חיפוש:   בכל האתר  בשמות הערכים  בקרדיטים     חפש  |  חיפוש תמונות בנושא:   חפש
   מפת האתר  |   כרגע באתר: 176 מבקרים   |  כניסה לדף האישי    
עורך: דייויד סלע
דבר העורך כתבו לעורך
| עמוד הבית | מי אנחנו | מרכז מידע לגולש | על נוסטלגיה ורטרו | קרדיטים | צרו קשר | גולשים כותבים
 

+   אביזרים וחפצים
+   אוספים ותחביבים
+   אז - וכעת
+   אירועים ושנים
+   ארכיון האישים
+   ארכיון הוידאו
+   ארכיון הישראליאנה
+   ארכיון הכרזות
+   ארכיון המצגות
+   ארכיון הקול
+   אתרי נוסטלגיה
+   בידור ופנאי
+   בקיבוץ
+   בריאות, טיפוח וניקיון
+   בשכונה
+   בתים ומבנים מספרים
+   גלויות בולים וסמלים
+   דירה ובניין
+   היום בהיסטוריה
+   המקום בו גרנו
+   העפלה ועליות לא”י
+   חג ומועד
+   טלוויזיה ורדיו
+   ילדות נשכחת
+   לבוש אופנה והנעלה
+   מוזיקה שיר וזמר
+   מזון ומשקה
+   משחקים וצעצועים
+   מתחם מורים
+   נוסטלגיה בצה”ל
+   ספורט
+   ספרות נוסטלגית
+   עבודה ומלאכה
+   פוליטיקה ובחירות
+   רדיו נוסטלגיה
+   רכב ותחבורה
+   רשת חברתית
+   שונות
+   שירותי גולש
+   שפה עברית
+   תיאטרון עברי
+   תקשורת מדיה ופרסום

האתר מוקדש לזכרו של
 יוסי פשרמן (פשי) ז"ל
2003 – 1954

מעל ל - 1100
סרטוני וידאו נוסטלגיים
בארכיון הוידאו שבאתר

יום העצמאות ה-7
 

הצוללת דקר
 

תל אביב הקטנה
 
 




תנועות ומפלגות פוליטיות

יעד
שתף 

בכנסת השמינית התאחדו ר''צ (התנועה לזכויות האזרח, בראשותה של שולמית אלוני, שפרשה ממפא''י והקימה את ר''צ לקראת הבחירות לכנסת השמינית - 1973) וקבוצת חברי מפא''י בראשותו של אריה (לובה) אליאב שפרשה מסיעת מפא''י בכנסת על רקע חילוקי דעות בענייני חוץ ובטחון (אליאב ביקש לאפשר הקמת מדינה פלשתינאית - ראש הממשלה גולדה מאיר התנגדה וטענה ש''אין עם פלשתינאי'').

שתי הקבוצות הקימו יחד בכנסת בשנת 1975 סיעה משותפת בשם ''יעד'', שהתפלגה בשל חילוקי - דעות אישיים ופוליטיים בשנת 1976. (לאחר שהתפרקה ''יעד'' חזרה שולמית אלוני ועמדה בראש ר''צ, ואילו לובה אליאב עמד בראש רשימת של''י לכנסת התשיעית ב-1977).
 

 

בקרו בעמוד הפייסבוק של אתר נוסטלגיה אונליין 




יעוד
שתף 

קבוצה של 3 ח''כ שפרשה בפברואר 1994 מסיעת צומת, עקב סכסוך עם מנהיג ''צומת'' רפאל איתן. (ה-3 היו הח''כים גונן שגב, אלכס גולדפרב ואסתר סלמוביץ).

קבוצת ''יעוד'' הצטרפה ב-1995 לממשלת יצחק רבין (גונן נהיה שר האנרגיה והתשתית, וגולדפרב – סגן שר הבינוי והשיכון). בנובמבר 1995 פרשו גולדפרב וסלמוביץ מסיעת ''יעוד'' והקימו סיעה חדשה בשם ''עתיד''. גולדפרב ושגב הוסיפו לכהן גם בממשלת שמעון פרס (שבא במקום יצחק רבין, שנרצח) – עד לבחירות לכנסת ה-14 (1996) שהעלו את נתניהו לשלטון.




ישראל אחת
שתף 

גוש של שלוש מפלגות (העבודה, גשר ומימד) שהוקם על-ידי אהוד ברק לקראת הבחירות לכנסת ה-15 (1999). הגוש זכה ב-26 ח''כ וראשו – אהוד ברק – נבחר להיות ראש הממשלה.




ישראל בעליה
שתף 

מפלגה של יוצאי ברית-המועצות-לשעבר, בראשותו של מי שהיה אסיר-ציון המפורסם נתן שרנסקי, שהוקמה לקראת הבחירות לכנסת ה-14 (1996) וזכתה ב-7 ח''כ, לכנסת ה-15 (1999) זכתה ב-6 ח''כ, ובבחירות לכנסת ה-16 (2003) זכו רק ב-2 ח''כ, החליטו להתמזג עם הליכוד, וחדלו מלהיות גוף פוליטי נפרד.




כ”ך
שתף 

כ''ך – רשימתו של הרב מאיר כהנא – שעלה לארץ בשנת 1971, לאחר שהיה בארה''ב ראש ''הליגה להגנה יהודית'' ובעלותו ארצה הטיף לטרנספר שיוציא את האוכלוסייה הערבית מא''י – רשימתו קיבלה מקום אחד בכנסת (בחירות 1984).
לקראת הבחירות לכנסת ה - 12 הוכרזה הרשימה כגזענית, ונאסר עליה להשתתף בבחירות.

