבה חקלאית בארץ-ישראל. אולם הצורך בהקמת המושבה יקד כאש בעצמותיו של זאלץ והוא החליט לעשות מעשה נועז על-ידי קביעת עובדה.

ד"ר זאלץ הצליח לשכנע את הרב הראשי ליהודי צרפת צדוק כהן, את נשיא חברת יק"א ואת הנהלת הוועד המרכזי של "חובבי ציון" בפאריס ואלה המליצו לפני הברון רוטשילד והוא הסכים למכור ל"אהבת ציון" שטח קרקע להקמת מושבתם על אדמת מחניים.

האדמה להקמת מחניים נרכשת, והוויכוח עם הרצל מתחיל...
ד"ר זאלץ בא לפאריס וחתם על ההסכם לרכישת 8,600 דונם, מזה 2,500 דונם אדמה הררית. המחיר נקבע ל-13 פראנק הדונם שיש לשלמם בחמישה תשלומים, 20 אלף פראנק כל תשלום. התשלום השישי ושיעורו יקבעו אחרי מדידת הקרקעות. כן נקבע, כי חברת "אהבת ציון" תהיה זכאית, אחרי סילוק התשלומים, לקנות עוד אלפיים עד שלושת אלפים דונם אדמה הגובלת עם השטחים הנ"ל ובאותו המחיר. זאלץ ניהל גם משא-ומתן עם חברת יק"א לקבלת הלוואה בסך - 80 אלף פראנק להקמת המושבה בארץ-ישראל. בשובו של זאלץ לטארנוב פירסמה "אהבת ציון" הודעות בעיתונות על דבר ייסוד המושבה הגליצאית בארץ-ישראל ושמה מחניים ש"אדמתה פוריה, אווירה צח ומבריא..."

ד"ר הרצל התקומם נגד היוזמה להקמת המושבה מחניים והזהיר את זאלץ כי פעולתו עלולה להמיט שואה על המתיישבים בגלל מיעוט האמצעים הכספיים העומדים לרשותו והתוצאות תהיינה הפקרת המשפחות לסבל בל ישוער. הרצל קרא לכל הציונים בעולם "לעשות יד אחת למען הגאולה השלימה, והיא לא תבוא אם קברניטי העם יעסקו בקטנות".

התוכנית להקמת מחניים פילגה את המחנה הציוני לתומכים במדיניות הרצל המתנגדת לכל פעולה מעשית בארץ-ישראל לפני קבלת צ'ארטר מאת ממשלת תורכיה, ולעומתם התייצבו חסידי העבודה המעשית בארץ-ישראל. הרצל התמרמר בייחוד על זאלץ שנבחר בקונגרס בתור סגן נשיא של הוועד הפועל הציוני .

זאלץ התעלם מהתנגדותו של הרצל והמשיך בפעילותו להקמת מחניים. פירוד הלבבות במחנה הציוני בשעה שדרושה הייתה אחדות המעשה - מי יודע אם לא מחלוקת זאת היא שגרמה מראש לגזר-דין קשה על המושבה מחניים בטרם קמה.

הרעיון להקמת מושבה בארץ-ישראל לא חדר אל השכבות הרחבות ולא אל עשירי גליציה, גם התנגדותם של תומכי הרצל הכבידה על הפעולה לגיוס כספים הדרושים לחברת "אהבת ציון''. לכן החליטה החברה לנטוש את העיקרון של ההגרלה בין החברים להתיישבות כפי שנקבע בתקנון, ובמקום זאת להעניק זכות ההתנחלות במושבה למועמדים שיש בידם סכום של אלף כתר. בוועידה הארצית של ציוני גליציה שהתקיימה בדצמבר 1897 הוחלט להושיב בחודש אוגוסט הבא עשר משפחות על האחוזה שקנו בארץ-ישראל. עתה הוכפלו המאמצים בגיוס הכספים בכל רחבי גליציה. הקבוצה הראשונה להתיישבות לא יצאה באוגוסט כמתוכנן, יציאתה חלה בסוף נובמבר 1898.

כל המתיישבים פרט לאחד שהיה גרוש, היו נשואים ובעלי משפחות של חמישה ושישה ילדים מהם בן או שניים בגיל העבודה. לבושם היה לפי נוסח גליציה, חלוקים ארוכים, פאות עשויות יפה, מרבים בתפילה ומקפידים במצוות.

המתיישבים עוזבים את גליציה ומגיעים לארץ ישראל
לפני צאת המתיישבים לנסיעתם לארץ-ישראל נערכה להם מסיבת פרידה נרגשת במשרד "אהבת ציון". נשיא החברה ד"ר זאלץ פתח את המסיבה והביע תקוותו, כי ברכה רבה צפונה לתנועה הציונית בכלל ולרעיון היישוב בארץ-ישראל בפרט מייסודה של המושבה הגליצאית במחניים.

חברת "אהבת ציון" לא ציידה את האנשים ברישיונות כניסה לארץ ואף לא בכסף הדרוש כדי לשחד את הפקידים לעיקוף איסור הכניסה. כשהעולים הגיעו לחוף פורט סעיד לא ניתן להם לרדת מן האוניה והם הוסעו ליפו ומשם לחיפה וביירות ועוד פעם לפורט סעיד ומשם חזרה צפונה. אחדים הצליחו לרדת בעת עגינת האוניה ביפו, אחדים ירדו בחוף חיפה ואחרים בחוף ביירות. אחרי תלאות רבות התאספו כולם בסוף דצמבר בראש-פינה. כאן קיבל את פניהם בא-כוח "אהבת ציון", זיגמונד ברומברג, שדאג לשיכונם, לכלכלתם וסידורם בעבודה.

