חיפוש:   בכל האתר  בשמות הערכים  בקרדיטים     חפש  |  חיפוש תמונות בנושא:   חפש
   מפת האתר  |   כרגע באתר: 168 מבקרים   |  כניסה לדף האישי    
עורך: דייויד סלע
דבר העורך כתבו לעורך
| עמוד הבית | מי אנחנו | מרכז מידע לגולש | על נוסטלגיה ורטרו | קרדיטים | צרו קשר | גולשים כותבים
 

+   אביזרים וחפצים
+   אוספים ותחביבים
+   אז - וכעת
+   אירועים ושנים
+   ארכיון האישים
+   ארכיון הוידאו
+   ארכיון הישראליאנה
+   ארכיון הכרזות
+   ארכיון המצגות
+   ארכיון הקול
+   אתרי נוסטלגיה
+   בידור ופנאי
+   בקיבוץ
+   בריאות, טיפוח וניקיון
+   בשכונה
+   בתים ומבנים מספרים
+   גלויות בולים וסמלים
+   דירה ובניין
+   היום בהיסטוריה
+   המקום בו גרנו
+   העפלה ועליות לא”י
+   חג ומועד
+   טלוויזיה ורדיו
+   ילדות נשכחת
+   לבוש אופנה והנעלה
+   מוזיקה שיר וזמר
+   מזון ומשקה
+   משחקים וצעצועים
+   מתחם מורים
+   נוסטלגיה בצה”ל
+   ספורט
+   ספרות נוסטלגית
+   עבודה ומלאכה
+   פוליטיקה ובחירות
+   רדיו נוסטלגיה
+   רכב ותחבורה
+   רשת חברתית
+   שונות
+   שירותי גולש
+   שפה עברית
+   תיאטרון עברי
+   תקשורת מדיה ופרסום

האתר מוקדש לזכרו של
 יוסי פשרמן (פשי) ז"ל
2003 – 1954

מעל ל - 1100
סרטוני וידאו נוסטלגיים
בארכיון הוידאו שבאתר

יום העצמאות ה-7
 

הצוללת דקר
 

תל אביב הקטנה
 
 



תנועות ומפלגות פוליטיות

החזית הדתית המאוחדת
שתף 

מסגרת פוליטית כוללת לכל המפלגות הדתיות – המזרחי, הפועל המזרחי, אגודת-ישראל ופועלי-אגודת ישראל ברשימה אחת לכנסת הראשונה (1949 – 1951), שזכתה ב-16 ח''כ, וס?ימ?נ?ה? בבחירות היה האות ב'.

היתה זו הפעם היחידה בתולדות המדינה בה היו מאוחדות כל הרשימות הדתיות והחרדיות בכנסת ברשימה אחת. הסיעה היתה חברה בקואליציה בשתי הממשלות הראשונות, ובשתיהן כיהנו מטעמה שלושה שרים: הרבנים יצחק (איצ'ה) מאיר לוין (אגודת ישראל), יהודה לייב פישמן-מימון (המזרחי) וחיים משה שפירא (הפועל המזרחי).

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

למעבר לתצוגת הכרזות המלאה של המפלגה




הליכוד
שתף 

הקדמה
הליכוד הוקם בשנת 1973, לקראת הבחירות לכנסת השמינית, כרשימה משותפת למפלגת גח"ל (איחוד תנועת החרות והמפלגה הליברלית), הרשימה הממלכתית, המרכז החופשי והתנועה למען ארץ ישראל השלמה.

תנועות אלו שמרו על מוסדותיהן המפלגתיים. הרשימה לכנסת הורכבה על פי מפתח מוסכם מנציגי התנועות השונות. בראש הליכוד נבחר לעמוד מנהיגה הוותיק של תנועת החרות ומפקד האצ"ל לשעבר, חבר הכנסת מנחם בגין. בגין, שעד הקמת הליכוד הוביל את מפלגת חרות כסמן הימני הנצי במפה הפוליטית הישראלית, בחר להנהיג את המפלגה החדשה בדרך ימנית מתונה.

 

אידיאולוגיה והשקפה ביטחונית וכללית 
מבחינה מדינית, תנועת החרות, שהייתה המרכיב העיקרי בליכוד, היא ממשיכתה הרעיונית של התנועה הרוויזיוניסטית, אשר תבעה בעלות על כלל שטחי ארץ ישראל, כולל על עבר הירדן המזרחי בשלב מסוים. תנועת הליכוד תמכה במפעל ההתנחלויות מראשיתו, והרחיבה אותו במידה ניכרת, החל מתחילת כהונתו של מנחם בגין ועד לחילופי השלטון לאחר הבחירות לכנסת השלוש עשרה ב-1992. תומך בולט בהתיישבות ביש"ע בהנהגת הליכוד היה אריאל שרון, אשר לאורך שנות ה-80 ניצח על הקמתן של מרבית ההתנחלויות, במסגרת תפקידו כשר המסחר והתעשייה ולאחר מכן כשר הבינוי והשיכון.

למרות עמדתו הנוקשה בסוגיית האפשרות להחזרת שטחים תמורת שלום, היה זה דווקא הליכוד בניצוחו של מנחם בגין אשר הוביל ב-1979 את הסכם השלום עם מצרים, וב-2005 את תוכנית ההתנתקות, במסגרתם התחייבה ישראל לנסיגה מלאה מחצי האי סיני, ישובי חבל ימית ועזה. האפשרות לוויתורים מדיניים גרמה לאורך השנים למחלוקות חריפות בתנועה יותר מכל נושא אחר, והביאה אף לפיצול בליכוד ולהקמת מפלגת קדימה בסוף 2005.

מדיניותו הביטחונית של הליכוד גורסת תמיכה בצעדים תקיפים כנגד הטרור הפלסטיני, וכנגד מבצעיו בישראל ומחוצה לה. במסגרת מדיניות זו יזם שלטון הליכוד את מלחמת לבנון הראשונה במטרה לפגוע בנוכחות אש"ף בלבנון. למרות שמשימה זו נחלה לבסוף הצלחה עם עזיבתם הכפויה של יאסר ערפאת ואנשיו את ביירות, תרמה המלחמה לצמיחתם של ארגונים פנים לבנונים עוינים לישראל כגון חזבאללה ואמל, וגררה נוכחות ישראל בלבנון (מוגבלת החל מיוני 1985 לרצועת הביטחון) שנמשכה כ-18 שנים. בנוסף תמך הליכוד, יחדיו עם שר הביטחון מטעם מפלגת העבודה יצחק רבין, ביד תקיפה לדיכוי האינתיפאדה הראשונה. מבחינה צבאית גרידא נחלה מדיניות זו הצלחה וההתקוממות הפלסטינית האלימה גוועה ברובה, אך ישראל לא הצליחה לדכא את שאיפותיהם הלאומיות של הפלסטינים, ותדמיתה הבינלאומית נפגעה.

בשנות אוסלו הנהיג הליכוד את הימין בהתנגדות להסכם, תוך שהוא מצביע על הסכנות הביטחוניות הטמונות בו. לאחר גל הפיגועים בפברואר-מרץ 1996, הובילה את קמפיין הבחירות של נתניהו הסיסמה "עושים שלום בטוח", הבאה להדגיש את נכונותו של הליכוד להמשיך בתהליך המדיני, אך תוך דרישה תקיפה מהרשות הפלסטינית לעמוד בהתחייבויותיה הביטחוניות. במהלך כהונת ממשלתו, תבע נתניהו את עיקרון ההדדיות, ודרש מהפלסטינים לנקוט בצעדים תקיפים כנגד ארגוני טרור כדוגמת חמאס והג'יהאד האסלאמי בתמורה לויתורים מדיניים. בנוסף לא היססו ממשלות הליכוד להפעיל את צה"ל הרחק מעבר לגבולות מדינת ישראל כנגד מה שתפסו כאיומים על שלומה. כך נפגעה קשות (ולמעשה חוסלה) תוכניתה הגרעינית של עיראק במבצע אופרה, וננקטו צעדים כנגד אש"ף אף במהלך שהותו בתוניסיה לאחר גרושו מלבנון, כגון הפצצת מפקדותיו וחיסולו של אבו ג'יהאד.