 

 




לעם
שתף 

חטיבה ב"ליכוד" שקמה בשנת 1976 בעקבות שנויים פנימיים במבנהו.

"הרשימה הממלכתית" התאחדה עם חברי "התנועה למען ארץ ישראל השלמה" שהצטרפו ל"ליכוד", וכן עם חברי "המרכז העצמאי" שלא אבו לעזוב את ה"ליכוד" כאשר שמואל תמיר וחבריו החליטו לפרוש ממנו.




מד”ע - רע”ם
שתף 

בבחירות לכנסת ה-14 התמודדו המפלגה דמוקרטית הערבית (מד”ע) והרשימה הערבית המאוחדת לשינוי (רע”ם) ברשימה אחת. הסיעה בכנסת נקראה מד”ע-רע”ם.

בכנסת ה-14 כיהנו בה: טלב אלסאנע, עבד-אלמאלכ דהאמשה, עבד-אלוהאב דראושה ותאופיק חטיב.




מולדת
שתף 

מולדת – תנועה בראשותו של רחבעם זאבי (''גאנדי'') שדגלה בטרנספר-מרצון של ערביי ישראל ובשלמות הארץ.

הוקמה ב-1988 בשם ''מולדת – תנועת נאמני ארץ ישראל ויוצאי התחייה'' ע''י אלוף (מיל.) רחבעם זאבי, כמפלגת ימין ציוני המורכבת הן מחילוניים והן מדתיים. דוגלת בפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני באמצעות טרנספר מרצון. (סימנה בבחירות – האות ט', המסמנת טרנספר).

בשנת 1991, בעת מלחמת המפרץ, הצטרפה מולדת לממשלת יצחק שמיר והיו''ר-המייסד רחבעם זאבי נתמנה לשר-בלי-תיק. בשנת 1992 פרשה מולדת מהממשלה, עקב התנגדותה לקיום שיחות על מהות האוטונומיה בין נציגי ממשלת ישראל לבין המשלחת הפלשתינאית לועידת מדריד. בבחירות 1992 זכתה מולדת ב-3 ח''כ. בשנת 2001 הצטרפה מולדת לממשלה, וזאבי נתמנה לתפקיד שר התיירות. באותה שנה נרצח ע''י מחבלים מהחזית העממית. לאחר הרצח נבחר ליו''ר התנועה הרב בנימין (בּ?נ?י) אילון, שגבר בהתמודדות על יפתח-פלמ''ח-זאבי, בנו של המנהיג שנרצח. מאז 1999 (כנסת 15) התמודדה מולדת במסגרת האיחוד-הלאומי וזכתה ב-2 ח''כ (רחבעם זאבי וּב?נ?י אלון), וכך גם בכנסת ה-16 (2003 – בני אלון ואריה אלדד) וכן גם בכנסת ה-17 (2006) ואילו בכנסת ה-18
מ-2009 מייצג אותה רק ח''כ 1 - אורי בנק.

למעבר לתצוגת הכרזות המלאה של המפלגה




מוקד - ק”נ
שתף 

גוש פוליטי שהוקם לקראת הבחירות לכנסת השמינית.
בגוש השתתפו תנועת "תכלת אדום" ו"המפלגה הקומוניסטית הישראלית".




מורשה
שתף 

רשימה דתית, שהוקמה לקראת הבחירות לכנסת ה-11 (1984) ע''י שותפות של פועלי-אגודת-ישראל (פא''י) ומחנה-הציונות-הדתית (מצ''ד). הרשימה המשותפת זכתה ב-2 ח''כ בכנסת ה-11. כיהנו מטעמה בכנסת הרב דרוקמן (מצ''ד) והרב אברהם ורדיגר (פא''י).

בשנת 1986 חזרו דרוקמן ומצ''ד למפד''ל – ופא''י התמזגה ב-1988 עם אגודת ישראל.     בכך סיימה סיעת ''מורשה'' את דרכה.   




מזרחי
שתף 

תנועה דתית-לאומית ציונית שנוסדה בשנת 1902 והתקיימה כמפלגה עצמאית עד שנת 1956.

היא הייתה שותפה בכל ההנהלות הציוניות לאחר 1921 ובכל ממשלות ישראל עד 1956. הקו המדיני והחברתי של התנועה היה מתון ועיקר עניינה היה לדאוג לצורכי הציבור הדתי-לאומי ולצביון דתי מסוים של המדינה. בבחירות לאספה המכוננת (הכנסת הראשונה) התמודדה במסגרת החזית הדתית המאוחדת ובבחירות לכנסת השנייה באופן עצמאי. בשנת 1956 הקימה יחד עם תנועת הפועל המזרחי את המפד”ל.

בכנסת ה-2 כיהנו בה: שלמה-ישראל בן-מאיר (רוזנברג), מרדכי (מקס) נורוק ודוד-צבי פנקס.

 

 




מחנה הציונית הדתית - מצ”ד
שתף 

מפלגה ציונית-דתית.

הוקמה בשנת 1983 ע''י חברי מפד''ל שפרשו ממפלגתם, על שום שהמפלגה נשארה בקואליציה הממשלתית גם לאחר פינוי חבל ימית (במסגרת הסכם השלום עם מצרים). בראש הפורשים מסיעת מפד''ל עמד הרב חיים דרוקמן. בבחירות לכנסת האחת-עשרה (1984) התמודדו יחד עם פועלי אגודת ישראל ברשימה משותפת בשם ''מורשה''. זכו ביחד ל-2 ח''כ, מהם 1 לנציג מצ''ד (הרב חיים דרוקמן).
ב-29.7.1986  פרשה מצ''ד מסיעת ''מורשה'' וחזרה למפד''ל.