חברת "אהבת ציון" הטילה על המזכיר שלה זיגמונד ברומברג להיות המנהל והמבצע את פעולת ההתיישבות במחניים. ד"ר זיגמונד ברומברג (1864-1923) מעמודי התווך של הנוער הציוני העולה בגליציה, ספוג מנעוריו אידיאלים לאומיים, איש בעל תרבות רחבה ונלהב למעשים גדולים למען הציונות. כחברו זאלץ סבור היה ברומברג, כי במקום תעמולה ציונית בעלמא מוטב להפעיל את העם למעשים של התיישבות חלוצית, על-ידי אנשים המוכנים לקרבנות. התיישבות כזו תסלול הדרך לעליה המונית ובעקבותיה תצליח גם הפעולה המדינית.

ברומברג הפליג לארץ-ישראל באמצע יוני 1898 כשהוא מצויד בהמלצתו של אליהו שייד (מפקידיו הראשיים של הברון רוטשילד)  אל גאסטון וורמאסר מנהל המושבה ראש-פינה, למסור לידי ברומברג את האדמות ש"אהבת ציון" קנתה ולסייע בידו לבניין המושבה מחניים.

סמוך לבואם של העולים לראש-פינה עמד לבקר בארץ-ישראל הברון רוטשילד. ברומברג מצא לנכון להיפגש אישית עם הברון כדי לברכו בשם חברתו ולבקש ממנו עזרתו למושבה החדשה שהוא עומד בראשה. בבואו ליפו נתברר לברומברג שביקור הברון נדחה וכדי לא להחמיץ את הפגישה שבה תלה תקוות רבות נשתהה ברומברג ביפו כחודש ימים ורק בסוף ינואר הצליח להיפגש עם הברון בחוף טנטורה ומיד חזר לראש-פינה.

ברומברג דיווח לשולחיו מ"אהבת ציון" על פגישתו עם הברון רוטשילד: "על אף חוסר הפנאי קיבלני הברון באדיבות יתירה, השיא לי שפע של עצות והורה לי בפירוש בנוכחות וורמאסר מנהל ראש-פינה להיזקק בכל העניינים אל פקידיו".  המלצת הברון חיזקה את מעמדו של ברומברג בעיני הפקידות והבטיחה את עזרתם למאמציו לבניין מחניים. ואמנם הפקידות שלחה למחניים חינם רופא שביקר לעיתים קרובות, רוקח, שוחט ואף שילמה לממשלה מיסי קרקע, ובשעת הדחק הוענקה לברומברג הלוואה לתשלום אגרת רישיונות הבנייה. כן סייעה הפקידות בקשריה האישיים ובהשפעתה על פקידי ממשלה ולעיתים בשיחודם.

ברומברג קנה את לב הפקידים בראש-פינה, שהיו ברובם חניכי התרבות הצרפתית, בהשכלתו האירופית, בבקיאותו בספרות הצרפתית ובהופעתו רבת הרושם. ברומברג השתלב עד מהרה בחיים החברתיים של הפקידות ומשפחותיהם וניצל את יחסיו הטובים עימהם למען מחניים.

הגליצאים, איכרי מחניים הראו נכונות רבה ללמוד את מלאכת החריש, הסיקול ועבודות חקלאיות אחרות. האנשים באו אל מקום שומם וריק מכל בניין והם נאלצו בהתחלה להתאכסן בראש-פינה. מדי בוקר היו יורדים אל שדותיהם במחניים וחוזרים עם חשיכה אל האכסניה שלהם. דבר זה השפיע לרעה על מצב בריאותם ועל כושר עבודתם. לאחר זמן הקימו סוכות ואוהלים למגוריהם במחניים אולם מחלת הקדחת לא הרפתה מהם. עמדו ובנו צריף גדול לדירות, אך הקדחת הוסיפה להתיש כוחם.

עולים על הקרקע
באותם הימים לא קל היה להשיג רישיון בנייה מן הממשלה התורכית, אולם לאחר השתדלות מרובה של פקידי הברון ניתן רישיון לבנות עשרה בתים. ברומברג מיהר לבשר בשמחה לשולחיו בטארנוב על קבלת הרישיון ושיש לנצלו במהירות וביקש כספים לקניית חומרי בניין. נתברר, כי ל"אהבת ציון" אין כסף בקופתה. לאחר התשלום הראשון בסך עשרים אלף פראנק על חשבון האדמה, לא נותרו בקופה אלא סכומים קטנים ואלה הוצאו כבר להסעת האנשים לארץ-ישראל ולהוצאות שונות ועתה אין בידה אמצעים לבניית הבתים ולא לקניית כלים חקלאיים לצורך התחלת העבודות בשדה. מנהל המושבה ברומברג, ידיו היו ריקות והיה אובד עצות.
באין ברירה נזקק ברומברג לאשראי ולמילוות לשם רכישת חומרי בניין וציוד חקלאי, ובאביב 1899 החל בהקמת מבנים ארעיים להעברת המשפחות מראש-פינה למחניים וכן החלו לזרוע באדמות הפלחה, תבואות קיץ ותפוחי אדמה. ברומברג דאג גם לכלכלת המתיישבים.

במשך שנת 1899 נוספו במחניים שבעה מתיישבים על 11 הקודמים, המצטרפים היו בני 22-36. לעומתם עזבו את מחניים שלושה מן המתיישבים הראשונים, שלושתם קרובי משפחה בני העיר טרנובז'ג, כשל כוח סבלם ולא יכלו לשאת את התנאים הקשים של ראשית מחניים, וחזרו לגליציה. מספר המתיישבים עמד, איפוא, על 15 איש כולם בעלי משפחות.