גם מבחינה כלכלית ממוקם הליכוד בעל השורשים במפלגה הליברלית בימין, והוא התנגד מראשיתו למדיניות הכלכלית הסוציאליסטית של שלטון המערך, ותמך בעידוד יזמות עסקית, הקטנת המעורבות הממשלתית במשק, והפרטת גופים ממשלתיים. עם זאת ניתן לזהות שניות מסוימת בין תמיכתו של הליכוד בליברליזם כלכלי, לבין מיתוגו כמפלגה חברתית השואפת לקדם את רווחת השכבות החלשות. דוגמה לכך ניתן לראות בכהונתו של בגין, בה לצד תוכנית המהפך הכלכלי שכללה צעדים ליברליים רבים כגון הסרת מגבלות על שוק המט"ח וביטול סובסידיות ממשלתיות, נקט הליכוד במדיניות של השקעה ממשלתית ניכרת בתקציבי רווחה, שהתבטאה בין השאר בתוכנית שיקום השכונות ובהגדלה משמעותית של קצבאות הביטוח הלאומי. לאחר כישלון תוכניתו הכלכלית של הליכוד, ושקיעתו של המשק במשבר כלכלי קשה, ממנו נחלץ רק לאחר תוכנית הייצוב הכלכלית של 1985, נקט הליכוד בגישה מתונה יותר ולא יזם רפורמות מקיפות במשק בשאר כהונתו של שמיר. חזרה מתונה למצעו הכלכלי של הליכוד הייתה בעת שובו של הליכוד לשלטון ב-1996 וב-2001 שהביאה לנקיטת רפורמות כלכליות מסוימות, אולם ניסיון משמעותי נוסף למימושה של האידאולוגיה הכלכלית של הליכוד התרחש רק עם תחילת כהונתו של נתניהו כשר האוצר ב-2003, שהביאה עמה מדיניות קפיטליסטית תקיפה שכללה רפורמות ליברליות רבות במטרה להפחית את הוצאות הממשלה ואת נטלהמס, ולהגביר את התחרותיות במשק. עם זאת, עקב ירידה בהכנסות ממסים, כמו גם עקב התחייבויות הרבות לשותפי הקואליציה, החלה ממשלתו השנייה של נתניהו את כהונתה בגל של העלאות מסים, ששיאן העלאת שיעור המע"מ מ-15.5% ל-16.5%. צעדים אלה היו בניגוד לדברים שאמר נתניהו ערב הבחירות.

 

תומכי הליכוד
בשנים 1969-1992 היו תומכי הליכוד צעירים יותר בממוצע מתומכי המערך. ככל הנראה, הסיבה לכך היא בתחלופה דורית ולא בשינוי אישי אצל המצביעים במהלך החיים. לעומת זאת, לא נמצא כל קשר בין מגדר לבין דפוסי הצבעה. מצביעי הליכוד הגיעו בממוצע ממעמד יותר נמוך. בעוד בסקרים לא נמצא קשר בין דפוסי הצבעה לרמת הכנסה, מצביעי הליכוד גרו בצפיפות דיור יותר גדולה והיו בעלי השכלה יותר נמוכה. הבדלי השכלה בין מצביעי הליכוד והמערך לא נמצאו בשנים 1969-1977, אך התחילו להופיע בבחירות 1981 והתחזקו בבחירות של 1984-1992‏

בשנים 1969 ו-1973 לא היו מצביעי הליכוד דתיים יותר ממצביעי המערך, הגם שתמכו יותר בצביון יהודי למדינה, אולם בשנים 1977-1981 היו מצביעי הליכוד דתיים יותר ממצביעי המערך ובבחירות 1984-1992 היו מצביעי הליכוד הרבה יותר דתיים ממצביעי המערך ומפלגת העבודה.

התמיכה של המזרחים בליכוד, ובגח"ל ממנה צמח הליכוד, התגברה עם השנים והייתה בעלת היקף שונה בהתאם למרחק מהערים הראשיות של ישראל. המזרחים הוותיקים תושבי שכונות ישנות בערים הגדולות, כמו מוסררה, נחלאות, כרם התימנים, שכונת התקווה, כפר שלם, נווה שלום וואדי סאליב, היו תומכים מסורתיים של תנועת החרות וכבר ב-1965, זכתה גח"ל בתמיכה של 40.7% בממוצע בשכונות אלו. לאחר הקמת הליכוד ב-1973 עלה שיעור התמיכה ל-46.7% וב-1977 הגיע ל-55.7%. בשיכוני עולים בערים הגדולות, דוגמת רוממה, קרית יובל, עיר גנים, פרדס כץ, תל גיבורים וג'סי כהן בחולון, עמישב, תל כביר, מחנה דוד בחיפה רמת הרצל ודורה בנתניה, זכה גח"ל בבחירות לכנסת השישית ב-1965 ב-25.6% בממוצע. התמיכה עלתה עם השנים, בשנת 1973 זכה הליכוד ברב שיכוני העולים ביותר קולות מהמערך, וב-1977 הגיעה התמיכה בליכוד ל-47.4% בממוצע. בערי עולים ליד הערים הוותיקות, דוגמת אור יהודה, ראש העין, אור עקיבא, קרית אתא, יהוד, לוד, קריית ים ורמלה, היה שיעור תמיכה דומה לזה שבשיכוני העולים בערים. התמיכה עלתה מ-23.7% ב-1965, ל-45.8% ב-1977. בערי הפיתוח היה שיעור התמיכה בגח"ל ב-1965 נמוך יחסית ועמד על 17.5% בממוצע. עמירם גונן משער שהסיבה לשיעור נמוך זה הוא התלות של תושבי הפריפריה בשלטון המרכזי. שיעור התמיכה בערי הפיתוח עלה ב-1977 ל-44.1% ובשנה זו הליכוד קיבל יותר קולות מהמערך כמעט בכל ערי הפיתוח‏.

הזיהוי של הליכוד עם המזרחים הגיע לשיאו בבחירות לכנסת העשירית ב-1981, שבהן היה השסע העדתי חלק מרכזי במערכת הבחירות. בעצרת בחירות של המערך אמר דודו טופז, במה שנודע כנאום הצ'חצ'חים: "תענוג לראות את הקהל הזה, ותענוג לראות שאין כאן צ'חצ'חים שהורסים אספות בחירות... הצ'חצ'חים הם במצודת זאב. הם בקושי שין גימלים, אם הם בכלל הולכים לצבא. כאן נמצאים החיילים ומפקדי היחידות הקרביות". מנחם בגין הגיב למחרת על הדברים באומרו לבוחריו להתקשר למכריהם: "רק תספרו להם מה אמר פה דודו טופז, כל העם חייב לדעת את זאת. זה משפט אחד בסך-הכל: הצ'חצ'חים כולם במצודת זאב. אשרינו שהם במצודת זאב".

הזיהוי של הליכוד עם המזרחים המשיך להיות חזק מאוד גם בשנים שלאחר מכן. בבחירות 1992, 41% מהמזרחים ו-24% מילידי ישראל הצביעו לליכוד, אך רק 16% מהאשכנזים. כתוצאה מכך, 68% ממצביעי הליכוד היו מזרחים, 21% אשכנזים ו-11% ילידי ישראל. ירידת כוחן של המפלגות הגדולות, עלייתה של מפלגת ש"ס ועליית שיעור הנישואים הבין עדתיים הקהו את השיוך העדתי של המפלגות הגדולות בישראל, כך שלמרות שעדיין יש לליכוד יותר תמיכה אצל המזרחים, השיוך אינו כה מובהק‏.

 

ציוני דרך
תקופת בגין: בבחירות לכנסת השמינית (1973) התמודד הליכוד וזכה ב-39 מנדטים, לעומת 51 למערך. ב-1976 התאחדו המפלגות הקטנות הרשימה הממלכתית, התנועה למען ארץ ישראל השלמה, והמרכז העצמאי (פורשי המרכז החופשי) והקימו את מפלגת לע"ם, שנשארה חברה בסיעת הליכוד. עם הקמת לע"ם, התבססה המפלגה החדשה כחטיבה השלישית בגודלה בליכוד, לצד חירות והמפלגה הליברלית.

בשנת 1976 התקיימה ועידת הליכוד בחברון, לפי דרישת מנחם בגין. בוועידה נקבע כי "השאיפה היא להחיל את הריבונות הישראלית על יהודה ושומרון".

בבחירות לכנסת התשיעית ב-17 במאי 1977, שהתקיימו על רקע אינפלציה גואה, טראומת מלחמת יום כיפור ממנה לא הצליחה עדיין המדינה להתאושש, ותחושת מיאוס ציבורי הולכת וגדלה כלפי פרשות שחיתות בהן היו מעורבים בכירי המערך, ובמיוחד ההאשמות כנגד אשר ידלין ואברהם עופר ופרשת חשבון הדולרים שהביאה לפרישתו של ראש הממשלה יצחק רבין, הסתמנה לראשונה אפשרות אמיתית לחילופי שלטון בישראל. בנוסף לכך נראה היה כי בני הברית המסורתיים של שלטון המערך אינם מוכנים עוד לחסות בצילו, ואירועים כגון יום האדמה ומשבר קליטת מטוסי הF-15 בשבת, אותתו על התרחקותם של הציבור הערבי והדתי ממנו.