מחנה רדיקלי ישראלי - מר”י
שתף 

סיעה שהקים חבר הכנסת אורי אבנרי במהלך הכנסת ה-7, לאחר שסיעת העולם הזה-כוח חדש התפצלה. בבחירות לכנסת ה-8 התמודדה מר”י במסגרת רשימת שי”ח (שמאל ישראלי חדש), אך זו לא עברה את אחוז החסימה.




מחנה של”י
שתף 

רשימה שהוקמה לקראת הבחירות לכנסת ה-9, שהייתה מורכבת מקבוצות יהודיות מהשמאל שכללו את מוקד, מר”י, ברית השמאל הסוציאליסטי העצמאי וכמה חברים מהפנתרים השחורים.
הרשימה זכתה לשני מושבים והנהיגה שיטה של רוטציה בין חבריה. בשלהי הכנסת ה-9 פרש אחד מחבריה - חבר הכנסת סעדיה מרציאנו - והצטרף לשוויון בישראל-פנתרים.

בכנסת ה-9 כיהנו בה: אורי אבנרי (אוסטרמן), אריה לובה אליאב (ליפשיץ), ווליד חאג`-יחיא (צאדק), סעדיה מרציאנו ומאיר פעיל (פילבסקי).




מימד
שתף 

התנועה הוקמה בשנת 1988 ע''י הרב יהודה עמיטל, ראש ישיבת הר-עציון {מימד = ראשי תיבות של מדינה יהודית מדינה דמוקרטית}. בשנת 1999 נבחר לראשונה נציג מימד לכנסת (הרב מיכאל מלכיאור). הוא נבחר במסגרת רשימת ''ישראל אחת'' בראשות אהוד ברק.

למעבר לתצוגת הכרזות המלאה של המפלגה




מעגל
שתף 

השם המלא ''המעגל הראשון''.
רשימה ימנית-לאומנית, שנכשלה בנסיונה להיכנס לכנסת התשיעית, ונעלמה מהנוף הפוליטי.




מערך עבודה - מפ``ם
שתף 

המערך - מפלגת העבודה הישראלית ומפלגת הפועלים המאוחדת (בקיצור: מערך עבודה-מפ''ם).

המערך עבודה - מפ''ם הוקם בשנת 1969 כשותפות בין מפ''ם למפלגת העבודה בבחירות לכנסת ולהסתדרות. סימנו של מערך זה היו האותיות אמת (א' היתה האות ההיסטורית של מפא''י, מ' היתה האות ההיסטורית של מפ''ם, ו-ת' היתה האות הראשונה מהסימן ''תו'' של מפלגת אחדות העבודה פועלי - ציון).

למערך היה רוב מוחלט בכנסת (63 מתוך 120 ח''כ), ובהסתדרות. בבחירות לכנסת השביעית (28 באוקטובר 1969) קיבל המערך 46.2% מהקולות = 632,035 בוחרים = 56 חברי-כנסת, והקים קואליציה ממשלתית בראשות גולדה מאיר (שנבחרה לראשות - הממשלה אחרי שנפטר ראש - הממשלה לוי אשכול ב - 26 בפברואר 1969).

המערך עבודה - מפ''ם חדל מלהתקיים לאחר שכוננה (ב - 14 בספטמבר 1984) ממשלת אחדות לאומית (''עבודה'' - ליכוד) בעקבות תיקו (שוויון כוחות) בבחירות בין שתי המפלגות הגדולות. מפ''ם התנגדה עקרונית לכל קואליציה עם ה''ליכוד'' הימני - לאומני, ולכן פרשה מהמערך. 

 

 

בקרו בעמוד הפייסבוק של אתר נוסטלגיה אונליין




מפ”ם
שתף 

 

סקירה כללית

מפ"ם (ראשי התיבות של "מפלגת הפועלים המאוחדת") הייתה מפלגה ציונית סוציאליסטית אשר הוקמה בשנת 1948 כאיחוד בין "מפלגת פועלים השומר הצעיר" ובין "התנועה לאחדות העבודה פועלי ציון".

מפ"ם הייתה הסיעה השנייה בגודלה בכנסת הראשונה (19 ח"כים) והאופוזיציה הראשית לממשלתו של דוד בן-גוריון. באותו זמן הזדהתה בכל עם ברית המועצות ועם התנועה הקומוניסטית העולמית, פרט לנושא של יחס התנועה הקומוניסטית לציונות, לגביו סברה שהייתה טעות של התנועה הקומוניסטית, אשר תתוקן עם הזמן.

ב-1954 פרשו מהמפלגה אנשי "אחדות העבודה" בעקבות מחלוקת בשאלת היחס לברית המועצות ונותרו בה יוצאי "השומר הצעיר". בצורתה זו התמודדה מפ"ם כמפלגה עצמאית מהכנסת השלישית (1955) עד לכנסת השישית (1965) ומנתה 8-9 ח"כים, הייתה שותפה בממשלות בהנהגת מפא"י. לקראת הבחירות  לכנסת השביעית (1969) יצרה סיעה משותפת עם מפלגת העבודה בשם "המערך של מפלגת העבודה הישראלית ומפלגת הפועלים המאוחדת" או מערך עבודה- מפ"ם , (שכונתה בקיצור בשם המערך, והייתה הסיעה השנייה בכינוי זה, לאחר "המערך לאחדות פועלי ארץ ישראל" שקדם לה, בין מפא"י לבין אחדות העבודה - פועלי ציון), אולם שמרה על מסגרתה העצמאית כמפלגה.