מקימים מושבה, ושוקעים בחובות....
המושבה מחניים שקעה בחובות גדולים וחברת "אהבת ציון" ידה קצרה מהושיע. ד"ר אברהם זאלץ משווע לעזרה, מגיש תזכירים למוסדות, פונה שוב לחברת יק"א בדבר הלוואה בסך 80 אלף פראנק להצלת מחניים - ואין תוצאות. ברומברג כותב בתחנונים אל שולחיו בטארנוב: "נושים סבבוני מכל צד, לא אוכל לעמוד בזה. למזלי הגיעו רישיונות הבנייה וחיזקו שוב את האשראי שלי". לפנייתו אין מענה. חברת "עזרא" מגרמניה הייתה היחידה שהגישה מעט עזרה כספית למחניים, סך עשרת אלפים פראנק, ובאה הקלה פורתא.

בצר לו פנה זאלץ אל "חובבי ציון" באודיסה וביקש עזרתם. הוא מגלה עתה, כי בתמיכתם הכספית תלויה ההלוואה של חברת יק"א בסך 80 אלף פראנק, כי זו התנתה מתן ההלוואה אם הציונים יתנו למחניים 40 אלף פראנק.

הוועד האודיסאי דחה החלטתו עד שמשלחתו המבקרת עתה בארץ-ישראל, תמסור דו"ח על מחניים. לאחר שוב המשלחת נתברר, כי האגרונום אברהם זוסמן (1861-1943), חבר המשלחת התרשם לטובה מאנשי מחניים והמליץ על מתן התמיכה המבוקשת. אחד העם לעומתו מצא, כי לא יהיה בתמיכה כספית זו כדי לבסס את מחניים. לדעתו מוטב לבטל את קיומה של מחניים ולמסור את אדמתה לאיכרי ראש-פינה הדורשים השלמה קרקעית להתיישבותם. מוטב מושבה אחת בריאה ומבוססת מאשר שתי מושבות חולות ומעורערות.

בכל זאת החליט הוועד להעניק מילווה למחניים בסך 10 אלפים פראנק.

עתה החלו במרץ לבנות את עשרת בתי המגורים לאיכרים. נחפרו היסודות, הובאו חומרי בניין והעבודה התקדמה לשמחת כולם. בהזדמנות זאת של הנחת אבן-הפינה לביתו של הרב שמואל צינדר שחל באיסרו חג של סוכות, התקיימה חגיגה גדולה במחניים. באו אורחים מהמושבות הסמוכות ובראש החוגגים נכבדי צפת וראשי הפקידות של הברון ופקידי הממשלה. היין נשפך כיד המלך והמחולות נוסח חסידי גליציה חוללו בהתלהבות רבה. לפי הוראות ברומברג נכתבה מגילת קלף בכתב אשורי נאה, בה סופר על יסוד מחניים. דוד שוב קרא את המגילה לפני הקהל ועליה חתמו כל הקרואים. ברומברג נאם בלשון גרמנית צחה ותיאר את ההישגים וסיפר על התקוות הגדולות. יצחק אפשטיין (רוסיה 1862 - ירושלים 1943) מנהל בית-הספר בראש-פינה ולימים מסוללי דרך חדשה בהוראת הלשון העברית, הביא עימו את תלמידיו אשר שרו שירים עבריים ושיר אחד שחיבר הוא עצמו לכבוד המאורע.

בכל ההילולה הזאת קשה היה לבלומברג להשתחרר מן המועקה הפנימית בגלל העומס הכספי שהוא לבדו נושא על שכמו. הוא חש עתה ביתר שאת את האחריות הרובצת עליו כלפי המתנחלים ומשפחותיהם.  

עבודות הבניין התנהלו בקצב רב ביום ובלילה כדי להספיק לסיים את בניית הבתים לפני בוא הגשמים. הקבלן הצפתי אברהם גדול פטרנק ניצח על העבודות, הסתתים והבנאים היו ערבים מצפת,  את החלונות והדלתות הרכיב ראובן פייקוביץ עם צוות עוזריו. תוך חודשיים עמדו בנייני האבן על תילם ללא מטבחים, בלי טיח וללא רצפה. בשלב זה נפסקה העבודה כי הגיע צו מהשלטונות בעכו על איסור הבנייה ואף יצאה גזירה לקיים בקורת זכות הישיבה של תושבי הגליל - והאנשים נבוכו. אולם כפי הנראה העניינים הסתדרו והרוחות שקטו.

אנשי גליציה שמעולם לא עבדו עבודה גופנית הוכיחו עתה יכולת הסתגלות לעבודה מפרכת בחריש, בחפירת יסודות, ובכל העבודות החקלאיות בשדה ובחצר. את העבודה עשו מתוך שמחה על שזכו להיות חקלאים עובדי אדמה בארץ-ישראל. בחצרות אשר ליד הבתים הם טיפלו בפרות, בעיזים ובעופות. הם חרשו בשדה וזרעו חיטים, שעורים וקטניות למיניהן ואף נטעו חורשת אקליפטוס אשר לימים נראו צמרותיהם למרחוק. דביקותם במטרה, רצונם העז להיאחז בקרקע המולדת היו מן התופעות הנפלאות של מתיישבי מחניים. יתירה מזאת, אנשי גליציה אלה היו נכונים לשאת בסבל ולהסתפק במועט כראוי לאיכר עובד אדמתו בארץ אבות.

אבל על שמחת היצירה העיקו בעיות קשות. מצוקת המים, האנשים נשאו כדי מים מן המעיין המרוחק, חוסר תקציב לפיתוח המשק החקלאי גרם לפיגור בביצוע עבודות דחופות שהעונה דרשה, וכן צמצום חמור בהקצבה לקיום המשפחה, כל אלה העיבו והעיקו וגרמו למתיחות ולעיתים לרוגז. ברומברג ראה והרגיש כל זאת והוא הוסיף ללוות כספים והוסיף להסתבך. החובות גדלו למעלה מחמישים אלף פראנק והנושים תושבי צפת לחצו על ברומברג מבלי לתת לו מנוח והטרידוהו ביום ובלילה. והגיעו אף ימים קשים מאלה: המלווים סירבו להלוות והחנוונים פסקו למכור בהקפה ומשפחות האיכרים הגיעו עד פת לחם ממש.