על היערכות הליכוד למערכת הבחירות העיב התקף לב קשה ממנו סבל בגין בתחילת אפריל, אשר מנע ממנו ליטול חלק ברוב שלבי המערכה. לבסוף למרות בריאתו הרופפת, הצליח בגין להשתתף בעימותטלוויזיוני ראשון מסוגו מול שמעון פרס. אף שבעימות לא היה מנצח ברור, הצליח בגין לשלול את התדמית הקיצונית שביקשו להדביק לו אנשי המערך, והצטייר כמנהיג שקול ומוכן להנהגה.

הליכוד ניצח בבחירות עם 43 מנדטים, לעומת 32 בלבד למערך, ומנחם בגין היה לראש הממשלה. ניצחון הליכוד כונה בפי שדר החדשות חיים יבין "מהפך", מילה שהפכה למטבע לשון שגור בפי רבים. הייתה זו הפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל בה ראש הממשלה הנבחר לא היה נציג תנועות הפועלים על גלגוליהן השונות, ושלטונם הרציף של מפא"י ויורשיה, שנמשך למעשה עוד מאז הקמתה בימי היישוב ב-1930, הגיע לידי סיום. ההלם עם היוודע התוצאות ניכר היטב על פניהם של חברי המערך, ומזכ"ל העבודה יצחק בן-אהרן כינה אותן "הכרעה לא לגיטימית" וטען כי "אם זה רצון העם - אז צריך להחליף את העם".

הישגיה העיקריים של ממשלת הליכוד הראשונה היו הסכם השלום עם מצרים, הנפת נס ההתיישבות היהודית ביש"ע ובגליל, תוכנית שיקום שכונות והפצצת הכור הגרעיני בעיראק במסגרת מבצע אופרה. בנוסף נחקק בתמיכת ממשלת בגין חוק ירושלים, שעיגן בחוק את מעמדה של ירושלים המאוחדת כבירת מדינת ישראל.

ב-1981, על רקע מערכת בחירות סוערת במיוחד לכנסת העשירית זכה הליכוד ב-48 מנדטים לעומת 47 של המערך והקים ממשלה צרה בראשותו של בגין. ממשלה זו ידועה בשל המשכם של מפעלי הממשלה הקודמת, חקיקת חוק רמת הגולן, וכן בשל החלטתה על היציאה למבצע שלום הגליל.

ב-1983 התפטר מנחם בגין מראשות הממשלה ומראשות הליכוד בהצהירו "אינני יכול עוד". עד לפטירתו ב-9 במרץ 1992 התבודד בביתו ולא שב לפעילות ציבורית.

תקופת שמיר: ראש הממשלה השני מטעם הליכוד היה יצחק שמיר שמונה לראשות הממשלה בעקבות פרישתו של בגין בשנת 1983, לאחר שניצח את דוד לוי בבחירות שנערכו במרכז הליכוד. כבר בחודשי כהונתו הראשונים, נאלץ שמיר להתמודד עם משברים רבים. אסון צור השני שהתרחש ב-4 בנובמבר 1983 המחיש את פגיעותו של צה"ל, שהיה שרוי עדיין בעומק לבנון. גם המצב הביטחוני בפנים הארץ נראה כמדרדר, לאחר אירועים כגון פיגוע באוטובוס בירושלים ב-6 בדצמבר 1983 (שנחשב לאירוע חריג בזמנו), והשתלטות מחבלים על קו 300, שגררה אף משבר פוליטי-חוקתי קשה לאחר שנתגלה כי אנשי השב"כ הרגו שניים מן המחבלים בחקירתם, לאחר שאלו נחלצו ללא פגע מהפיגוע עצמו. באופן חריג נאלצה הממשלה להתמודד גם עם טרור יהודי, לאחר שנתגלה דבר קיומה של המחתרת היהודית שהייתה אחראית לשורת פיגועים כנגד הפלסטינים ביהודה ושומרון.

במישור הכלכלי סבלה המדינה מכישלון תוכנית "המהפך הכלכלי", עלותה של מלחמת לבנון, המיתון העולמי, ומשבר מניות הבנקים שפרץ במלוא עוצמתו ב-2 באוקטובר 1983 לאחר שהבנקים לא יכלו להמשיך לווסת את מניותיהם בבורסה. כל אלו היכו בכלכלת ישראל, גרמו להיפר-אינפלציה, והביאו את המשק אל סף התמוטטות.

גם הקיטוב בין המחנות הפוליטיים בארץ, שעלה אל השטח בעקבות מלחמת לבנון, המשיך להחמיר, ורציחתו של פעיל שלום עכשיו אמיל גרינצוויג הביאה את האלימות הפוליטית בארץ לשיא חדש.

למרות כל אלו הצליח שמיר למתן את הירידה הקשה שהייתה צפויה בכוחו של הליכוד, ובבחירות לכנסת ה-11 ב-1984 זכה הליכוד ב-41 מנדטים, לעומת 44 למערך בראשות שמעון פרס. בשל התיקו הפוליטי היחסי שנוצר נאלץ פרס להקים ממשלת אחדות לאומית יחד עם הליכוד. במסגרת הסכם רוטציה עמד בראשה פרס למשך שנתיים, ולאחר מכן שמיר החל מ-1986 למשך שנתיים נוספות. ממשלת אחדות זו התאפיינה בעיקר במאמציה המוצלחים לבלום את האינפלציה המשתוללת ולייצב את המשק, וכן בהמשך הנסיגה ההדרגתית מדרום לבנון, וביסוס רצועת הביטחון. בנוסף זכור הסכם לונדון שיזם פרס לשלום עם ירדן במסגרתו תשלוט זו בפלסטינים בשטחי יש"ע, הסכם שלא יצא אל הפועל בשל התנגדות שמיר.

בתקופה זו בלטה תופעת המחנאות והמאבקים הפנימיים בליכוד, ובמיוחד בלטו דוד לוי, ואריאל שרון כאופוזיציה לשמיר. למרות מאמציהם לא הצליחו השניים ליצור איום ממשי על שמיר, על אף מאבקים פנימיים לא קלים, שהגיעו לשיאם בכינוס מרכז תנועת החירות שפוצץ ב-1986 על ידי פעילים ממחנה לוי. שמיר אמר אחרי הכנס: "זוהי תנועה שמאבדת את עצמה לדעת".

באוגוסט 1988 אוחדו סופית מוסדות כל התנועות המכוננות של מפלגת הליכוד, והתנועה החדשה נקראה הליכוד - תנועה לאומית ליברלית. לאחר הבחירות לכנסת השתים עשרה הקים יצחק שמיר פעם נוספת ממשלת אחדות עם המערך, אך בראשותו. גם בממשלה זו ניסו לקרוא על שמיר תיגר מימין "החישוקאים": אריאל שרון, דוד לוי, ויצחק מודעי. בכינוס מרכז הליכוד בפברואר 1990, שזכה לכינוי "ליל המיקרופונים" ביקש שמיר את אמון חברי המרכז בו ובמדיניותו. בעוד מורמות אצבעות החברים, החל שרון לקרוא ממיקרופון אחר: "אני שואל את חברי המרכז: מי בעד חיסול הטרור? שירים את ידו! מי נגד שיתוף מגורשים? שירים ידו! מי נגד שיתוף ערביי מזרח ירושלים? ירים ידו!" .

ב-1990 התפוררה ממשלת האחדות עקב "התרגיל המסריח" שבו ניסה שר האוצר שמעון פרס לרקוח בחשאי הסכם עם החרדים להקמת ממשלה בראשותו. לאחר כישלונו של פרס להרכיב קואליציה, וקריאתו המפורסמת של שמיר "אברשה חזור הביתה!" אל חבר הכנסת אברהם שריר שעזב קודם לכן את הליכוד, הוקמה ממשלת ימין-דתיים צרה, שזכורה בעיקר בשל הסכמת שמיר להשתתף בועידת מדריד ובהסכמתו למשא ומתן עם הצדדים במזרח התיכון מלבד אש"ף, בשל ההבלגה הישראלית במלחמת המפרץ ובשל מפעלי העלייה מברית המועצות לשעבר ועליית יהודי אתיופיה. בבחירות לכנסת השלוש עשרה ב-1992 נחל הליכוד תבוסה והשיג רק 32 מנדטים, וזאת לעומת 44 מנדטים לעבודה. בעקבות כך פרש יצחק שמיר מתפקידו כיו"ר המפלגה.

