חיפוש:   בכל האתר  בשמות הערכים  בקרדיטים     חפש  |  חיפוש תמונות בנושא:   חפש
   מפת האתר  |   כרגע באתר: 149 מבקרים   |  כניסה לדף האישי    
עורך: דייויד סלע
דבר העורך כתבו לעורך
| עמוד הבית | מי אנחנו | מרכז מידע לגולש | על נוסטלגיה ורטרו | קרדיטים | צרו קשר | גולשים כותבים
 

+   אביזרים וחפצים
+   אוספים ותחביבים
+   אז - וכעת
+   אירועים ושנים
+   ארכיון האישים
+   ארכיון הוידאו
+   ארכיון הישראליאנה
+   ארכיון הכרזות
+   ארכיון המצגות
+   ארכיון הקול
+   אתרי נוסטלגיה
+   בידור ופנאי
+   בקיבוץ
+   בריאות, טיפוח וניקיון
+   בשכונה
+   בתים ומבנים מספרים
+   גלויות בולים וסמלים
+   דירה ובניין
+   היום בהיסטוריה
+   המקום בו גרנו
+   העפלה ועליות לא”י
+   חג ומועד
+   טלוויזיה ורדיו
+   ילדות נשכחת
+   לבוש אופנה והנעלה
+   מוזיקה שיר וזמר
+   מזון ומשקה
+   משחקים וצעצועים
+   מתחם מורים
+   נוסטלגיה בצה”ל
+   ספורט
+   ספרות נוסטלגית
+   עבודה ומלאכה
+   פוליטיקה ובחירות
+   רדיו נוסטלגיה
+   רכב ותחבורה
+   רשת חברתית
+   שונות
+   שירותי גולש
+   שפה עברית
+   תיאטרון עברי
+   תקשורת מדיה ופרסום

האתר מוקדש לזכרו של
 יוסי פשרמן (פשי) ז"ל
2003 – 1954

מעל ל - 1100
סרטוני וידאו נוסטלגיים
בארכיון הוידאו שבאתר

יום העצמאות ה-7
 

הצוללת דקר
 

תל אביב הקטנה
 
 




בשכונה

אלטע זאכען.
שתף 

אלטע זאכען היה איש שהיה עובר ברחובות על עגלה וסוס בעיקר בשעות הבוקר וצועק בקול גדול: "...אלטע זאכען, אלטע שיך... " שפירושו "חפצים ישנים, נעליים ישנות". עקרת הבית שהיו לה חפצים ישנים שביקשה להיפטר מהן הייתה יוצאות למרפסת לשמע קריאתו של אלטע זאכען ומזמינה אותו לעלות לדירתה. ("... אלטע זאכען - בוא עלה , יש לי משהו בשבילך...").

בדירה הייתה מתפתח סחר מכר בסגנון החנונים בכפרי פולין העתיקה. עקרת הבית הייתה מציעה דבר מה ישן שאין לה כל חפץ בו ונוקבת במחיר מופקע עבורו. אלטע זאכען היה עושה פנים של נעלב שבכלל מציעים לו דבר מה עלוב שכזה שלא לדבר על המחיר שכן אולי רק אם ישלמו לו - הוא יהיה מוכן לפנות את החפץ מהדירה, וגם זאת יעשה כמעשה פינוי פגר של חתול... ואז אלטע זאכען היה עושה את דרכו בהפגנתיות לכיוון הדלת עם פזילה קלה לעבר עקרת הבית, זו הייתה מתרצה ומורידה מיד את המחיר וחוזר חלילה מספר פעמים, עד שאלטע זאכען היה אומר "...שוין, שיהיה בשעה טובה.."
תוקע לכף ידה של עקרת הבית מספר מעות ונעלם במהירות עם החפץ.