מתכונת זו התקיימה עד 1984, לאחר הבחירות לכנסת ה-11, כאשר מפ"ם פרשה מן המערך בעקבות הקמת ממשלת האחדות הלאומית וחזרה להיות סיעה עצמאית ואופוזיציה משמאל למפלגת העבודה. בבחירות לכנסת ה-12 (1988) זכתה בשלושה מנדטים. בשנת 1992 הצטרפה לרצ ושינוי במסגרת רשימת מרצ. משנת 1997 מרצ הפכה למפלגה מאוחדת ומפ"ם הפסיקה להתקיים כמפלגה עצמאית.

כיום ניתן לזהות בתנועת מרצ את ממשיכתה של מפ"ם מבחינה רעיונית, אם כי אנשי מפ"ם מהווים אך חלק מתנועה זו המאחדת את אנשי רצ, מפ"ם, חלק משינוי וכן פורשי מפלגת העבודה בראשות יוסי ביילין. למפ"ם תפקיד היסטורי חשוב בתקופת ראשית שנות המדינה, אך התפתחויות כגון שקיעתו של הקיבוץ, ירידת קרנו של הסוציאליזם בעקבות נפילת הגוש הקומוניסטי, והתפתחויות פוליטיות ודמוגרפיות נוספות הביאו לכך שאין לה קיום עצמאי, אלא במסגרת מפלגת מרצ, שייצוגה בכנסת מצומצם.

 

 

שורשים אידיאולוגיים ופוליטיים משנות ה-30 והלאה
בשנות השלושים של המאה ה-20 עבר היישוב העברי בארץ ישראל סידרה של טלטלות פוליטיות ואידיאולוגיות. בקרב תנועת הפועלים נסתמנו שני כיוונים מרכזיים. הראשון, שאותו ייצגה מפא"י, הנו הכיוון הממוסד והפרגמאטי, אל מול הכיוון המהפכני, הרדיקלי, אליו הובילו אחרים.

מפא"י נוסדה בשנת 1930 מאיחוד מפלגות הפועל הצעיר ואחדות העבודה. איחוד זה הותיר מחוץ לשורות המפלגה החדשה את המפלגות "מפלגת השומר הצעיר" ו"פועלי ציון שמאל". "השומר הצעיר" לא עמדה מחוץ למחנה ולא פרשה מן ההסתדרות הציונית העולמית (כמו "פועלי ציון שמאל" והתנועה הרוויזיוניסטית). "מפלגת השומר הצעיר" ו""פועלי ציון שמאל", נשארו במסגרת ההסתדרות והמשיכו ליטול חלק במוסדות היישוב המאורגנים ובתנועות ההגנה הממוסדות. עם זאת הן ראו עצמן כממשיכות את מלחמת המעמדות באמצעות "בניין הארץ" ו"חלוציות", תוך שהן משלבות את תורתו של דב בר בורוכוב עם יסודות מרקסיסטיים לניניסטיים. חילוקי הדעות נגעו לעצם שאלות היסוד שעמדו אז במבחן - אנשי השומר הצעיר תמכו במדינה דו-לאומית כפתרון לבעיות השעה. אנשי מפא"י הסתייגו מכך. אנשי השומר הצעיר ראו עצמם כבעלי זיקה שאינה ניתנת לניתוק לברית המועצות ולעומד בראשה סטלין, דבר שהיה רחוק ממחשבתם של מנהיגי מפא"י כדוד בן-גוריון וברל כצנלסון. אנשי השומר הצעיר פעלו במספר ארגונים, בין היתר במסגרת מפלגה עירונית שנקראה "הליגה הסוציאליסטית" אשר קמה בשנת 1936, אם כי עיקר כוחם היה במסגרת הקיבוצים.

בבחירות לוועידת ההסתדרות שנערכו בשנת 1941 זכו אנשי מפא"י בכ-70% מן הקולות, בעוד שאנשי השומר הצעיר, פועלי ציון שמאל, ו"הליגה הסוציאליסטית" זכו בכ-25% מן הקולות.

במפא"י עצמה קמו ועלו קולות שמאליים, של חלק מאנשי תנועת "אחדות העבודה" שהתרכזו בעיקר במסגרת "הקיבוץ המאוחד" וכן בקרב כמה חוגים שמאליים עירוניים נלווים. מתחים אידיאולוגיים בין אנשי האינטרנציונליזם הפועלי , בראשות יצחק טבנקין, לבין דוד בן-גוריון, אשר החל לחשוב במונחים "ממלכתיים", אשר היה בהם כדי להסיט הצידה את האינטרסים הצרים של הפועלים ושל אנשי הקיבוצים, לקראת הקמת המדינה ועיגון מוסדותיה, כמו גם יריבויות אישיות בין אנשי העלייה השנייה ואנשי העלייה השלישית הביאו בשנת 1944 לפרישת "סיעה ב' בראשותו של טבנקין ממפא"י. בשנת 1946 התאחדו אנשי טבנקין ואנשי "פועלי ציון שמאל" ליצירת מפלגת "התנועה לאחדות העבודה פועלי ציון". בתחום המדיניות הציונית היה הבדל גדול בין מפלגה זו לבין "השומר הצעיר". בעוד "השומר הצעיר" דגל במדינה דו-לאומית - מפלגת "אחדות העבודה - פועלי ציון" דרשה לפעול להקמת מדינה יהודית בכל ארץ ישראל והתנגדה לקו של בן-גוריון שדרש הקמת מדינה יהודית לאלתר אף במחיר חלוקת הארץ. רק סמוך ל-14 במאי 1948 הצליח בן-גוריון להביא לתמיכת שתי מפלגות אלה בהחלטה על הכרזת העצמאות ועם הקמת המדינה נראתה המחלוקת הקשה בין שתי המפלגות בנושא אופי הפתרון המדיני לשאלת הבית הלאומי היהודי כבלתי רלוונטית.