תקופת  נתניהו: לאחר התפטרותו של שמיר התמודד נתניהו על תפקיד יו"ר המפלגה מול דוד לוי, משה קצב ובני בגין. מערכת הבחירות לוותה בחילופי האשמות והשמצות קשות בין נתניהו ללוי, שיאן בפרשת הקלטת הלוהטת, בה טען נתניהו בשידור ישיר בטלוויזיה כי "בכיר בליכוד המוקף חבורת פושעים" מנסה לסחוט אותו באמצעות קלטת בה הוא נראה בוגד באשתו. למרות הפרשה, שהדיה ירדפו את שני האישים למשך שנים ארוכות, נבחר נתניהו ברוב גדול להנהגת הליכוד.

נתניהו הנהיג את הליכוד באופוזיציה לממשלת רבין ובהתנגדות להסכמי אוסלו, וביסס את מעמדו בראשותו. לאחר רצח רבין התנגד נתניהו להקדמת הבחירות משום שסבר שהדבר יתפרש כניצול לא ראוי של הרצח. במהלך כהונת הכנסת הגיעו יחסיהם של נתניהו ולוי, שדומה היה שלא יכלו להחמיר עוד, לשפל חדש כאשר זה האחרון פרש מהליכוד והקים את מפלגת גשר. ערב הבחירות לכנסת ה-14 הצליח נתניהו לצרף את לוי ומפלגתו, כמו גם את צומת של רפאל איתן, לרשימה משותפת בראשותו. יותר משנעשה הדבר על מנת להגדיל את כוחו של הליכוד, הייתה מטרת האיחוד למנוע מהשניים להתמודד מול נתניהו בבחירות האישיות לראשות הממשלה שהתקיימו אז לראשונה, ויעיד על כך השריון הלא פרופורציונאלי לכוחן האמיתי שניתן למפלגותיהם: שבעה נציגים במקומות שנחשבו ריאליים לכל אחת מהן.

בבחירות זכה נתניהו בראשות הממשלה ברוב דחוק מול שמעון פרס, אך הרשימה המשותפת זכתה רק ל-32 מנדטים, מהם 22 לליכוד. נתניהו לא הצליח לשמור על יחסים טובים עם שריו והביא לפרישת מספר שרים מהממשלה ולאחר מכן מהליכוד. תנועת "גשר" של דוד לוי פרשה מהשותפות עם הליכוד וחברה לקראת הבחירות לכנסת החמש עשרה ולראשות הממשלה בשנת 1999, לעבודה במסגרת ישראל אחת. נתניהו ניסה בעת ובעונה אחת להמשיך בתהליך אוסלו אליו הייתה מחויבת הממשלה בהסכמים בינלאומיים, ולנקוט קו תקיף יותר נגד הפלסטינים בהתאם לעמדתו הניצית המסורתית של הליכוד, אך לא הצליח להביא את שריו לתמוך בדרכו. בני בגין פרש מהממשלה בעקבות הסכם חברון ולאחר חתימת הסכם ואי שהביא להקדמת הבחירות, הקים את חרות ב-23 בפברואר 1999. מנגד, קבוצת חברי כנסת שהיו ממוקמים משמאלו, בראשות יצחק מרדכי, חברו להקמת מפלגת המרכז. צומת החליטה גם היא שלא להתמודד בבחירות ביחד עם הליכוד.

בבחירות 1999 הפסיד נתניהו לברק בבחירות האישיות לראשות הממשלה, והליכוד בראשותו השיג 19 מנדטים בלבד, שיא שלילי כמוהו לא נראה מאז הקמתו. בעקבות התבוסה פרש נתניהו מהנהגת הליכוד ומהכנסת.

תקופת שרון:  לאחר פרישתו של נתניהו מונה אריאל שרון לשמש במקומו כיושב ראש זמני. ב-2 בספטמבר 1999 גבר שרון בפריימריס על אהוד אולמרט, מאיר שטרית ופרופ' ולדימיר הרצברג, ונבחר באופן רשמי לראשות המפלגה. שרון הנהיג את הליכוד בזמן תקופת כהונתו של אהוד ברק כראש הממשלה. כיו"ר הליכוד, יזם שרון תוכניות הבראה וייעול במנגנוני התנועה, צמצם את הגרעון התקציבי של המפלגה והחל במסע לראשות הממשלה. בחודש יולי 2000 הוביל הליכוד את בחירתו של חבר הכנסת מטעמו, משה קצב, לנשיא מדינת ישראל. ב-2001, על רקע כישלון ועידת קמפ דייוויד ופרוץ האינתיפאדה השנייה, התנהלו בחירות חדשות לראשות הממשלה. בנימין נתניהו סירב להתמודד ללא בחירות חדשות לכנסת והשאיר את הבמה לאריאל שרון שזכה ברוב מוחץ ונתמנה לראש הממשלה, לאחר שהקים ממשלת אחדות עם מפלגת העבודה. חודשים אחדים לאחר שנבחר שרון לראשות הממשלה הכריז בפני כנס מורות בלטרון, בניגוד למצע הליכוד, כי הוא מוכן לאפשר לפלסטינים הקמת מדינה עצמאית. על רקע כוונותיו אלו יזמה קבוצה של חברי מרכז הליכוד בשם "הפורום לשמירת ערכי הליכוד" שבראשה עמד ח"כ אלי כהן, הצעת החלטה הקובעת כי הליכוד מתנגד להקמתה של מדינה פלסטינית בין הירדן לים. הצעת החלטה זו התקבלה על ידי מרכז הליכוד, הגוף המחוקק והעליון של התנועה, ברוב מוחץ.

בנובמבר 2002 פרשה מפלגת העבודה מהממשלה, והובילה את המערכת הפוליטית לבחירות חדשות. בבחירות המקדימות שנערכו בליכוד לקראת הבחירות הכלליות, שנערכו לאחר שבנימין נתניהו קיבל את הצעתו של שרון לשמש כשר החוץ, התמודד נתניהו מול שרון על הנהגת הליכוד, אך הפסיד ושרון נבחר לעמוד בראש הליכוד. לאחר ההתמודדות הפנימית חבר נתניהו לשרון ובבחירות לכנסת השש עשרה ב-2003 ניצח שרון פעם נוספת ונבחר לראשות הממשלה, והליכוד קיבל 38 מנדטים, פי שניים מאשר בכנסת הקודמת. זמן קצר לאחר מכן התאחדה מפלגת ישראל בעליה עם הליכוד, ומספר המנדטים שלו הגיע ל-40.

את מדיניותה הכלכלית של הממשלה החדשה הוביל נתניהו שמונה לשר אוצר, וזאת למרות שחפץ תחילה להמשיך בתפקידו כשר חוץ. בתקופתו הובילה הממשלה רפורמות כלכליות ליברליות רבות, שכללו בין השאר קיצוץ חד בקצבאות הרווחה, הורדת מסים (לצד ביטול פטורים והרחבת בסיס המס), והפרטת גופים ממשלתיים. השיפור במצבו של המשק שהיה נתון במשבר מאז פריצת האינתיפאדה, והצמיחה הגבוהה בשנים שלאחר מכן מיוחסים על ידי רבים למדיניות זו, למרות שיש הטוענים כי אמצעים חריפים אלו הובילו לפגיעה קשה מדי בשכבות החלשות, ואף פגעו בבסיס התמיכה של הליכוד.

בתקופה זו גברה הביקורת בציבור על כוחו העצום של מרכז הליכוד, שנבע משליטתו על בחירת הרשימה לכנסת, ומהגידול הפוליטי בכוחו של הליכוד כולו [בתקשורת הועלו טענות על סידור מכרזים לחברי מרכז ומינויים פוליטיים מתרבים במשרדי הממשלה שנשלטו על ידי התנועה, כמו גם על תופעות אזוטריות יותר כגון נוכחות ערה של חברי הכנסת של התנועה באירועים משפחתיים של חברי המרכז, מתוך רצון לשמור על יחסים טובים איתם. גם ריחוק גופים מקצועיים ממוקדי קבלת ההחלטות, שהתקבלו בתכיפות הולכת וגדלה ב"פורום החווה" , והתחושה בקרב חלקים בציבור כי ויתוריו המדיניים המפתיעים של שרון נבעו מרצון להימנע מהעמדה לדין בשל החשדות הפליליים נגדו, גררו האשמות בדבר השחתת הנורמות הציבוריות.