והחפצים מה היו??? כל מה שיש בבית, כי בזמנים ההם לא היו זורקים כלום אלה עד שהמוצר התפורר התפרק או נרקב. האמונה הרווחת הייתה שמה שלא אוכל ולא שותה - יכול להישאר בבית לנצח, גם אם זה מיטות מקרטעות, שידות ישנות, בגדים מטולאים, שטיחים חבוטים וישנים, כלי מטבח שידעו שנים טובות יותר, מה לא.

המושג אלטע זאכען הפך למטבע לשון של משהו בעל ערך נמוך או ישן ומיושן. ("...תזרקי כבר את השידה הרקובה הזו, אפילו אלטע זאכען לא ייקח את זה...") העניין הוא שחפצים שנמכרו לאלטע זאכען בפרוטות בזמנו שווים כיום, בתקופת הרטרו, את משקלם בזהב.

איך שזמנים משתנים....

"...פלדמן זה היה האלטע-זאכען השכונתי. הוא היה הונגרי ערירי שהיה מסתובב בשכונה רכוב על עגלה שנמשכה על ידי סוסה זקנה, רוכב וצועק בקול: אלטע - זאכען, אלטע שיך..."
מתוך הספר בשבוע הבא - אמריקה!!!  מאת דייויד סלע

''...עברה שם עגלה רתומה לחמור או לפרדה....ועגלת הנפט, ועגלת מחלק הקרח, ועגלת החלבן, ועגלת רוכל האלטע-זאכן שקריאתו הצרודה היתה מקפיאה את דמי...בזעקה המחרחרת 'אלטע-זא---כן' שמעתי אני תמיד את המילים האיומות 'אל תז---קן!!'. עד היום מעבירה הקריאה הזאת חלחלה קרה בגבי...''.
עמוס עוז, ''סיפור על אהבה וחושך'', הוצאת כתר, עמוד155
.




אסבסטון
שתף 
מבנה ארעי עשוי מאסבסט ששימש מגורים לעולים ולקח שנים עד שהתברר שהחומר מסרטן.



ארגז הקרח של החלבן
שתף 


בהתחלה היה החלבן מגיע לפתח הדלת בשעת בוקר ומוזג מכד חלב גדול לכלי שהגישה לו עקרת הבית. אך היו תלונות רבות על חלבנים שמוהלים חלב במים וגם תלונות על איכות החלב, ולכן מיהרה תנובה להעביר את שינוע החלב מכדו של החלבן - לבקבוקי זכוכית.

לצורך כך התקינה תנובה בכל פינת רחוב ארגז עץ גדול עם דפנות כפולות מבודדות שנקרא היה "ארגז הקרח של חלבן".
במהלך הלילה היו המשאיות של "תנובה" משנעות בקבוקי זכוכית מהמחלבה ומפקידות אותם בארגזו של החלבן. זה היה מגיע הרבה לפני הזריחה, מעמיס בקבוקי חלב לתוך מתקן ידני מפח בו היה מקום לעשרה בקבוקים, וצועד במהירות תוך השמעה קרקשנית של בקבוקי הזכוכית, ומציב בקבוקי חלב בפתח הדלתות.

" ...כל הסיפור המטורף הזה התחיל ביום קיץ חם בתחילת שנות השישים...בהיזכרי ביום ההוא אני עדיין חש את קרני השמש היוקדות שחיממו את פני, כשהייתי יושב על ארגז הקרח של החלבן השכונתי, מבטי מופנה אל עבר קצהו המרוחק של הרחוב, כמנהגי מדי יום בשעה הזו..."
מתוך הספר: בשבוע - הבא אמריקה!!! מאת דייויד סלע


 
ההיסטוריה הנוסטלגית של תעשיית החלב בישראל

החלב ומצריו מלווים את התפתחות חיינו בארץ ישראל ובמדינת ישראל לאחר הקמתה. באתר נוסטלגיה קיימים למעלה מ-200 אזכורים שונים (!) בנוגע לחלב ומוצריו,...