הקרבה האידיאולוגית בין מפלגת "אחדות העבודה - פועלי ציון" ובין מפלגת "השומר הצעיר" ביתר התחומים (מלחמת מעמדות, מרקסיזם, תמיכה בברית המועצות), הביאה בשנת 1948 לאיחודן תחת השם "מפ"ם" - מפלגת הפועלים המאוחדת. כך הוקמה מפ"ם בחודש ינואר 1948. הניגודים שהיו בין המפלגות - נטייתם של אנשי "אחדות העבודה" לאקטיביזם ביטחוני (מקץ שנים רבות יהיו אנשים כטבנקין וישראל גלילי בין אנשי "ארץ ישראל השלמה") אל מול הפשרנות המדינית של אנשי השומר הצעיר - שנראו כבלתי רלוונטיים (לאחר החלטת האו"ם בדבר חלוקת הארץ, פרוץ מלחמת העצמאות וההכרזה על הקמת מדינת ישראל) באו לידי ביטוי מאוחר יותר ותרמו לפירוק השותפות בשנת 1955.


בימי ראשית המדינה
באפריל 1948, בסמוך להכרזה על הקמת מדינת ישראל, הוקמה "מועצת העם", גוף שקדם לכנסת, והמפלגות השונות היו מיוצגות בו על פי ייצוגן במוסדות הלאומיים, ומתוך מועצת העם הוקמה "מנהלת העם", מעין ממשלה זמנית בראשה עמד דוד בן-גוריון, אל הגוף החדש הצטרפה אף מפ"ם, וקיבלה בה שני חברים מתוך 13 החברים שהיו במנהלה. משמעות הדבר הוא כי מפ"ם הייתה בקואליציה עם מפא"י בממשלה הזמנית שכיהנה בחודשים הראשונים של המדינה, אם כי הוצאה מן הקואליציה ומן הממשלה על ידי בן-גוריון, בשל תמיכתה בגוש הקומוניסטי שבהנהגת סטלין, מיד עם הקמת הממשלה הראשונה לאחר הבחירות לכנסת הראשונה. לפני קום המדינה ובחודשים הראשונים לאחר הקמתה הייתה מפ"ם למעשה חלק מן הממסד, ובימיו הראשונים של צה"ל היו רבים ממפקדיו הבכירים כיגאל אלון, ישראל גלילי ואחרים אנשי מפ"ם. אנשי מפ"ם, ובמיוחד אלה המזוהים עם אחדות העבודה, תמכו בקו תקיף בניהול המלחמה, ועליהם נאמרה האמרה כי הם "רואים את הבעיה הערבית מבעד לכוונת הרובה".

מפ"ם בתקופה זו הייתה מפלגה מגובשת, בעלת עיתון יומי משלה, "על המשמר", שהחל לצאת לאור בתקופת מלחמת העולם השנייה ואשר בעמודו הראשון הופיעה הסיסמה "לציונות, לסוציאליזם, ולאחוות העמים", שהם שלושת ערכי הליבה של "השומר הצעיר". ילדי הקיבוצים למדו בבתי ספר השייכים ל"זרם העובדים" בהם הייתה השפעת האידיאולוגיה המפ"מית חזקה ("זרם העובדים" בוטל עם חקיקת חוק חינוך חובה בשנת 1953). לילדים הוציאה מפ"ם אף שבועון בשם "משמר לילדים", שהתחרה ב"דבר לילדים" שבועון הטף של ההסתדרות (שמפ"ם אמנם השתייכה אליה, אך נשלטה וכוונה על ידי מפא"י). למפלגה הייתה אף הוצאת ספרים משלה, ספרית פועלים. מבסיס כוחה העצמאי בקיבוצים, נראה היה כי המדובר במפלגה הראויה לשמש כאלטרנטיבה שלטונית לכל דבר.


מפ"ם וסטלין
ביקורת קשה נמתחה על תמיכתה הבלתי מסויגת של מפ"ם בסטלין (פרט להסתייגותה מ"אי-הבנה" של סטלין בנושא הציונות). ביטויי התמיכה הגיעו לשיא בסיקור מות סטלין ב"על המשמר". יש לזכור כי בתקופה זו, שמיד לאחר הקמת המדינה, נחשב סטלין על ידי רבים לידיד גדול של היישוב העברי. היה זה סטלין אשר אנשיו לחמו כנגד היטלר, ושחררו את מחנה אושוויץ. היה זה סטלין אשר הורה לנציגיו באו"ם להרים את ידם בעד הקמת מדינת ישראל, ובכך אפשר את הקמתה, והיה זה סטלין אשר היה בין הראשונים שהכירו במדינה הצעירה. עובדות אלה האפילו אצל אנשי מפ"ם על התנגדותו רבת השנים של סטלין לציונות, על כל פשעיו, שהיו ידועים במידה רבה כבר בתקופה זו, ועל האנטישמיות הברורה שהפגין בשנותיו האחרונות (ובין היתר במשפטי פראג, ברדיפתו של רודולף סלנסקי ובמשפט הרופאים). אמנם גם משיקולי "ריאל פוליטיק" יכול היה אדם כמשה סנה להגיע למסקנה כי הקומוניזם הוא עתידו של העולם, וכי למטרה זו על מדינת ישראל לשמור על יחסים טובים עם ברית המועצות מאינטרס אנוכי טהור. זאת, בניגוד לגישתו הפרו-מערבית של דוד בן-גוריון שהתנגד לרצחנות של סטלין ונהג לכנותו "חם הגרוזיני"