זיגמונד ברומברג לא יכול היה לשאת בסבל המשפחות ולראות בצער האנשים והילדים, הוא הגביר מאמציו ובטוב טעם הצליח לשכנע את המלווים להוסיף ולתת כספים לבניין המושבה, ואת החנוונים הוכיח על טעותם כי הן יש תקווה למחניים שלא תוזנח על-ידי החברה שיסדה אותה. דברי השכנוע הועילו וברומברג השיג מעט כספים וקנה ציוד חקלאי, שילם קצת חובות לחנוונים, נתן הקצבות מעטות למשפחות. שליש מאדמת מחניים, כאלפיים דונם נזרעו, בחצרות נוספו כמה פרות ועיזים ומאחורי הבתים צמחו גינות ירוקות.

סמוך לפתיחת ועידת הוועד המרכזי בפראנקפורט שבה ביקשה "אהבת ציון" להעלות שוב את עניין התמיכה במחניים, הפליג ברומברג בתחילת מרס 1900 לאירופה כדי להגיש דו"ח מפורט לפני ועד החברה. לנסיעה זו קיבל ברומברג את הסכמת הנהלת חברת "אהבת ציון", אך מסתבר שברומברג דרש מהחברה להזמין אותו לבוא לאירופה וזו הסכימה. מטרת ברומברג הייתה להסביר לחבריו פנים אל פנים את חומרת מצבה של מחניים ומצבו שלו באופן אישי משום אי-יכולתו לעמוד בהתחייבויות הכספיות עליהן חתם בשם החברה.

רבים ראו בנסיעתו של ברומברג בריחה ממחניים בגלל המצב הקשה ללא נשוא של המושבה ושל המתיישבים. האגרונום זוסמן כתב לוועד האודיסאי: "ברומברג נוסע לאירופה כי מצב הקולוניסטים מר מאוד מאוד". ודוד שוב במאמרו ב"די וועלט" מינואר 1901 כתב במבט לאחור: "ראה האדמיניסטרטור שהוא נתון בצרה גדולה, חובותיו ליהודי צפת כבר עלו לששים אלף פראנק ויותר והוא משלם עליהם ריבית 12-15 אחוזים, וכי השטרות שהוא חתם עליהם בשם "אהבת ציון" מוחזרים על ידי החברה כבלתי-נפרעים, ובעלי החובות צועקים ויורדים לחייו - עמד ונסע לגליציה והסביר לחברתו את מצבו ומצב המושבה כהווייתם".

בנסיעתו, כשהוא נישא על גלי הים רחוק מבמת המעשה, משוחרר מן הלחצים ומן העלבונות של בעלי החובות ומהטרדות המתנחלים, יכול היה ברומברג לאסוף את שארית שיקול דעתו בינו לבין עצמו. לנגד עיניו עמדו ההישגים שלו במחניים והם לא היו קטנים: התחלה של הקמת מושבה עברית על אדמת שממה בארץ-ישראל, הפיכת אנשים חסרי ניסיון לאיכרים חרוצים עובדי אדמה באמונה. ומאידך אי-ההצלחות: חוסר אמצעים כספיים עד כדי חוסר אפשרות לפתח את המושבה, סבל האנשים והמשפחות גדול מאוד, החובות הגדולים מחבלים באפשרות של עבודה מסודרת להתקדמות חקלאית. והוא עצמו הגיע עד קצה גבול היכולת לשאת בכל אלה. נוסף לכך, העובדה שחברת יק"א קיבלה עתה לידיה את ניהול מושבותיו של הברון בארץ, השמיטה מידו את העזרה שהיה מקבל לעיתים מפקידות הברון בראש-פינה - מקור זה נסתם עתה בשבילו.

ברומברג הרגיש את עצמו נעזב לנפשו. גם חברת ''אהבת ציון", זו ששלחה אותו לבנות את מחניים ואותה הוא מייצג בפעולותיו, אינה ממלאה הבטחותיה כלפיו וכלפי המתנחלים. נראה שאין ידה משגת לממש התחייבויותיה, לבניין המושבה הגליצאית והסיכויים להיחלץ מן התסבוכת נראים, איפוא, קלושים ביותר. לעיתים כשהנושים שתו עליו ואף פגעו בכבודו, נצנץ בו הרהור בן-רגע על עזיבת מחניים. אולם עתה כשהוא עם עצמו נתעוררה בליבו מחשבה רצינית להגיש את התפטרותו לחברת "אהבת ציון" מיד עם פגישה ראשונה עימם. זו אמנם תיחשב לו כאילו רב-החובל ערק מספינתו הטובעת, אבל אין לפניו ברירה, אין מנוס!

ברומברג דחה מדי פעם את שובו לארץ, בוודאי היו בליבו ספקות ופקפוקים אולם הכריע אצלו הרצון העז להמשיך ביצירתו שהתחיל בה ולבנות את מחניים. בהגיעו ארצה טיפל קודם כל בגיוס כספים לגמר בניית הבתים. ההלוואה שהוועד האודיסאי אישר למחניים בסך עשרת אלפים פראנק לבניין הבתים טרם נתקבלה וראשית מעשהו של ברומברג היה לשכנע את מזכיר הוועד האודיסאי ביפו יהושע אייזנשטאדט שייתן את הכספים שהובטחו ל"אהבת ציון".