ב-2004 החל שרון לקדם תוכנית פרי יוזמתו, תוכנית ההתנתקות, שעיקרה פינוי רצועת עזה מהתנחלויות ישראליות ויציאת הצבא ממנה, וכן פינוי ארבע התנחלויות מבודדות בצפון השומרון. בשל התנגדות עזה נוספת מצד גורמים בתנועה החליט שרון להעמיד את התוכנית לאישור חברי הליכוד. תוצאות המשאל היו דחיית תוכנית ההתנתקות על ידי מתפקדי הליכוד, ברוב של 59.5%. חרף דחיית התוכנית הצהיר שרון שמנוי וגמור עמו לבצעה והוא הביא אותה למשאל נוסף בפני חברי מרכז הליכוד, תוך הבטחה כי תוצאות המשאל יחייבו אותו, על אף שאין למשאל זה תוקף חוקי מחייב. לאחר שהתוכנית נדחתה גם במשאל שנערך בקרב חברי המרכז אמר שרון "נכשלתי, אחשוב על תוכנית חדשה" והביא את התוכנית לאישור הממשלה, תוך שהוא מאיים כי שר שלא יתמוך בתוכנית יפוטר. התוכנית אושרה על ידי הממשלה ומאוחר יותר הובאה להצבעה בכנסת, שוב כששרון מאיים על חברי סיעת הליכוד כי ינקטו סנקציות נגד ח"כ שלא יצביע בעד ההצעה. התוכנית אושרה בכנסת בהצבעה שכונתה "ליל השפנים" וביצועה החל ב-15 באוגוסט 2005 והושלם ימים אחדים לאחר מכן. היו שאמרו כי בעקבות ההחלטה לבצע את התוכנית חל פילוג "דה-פקטו" בליכוד, כאשר שלושה-עשר מחברי-הכנסת של הסיעה, שכונו "המורדים" (על ידי נאמני שרון), הצביעו כנגד ממשלת שרון בשל הפרת החלטת משאל המתפקדים על-ידו. כשבוע לפני ביצוע התוכנית התפטר שר האוצר, בנימין נתניהו, מן הממשלה.

בהצבעה שנערכה בוועידת הליכוד על הקדמת הבחירות לראשות המפלגה, דחה המרכז את ההצעה ברוב של כחמישים ושניים אחוזים. תוצאה זו נחשבה לניצחון לשרון ולתבוסה קשה ליריבו הפוליטי, בנימין נתניהו.

שרון גם לא נענה להחלטת ועידת הליכוד לקיים משאל עם בנושא תוכנית ההתנתקות, אף שגם רוב גדול בסיעה - 27 חברי כנסת תמך בקיום משאל עם כזה. בהצבעה על הנושא בכנסת התפלגה הסיעה בהצבעה ו-13 שרים וח"כים הצביעו בכנסת כנגד משאל עם בניגוד לעמדת הסיעה, כתוצאה מכך נפלה ההצעה לקיים משאל עם בעניין תוכנית ההתנתקות. ימים אחדים לאחר מכן הביא שרון לכנסת לאישור את הצעתו למנות כשרים חדשים בממשלתו את רוני בר-און ואתזאבבוים והודיע לכנסת על מינוי סגני שרים שהתנגדו כמוהו למשאל העם. המינויים החדשים זכו לגינוי רחב של כל סיעות הבית, משום שנראו כמתן תמורה אישית על דרך ההצבעה של אותם ח"כים. שרון הסיר את הצעתו למינוי השרים מאחר שקבוצת חברי כנסת במפלגתו הודיעו שלא יתמכו בה ולא הובטח למינוי הרוב הדרוש. בעקבות כישלון המינויים אמר שרון "בסך הכל רציתי לעשות טובה לחברים, למה שקרה היום יהיו השלכות גדולות".

ימים ספורים לאחר פרשת מינוי השרים, בנובמבר 2005 פרש שרון מהליכוד על רקע ההתנגדות העזה במפלגה למהלכיו האחרונים ועל רקע כישלון מינוי השרים. יחד עם עוד שלושה-עשר חברי כנסת שפרשו מהליכוד הוא הקים את מפלגת קדימה. זמן קצר לאחר מכן הצטרפו למפלגה החדשה גם פורשים ממפלגת העבודה.

תקופת נתניהו השנייה:  עם פרישת שרון החל מסע הבחירות לראשות הליכוד, כשהמתמודדים היו בנימין נתניהו, סילבן שלום, שאול מופז, משה פייגלין, עוזי לנדאו וישראל כץ. הבחירות המוקדמות התקיימו ב-19 בדצמבר. בתחילת דצמבר הודיע המועמד עוזי לנדאו על פרישתו מהמרוץ ותמיכתו בבנימין נתניהו על בסיס מצע מדיני משותף. כשבוע לאחר מכן, הודיע שר הביטחון שאול מופז במפתיע על הצטרפותו למפלגת קדימה בניגוד לעמדתו המוצהרת הקודמת. בנימין נתניהו זכה בבחירות אלו ברוב גדול, עם 46 אחוזי תמיכה, ושב לראשות הליכוד.

בבחירות 2006 ספגה סיעת הליכוד, בראשות בנימין נתניהו, את אחת המכות הפוליטיות הקשות בתולדותיה. לאחר מערכת הבחירות בהן גרפה מפלגת קדימה בראשות אהוד אולמרט אחוז נכבד מהמצביעים הפוטנציאליים של הליכוד, התרסק הליכוד ממפלגת שלטון בעלת 40 מנדטים ל?12 מנדטים בלבד, ובכך הפך לסיעה השלישית בגודלה בכנסת, השווה בגודלה לסיעת ש"ס. עם זאת, כיוון שהליכוד הייתה הסיעה הגדולה ביותר באופוזיציה (ש"ס הייתה בקואליציה), כיהן יושב?הראש שלה, בנימין נתניהו, כראש האופוזיציה,עד לבחירות לכנסת ה-18 .

ביולי 2007, לאחר הבחירות המקדימות לראשות מפלגת העבודה שבהן ניצח אהוד ברק, החליטו ראשי הליכוד כי עליהם להיערך לבחירות הבאות לכנסת ולהקדים את הבחירות לראשות התנועה. נתניהו, שהתמיכה בו בקרב הציבור הייתה גבוהה לפי הסקרים באותה התקופה, טען שיש לקיים את הבחירות לראשות התנועה בהקדם האפשרי, ואילו סילבן שלום טען שיש לערוך אותן רק בסוף 2007. לאחר שמרכז הליכוד החליט לקיים את הפריימריס כבר ב-14 באוגוסט, פרש שלום מהמרוץ בטענה שלא ניתן לו זמן להיערך לבחירות וכינה את ההחלטה על הקדמת הבחירות "הצגה נוסח משטר הבעת' הסורי". בבחירות על ראשות הליכוד התמודדו נתניהו, משה פייגלין ודני דנון, יו"ר הליכוד העולמי. נתניהו ניצח בהן ברוב של 73%, ופייגלין קיבל 23.4% מקולות המצביעים.

בבחירות לכנסת ה-18 קיבלה תנועת הליכוד 27 מנדטים. למרות שקדימה קיבלה 28 מנדטים, הצליח בנימין נתניהו לגבש רוב קואליציוני ולהרכיב את הממשלה. ביום שלישי ב-31 במרץ 2009 הושבעה ממשלת ישראל ה-32 בראשות בנימין נתניהו. בממשלה חברים 30 שרים ושמונה סגני שרים והיא מהממשלות הגדולות בהיסטורית מדינת ישראל. המפלגות הגדולות החברות בממשלה הן: מפלגת הליכוד, מפלגת ישראל ביתנו, ש"ס ומפלגת העבודה. הממשלה אושרה ב-69 קולות, כאשר חמישה מחברי מפלגת העבודה בחרו להיות נוכחים במליאת הכנסת אך לא להשתתף בהצבעה. הבחירות לכנסת ה-18 הסתיימו בניצחון למפלגת קדימה אך ניצחון לגוש הימין. לתפקיד יו"ר הכנסת ה-18 נבחר ח"כ ראובן ריבלין.

בתחילת דצמבר 2011 הודיע ראש הממשלה בנימין נתניהו על הקדמת הפריימריז על ראשות מפלגת הליכוד. כעבור מספר שבועות זכתה ההודעה לתמיכת ואישור מרכז המפלגה, ונקבע מועד ההתמודדות לתאריך 31 בינואר 2012. סילבן שלום, שהתכוון להתמודד מול נתניהו, יצא בהכרזה על אי חוקיותו של ההליך, אך לבסוף הסיר את התמודדותו מול נתניהו. היחיד שהתייצב מול נתניהו היה משה פייגלין. בבחירות ניצח נתניהו כשהוא מקבל 74% מקולות הבוחרים, לעומת פייגלין ששימר את הישגו מהבחירות הקודמות - 24%.