מפ"ם בכנסת הראשונה
ב-25 בינואר 1949 התקיימו הבחירות לאספה המכוננת, היא הכנסת הראשונה. בבחירות אלו זכתה מפ"ם בהישג נאה - 19 מנדטים. מפא"י זכתה ב-46 מנדטים. לכאורה, ניתן היה בשילוב זה של מפלגות הפועלים להקים קואליציה יציבה, אשר תיקח את המדינה הצעירה אל כיוון שמאלי, חלוצי, התומך באידיאולוגיה קומוניסטית מובהקת, כפי שראו אנשי המפלגות הפועליות בחזונם. חזונו של בן-גוריון היה שונה. בן-גוריון העדיף את ה"ממלכתיות" על ה"חלוציות" ואת הסוציאליזם הפרגמאטי על פני הקומוניזם שתמכו בו אנשי מפ"ם. עיגונם של מוסדות המדינה, עיצובם בתוואי ממלכתי, והדגשת כוחה של המדינה הצעירה כמדינה, אל מול גופים בעלי זיקה מפלגתית שקמו בתקופת טרום המדינה, ודרשו לשמר את כוחם אף במסגרתה, היו לעדיפות הראשונה שראה בן-גוריון אל מול עיניו. אל מול ניסיונות גופים ומפלגות מימין ומשמאל לשמר כוחות צבאיים עצמאיים או עצמאיים למחצה, נקט בן-גוריון באמצעים תקיפים. הטבעת ספינת הנשק אלטלנה ב-22 ביוני 1948, הייתה בבחינת איתות ברור לכוונותיו של בן-גוריון להכפיף את כל הכוחות הצבאיים לפיקוד אחיד. באוקטובר 1948 הורה בן-גוריון על פירוק הפלמ"ח שנראה כגוף בעל זיקה מפלגתית למפ"ם. חששו של בן-גוריון היה כי אם יצרף את מפ"ם לממשלתו, לא יוכל להנהיג את ה"ממלכתיות" בכל תחומי החיים, בה ראה ערך חשוב בתקופה זו של עיצוב דמותה של המדינה. חשש נוסף היה כי לא יוכל לקיים מדיניות חוץ עצמאית כשלמרכיב כה חשוב בממשלתו יש זיקה לקומוניזם מבית מדרשו הדיקטטורי של סטלין. בשל כל אלו הוקמה הממשלה משילוב של מפא"י, מפלגות דתיות, ומפלגות המצויות מימין למפא"י כ"פרוגרסיבים". אנשי מפ"ם מצאו עצמם באופוזיציה, אם כי לא היו "מוקצים" כחרות ומק"י אשר הוכרזו על ידי בן-גוריון כמצויות מחוץ להסכמה הלאומית הישראלית. יחד עם זאת היו אנשי מפ"ם מחוץ למעגל קבלת ההחלטות, כאשר נדונו, הוחלטו, ונקבעו לדורות שאלות של דת ומדינה, חינוך, שאלות כלכליות ושאלות של מדיניות.

 

 


קרע ופילוג
הניגודים הבסיסיים בין אנשי "אחדות העבודה" ובין אנשי "השומר הצעיר" במפ"ם, אך התגברו ככל שסערת מלחמת העצמאות חלפה, והמפלגה מצאה עצמה באופוזיציה, כאשר אנשי השומר הצעיר דוחפים לכיוון אינטרנציונליסטי ולהזדהות עם מדיניות ברית המועצות, בעוד שאנשי אחדות העבודה, אקטיביסטים ובעלי דעה עצמאית, מתקשים להתיישר לפי קו זה ולעתים מביעים תמיכה במדיניותו של בן-גוריון. בימיה הראשונים של המדינה הביא המתח בין אנשי מפא"י ואנשי מפ"ם למשבר בתנועת הקיבוץ המאוחד, אשר הביא אף לפילוגים בקיבוצים. עם חלוף הזמן החלו אנשי אחדות העבודה רואים יותר ויותר את המשותף בינם ובין אנשי מפא"י, ואת ההבדלים בינם ובין אנשי השומר הצעיר, והאיחוד בין אחדות העבודה והשומר הצעיר החל להראות מלאכותי יותר ויותר.