בהתחשב במצב הקשה של מחניים ולמרות שאפילו הבית הראשון לא הושלמה בנייתו, נתן הוועד האודיסאי הוראה למזכירו ביפו לשלם לברומברג 3,500 פראנק ע"ח הבנייה. ברומברג לא הסתפק וכעבור זמן קצר חזר וביקש בכל לשון לא לדקדק עימו בדבר תנאי ביצוע ההלוואה דווקא בגמר בנייתם של הבתים, הואיל וחומרי הבניין כבר ניקנו ומונחים על המגרש והבנאים שוקדים על המלאכה בחריצות. הוועד האודיסאי נתן הסכמתו וברומברג בקבלו את יתרת הסכום בסך 6,500 פראנק, התחייב לסלק את המלווה והסכים כי מלווה זה ירבץ כמשכנתא על חמישה בתים עד לפירעון החוב שעל תנאיו יבואו הוועד האודיסאי להסכם עם "אהבת ציוך" בטארנוב.

תחילת הסוף
אולם לא עברו אלא שלושה שבועות וברומברג מישכן בידי הנושה הראשי של מחניים את כל בתי המושבה, גם אלה ששועבדו לוועד האודיסאי, ומיד נסע לאירופה. ברומברג עזב את הארץ בשברון-לב ומתוך רוגז רב והמתיישבים נשארו לאנחות בלי דואג, בלי כתובת - מופקרים לסבל ולחרפת רעב, הם ובני משפחותיהם.

ובין המתנחלים במחניים החל ריטון והובעה תרעומת והייאוש החל מכרסם בלבבות ומוצא אין. עתה נחשפה "אהבת ציון" לקובלנותיהם של המתיישבים ולתביעותיהם התקיפות של הנושים, ומה שגרוע מכל - ללעגם של הציונים המדיניים שהזכירו לד"ר זאלץ את אזהרותיהם בעוד מועד.

ד"ר זאלץ ניסה להתנער מאחריותו האישית ומאחריותה של החברה מן החובות הגדולים שהצטברו במחניים ומן המשכון של נכסי המושבה לטובת הנושה פרידמן מצפת. במכתבו של זאלץ אל וילי באמבוס (1862-1904 מראשוני חובבי ציון בגרמניה, ממייסדי חברת "עזרא" ומזכירה הראשון), הוא הטיל את האשמה על ברומברג שפעל על דעת עצמו והתעלם כליל מן ההוראות של החברה ואף השאיר אותנו בלי דין וחשבון על המצב במחניים".

ובהמשך המכתב: "רק על דבר אחד הודיענו ברומברג ברוב נוסחאות כי הנושים יורדים לחייו וכי יחסל את העניינים במחניים".

חברת "אהבת ציון" רצתה לסיים את פרשת מחניים מהר ככל האפשר וד"ר אברהם זאלץ חיפש דרכים לשכך את הסערה שקמה מסביבו. זאלץ פנה אל חברת יק"א וטען כמו במכתבו אל באמבוס, כי ברומברג עשה הכול על דעת עצמו ללא אישורה של "אהבת ציוך" ולכן פעולותיו אינן חוקיות. הוא מציע, איפוא, בשם החברה לוותר רשמית על מחניים ועל בנייניה לטובת יק"א תמורת פירעון חובות המושבה. נוסף לכך הוא מבקש מיק"א לפתור את בעיית המתיישבים, אם על-ידי יישובם במושבותיה בארץ או על-ידי מימון הוצאות נסיעתם לחוץ-לארץ.

הנושים משתלטים על מחניים
בינתיים שלחו הנושים את פועליהם לחרוש את אדמת מחניים ולקבל חזקה על הבתים שמושכנו להם. המתיישבים מכרו את מיטלטליהם וכלי עבודתם ועזבו את המושבה ואלה שלא עזבו מרצונם הוצאו בכוח מבתיהם על-ידי פרשיו הערביים של פרידמן, שהשליכום מן הבתים החוצה אל השדה על נשיהם וטפם. באין ברירה הם עלו לצפת שם התענו בחוסר כל.

חברת יק"א לא הכירה בחוקיות המשכון של מחניים לנושה פרידמן וניערה חוצנה מן התביעות למיניהן. מאידך לחצו איכרי ראש-פינה על הנהלת יק"א שתיפדה את אדמות מחניים ותחלקן ביניהם להשלמת יחידת הקרקע שלהם. בסופו של דבר הסכימה חברת יק"א להצעת "אהבת ציון" וקיבלה ממנה את זכויותיה על כל נכסיה במחניים תמורת סילוק חובותיה ותשלום הוצאות הנסיעה של המתיישבים חזרה לגליציה בלבד.

עתה נפתחה אפשרות למשא-ומתן עם בעלי החובות ועם המתיישבים. הנושים נאלצו להסתפק בתשלום עד 60% מחובותיהם ובחודש ינואר 1903 נחתמה בטאבו בצפת העברת מחניים, אדמותיה ובתיה, על שמו של נתין תורכי בא-כוח חברת יק"א. פרידמן קיבל סך 35 אלף פראנק אחרי שהצהיר בכתב ובחתימת ידו כי אין לו שום טענות כלפי חברת יק"א, הברון רוטשילד וכלפי "אהבת ציוך". סך 33 אלף פראנק שולם ליתר התובעים. אדמות מחניים חולקו בין איכרי ראש-פינה שראו בכך ביסוס לעצמם.

מה עלה בגורלם של מתיישבי מחניים? מבין המתנחלים יוצאי גליציה נשארו שמונה בארץ-ישראל. ליבל גולדמן ירד לגליציה לאחר 20 שנות ישיבה בארץ. חמישה אחרים ירדו מהארץ סמוך לעזיבתם את מחניים. המתיישבים שנשארו בארץ התגוררו רובם בערים הקדושות צפת וירושלים ומיעוטם התערה במושבות חקלאיות.

