חיפוש:   בכל האתר  בשמות הערכים  בקרדיטים     חפש  |  חיפוש תמונות בנושא:   חפש
   מפת האתר  |   כרגע באתר: 146 מבקרים   |  כניסה לדף האישי    
עורך: דייויד סלע
דבר העורך כתבו לעורך
| עמוד הבית | מי אנחנו | מרכז מידע לגולש | על נוסטלגיה ורטרו | קרדיטים | צרו קשר | גולשים כותבים
 

+   אביזרים וחפצים
+   אוספים ותחביבים
+   אז - וכעת
+   אירועים ושנים
+   ארכיון האישים
+   ארכיון הוידאו
+   ארכיון הישראליאנה
+   ארכיון הכרזות
+   ארכיון המצגות
+   ארכיון הקול
+   אתרי נוסטלגיה
+   בידור ופנאי
+   בקיבוץ
+   בריאות, טיפוח וניקיון
+   בשכונה
+   בתים ומבנים מספרים
+   גלויות בולים וסמלים
+   דירה ובניין
+   היום בהיסטוריה
+   המקום בו גרנו
+   העפלה ועליות לא”י
+   חג ומועד
+   טלוויזיה ורדיו
+   ילדות נשכחת
+   לבוש אופנה והנעלה
+   מוזיקה שיר וזמר
+   מזון ומשקה
+   משחקים וצעצועים
+   מתחם מורים
+   נוסטלגיה בצה”ל
+   ספורט
+   ספרות נוסטלגית
+   עבודה ומלאכה
+   פוליטיקה ובחירות
+   רדיו נוסטלגיה
+   רכב ותחבורה
+   רשת חברתית
+   שונות
+   שירותי גולש
+   שפה עברית
+   תיאטרון עברי
+   תקשורת מדיה ופרסום

האתר מוקדש לזכרו של
 יוסי פשרמן (פשי) ז"ל
2003 – 1954

מעל ל - 1100
סרטוני וידאו נוסטלגיים
בארכיון הוידאו שבאתר

יום העצמאות ה-7
 

הצוללת דקר
 

תל אביב הקטנה
 
 




דירה ובנין

בלקוןהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

ה"בלקון" (או טרסה/גזוזטרה/וורנדה) היה שמה השני של המרפסת, חלק חשוב ומהותי בחיים של אז.

רוב בנייני המגורים שנבנו בארץ משנות השלושים ואילך, נבנו עם בלקון לכל דירה. מיזוג אוויר לא היה עדיין אך בריזה הייתה בחינם ובשפע, ומה יכול להיות היה טוב יותר מאשר לשבת על הבלקון בשעת בין ערביים ולהנות מהבריזה??? עם רדת החשיכה ובעיקר בתקופת הקיץ היה אפשר לעבור בזמנים ההם ברחובות העיר ולראות בכל בניין ובכל בלקון את אותה התמונה: משפחת ישראלי יושבת בבלקון, סביב שולחן עץ מרובע מואר באור ניאון חיוור, עוסקת באכילה.


הבלקון היה מרכיב כל כך חשוב בחיי המשפחה בזמנו, שהמהדרין היו נותנים בו סימנים ומושגים: ראשית הייתה הגזוזטרה. הגזוזטרה הייתה מרפסת צרה, שבשל גודלה, או יותר נכון - קוטנה, היא לא אפשרה להכיל עליה משפחה שלמה. היא הייתה מיועדת יותר בכדי לאפשר לבעלת הבית לצאת מדי פעם לתצפית זריזה על המתרחש בשכונה, ממנה הייתה שבה לפנים הדירה כדי לדווח בפרוטרוט לשאר בני המשפחה, שישבו בסלון, מה קורה בשכונה. ("...נו...אני רואה שמר רוזנטל מתקדם יפה בחברת חשמל, הוא כבר מגיע הביתה עם פרייבט....")

מביני עניין טוענים שגם המושג בלקון בא לתאר מרפסת קטנה בלבד. מקור שמו של הבלקון בה מהמילה "בלקוני" שפירושה - צא וצפה, והיא משמשת גם כתיאור מקום צפייה בתיאטרון. ואילו המרפסת עצמה הייתה למעשה חדר נוסף בדירה, ללא הקיר חיצוני הפונה לכיוון הרחוב, בו התרכז חלק גדול מהפעילות של המשפחה הישראלית בזמנו. אבל אנחנו קראנו הן למרפסת והן לגזוזטרה בשם אחד - בלקון.