משפט מרדכי אורן
בשנת 1951 חל קרע במפ"ם בעקבות משפטו בפראג של מרדכי אורן. אורן, שליח השומר הצעיר לפראג, נעצר והואשם בריגול על לא עוול בכפו, באווירה הכללית של ציד מכשפות ששררה בגוש הקומוניסטי בימיו האחרונים של סטלין. אורן היה בשר מבשרה של התנועה, ומעצרו היווה מכה קשה לאמונותיהם של חבריה. יש שטענו כי המדובר בשגיאה, יש שטענו כי המדובר בעלילה, אך שניים מראשיה הבולטים של מפ"ם, משה סנה ויעקב ריפתין, התבטאו בפומבי בזכות מעצרו של אורן והצדיקו את פעולות המשטר הקומוניסטי בפראג. סנה (יחד עם אברהם ברמן ורוסתם בסתוני) פרש מן המפלגה והקים בשנת 1952 את סיעת שמאל, וב-1954 הצטרף למק"י, המפלגה הקומוניסטית הישראלית, אך ריפתין חזר בו והוחזר לשורות התנועה. רק בשנת 1955 שב מרדכי אורן לארץ, לאחר ששוחרר מכלאו, והמשיך בפעילותו במפ"ם, תוך שהוא מצהיר כי החוויות הקשות שעבר בכלא הצ'כי לא ערערו את אמונתו בצדקת הדרך.


פרישת אנשי סנה
פרישתם של אנשי סנה ממפ"ם נראתה לציבור הישראלי הרחב כפעולה שבוצעה מתוך נאמנות עיוורת לסטאליניזם. נראה היה כי סנה ואנשיו העדיפו את האידיאולוגיה הדוגמטית על פני טובתו של אחד מאנשיהם, בשר מבשרם, הנמק בכלא על לא עוול בכפו. פרישת אנשי סנה ממפ"ם לא הביאה לאיחוד השורות עם אנשי אחדות העבודה, אלא להפך, הדגישה את הקרע בין מחנה השומר הצעיר השמאלי, בעל הזיקה לברית המועצות והעיוורון הסלקטיבי באשר לפשעי המשטר הסטליניסטי, ובין אנשי אחדות העבודה. בשנת 1954 הקימו אנשי אחדות העבודה עיתון יומי בשם "למרחב" אשר התחרה עם עיתונה של מפ"ם "על המשמר". אנשי השומר הצעיר דרשו כי הופעת העיתון תיפסק. הייתה זו העילה הרשמית לפרישת אנשי אחדות העבודה ממפ"ם, שנותרה מגובשת

 

בין פרישת אחדות העבודה להקמת המערך
בשנת 1955 הצטרפה מפ"ם לראשונה לקואליציה בראשותו של דוד בן-גוריון, וזאת לאחר שבבחירות לכנסת השלישית קיבלה המפלגה תשעה מנדטים (בעוד שאחדות העבודה קיבלה עשרה). בעוד שבשנים הקודמות ראה בן-גוריון באנשי מפ"ם סכנה, והדבר הגיע לידי כך שהשב"כ התקין מכשירי האזנה לראשי המפלגה, עתה נראה כי עוקצה של הסכנה הוקהה. אירועים פנימיים, כפרישת אנשי סנה, ואירועים בינלאומיים כמותו של סטלין והתנערותה של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות מן הסטליניזם בועידתה העשרים, גרמו לחשיבה מחודשת בנוגע לכשרותה של מפ"ם להשתתף בקואליציה. תוצאות הבחירות בהן הכפילה מפלגת חירות את כוחה, הביאו למסקנה כי למען שלמות הקואליציה יש לצרף אליה את מפ"ם.

בשנים אלו התגבשה המפלגה כתנועה ציונית סוציאליסטית, בעלת גישה פרגמאטית, ואידיאולוגיה שמאלית מגובשת, הנמצאת מעט שמאלה למפלגת השלטון. בסיס כוחה של התנועה היה הקיבוץ הארצי, ממנו יצאו שני מנהיגיה הגדולים בשנים אלו מאיר יערי ויעקב חזן. אישים אלה הובילו את הקו האידיאולוגי של המפלגה, וניווטו אותה בשנים אלו, וזאת מבלי שהיו חברים בממשלה. הייתה זו דוגמה נדירה בשדה הפוליטיקה הישראלית לשיתוף פעולה בין שני אישים שנחשבו לסמכות עליונה ולמורי הלכה בעיני חברי מפ"ם, אשר פעלו שלא מתוך יריבות, והביאו לאחדות השורות במפלגתם.

האידיאולוגיה המפ"מית בשנים אלו כללה אחווה יהודית ערבית (מפ"ם הייתה המפלגה הציונית הראשונה אשר מטעמה נבחר חבר כנסת ערבי, הוא חבר הכנסת רוסתם בסתוני. חברי כנסת ערבים כמוחמד ותד וחסין פארס ייצגו את מפ"ם במשך שנים רבות, ומפ"ם התנגדה לממשל הצבאי שהושת על ערביי ישראל, ופעלה לביטולו), הפרדה בין דת ומדינה, סוציאליזם, ופשרנות מדינית. גישתה של מפ"ם אל בעיות הביטחון הייתה כי על אף שעל המדינה לשאוף לשלום עם אויביה, עליה להיות מוכנה להגן על עצמה.

 

בנובמבר 1958 הזדעזעו אנשי המפלגה ממעצרו של אחד ממנהיגיה וממנהיגי הקיבוץ הארצי, אהרון "אהרונצ'יק" כהן, באשמת מגע עם סוכן זר, לאחר שנמצא כי כהן יצר מגע עם דיפלומטים סובייטיים. כהן נדון לארבע שנות מאסר.

בשנת 1961 הוקמה ממשלה ללא מפ"ם, לאחר שדרישותיה הקואליציוניות (שהיו רובן במישור הפרסונאלי) לא נענו. מפ"ם שבה אל הקואליציה לאחר הבחירות לכנסת השישית בשנת 1965, לממשלתו של לוי אשכול.