ד"ר ברומברג, לאחר נטישתו את מחניים חזר לגליציה ונתקבל כמורה לשפות הגרמנית והפולנית בגימנסיה בלבוב. הוא התכנס בתוך עצמו והתמסר לעבודה ספרותית. ההדים מפרשת מחניים המו וגעשו בגליציה בנוסחאות שונות, אך ברומברג עצמו לא הגיב ולא הציג את גרסתו שלו, הוא נמנע מכל פולמוס עם משמיציו והתרחק מכל עבודה ציבורית.

במרוצת הזמן השתחרר ברומברג מן התסביכים שגרמו לו לפרוש מהחברה. בימי מלחמת העולם הראשונה היה פעיל בהגשת עזרה ליהודים קרבנות הכיבוש הרוסי בלבוב. אחרי המלחמה עבד בעבודה חינוכית ועסק בפעולה ציונית ותרבותית כאחד ממנהיגי תנועת ארץ-ישראל העובדת. הלך לעולמו בשנת 1923, בן 59 היה במותו.

והאישיות השניה, ד"ר אברהם זאלץ, מעמדו הציבורי לא נפגע מהתמוטטותה של מחניים, הוא הוסיף לעמוד בראש ההסתדרות הציונית בטארנוב ובשנת 1907 אף הוצב כמועמד לבית-הנבחרים האוסטרי. רק לאחר שנים מספר, עם נישואיו לאישה נוצריה, נאלץ לפרוש מתפקידיו בתנועה הציונית.

זאלץ הטיל, כידוע, על ברומברג את אשמת חורבנה של מחניים משום שעשה הכל על דעת עצמו ולא התחשב באזהרותיה של הנהלת "אהבת ציון". נפילתה של מחניים העסיקה שנים רבות את העיתונות הציונית ולמרות שזאלץ פרש מפעילות ציונית הוא מצא לנכון לפרסם מאמר בקובץ "50 שנות ציונות 1884-1934" ובו סקירה מחודשת על תולדות "אהבת ציוך" והקמתה של מחניים. גירסתו באה לטהר את החברה מאשמת כשלונה של מחניים. זאלץ מגיע לחשבון הכנסות בסך 180 אלף פראנק, בכספים אלה יכולה היתד, "אהבת ציון" לראות ברכה במפעלה ההתיישבותי בארץ-ישראל, אלא שקפצו עליה תביעותיהם המופרזות של האיכרים ומשלא נענו על-ידי ברומברג פרקו המשמעת והטילו עליו אימה עד שהוא נאלץ לעזוב את מחניים ולהגיע לטארנוב כדי להגיש את התפטרותו. ברומברג אמנם הסכים לחזור למחניים כדי להמשיך ולפתח את המושבה, אבל האיכרים לא שיתפו פעולה ובאין שיתוף-פעולה קשה היה להוציא את מחניים מן המשבר וברומברג נאלץ לעזוב סופית את מחניים.

אנו רואים, איפוא, כי ד"ר זיגמ ונד ברומברג וד"ר אברהם זאלץ במאמרו בעיתונות, שניהם תלו את הקולר בצווארם של האיכרים לכישלונה של מחניים. אולם היו שסברו אחרת, ומי לנו בר-סמכא גדול יותר לענייני ההתיישבות של אותם הימים מאשר אחד העם?

ניתוח לאחר המוות...
אחד העם
(רוסיה 1856 - תל-אביב 1927) פובליציסטן והוגה-דעות, בעל תורת "המרכז הרוחני" בארץ-ישראל. מראשי "חובבי ציון" ברוסיה. אחד העם העריץ את הרצל אך התנגד למדיניותו, הוא נתעלה בתנועה הציונית כמורה רוחני. אחד העם ביקר בארץ-ישראל חמש פעמים בשליחות "חובבי ציוך" ברוסיה, מתח ביקורת קשה על שיטת ההתיישבות של הברון רוטשילד ושל "חובבי ציון". בשנת 1900 ביקר בפעם השלישית בארץ-ישראל ואגב ביקורו הגיע למחניים בשעת משבר קשה במושבה. הוא שוחח עם האיכרים וחקר את ד"ר ברומברג מנהל מחניים. אחד העם נוכח לדעת, כי המושבה שקועה בחובות גדולים העולים בהרבה על ערך נכסיהם, הוא מצא את האיכרים מדולדלים מאוד, אכולי מריבות ומצבם הקשה מעורר ספק אם יש תקומה למחניים. וכה דבריו:
"המושבה הזאת נתייסדה לכתחילה על-ידי האפיטרופסים הגליצאים בקלות דעת נוראה, בלי שום יסוד נכון... אולי יהיה מועיל יותר לעצם היישוב לעזוב עתה את המושבה הזאת לגורלה למרות חילול הכבוד, כדי שתהיה אזהרה חיה לעתיד, שלא יזידו עוד אפיטרופסים קלי דעת לעשות מה שליבם חפץ על חשבון הכלל, ועניי עמנו לא יוסיפו עוד ללכת בעיניים עצומות אחר כל מי שייקח המשרה על שכמו לייסד להם "מושבה" בארץ-ישראל... זו אחת מן התכונות שבהן מצטיינת האפיטרופסות של "חובבי ציון": בראשונה הם מסורים למעשי ידיהם, מתהללים ומשתעשעים בחיבה יתירה... ולאחר שהם רואים כי הרעה באה... עד שאי-אפשר כמעט לתקן - נוטים הם להסתלק במנוחה מן החורבה אשר כוננו ידיהם כאילו לא הם אחראים לה ולא "בעזרתם באו יושביה עד הלום..."

תם סיפורה של מחניים, סיפור רווי עוגמת-נפש רבה.

אדמת מחניים עובדה על-ידי איכרי ראש-פינה ובשנת 1910 התיישבו בבתי מחניים כעשר משפחות מקווקאז כדי לפתח משק של עדרי צאן אך התוכנית נכשלה.