באוקטובר 2012 הודיעו בנימין נתניהו (יו"ר הליכוד) ואביגדור ליברמן (יו"ר מפלגת ישראל ביתנו) על כוונתם להגיש רשימת מועמדים משותפת לשתי המפלגות, שכונתה "הליכוד ביתנו", בבחירות לכנסת התשע עשרה.

למעבר לתצוגת הכרזות המלאה של המפלגה




המערך לאחדות פועלי ארץ ישראל
שתף 

בגרסתו הראשונה היה המערך רשימה משותפת של מפא''י ואחדות העבודה פועלי - ציון, שהתמודדה בבחירות לכנסת השישית והיווה סיעה בה.
בגרסתו השנייה היה המערך רשימה שהוקמה בשלהי הכנסת ה-6 וכלל את מפלגת העבודה הישראלית שהוקמה בשנת 1968 ומפ”ם, ונקרא מערך עבודה מפ"ם. המפלגה הליברלית העצמאית הצטרפה למערך לקראת הבחירות לכנסת ה-11; מפ”ם פרשה ממנו כאשר הצטרף לאחר הבחירות לממשלת האחדות הלאומית לאחר בחירות אלו; ויחד, בראשותו של עזר ויצמן, הצטרפה לאחר הקמת ממשלת האחדות. המערך המשיך להתקיים עד הבחירות לכנסת ה-13, כאשר מפלגת העבודה התמודדה בבחירות בשמה
.

למעבר לתצוגת הכרזות המלאה של המפלגה




המפד”ל
שתף 

המפד"ל - המפלגה הדתית לאומית היא מפלגה ישראלית.

המפד"ל ייצגה את הציונות הדתית והציבור הדתי הלאומי. היא האמינה בציונות, יהדות, תורה, אהבת ישראל ובעשורים האחרונים גם בארץ ישראל השלמה. עד המהפך ב-1977 ועליית הליכוד לשלטון הייתה המפד"ל מקורבת יותר לצד השמאלי של המפה, והצטרפה לרוב הממשלות בראשות מפא"י והמערך. המפד"ל הוקמה ב-1956 כאיחוד של מפלגות "המזרחי" ו"הפועל המזרחי" ובשנת 2008 התמזגה למפלגת הבית היהודי, מפלגה שהייתה אמורה לאגד מספר מפלגות ימין, אך האיחוד נכשל ועם פרישת שאר מרכיביה הפכו מוסדות המפד"ל למוסדות הבית היהודי, ומוסדות המפד"ל פורקו.

המפד"ל נוצרה כתוצאה מאיחוד תנועות המזרחי והפועל המזרחי. בבחירות לכנסת השלישית התמודדו המפלגות ברשימה משותפת תחת השם "חזית דתית לאומית", וב-1956 התאחדו סופית והקימו את המפד"ל בהנהגתו של חיים משה שפירא.

עד 1967 הייתה המפד"ל מפלגת מרכז וישבה בקואליציה עם מפא"י ולאחר מכן עם המערך. בשנת 1970 נפטר משה חיים שפירא ויוסף בורג תפס את מקומו בהגה ההנהגה. תנועת גוש אמונים השפיעה על המפד"ל החל מתחילת שנות ה-70 והמפדל החלה לנקוט בקו יותר דתי ויותר נצי, עקב ההתעוררות הלאומית במחנה הציונות הדתית. באותה תקופה החל לעלות כוחם של הצעירים, בראשות זבולון המר ויהודה בן מאיר.

ב-1976 הגיעה השותפות עם המערך לקיצה עקב הימנעות חברי הכנסת שלה (למעט השר בורג) בהצבעת אי-אמון שהעלתה אגודת ישראל בעקבות הגעתם של מטוסי F-15 לארץ בשבת (הצבעה שלא זכתה לרוב)-מה שהוביל להוצאת שרי המפלגה מהממשלה ואחריה התפטרות ראש הממשלה יצחק רבין והקדמת הבחירות. אחרי הבחירות ב-1977 הצטרפה המפד"ל לממשלתו של מנחם בגין.

הבחירות לכנסת העשירית, שנערכו בשנת 1981, היוו נקודת מפנה במעמדה של המפד"ל, משום שמבחירות אלה ואילך הפכה ממפלגה גדולה יחסית, בת 12 מנדטים, למפלגה קטנה, בת 6 מנדטים. תוצאה זו נובעת ממעבר של בוחרי המפד"ל לשלושה כיוונים: לכיוון העדתי, שיוצג תחילה על ידי תמ"י, ולאחר מכן על ידי ש"ס, לכיוון הלאומי, שיוצג על ידי "התחיה", אליה עבר ח"כ חנן פורת. שעזב את המפלגה ועבר לתחיה. הדבר הזה נתן מספיק הצדקה למצביעי מפד"ל רבים.
עד לאותו פיצול, המפד"ל הייתה "דמוקרטיה זוטא", עם סיעות בתוך המפלגה פנימה, שניהלו ביניהן את כל המאבקים האידיאולוגים הללו. הפרישה של פורת הייתה זעזוע משמעותי, והחלה רצף של שינויים, פיצולים ואיחודים שהובילו את המפלגה לימין המפה הפוליטית.

בשנות ה-80 ובשנות ה-90 של המאה ה-20 חלו גלי פרישות ופיצולים במפד"ל, הבולטים שבהם: במאי 1981 פרש אהרון אבו חצירא והקים את סיעת תמ"י,  ב-1983 הרב חיים דרוקמן ופעילים מהמפד"ל הקימו את תנועת מצ"ד, ובהמשך חברו לפא"י בהקמת מפלגת מורשה, שהתפרקה ב-1986, ב-1999 פרשו חנן פורת וצבי הנדל מהמפד"ל והקימו את מפלגת תקומה,  ב-2005 פרשו אפי איתם והרב יצחק לוי מהמפד"ל והקימו את סיעת ציונות דתית לאומית מתחדשת.

ב-1986 החליף זבולון המר את ד"ר יוסף בורג בהנהגת המפד"ל. ב-1992 המפד"ל לראשונה ישבה באופוזיציה בעקבות הקו הניצי שלה שלא תאם את עמדות ממשלת רבין. ב-1996 חזרה לקואליציה, בממשלת בנימין נתניהו. מפד"ל ישבה בקואליציה גם במסגרת ממשלת אהוד ברק אך פרשה בעקבות פסגת קמפ דייוויד. ב-1998 נפטר המר בעודו מכהן בתפקיד שר החינוך, החליף אותו בראשות המפלגה הרב יצחק לוי. לקראת הבחירות לכנסת השש עשרה העמידה לראשונה המפד"ל איש צבא בכיר לעמוד בראשה, עת נבחר אפי איתם לראשות המפלגה. איתם, תא"ל במילואים, לוחם מעוטר ונץ מדיני בדעותיו, נתפס כשינוי מרענן בקרב עסקנות המפלגה הוותיקה, שיוכל להפיח רוח חיים בשורותיה. ואולם מתנגדיו במפלגה ובציבור הכללי הצביעו על נטיות משיחיות לכאורה הטמונות בו, במיוחד על רקע ראיון עמו ב"הארץ" שזכה להדים רבים. בבחירות עצמן זכתה המפלגה לשישה מנדטים, שהיוו אכזבה לעומת הציפיות המוקדמות ממנהיגותו של איתם, אך עדיין בישרו על עלייה בכוחה של המפלגה. לראשונה זה שנים רבות נכללה אישה בין נציגי המפלגה, עם היבחר גילה פינקלשטיין לכנסת. המפד"ל הייתה חברה בממשלת שרון עד לחודש נובמבר 2004, והחזיקה בשני תיקים בממשלה: אפי איתם היה שר השיכון וזבולון אורלב היה שר הרווחה. הרב יצחק לוי היה סגן שר במשרד ראש הממשלה והיה אחראי בפועל לתיק משרד הדתות.

אפי איתם והרב יצחק לוי התפטרו מהממשלה ב-8 ביוני 2004 עקב אישור תוכנית ההתנתקות בממשלה, ומתוך הזדהות עם שרי האיחוד הלאומי אשר פוטרו על ידי ראש הממשלה, אריאל שרון, אך שאר חברי המפלגה - בראשות זבולון אורלב - החליטו להישאר בנימוק שהחלטת הממשלה דורשת הצבעה נפרדת לפני פינוי בפועל של כל יישוב, והמפד"ל תוכל למנוע את תוכנית ההתנתקות מבפנים, ואילו אם תצא - תיכנס מפלגת העבודה. בספטמבר 2004 התכנס מרכז המפלגה והעדיף את עמדתו של אורלב, שגרס כי יש להישאר כל עוד אפשר למנוע את תוכנית ההתנתקות ובתנאי שיערך משאל עם, על עמדתו של איתם, שדרש לפרוש ברגע שתחל החקיקה על הפיצויים. ב-9 בנובמבר 2004 הגישה המפד"ל את התפטרותה מהממשלה, בגלל אישור תוכנית ההתנתקות בכנסת ודחיית בקשתם לביצוע משאל עם על ידי ראש הממשלה.