המערך
ככל שחלפו השנים הפכה המפלגה למתונה ופרגמאטית יותר. לאחר מלחמת ששת הימים הביעו מנהיגי המפלגה את דעתם כי יש להחזיק בשטחים שנכבשו במלחמה עד להשגת הסכמי שלום עם מדינות ערב. מפ"ם נראתה כאגף השמאלי של מפלגת העבודה. למצב זה ניתנה גושפנקה בשנת 1969 כאשר הסתפחה מפ"ם למפלגת העבודה ליצירת גוש פרלמנטארי משותף בשם המערך (השני). על אף רצונם של רבים באיחוד מלא של המפלגות, התעקשו אנשי האגף השמאלי במפ"ם לשמור על מסגרות נפרדות.

בממשלות המערך בין 1969 ל-1977 שמרו אנשי מפ"ם על קול עצמאי, שמאלי. היה זה השר ויקטור שם טוב אשר שימש כשר הבריאות בממשלתו של יצחק רבין אשר הכריז בשנת 1974 על "נוסחת יריב - שם טוב" (אותה ניסח ביחד עם אהרן יריב) לפיה על מדינת ישראל לשאת ולתת עם כל גוף המכיר בקיומה ויימנע מטרור. הייתה זו קפיצה מחשבתית בימים בהם לא הכירו ממשלות ישראל בעצם קיומו של עם פלסטיני, ובימים בהם הטרור של ארגון הפת"ח הגיע לשיאים באירועים כגון אסון מעלות. הנוסחה נדחתה בידי ראש הממשלה רבין ונראה, כי הקדימה את זמנה.

עם עליית הליכוד לשלטון, הפך המערך ממפלגת שלטון למפלגת אופוזיציה. במסגרת זו היו אנשי מפ"ם פעילים באופוזיציה לממשלות הליכוד השונות, ובהתנגדות למדיניות הכלכלית הליברלית, למדיניות החוץ ולמלחמת לבנון.


הפרישה מן המערך והאיחוד לתנועת מרצ
בשנת 1984, לאחר שהתיקו בבחירות לכנסת האחת עשרה הביא להקמת ממשלת אחדות לאומית פרשה מפ"ם מן המערך (כן פרש ח"כ יוסי שריד אשר הצטרף לתנועת רצ), מכיוון שסירבה לשבת בממשלה אחת עם הליכוד. מפ"ם נותרה באופוזיציה, שם הייתה השפעתה שולית ביותר, מכיוון שהקואליציה הייתה חזקה מאוד וכללה 97 חברי כנסת. הבחירות לכנסת השתים עשרה היו משמעותיות ביותר בדרכה של המפלגה, שכן זו הפעם הראשונה שהתמודדה באופן עצמאי מאז שנת 1965, כעשרים ושלוש שנים. בבחירות אלו, בהן הנהיגו את המפלגה יאיר צבן וחיים אורון זכתה המפלגה ב-3 מנדטים בלבד, דבר שנחשב להישג בימים ההם, למרות כוחה הרב בשנות ה-50 (פרט לצבן ואורון נבחר לכנסת אף חסין פארס).

במהלך כהונת הכנסת השתים עשרה הפך שיתוף הפעולה בין מפ"ם, רצ ושינוי להדוק יותר ויותר.

לסיכום:
תפקידה ההיסטורי של מפ"ם התבטא בימי בניית המדינה ובמאבק על זהותה האידיאולוגית של המדינה בשנותיה הראשונות, כמו גם שותפותה במסגרת מרצ, ובממשלתו השנייה של יצחק רבין. כיום נראה כי המפלגה, אשר התבססה על בסיס כוח במסגרת הקיבוצים, על סוציאליזם ועל מדיניות של פשרה טריטוריאלית, איבדה את בסיס כוחה בימים של משבר בקיבוצים, עד כדי פירוק המסגרת הקיבוצית במקרים רבים, ומפנה של החברה הישראלית ימינה בעקבות אירועי אינתיפאדת אל אקצה. במסגרת החברה הישראלית כפי שהיא כיום, נראה כי מפלגה זו שהייתה השנייה בגודלה, ובעלת השפעה של ממש בכל תחומי החיים, אינה עוד בעלת יכולת חיות עצמאית, וכי גם במסגרת המאוחדת עם גופים נוספים, בחלקם בעלי שוני מהותי מן האידיאולוגיה המפ"מית, מהווה המפלגה המאוחדת גוף בעל השפעה שולית בפוליטיקה הישראלית.

סוף דרכה של מפ''ם הגיע עם יצירת מסגרת פוליטית משותפת בשם ''מרצ'' (ראשי תיבות מפ''ם + ר''צ) שזכתה בשיא-כוחה ב-12 ח''כ – וירדה בבחירות לכנסת ה-18 (2009) ל-3 ח''כ בלבד.

 

למעבר לתצוגת הכרזות המלאה של המפלגה









 
הצטרפו אלינו גם בפייסבוק
עדכונים - בלוגים - אירועים - אלבומי תמונות - סרטונים נדירים


שלח דף זה לחבר תגובות, הערות, והוספת מידע, מושגים ונושאים למנוי חינם על מגזין הנוסטלגיה"כובע טמבל" הוסף למועדפים



כל הזכויות שמורות © לאתר נוסטלגיה אונליין ו/או לבעלי התכנים, הדימויים והתצלומים.