 
למידע המלא



בארוד
שתף 

מקור המלה הייתה אצל ערביי ירושלים שהיו נוהגים לפוצץ את הסלעים בהרי ירושלים עם הקריאה "בארווווווד". קריאה זו הייתה נשמעת לעיתים קרובות בשכונה של הימים ההם: בתים חדשים נבנו ללא הרף והקמתם דרשה את פיצוצים של הסלעים. מישהו היה הולך וקורא בקול גדול דקות לפני הפיצוץ "בארוד...בארוד"  וכולם היו מתרחקים מהאזור. ואז היה נשמע פיצוץ...עשן, והכל חוזר למקומו לאחר כמה דקות.
בחיפה קראו לפיצוץ הזה בשם "וורדה". מקור המלה ככל הנראה מאיטלקית: גוארדה - זהירות.

''...קול צוחה הפסיקו בדרך. חמישה-ששה ערביים קפצו בבהלה לתוך הרחוב וצוחו, כאילו ליסטים נפלו עליהם: - ברוד! ברוד!. עמד מנשקה בזפרוזוני בתוך חבורה של בני-אדם והמתין. הרחוב נתרעש, אבנים נעקרו ונתפזרו אילך ואילך...''.  
חיים הזז, ספורים נבחרים, מתוך הספור ''רחמים'' עמוד 125, הוצאת דביר.




בדון
שתף 

בית מגורים ארעי, נבנה מחומרים קלים, שימש את המתגוררים במחנות העולים וגלש גם לדיור האזרחי בשנות החמישים.  המגורים בבדון היו המגורים הנחותים ביותר, תחתיו היה רק האוהל.



               

                                  

                                              התמונה באדיבותIsraelimages.com / Hashomer Hatzair © .

 

 

להקת הנח"ל שרה בלהיטה "יא משלטי" (י. מוהר / מ. וילנסקי):
"... יש מי שגר בצריף רעוע / יש מי שוכן בתוך ארמון / שלישי יש לו שיכון קבוע, / ולרביעי בדון דלפון...".




בודק דלתות.
שתף 

בזמנים ההם לא היו לבתי העסק אמצעי בטיחות כל שהם. לעומת זאת התגשם חלומו של הרצל ובארץ ישראל נולד הגנב העברי הראשון ואחריו נולדו עוד ועוד גנבים, וכולם חיפשו פרנסה...

או אז המציאו את מקצוע "בודק הדלתות", שעבד במשרד שהתהדר בשלט של "חקירות בילוש ובדיקות". הבודק דלתות היה עובר ברחובות השכונה בשעות הקטנות של הלילה, עובר בין בתי העסק ששילמו דמי מנוי למעסיקיו ובודק אם אין בבית העסק גנבים בשעת פעולה. לכל בודק דלתות שכזה היה מסלול קבוע ברחובות העיר והוא היה פוקד את בתי העסק שלוש פעמים במהלך הלילה.

כשהחלו בתי עסק להתאונן שבית העסק שלהם נפרץ במהלך הלילה למרות שהם רכשו את שירותי בודק הדלתות - הדפיסו במשרדים פתקים קטנים , הבודק היה צריך לקפל ולהשחיל פתק כזה לרווח בין דלת בית העסק והמשקוף בכל פעם שהוא הגיע לביקור בבית העסק במהלך הלילה. כשהתברר שיש כאלה שדוחפים לחרך הדלת כבר בביקור הראשון במהלך הלילה שלושה פתקים בבת אחת שיכללו את השיטה: הדפיסו פתקים בצבעים שונים והבודק היה צריך לחזור בסיום כל מסלול למשרד, ולאחר שתה כוס תה ואכל ביסקוויט על חשבון הבית היה מקבל את הפתק הבא, בעל צבע אחר, ויוצא שוב לסיור לאורך מסלול בתי העסק.  