ב-1916 הושיב קאלווריסקי (רוסיה 1868 - ירושלים 1947), מנהל מושבות יק"א בגליל, קבוצת פועלים במחניים שהחזיקה מעמד זמן קצר.

אתרי מלחמת העולם הראשונה  ייסדו פועלי העלייה השנייה מושב עובדים והוא התפרק.

כעבור כמה שנים. ב-1939 נעשה ניסיון נוסף ליישב את  המקום, שנכשל.  מחניים נעזבה בפעם החמישית!

התחלה חדשה
ב-23 במאי 1939 נבנתה מחניים פעם נוספת על ידי חברי הקיבוץ המאוחד,  אך בשנת 1952 עבר המקום משבר קשה כחלק ממשבר בתנועה. בפילוג הגדול שנוצר אז פרשו ממחניים חלק מן החברים. במקומם הגיע בספטמבר 1952 גרעין של חברי תנועת "הנוער העובד" וחניכי תנועת הצופים.

 

 




מטולה...הרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 
אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.



מסדה...הרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 
אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.



מרחביה - המושבההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

המושבה מרחביה נוסדה בסוף 1910. האדמה נרכשה על-ידי חברת "הכשרת היישוב" בשטח של 9,600 דונם, 3,200 דונם הוקצו להקמת הקואופרציה, שאר האדמה יועדה להתיישבות פרטית, להקמת מושבה חקלאית לכמה עשרות איכרים.

מתנחלי המושבה הראשונים במרחביה היו שישה: משה זלקינד, אליהו בלומנפלד, נח זברסקי, יהודה לייב גוטמן, ליפא קורש וצבי שברצמן.

רובם אנשים אמידים שידם השיגה לרכוש חלקות קרקע גדולות של חמש מאות דונם ואף אלף דונם. הם בנו בתי מגורים מרווחים למשפחותיהם וקנו ציוד חקלאי משוכלל. חלקם העסיקו פועלים שכירים וחלמו על אחוזה פרטית מפותחת. שאיפת המתנחלים היתר, להקים מושבה ללא תמיכה מן החוץ, אלא עומדת ברשות עצמה דוגמת רחובות, ותוכניתה המשקית: מטעים לסוגיהם ועיבוד שטחי אדמת פלחה למיזרע תבואות.

אליהו בלומנפלד, איש עשיר מרוסיה, הוא שנתן את הדחיפה לקניית אדמת מרחביה. בלומנפלד עמד בראש קבוצת ציונים ובשמה פנה אל יהושע חנקין וביקש לרכוש שטח קרקע להקמת מושבה חקלאית פרטית. חנקין הציע לבלומנפלד להתיישב על האדמה בעמק יזרעאל שזה עתה רכש.

בלומנפלד חיסל את עסקיו במוסקבה ומיהר לעלות ארצה ב-1910 והיה המתיישב הראשון במושבה מרחביה. הוא רכש בשביל עצמו אלף דונם אדמה חקלאית, בנה בית אבנים מהודר ומרווח למגורים ותכנן משק חקלאי המיוסד על מטע עצי פרי למיניהם ושדות למזרע פלחה. הואיל והוא עצמו לא היה בקיא בחקלאות הזמין אליו כמנהל משק את שמאי אלטשולר מרחובות, לימים איכר בבנימינה, וכן העסיק פועלים שכירים. החצר המתה מרוב עופות, בהמות ומכונות חקלאיות ויד רחבה שלטה בכל.

בית האבן של בלומנפלד משך אליו אורחים רבים מעסקני היישוב והשם בלומנפלד נישא בפי רבים כמייצג את היוזמה הפרטית של החקלאות באזור העמק.

בין המתיישבים הייתה גם משפחת יהודה לייב גוטמן שעלתה לארץ ב-1912 מאנגליה, מן העיר גלזגאו שבסקוטלנד. גוטמן עלה מטעם האגודה המקומית "עולי ציון" מתוך מגמה להתיישב במקום מתאים בארץ. הוא היה החלוץ של האגודה אבל חבריו לא באו בעקבותיו. ואכן, העלייה מאנגליה באותם הימים היתר, נדירה מאוד. יהודה לייב התיישב על נחלתו במושבה מרחביה, במקצועו היה נחתום ועבד בקואופרציה בתור שכיר באפיית לחם ובמשקו עבדו בני המשפחה. בת המשפחה מרים כץ התיישבה לאחר זמן במושב העובדים במרחביה ובנם שמריה, איש קיבוץ נען, הוא חוקר עתיקות ארץ-ישראל, מצדה, סוסיה בדרום, רמת הגולן וגמלא.

מתיישב נוסף היה ר' נח זברסקי מן העיר יקאטרינוסלאב (עכשיו דניפרופטרובסק) ברוסיה. בנעוריו היה משמש עוזר לחזן בבית-הכנסת בברדיצ'ב. לאחר נישואיו, כשעמד ברשות עצמו, נעשה סוחר בדים ולרגל מסחרו היה נוסע לעיתים לקישינוב, לודז' ווארשה. פרנסתו הייתה מצויה בשפע ואף חסך כמה אלפי רובלים. אבל נפשו חשקה להיות איכר בארץ אבות.
הוא רכש חלקת קרקע במושבה מרחביה ועלה לארץ עם משפחתו, אישה ושישה ילדים. הוא בנה בית מידות למשפחתו. חרש את אדמתו ונהנה מעצם העובדה שהוא איכר בארץ-ישראל. מדי פעם היה נותן קולו בחזנות להנאתם של צעירי הקואופרציה עימם התיידד. הנה כך תיאר את נח הסופר האידישאי שלום אש: "...בעמק יזרעאל, מאחורי הרי הגלבוע, חורש יהודי בזוג סוסים. האיש מחזיק במחרשה, שלמ'קה בנו בן השש נוהג בסוסים ובתו בת השמונה הולכת אחר המחרשה חופנת מתוך הכלי שבידה וזורעת לתוך התלם גרעיני חומצה. נח מעודד את שרה'לה: זרעי בתי, זרעי, אלוהים יעזור לנו וכאן יצמחו שנים עשר שערים חומצה, ברכה תהיה לנו. שלמ'קה עצור בסוסים! תיישבתי בצד על אבן. ליהודי הזה, סוחר במשך שנים רבות, שהשליך מאחורי גוו את בית מסחרו ולקח על עצמו לחרוש כאן, שלא תקרה לו חלילה, תקלה רעה. האב, הבן והבת ושני הסוסים, כולם בוערים מהחום הלוהט. ר' נח מנגב את זיעתו בשרוול ואומר אלי: אי טוב לי, טוב לי מאוד!