ב-14 בפברואר 2005 בעקבות המחלוקת האידיאולוגית וקרע בין איתם לאורלב ומרכז המפלגה, ובעקבות החלטת בית הדין של המפד"ל להדיח את אפי איתם מתפקיד יושב ראש המפד"ל, פרשו אפי איתם והרב יצחק לוי מהמפד"ל והקימו את סיעת ציונות דתית לאומית מתחדשת שהתאחדה לקראת הבחירות לכנסת ה-17 עם סיעת האיחוד הלאומי.

ב-12 בינואר 2006 בחרה המפד"ל את מועמדיה לקראת הבחירות לכנסת ה-17. כראש הרשימה נבחר יו"ר המפד"ל, ח"כ זבולון אורלב. שאול יהלום וגילה פינקלשטיין, מצטייני החקיקה של הכנסת ה-16, נדחקו למקומות לא ריאליים.

ב-9 בפברואר 2006 הכריזה המפד"ל על ריצה ברשימה משותפת לכנסת ה-17 ביחד עם סיעת האיחוד הלאומי. המפד"ל קיבלה 7 מתוך 15 המקומות הראשונים ברשימה המשותפת, ואולם לבסוף זכתה בשלושה מנדטים בלבד, עקב הישגיה המאכזבים של הרשימה המשותפת, שזכתה לתשעה מנדטים.

ב-18 בנובמבר 2008 לקראת הבחירות לכנסת השמונה עשרה אישרה ועידת המפד"ל את פירוק מוסדות המפלגה ואת התמזגותה בתנועת ימין חדשה בשם "הבית היהודי", לצד מולדת ותקומה. לקראת התאריך האחרון להגשת הרשימות המתמודדות בבחירות לכנסת השמונה עשרה, התרחש פילוג בבית היהודי, שהיה אמור לאחד את כל פלגי הציונות הדתית. אורי אריאל, שהוצב במקום השלישי ברשימה המקורית, פרש מהרשימה יחד עם כמה מועמדים נוספים. הקמתה מחדש של מפלגת האיחוד הלאומי הביאה להרכבת רשימה חדשה תחת הכותרת "הבית היהודי-המפד"ל החדשה". בבחירות לכנסת ה-18 זכתה הבית היהודי ל-3 מנדטים (מהם רק נציג אחד של מפד"ל הישנה - זבולון אורלב), אחד פחות מרשימת האיחוד הלאומי.

למעבר לתצוגת הכרזות המלאה של המפלגה




המפלגה הליברלית החדשה
שתף 

 

המפלגה הליברלית החדשה הוקמה לפני הבחירות לכנסת ה-13, 1992 שהייתה מורכבת משלושה מבין חמשת חברי הליכוד שהקימו במהלך הכנסת ה-12 את המפלגה לקידום הרעיון הציוני.
המפלגה הליברלית החדשה, בראשותו של חבר הכנסת יצחק מודעי, התמודדה בבחירות לכנסת ה-13 ולא עברה את אחוז החסימה.

שריר פרש מן הסיעה, הצטרף ל"ממשלת פרס" ולאחר לחץ ציבורי (שכלל קריאה נרגשת של שמיר "אבראשה שוב הביתה!") שב אל הליכוד.

בכנסת ה-12 כיהנו בה: פנחס גולדשטיין, פסח גרופר ויצחק מודעי (מדזוביטש).

 




המפלגה הליברלית הישראלית
שתף 

המפלגה הליברלית הישראלית הוקמה בשנת 1961 ע''י איחוד של הציונים הכלליים עם המפלגה הפרוגרסיבית. דגלה בזכות קיומו של משק פרטי שווה זכויות ליד המשק הממלכתי, הציבורי וההסתדרותי.

למפלגה זו נשתיכו ארגונים כלכליים גדולים, כגון: התאחדות האיכרים, יישוביי המעמד הבינוני, יישוביי "העובד הציוני", תנועת הספורט "מכבי", תנועת "הנוער הציוני" ועוד. בשנת 1965, עקב החלטת הרוב הציוני הכללי במפלגה להקים גוש פוליטי עם "תנועת החרות" (גח"ל), התפלגה המפלגה והשותף הפרוגרסיבי עזב אותה והקים את "המפלגה הליברלית העצמאית".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


 

 




המפלגה הליברלית העצמאית בישראל
שתף 

מפלגה שהיא המשכה של "המפלגה  הפרוגרסיבית" שפעלה בישראל מאז הקמת המדינה ועד שנת 1961. באותה שנה התאחדה המפלגה הפרוגרסיבית עם "מפלגת הציונים הכללים" והקימה את "המפלגה הליברלית הישראלית". בשנת 1965 חזרה והתפרקה החבילה. פלג "הציונים הכללים" לשעבר בתוכה נשאר בשמו הקודם: " המפלגה הליברלית הישראלית", ואילו הפלג הפרוגרסיבי לשעבר הקים את "המפלגה הליברלית העצמאית בישראל". הרקע לפילוג היה שאלת הקמתו של גוש פוליטי, בשיתוף עם "חרות". הפרוגרסיבים לעבר התנגדו לתפנית כה חזקה ימינה וביכרו את הפרישה, ואילו "הציונים הכללים" לשעבר הקימו את הגוש הפוליטי הידוע בשמו "גח"ל - גוש חרות ליברלים".

בשנת 1965 פרשו הליברלים העצמאיים מהמפלגה הליברלית, משום שהתנגדו להחלטת הרוב בדבר שותפות עם תנועת החרות במסגרת גח''ל. הופיעו בשמם – המפלגה הליברלית העצמאית – וסימנם לע.

בכנסת הששית (1965) זכתה ב-5 ח''כ, בשביעית (1969) ב-4 ח''כ, בשמינית (1973)  ב-4 ח''כ, בתשיעית (1977) זכתה בח''כ 1 בלבד (גדעון האוזנר), והצטרפה למערך עבודה-מפ''ם, בכנסת ה-11 זכתה בח''כ 1 (יצחק ארצי) מתוך 44 ח''כי המערך, וב-1988 פרש יצחק ארצי מהמערך והצטרף למפלגת שינוי.

 

 




המפלגה הפרוגרסיבית בישראל
שתף 

הוקמה בשנת 1948 מאיחוד של שלושה גופים פוליטיים קרובים רעיונית:

1) "עליה חדשה" נוסדה בשנת 1942 בכפר שמריהו, כקבוצה פוליטית על מפלגתית, שפנתה אל העולים החדשים, בעיקר מבני העלייה הייקית.
2) "העובד הציוני" נוסד בשנת 1936 כחלק הפועלי של הסתדרות הציונים הכלליים.
3) קבוצת אישים ותומכיהם שפרשו מהסתדרות הציונים הכלליים.

המפלגה הפרוגרסיבית שיתפה במשך כל שנות קיומה פעולה עם המחנה הפועלי, והשתתפה כמעט בכל הממשלות שהוקמו מאז יסוד המדינה ועד להקמתה של "המפלגה הליברלית הישראלית" בשנת 1961. המפלגה הפרוגרסיבית התאחדה אז מחדש עם "הציונים הכללים" והקימה את המפלגה החדשה

 


 
הייקים

הייקים עלו לארץ במסגרת "העלייה החמישית", שבין 1931 ל-1939 בה עלו 280,000 עולים. העלייה החמישית מורכבת מכמה וכמה עדות, למשל כמעט 40% מהעולים בעלייה החמישית הם פולנים ורק כרבע מהעלייה החמישית הם למעשה ...

 
למידע המלא



המפלגה לקידום הרעיון הציוני
שתף 

קבוצה של 5 חברי המפלגה הליברלית (לשעבר) בתוך הליכוד, שפרשו על רקע של מאבקי-כוחות פנימיים בליכוד (5 הפורשים היו חברי הכנסת מודעי, גרופר, שריר, גולדברג וגולדשטיין). הקבוצה התמודדה כרשימה עצמאית לכנסת ה-13 (1992) אולם לא עברה את אחוז החסימה, ונעלמה כליל מהחיים הפוליטיים.