בקרו בעמוד הפייסבוק של אתר נוסטלגיה אונליין




בוטקה
שתף 
 
בוטקה היה מושג כללי למבנה קטן, שהיה יכול להיות שירותים בחצר בבתים שלא היה בהם שירותים בבית, מבנה קטן בחצר האחורית של המכולת שם אכסן בעל המכולת בקבוקים ריקים, תא הטלפון הציבורי, ועוד.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


רטרו:
עם התגברות הפיגועים והמחבלים, נכנסו לחיינו השומרים אשר יושבים בבוטקה ובודקים את הנכנסים בפתחם של מוסדות ציבור, חנויות גדולות וכו'.




בור סיד
שתף 

כאשר אנחנו הולכים כיום ברחובותינו הצפופים, קשה לדמיין את הרחוב כפי שהיה נראה עשרות שנים קודם. אבל בזמנו היה מרחק גדול בין בית ובית. בעצם - היו בתים פה ושם לאורך הרחוב - ובניהם מגרשים ריקים. מגרשים אלה הלכו ונתפסו לאורך השנים, בעיקר ב

שנות החמישים והשישים, על ידי עוד ועוד בניינים שנבנו, במגמה לתת מענה לאוכלוסיה הגדלה במהירות.
כשהקבלן היה עולה על הקרקע היינו שומעים צעקות "בארוד" (בחיפה - "וארדה") שהיו קריאות אזהרה מפיצוצים, שנועדו להכשיר את הקרקע לבניין. ומיד כשהיו מתחילים לבנות את הבניין היו הבנאים כורים בור גדול באדמה וממלאים אותו בסיד, ששימש לצרכי הבניה. מאוד אהבנו להתקרב לבור הסיד הזה, מבחינת התמודדות עם הסכנה, כיוון שידוע היה לכל שהסיד שורף וצורב בבואו במגע עם העור, ומסביב כל בור היו שלטי אזהרה. מדי פעם היה אפשר לראות ילד רץ וצורח ברחוב, כולו לבן מכף רגל ועד ראש, לאחר שנפל לבור הסיד.




בית מרקחת שכונתי.
שתף 

להבדיל מ"מגה בתי המרקחת" של היום, המוצפים בתאורת ניאון מבהיקה ומציקה, עם תועמלניות מצויצות המנסות לשכנע אותך לרכוש בושם זה או מוצר אחר, בית המרקחת בזמנים ההם היה מוסד שכונתי במלוא מובן המילה: הרוקח או הרוקחת הכירו כמעט את כל מי שבא בדלתם , על כאביו ומכאוביו, ולא דווקא אלה הרפואיים.

עיצוב הפנים של בתי המרקחת בזמנים ההם היה די זהה ברובם, כפי שמראה התמונה המייצגת כאן: ארונות תצוגה מזכוכית שחצצו בין הלקוח והרוקח בהם הוצגו מעט מוצרים, מאחור היו שתי ארוניות על האחת היה כתוב "רעל" ועל השנייה "נפרד", ואף פעם לא ידענו מה זה ה"נפרד" הזה...

הייתה גם דלת שעליה היה כתוב "מעבדה", בדרך כלל עם תוספת הכיתוב "הכניסה אסורה", לשם היה נעלם הרוקח מדי פעם תוך הקפדה על נעילת הדלת, כאשר אנו נשארנו בבית המרקחת ממתינים לשובו של הרוקח ובינתיים מדמיינים מה קורה שם, במקום בו הרוקח רוקח לנו את המרקחת, על פי הרצפט שקיבלנו מהרופא....

בית המרקחת שימש גם במשך שנים רבות כמקום היחיד בשכונה, (לצד המכולת השכונתית) בו היה קו טלפון, והליכה לבית המרקחת בכדי לעשות שימוש בטלפון הייתה אירוע משפחתי בעל משמעות שהתבצע רק לעיתים רחוקות.