"את נח הכרתי מכבר, כשהיה סוחר בעירו יקאטרינוסלאב וסחר עם ווארשה, קישינוב ולודז'. האיש היה בעל ביטחון, בעל כמה אלפי רובלים משלו ועסקיו טובים מאוד. יהודי קמצן, אהב את הפרוטה, תמיד דיבר על כסף וגם דיבר והתפאר בפגי הבריות שימכור את בית מסחרו ויעלה לארץ-ישראל לחיות מיגיע כפיו, כפי שחיו האבות שלנו בימי קדם. אבל ידענו כי נח אוהב לדבר סתם ואין לקבל דבריו ברצינות.

"פתאום נעלם נח, בית מסחרו סגור על מנעול ואינו בא יותר לווארשה. והנה עתה אני פוגשו בעמק יזרעאל, במקום הכובע הקטן הליטאי הוא חובש תרבוש אדום תורכי וחורש בשני סוסים את אדמתו שלו".

בשנות מלחמת העולם הראשונה הייתה מרחביה מוקפת מחנות צבא תורכי וגרמני. אנשי הצבא צבאו על תחנת-הרכבת הקטנה אשר לרגלי הגבעה, זו מסילת-הברזל המקשרת את חיפה שעל חוף הים התיכון עם דמשק שבצפון סוריה, עתה היא הובילה גדודי צבא יומם ולילה. חיילים תורכיים היו עורכים חיפושי פתע אחרי עריקים יהודים והחרימו סוסים ועגלות לצורכי הצבא. איכרי המושבה ואנשי הקואופרציה היו נתונים בפחד תמיד לקראת הבאות. במצב כזה קשה היה לעבד את השדות ועשו במשק את ההכרחי ביותר.

עם סיום המלחמה נפתחו אפשרויות חדשות לבנין הבית הלאומי ולהתיישבות חדשה, אולם שתי הנקודות - הקואופרציה והמושבה הגיעו אל סף הגאולה הנכספת כשאנשיהן תשושים מאוד ותוהים על עתידם. יוסף וייץ (1890 - 1972) מי שהיה במלחמת העולם הראשונה מנהל חוות סג'רה ולימים ראש הקרן הקיימת לישראל, כתב ב"הפועל הצעיר" מחודש אב תר"פ-1920 :
"שתים-עשרה שנה קיימת הנקודה היישובית ששמה מרחביה, על גבעה אחת מתנוססים בנייני הקואופרציה עשירת האמצעים ומרובת התקוות, המגמות והשאיפות. על השנייה לעומתה מתנשאים בניינים רמים של האיכרים העשירים והאמידים. גלגולים שונים עברו על שתי הגבעות הללו, הרבה מרץ, כוח וכסף הושקעו בהן, ודרך חייהן - מדרון!

"הקואופרציה הועם זיווה, פנה הדרה, ולבסוף בטלה ועברה מן העולם. האיכרים העשירים עזבו אחד-אחד את המושבה, הראשונה בעמק יזרעאל, ונשארו רק שניים. בנקודה זו וכן בזו אין נחת, קוצים מציצים לתוך חלונות הבתים... ובעיקר אין תקווה".

אכן, מיעוט מספרם של האיכרים, בסך הכל שישה, וחוסר עידוד לפיתוח חקלאי היו בעוכרי המושבה מראשיתה. המתנחלים תלו תקוות באליהו בלומנפלד, המתנחל העשיר שביניהם שהיה בעל מעמד מכובד ביישוב ובמוסדות, כי הוא בהשפעתו יסייע להוציא את המושבה מקיפאונה. אבל האיש הכזיב ואף את משקו הזניח.

מלחמת העולם קטעה את התקוות והחלומות של האנשים והמושבה מרחביה הוזנחה ונעזבה על-ידי מתיישביה.

בשנת 1920 הוחכרה אדמת הקואופרציה לשתי קבוצות פועלים, ובשנת 1922 נוסד במקום המושבה מושב עובדים. מייסדי המושבה או צאצאיהם היו הראשונים להתנחל במושב העובדים והוא כעת אחד המושבים המשגשגים במדינת ישראל.

 




משמר העמק..הרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 
אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.



נבטים.הרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 
אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.



נחלים.הרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 
אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.



ניצנים.הרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 
אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.



סג`רה.הרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 
אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.



עין גניםהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 
אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.



עין צורים.הרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 
אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.



פוריההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 
אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.








 
הצטרפו אלינו גם בפייסבוק
עדכונים - בלוגים - אירועים - אלבומי תמונות - סרטונים נדירים


שלח דף זה לחבר תגובות, הערות, והוספת מידע, מושגים ונושאים למנוי חינם על מגזין הנוסטלגיה"כובע טמבל" הוסף למועדפים



כל הזכויות שמורות © לאתר נוסטלגיה אונליין ו/או לבעלי התכנים, הדימויים והתצלומים.