לאחר שנים סגרו את הבלקון עם תריסול והוא איבד מזוהרו, שנים לאחר מכן התחילו לבנות ללא מרפסות כי "זה בזבוז מקום" והנה בשנים האחרונות, שוב, חוזרים חלק מהקבלנים לבנות עם מרפסות, כנראה "על פי דרישת הקהל".

לבלקון היו שימושים רבים. לשם הייתה אימא שולחת אותנו לשחק, כשאי אפשר היה לרדת למטה וכשהיא לא רצתה שנסתובב לה בין הרגליים. הבלקון היה כאמור עמדת תצפית מצוינת על כל המתרחש ברחוב למטה, וממנו היה אפשר לנהל שיחות עם השכנים בבלקון שבבית ממול, לעיתים מעבר לכביש. בבלקון היינו יושבים בשעות הערב, בעיקר בימי הקיץ, נהנים מבריזה נעימה, אוכלים ארוחת ערב ומקנחים באבטיח קר. לאחר מכן הילדים היו הולכים לישון וההורים היו מדליקים את המנורה החיוורת וקוראים לאורה, או שמשחקים על השולחן בבלקון עם חברים רמי קוביות, לבושים מכנסיים קצרים וגופיות עבודה כחולות.

לבלקון נודע ערך מוסף כאשר הוא צפה אל הרחוב בתקופת המצעדים למיניהם (1 במאי, עדלאידע, ובעיקר יום העצמאות). בעלי הדירה המסכנים גילו פתאום איזו משפחה ענפה וברוכת קרובים יש להם, כאשר אל הבלקון הצנוע שלהם נדחסו עשרות דודים, בני-דודים, קרובים-קרובים, קרובים-רחוקים, חברים, ידידים, מכרים וסתם המוני אדם, מחייכים מאוזן לאוזן ומברכים את מזלם הטוב שזימן להם עמדת תצפית נוחה ובנויה לתלפיות. במקרה היותר-גרוע סופר למחרת היום בעיתון על מרפסת עמוסה לעייפה שהתמוטטה על ראשי ההמון מתחת.
                        

מה עשו השכנים על הבלקון לאחר ששמעו את אחותו של בן גוריון צועקת בטירוף???
קראו בספר בשבוע הבא - אמריקה!!!    מאת דייויד סלע


שלישיית "הגשש החיוור" בפזמון "מה הוא עושה לה" - על פי "מרוסלה" של אנצו בונגורה / רנאטו קרוסונה, עברית: יוסי גמזו:
"...ומדי ערב, כשהם הולכים אל הירקון, אנו בלי הרף, כאן מציצים מן הבלקון, ובחרוק שיניים, מתבוננים בשניים, אך כמו תמיד איזה קיר, או איזה עץ מסתיר. מה הוא עושה לה, מה הוא עושה?...".


ע. הלל וסשה ארגוב הקדישו שיר שלם להווי הבלקונים והמרפסות בשירם "מרפסת מול מרפסת" שבוצע ע"י שלישיית "יוסיחזקיונה" - יוסי בנאי, אבנר חזקיהו ויונה עטרי:

"...מרפסת מול מרפסת, שטיחי פרס פורשת, חובטת כר וכסת, זו עיר של מרפסות...".


מטבעות לשון:

יושב על הבלקון
לא עושה כלום רק יושב ומביט. לא מתערב.
"....שמע נא בחורצ'יק....אולי תשים פה יד ותעזור....תפסיק לשבת על הבלקון...".

האיור מתוך הספר אבא שלך לא זגג -סלנג בניחוח נוסטלגי, דייויד סלע / הוצאת מודן.
מאייר: אמי רובינגר




גדר חיההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.




גפרוריתהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

המתקן הזה שבתמונה היה מוטבע במקום אריח חרסינה בקיר חרסינות בבית השימוש לצידו מתקן חרסינה לנייר טואלט, ושימש כמקום הנחת קופסת גפרורים.

מאחר ובזמנים ההם לא היו עדיין מטהרי אוויר הדליקו גפרור שריחו הבוער סילק במעט את הריח הרע, את הגפרור השרוף היו מניחים בשקערורית שבתחתית המתקן הזה.




דוד למים חמיםהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


לפני שבא לעולם דוד המים החשמלי (ה"בוליר") היינו מתקלחים בעזרת דוד למים חמים, ועושים אמבטיה פעם בשבוע, בדרך כלל ביום שישי.
היה זה דוד מים צר וארוך שעמד במצב אנכי בחדר האמבטיה והיה מחובר לצינור המים.  בחלקו התחתון הייתה מן דלת קטנה מברזל.