פריט שני שהיה בבית המרקחת לשימוש תושבי השכונה היה המשקל המכאני, עליו נשקלנו בכל הזדמנות.

היו זמנים. היו וחלפו להם...




בלגולה.
שתף 
 
שם המקצוע "בלגולה" בא לתאר אדם שהיה בעל עגלה ששימשה להובלות. הבלגולה היה בעל עגלה עשויה קרשי עץ, בחזיתה קרש עץ לרוחב העגלה, שם היה יושב הבלגולה, מבוגר לא מגולח עם כובע קסקט וסיגריה בזוית פיו, ומצליף בחמור או סוס זקן, שהיה נע באיטיות ובכבדות. כולם היו
משתמשים בשירותי הבלגולה, להעביר מקרר מפה לשם, חפצי בית אחרים, חומרי בניין ומה לא.
 
בעל העגלה היה משתמש למלאכתו באביזרים שונים לרתימת הסוס לעגלה, בינהם סימלון שהיה חישוק עשוי עור מרופד ומשמש להלבשה על צוואר הסוס, עליו מורכבת כל הריתמה,
קלצלאך  שהיו  שני מוטות עץ עם מערכת רצועות הנקשרת לסימלון ומתחברת לריתמה,
מוסרות שהיו רצועות עור ושרשרות חזקות  הנקשרות לקלצלאך ומתחברות לפלס ושימשו למשיכה, פלס שהיהברזל עם שלוש אוזניים שתיים משמשות לחיבור המוסרות ואחת לחיבור לחלק המרכזי של ראש העגלה לביצוע המשיכה,
ראשיה שהייתה  מערכת רצועות המשמשת להלבשה על ראש הסוס לצורך שליטה בו  מושכות שהיו שתי רצועות עור המשמשות להיגוי הסוס ע"י משיכה ימינה או שמאלה ועוד. 

 

לצפיה בכל התגובות - לחצו כאן

 

"...פלדמן העגלון היה הבעלגולה השכונתי, תמיד היה אפשר לראות אותו נוסע ברחובות השכונה על עגלתו, בקיץ חבוש כובע קסקט גופיה כחולה ומכנסי חאקי קצרים, ובימי החורף הקרים עוטה מעילשינל כבד...".
מתוך הספר בשבוע הבא - אמריקה!!! מאת דייויד סלע


"...
העגלה רתומה לסוס, והסוס מנומר כזה לבן עם ניקודי אודם, והרעמה אדומה והזנב אדום,...וכבר לבוש בכל רתמותיו בין היצוליים, מנענע ראשו בחוסר סבלנות להתחיל, והנה הוא כבר מיושב על הקרש שלרוחב שני קרשי האורך, והמושכות כבר בשתי ידיו ...''.
ס. יזהר, ''מקדמות'', הוצאת זמורה-ביתן, עמוד 216
.




בלוקון
שתף 

בית קטן שעשוי מבלוקים, בעל מספר דירות. אפיין את עיירות הפיתוח בתקופת העלייה והבניה החפוזה. 

מוטי פליישר שר את שירם של ד. אלמגור / נ.הירש, "ירושלים שלי":
"...אמר הסנדלר משכונת קטמון: / ירושלים שלי. / היא שבע שנים של גשמים בבלוקון, / שיכון בלי חנות, אוטובוס בלי חשבון / שיכון בלי חנות, אוטובוס בלי חשבון, / שבת - הצגה ראשונה באוריון. / גם קטמון ג' היא בשבילי/ ירושלים שלי...".




בק-בוקים.
שתף 
בק-בוקים היה בעל מקצוע שסחר בבקבוקים.