המרכז החופשי
שתף 

המרכז החופשי נוסד בשנת 1967 בעקבות פרישתן של שתי קבוצות פעילים ממפלגת חרות: קבוצתו של שמואל תמיר, אשר פרשה על רקע המאבק בינו לבין מנחם בגין על הנהגת המפלגה, וקבוצה מקרב פעילי ''הסתדרות העובדים הלאומית'' בראשותו של אליעזר שוסטק.

בתחילת דרכו העצמאית (לפני מלחמת ששת הימים) תמך ''המרכז החופשי'' בהגמשת הקו המדיני הנוקשה של ''חרות'' (בעניין "שלימות הארץ") - אולם אחרי הניצחון של מלחמת ששת הימים שינה את מדיניותו, ויצא בסיסמה ''שטח משוחרר לא יוחזר''.
בשנת 1975 חל קרע אידיאולוגי ב''מרכז החופשי'', כאשר, בעקבות מלחמת יום - הכיפורים, השתכנע שמואל תמיר שצריך לוותר על שטחים תמורת שלום - ואילו שוסטק שלל זאת, ונשאר דב?ק ב"שלימות הארץ". כאשר הוקמה מפלגת ד''ש (''התנועה הדמוקרטית לשינוי'') שדגלה בשטחים תמורת שלום - בשנת 1977 - הצטרף אליה שמואל תמיר, ואילו אליעזר שוסטק וקבוצתו, שקראו לעצמם "המרכז העצמאי", פרשו מ''המרכז החופשי'' של תמיר, וכעבור זמן לא רב הצטרפו לליכוד.




המרכז העצמאי
שתף 

בראשות אליעזר שוסטק.
המפלגה הוקמה בשנת 1975 בעקבות פילוג במפלגת "המרכז החופשי". הרקע לפילוג - ניגודי גישות והשקפות בין שני ראשי המפלגה, שמואל תמיר ואליעזר שוסטק.




הסיעה החילונית
שתף 

לקראת סוף הכנסת ה-16, סיעת שינוי התפצלה: שלושה חברים נשארו בשינוי ו-11 חברים עברו ל”סיעה החילונית.”

 בכנסת ה-16 כיהנו בה: רוני (אהרון) בריזון, ויקטור בריילובסקי, אראלה גולן, חמי דורון, אליעזר זנדברג, רשף חן, אתי לבני, יוסף (טומי) לפיד, מלי פולישוק-בלוך, אברהם פורז ואילן שלגי.




הסתדרות הציונים הכלליים
שתף 

בשנות השלושים התארגנו חוגים שונים והקימו מפלגה שייצגה את הפרדסנים, החקלאים העצמאיים, והמעמד הבינוני, וקראו לעצמם ''הציונים הכלליים - מפלגת המרכז''.

בבחירות 1951 נעשו למפלגה השניה בגודלה (23 ח''כ לעומת 45 של מפא''י) ונכנסו לקואליציה הממשלתית כשותף בכיר יחד עם שותפיהם ס''צ - ספרדים ציונים כלליים.
כדאי לזכור כי בראשית ההיסטוריה של המושג ''ציונים כלליים'' היה השם שניתן תחילה לקבוצות ציוניות שלא היו סוציאליסטיות, לא דתיות ושלא התגודדו במפלגה מיוחדת.

 

 

 

 

בשנת 1961 לקראת הבחירות לכנסת החמישית, חזרה והתאחדה "הסתדרות הציונים הכלליים" עם "המפלגה הפרוגרסיבית" והקימו יחד את "המפלגה הליברלית הישראלית". איחוד זה לא החזיק מעמד. בשנת 1965 העלו הציונים הכלליים לשעבר, במפלגה הליברלית, את ההצעה להקים גוש פוליטי עם "תנועת החרות". להצעה זו התנגדו חברי המפלגה הפרוגרסיבית לשעבר. על רקע זה חזרה המפלגה והתפלגה, כאשר הציונים הכללים לשעבר שומרים לעצמם את השם "המפלגה הליברלית בישראל", ואילו הפורשים, אנשי המפלגה הפרוגרסיבית לשעבר, מאמצים לעצמם את השם "המפלגה הליברלית העצמאית".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

למעבר לתצוגת הכרזות המלאה של המפלגה




העובד הציוני.
שתף 

סיעה של עובדים יוצאי תנועת "הנוער הציוני" שהתארגנו בשנת 1936 בתוך הסתדרות העובדים הכללית השתתפו אחר כך גם ביסוד "המפלגה הפרוגרסיבית" (המפלגה הליברלית העצמאית).




העולם הזה - כוח חדש
שתף 

העולם הזה - כוח חדש.


תנועה שהתארגנה לקראת הבחירות לכנסת השישית (1965), בעיקר מקרב קוראי השבועון "העולם הזה" ותומכיו.

העילה הראשונית להתארגנותה של תנועה זו הייתה אנטי-ממסדית קיצונית, בעיקר בתחום המאבקים על זכויות הפרט, חשיפת שחיתויות ושערוריות כלכליות ופוליטיות וכן בהגנה על זכויות ערביי ישראל ומלחמה נגד הממשל הצבאי ושירותי הביטחון.
עם היבחרו של הנציג היחידי של רשימה זו לכנסת השישית, חל בה שינוי איטי אך מהותי – העבודה הפרלמנטרית המצוינת שלו הפכה אותו למעין טריבון בלתי תלוי בנושאים רבים ומגוונים ואף סחפה אותו ואת תנועתו, אט אט, לנושאי חוץ ובטחון, כשהנימה הפוליטית המתונה מאוד ודוגלת בהבנה עם הערבים, בפשרה טריטוריאלית (לאחר מלחמת ששת הימים), בהכרה בפלשתינאים ובמציאת דרכים לדו קיום בשלום עימהם. פעילות זו השתלמה, ובבחירות לכנסת השביעית (1969) זכתה הרשימה לשני מושבים בכנסת. תוך כהונתה של הכנסת השביעית חל פילוג בתנועה זו – חלק פרש ממנה והקים תנועה נפרדת בשם "דמוקרטים ישראלים" ויחד עם "הפנתרים השחורים" הופיע כבלוק פוליטי במערכות הבחירות של 1973. הפלג שלא פרש, קלט לתוכו חלקים של "שי"ח – שמאל ישראלי חדש" והקים את תנועת "מרי וחזית השמאל". שתי התנועות לא עברו את אחוז החסימה לכנסת השמינית.




הפועל המזרחי
שתף 

תנועת-פועלים דתית שנוסדה בשנת 1922 בירושלים וכעבור שנים התאחדה עם ''המזרחי'' והקימו את המפד''ל.

לאחר קום המדינה הופיע ''הפועל המזרחי'' תחילה עם כל המפלגות הדתיות ברשימה אחת ''החזית הדתית המאוחדת'' לכנסת הראשונה, אולם לכנסת השנייה  (25.1.1949) הופיע ''הפועל המזרחי'' בנפרד וקיבל 15,287 קולות שזיכו אותם ב - 4 חברי כנסת.




הפועל הצעיר.
שתף 

מפלגת פועלים ציונית חלוצית בארץ ישראל. נוסדה בשנת 1905. התנגדה למילה ''סוציאליזם'' ולכן הסתייגה מבן גוריון וחבריו שהקימו באותו הזמן את מפלגת פועלי ציון. (ואחר כך את אחדות העבודה).

בראש מפלגת הפועל הצעיר עמדו בתחילה יוסף אהרונוביץ, יוסף שפרינצק, ובשנות ה-20 מנהיגה הצעיר והמבריק חיים ארלוזורוב ( 1899- 1933), שהצליח לשכנע את מפלגתו להסכים למילה ''סוציאליזם'', ובכך לסלול את הדרך לאיחוד עם אחדות העבודה.

בשנת 1930 התאחדה המפלגה עם אחדות העבודה והקימה יחד איתה את מפא''י.
בטאונה השבועון הפועל הצעיר נהפך לבטאון של מפא''י.

 

 

בקרו בעמוד הפייסבוק של אתר נוסטלגיה אונליין




הפנתרים הציוניים
שתף 

שמם המלא: ''הפנתרים הציונים, רשימת עובדי ייצור ו-וועדי עובדים- האות ''פ''. הופיעו בבחירות לכנסת ולוועידת ההסתדרות ב-1973 - ונכשלו, ולא זכו לייצוג .









 
הצטרפו אלינו גם בפייסבוק
עדכונים - בלוגים - אירועים - אלבומי תמונות - סרטונים נדירים


שלח דף זה לחבר תגובות, הערות, והוספת מידע, מושגים ונושאים למנוי חינם על מגזין הנוסטלגיה"כובע טמבל" הוסף למועדפים



כל הזכויות שמורות © לאתר נוסטלגיה אונליין ו/או לבעלי התכנים, הדימויים והתצלומים.