היינו קונים שקי נסורת טבולה בשמן או שוברים קרשים לחתיכות קטנות, פותחים את הדלת הקטנה ומכניסים הקרשים לתנור הקטן שהיה בתחתית הדוד. אחר כך היו מציתים את הקרשים שהיו מחממים את המים, המים היו נדחפים מהחום למעלה ויורדים על המתקלח דרך צינור.
כל הפעולה הזו הייתה צריכה להתבצע בזריזות ודרשה מיומנות וסדר, כי הקרשים בתנור מתאכלים מהר ועוד מעט לא יהיו מים חמים, לכן כל פעולת הרחיצה הייתה מלווה בקריאות זירוז של האימא:  "
...קדימה, קדימה...עוד מעט נגמרים המים...".

סוג אחר של דוד למים חמים היה נקרא בשם גיזר.
הגיזר פעל על נפט במקום על עצים ונסורת. לצידו של מיכל המים היה  מיכל קטן של נפט, שממנו יצאה צינורית שטפטפה טיפות טיפות לתוך תחתית הגיזר, שם התרחשה הבערה.

 

היה גם  כפתור שוויסת את כמות הנפט שזרמה לתוך הגיזר, וכך אפשר היה לווסת את כמות החום. לגיזר, היה לו רעש אופייני, שגדל בהתאם לזרימת הנפט לקרקעיתו. ההורים אסרו על הילדים לסגור את הדלת של האמבטיה כיוון שחששו שהילדים יגדילו בעצמם את עוצמת הנפט ואז "הגיזר יתפוצץ", כך אמרו...
להדלקת הגיזר היה מוט ברזל קצר שבראשו היתה מלופפת דרך קבע חתיכת בד קטנה, שהשחירה עם הזמן, ואותה היו מספיגים בנפט. תחילה היו פותחים את הברז של המיכל הקטן, ממתינים זמן קצר לתחילת טפטוף הנפט לתוך תחתית מיכל הגיזר, אחר כך  כורעים ברך, מדליקים בעזרת גפרור את ראש המוט ומכניסים את המוט עם המטלית הדולקת לקרקעית הגיזר וממתינים לתחילת הבערה.

אולי בגלל כל הבוג'אראס הזה התרחצו בזמנו רק פעם אחת בשבוע...


 

"...המארח ניגש לשק הקרשים ששכן בחדר האמבטיה, שבר כמה קרשים קטנים והצית אש בתחתית דוד המים. האורח המכובד שזה עתה הגיע מהנמל נכנס לחדר הרחצה, אך במקום להתרחץ במהירות כמקובל ולפנות את המקום לבאים בתור, סתם בחוצפתו את האמבטיה בפקק, מילא אותה עד גדותיה במים החמים, נשכב לו שם בנוחות והרבה להשמיע קולות הנאה רמים, למורת רוחם של הממתינים מעבר לדלת...".
מתוך הספר  בשבוע הבא - אמריקה !!! מאת דייויד סלע

 
 
מטבעות לשון:
 
את תגמור לי את המים
בימי שישי שזה היה יום המקלחת השבועי, יכולת לשמוע כמעט מכל בית את הצעקה:
"...אל תגמור לי את המים ...".
 



דייר משנההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 
 
דייר משנה הייתה תופעה שנוצרה בעקבות מצוקת הדיור של שנות החמישים מחד - ומצוקת המזומנים מאידך.

משפחות שהיו בעלות בית, היו מוותרות על חדר אחד (לעיתים חדר מתוך שניים) ומשכירות אותו לדייר משנה שהיה לפעמים גם זוג או משפחה שלמה, שהיו משלמים לבעלי הבית שכר דירה וחיים את חייהם בחדר.
בדר"כ הכוונה הייתה להשכרת החדר בלבד ללא שימוש במטבח. אז עשו להם דיירי המשנה פינת בישול בפרוזדור בדרך כלל בכניסה לחדר. רק השימוש בשרותים היה משותף לכולם. מי ששכירת החדר שלו היתה לחדר בלבד, נאלץ ללכת להתרחץ בבית המרחץ.