בזמנו כל סוגי השתייה (לא שהיו יותר מדי סוגים) הייתה בבקבוקי זכוכית. אכן בשנים האחרונות חוזרים חלק מהיצרנים ליצר בקבוקי שתייה מזכוכית וזאת לאחר שנים רבות של פלסטיק. רטרו. וגם אפשר לראות כיום על הפתקית בחלק מבקבוקי זכוכית הודעה בדבר "חייב בפיקדון של 25 א"ג", אך כיום הסיבה לכך היא בעיית המחזור, ובזמנו היה ערך לבקבוקים, בגלל בעיית הכיס.
בכל בית מתחת לכיור במטבח, היה מצטבר אוסף של בקבוקי זכוכית שמישהו מבני המשפחה היה אמור לקחת למכולת ולקבל תמורתם כסף. העניין היה שהסחיבה של הבקבוקים למכולת הייתה פעולה שנואה על רוב בני המשפחה, ופרצו בשל כך מחלוקות לא מעטות.
לרווח הזה שבין הבקבוקים הריקים בבית והמרחק עד למכולת נכנס בעל המקצוע ששמו היה, כאמור, בק-בוקים. בעל מקצוע זה היה סובב בשכונה עם שק גדול על כתפו וצועק בקולו הרם בעברית ובאידיש: "פלאשן טה פרקוייפן, בק-בוקים, בק-בוקים". בהישמע הקריאה הייתה עקרת הבית ממהרת ומזמינה את בק-בוקים לביתה ומוכרת לו את הבקבוקים. זה היה  משלם לה מעט פחות ממה שהייתה מקבל במכולת תמורתם.
 
אנו הילדים אהבנו את בק-בוקים מאוד. זאת כיוון שהוא היה עבורנו מקור לא אכזב של דמי כיס. האימהות ה"טובות", היו מרשות לילדיהן לבצע בעצמם את העסקה עם בק-בוקים ולעיתים היו משאירות אצל הילד מטבע כזו או אחרת. ילדים אחרים היו נאלצים לבצע חיפושים קבועים אחר בקבוקים בחצרות הבתים. כמו כן, לרוב חנויות המכולת בזמנו היה מחסן קטן בחצר האחורית שם היה החנווני שומר מצרכים וקונסרבים (קופסאות שימורים) ואת הבקבוקים הריקים, עד שתגיע המשאית של טמפו.
חלק מאיתנו היו מוצאים את הדרך להיכנס למחסן הבקבוקים הזה, להסליק ממנו כמה בקבוקים ולמכור אותם לבק-בוקים, בביקורו השבועי בשכונה.

 מקצוע הבק-בוקים מוזכר בשירה של שלישית גשר הירקון טוב לי על הלב :
"...איש אחד קורא- זגג, בק-בוקים, בק-בוקים, גברת כהן על הגג, בק-בוקים, בק-בוקים...". זוכרים??

רטרו:
וגם כיום אפשר לראות כיום על הפתקית בחלק מבקבוקי זכוכית הודעה בדבר "חייב בפיקדון של 25 א"ג", אך כיום הסיבה לכך היא בעיית המחזור, ובזמנו היה ערך לבקבוקים, בגלל בעיית הכיס.

זכרונות:
"...אני נזכר בדמות מיתולוגית שנקראה "בקבוקים", יהודי נמוך קומה וכרסתן, עם שפם היטלראי, חובש כובע קסקט אפור ולובש כל ימות השנה, גם בחורף, גופייה אפורה. הוא נהג להסתובב עם עגלה רתומה לחמור ולצעוק "בקבוקים". את בקבוקי הזכוכית שקנה, מכר כחומר גלם למפעל הזכוכית "גביש"...".

אריה רוזנברג
arie475@walla.com









 
הצטרפו אלינו גם בפייסבוק
עדכונים - בלוגים - אירועים - אלבומי תמונות - סרטונים נדירים


שלח דף זה לחבר תגובות, הערות, והוספת מידע, מושגים ונושאים למנוי חינם על מגזין הנוסטלגיה"כובע טמבל" הוסף למועדפים



כל הזכויות שמורות © לאתר נוסטלגיה אונליין ו/או לבעלי התכנים, הדימויים והתצלומים.