בנוסף היו כל מיני הגבלות ואיסורים על דייר המשנה, ועל דלת בתים רבים בהם היה דייר משנה הייתה פתקה שניהלה את מערך הצלצולים בפעמון הדלת
. למשל: אם בעלי הדירה היו משפחת שטיינר ודייר המשנה היה משה כספי, היה כתוב: "למשפחת שטיינר לצלצל פעם אחת, למשה כספי צריך לצלצל פעמיים." מכאן נולד השיר הנפלא שהלחין משה וילנסקי,
"...צריך לצלצל פעמיים, צריך להמתין רגע קט, ואז נפתחות הדלתיים...".

מה הקשר בין עסקי הלופט-געשפט של אצ'י והפיכתו לדייר משנה בבית המשפחה???
קראו בספר בשבוע הבא - אמריקה!!! מאת דייויד סלע
 

''...אחר-כך, לפנות-בוקר, יש שדייר המשנה מיטיה היה מיבב פתאום מתוך חלומותיו מעבר לקיר: ''אין רחמים! אל תגעו בו!...''....
...''...אין כלום! אין!'' ומשתתק...''.
עמוס עוז, "הר העצה הרעה", עמודים 28,38.




דירת פרטרהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

דירות שניבנו על הקרקע ומעליהן 3-5 דירות נוספות נקראו דירות פרטר.
כלומר דירות קרקע או אפילו ירדו אליהן במספר מדרגות. הן היו נחשבות כדירות בעלות ערך נמוך.




דלת הזזההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.




דלת מבדלתהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

פיתוח נוסף שבא לפתור את מצוקות הדיור.

המבדלת (שנקראה גם "הרמוניקה) הייתה דלת מתקפלת, עשויה מעץ או מיריעות פלסטיק דמוי עור שנקראו סקיי.
היה אפשר למתוח את המבדלת ולחצות בכך חדר לשניים, או לפתוח אותה עד הסוף ואז חוזר שוב החדר להיות יחידה אחת.

     

רטרו:




דלת עם פשפשהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.




דלת רשתהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

הייתה בעיקר בבתים בישובים לא עירוניים, בתקופה בה הפליט היה מפחיד את היתושים , אך לא מחסל אותם. לפני דלת הכניסה הייתה דלת נוספת, בעצם רק מסגרת עץ עם רשת מתוחה לכל אורכה. בימים חמים היה אפשר לפתוח את דלת הכניסה וליהנות מרוח קלילה, כאשר דלת הרשת חוסמת את אפשרות כניסתם של היתושים. זה בדרך כלל לא עזר, הם תמיד מצאו את דרכם פנימה...

 




דמי מפתחהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

כינוי לעסקת נדל"ן המהווה הכלאה בין רכישת נכס לשכירתו. הדייר משלם דמי שכירות נמוכים במיוחד ונחשב דייר מוגן.

עם קום המדינה עודדו הרשויות בניית אלפי דירות בשיטה שכזאת.
בדרך כלל שולמה מחצית מסכום הדירה ויתרת התשלומים הייתה בסכומים זעומים במיוחד. בתמורה לתשלומים אלו קיבל המחזיק זכות לגור והפך ל"דייר מוגן" כזה שקשה מאוד לפנותו אם הוא לא שילם. במקרה של מוות הדירה חוזרת לבעליה החוקיים או מועברת ליורשים בתנאי שאלו התגוררו עם השוכר. כיום אין כמעט דירות בדמי מפתח אלא בשכר דירה חודשי.




הולהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

ההול היה חדר הכניסה של הבית, ממנו יצא פרוזדור ארוך לעבר בחדרים. ההול היה משכנו המכובד של טלפון החוגה, שבזמנים ההם היה רק אחד כזה בדירה.לעיתים היה ההול גדול ורחב והיה משמש כסלון, במיוחד כאשר חדר הסלון בבית הושכר לדייר משנה.

רביעיית מועדון התיאטרון שרה  בשירם של ד. אלמגור / י. זראי,"שוברט":
"...בדירתו אשר ב"רסקו" / (שני חדרים והול קטן) / ישב עם ערב קומפוזיטור / מלחין צעיר ומחונן...".









 
הצטרפו אלינו גם בפייסבוק
עדכונים - בלוגים - אירועים - אלבומי תמונות - סרטונים נדירים


שלח דף זה לחבר תגובות, הערות, והוספת מידע, מושגים ונושאים למנוי חינם על מגזין הנוסטלגיה"כובע טמבל" הוסף למועדפים



כל הזכויות שמורות © לאתר נוסטלגיה אונליין ו/או לבעלי התכנים, הדימויים והתצלומים.