חיפוש:   בכל האתר  בשמות הערכים  בקרדיטים     חפש  |  חיפוש תמונות בנושא:   חפש
   מפת האתר  |   כרגע באתר: 164 מבקרים   |  כניסה לדף האישי    
עורך: דייויד סלע
דבר העורך כתבו לעורך
| עמוד הבית | מי אנחנו | מרכז מידע לגולש | על נוסטלגיה ורטרו | קרדיטים | צרו קשר | גולשים כותבים
 

+   אביזרים וחפצים
+   אוספים ותחביבים
+   אז - וכעת
+   אירועים ושנים
+   ארכיון האישים
+   ארכיון הוידאו
+   ארכיון הישראליאנה
+   ארכיון הכרזות
+   ארכיון המצגות
+   ארכיון הקול
+   אתרי נוסטלגיה
+   בידור ופנאי
+   בקיבוץ
+   בריאות, טיפוח וניקיון
+   בשכונה
+   בתים ומבנים מספרים
+   גלויות בולים וסמלים
+   דירה ובניין
+   היום בהיסטוריה
+   המקום בו גרנו
+   העפלה ועליות לא”י
+   חג ומועד
+   טלוויזיה ורדיו
+   ילדות נשכחת
+   לבוש אופנה והנעלה
+   מוזיקה שיר וזמר
+   מזון ומשקה
+   משחקים וצעצועים
+   מתחם מורים
+   נוסטלגיה בצה”ל
+   ספורט
+   ספרות נוסטלגית
+   עבודה ומלאכה
+   פוליטיקה ובחירות
+   רדיו נוסטלגיה
+   רכב ותחבורה
+   רשת חברתית
+   שונות
+   שירותי גולש
+   שפה עברית
+   תיאטרון עברי
+   תקשורת מדיה ופרסום

האתר מוקדש לזכרו של
 יוסי פשרמן (פשי) ז"ל
2003 – 1954

מעל ל - 1100
סרטוני וידאו נוסטלגיים
בארכיון הוידאו שבאתר

יום העצמאות ה-7
 

הצוללת דקר
 

תל אביב הקטנה
 
 

פורטל: בשכונה



בשכונה

מוכר קרח.
שתף 

שירותיו של מוכר הקרח היו חיוניים במיוחד, בתקופה בה לא היו עדיין מקררים חשמליים, והמזון שדרש קירור נשמר היה בארגז קרח.

ארגזים אלה קוררו בעזרת בלוקים של קרח. מוכר הקרח היה אוסף בלוקים של קרח במפעל קרח קרוב, מעמיס את הבלוקים על עגלה ומגיע לשכונה, מצלצל בעוז בפעמון נחושת ענק וצועק בקול גדול "קרח, קרח",  ומיד היו נקבצים לידו עקרות בית וילדים רבים.

 

 

 

 

 

 

 

 

בחלקה האחורי של העגלה או מכונית הקרח היה ארגז גדול מבודד על ידי ציפוי פח פנימי. מוכר הקרח היה פותח את הדלת שבחלקו האחורי של הארגז, ממנו היו נפלטים אדי קור. אנו הילדים נהגנו להצטופף ליד דלת ארגז הקרח, נהנים להצטנן מחום הקיץ וזאת למורת רוחו של מוכר הקרח, שרטן ללא הפסק.

בחלקה הפנימי של הדלת של ארגז הקרח היה תפוס מוט ברזל שסופו היה מעוקל וחד. מוכר הקרח היה משחרר את המוט מהתפס שאחז בו, ומניף את חלקו המחודד לעבר חלקו הפנימי האפלולי של הארגז, גורר מפנימו בלוק קרח. הוא היה מציב את הבלוק על חלקו האחורי של כלי הרכב, שם היה משטח רחב ושטוח. אז היה מוציא בחגורתו דקר פלדה, ובעזרת מספר תנועות נמרצות היה מבתר את הבלוק לחלקים, רבע בלוק, או שליש או חצי, הכל על פי דרישת הלקוחות. אנו הילדים אהבנו במיוחד את הקטע הזה, למרות שדקר הפלדה היה מפחיד שמחנו לחלקיקי הקרח שהיו ניתזים באוויר בעת פעולת ביתור הבלוק. היינו מתחרים בנינו מי יתפוס יותר חלקיקי קרח, אותם היינו מכניסים מיד לפה ונהנים מהמגע הקריר.

ואיך סחבו את הקרח הביתה?
לכל דירה היה ידית לקרח
, מן מלקחי מתכת בצורת מזלגות נשיאה גדולים עם ידית עץ בראשם. מוכר הקרח היה מיצר בעזרת הדקר לכל יחידת בלוק שמכר שני שקעים, אחד בכל צד. היינו מכניסים את השפיצים של מזלג הנשיאה לחורים בבלוק הקרח, מרימים את הבלוק בעזרת הידית ומטפטפים עד הבית. היו כאלה שיעדיפו לסחוב את הקרח בידיים במקום בעזרת הידית, אלה נעזרו בשקי יוטה בהם היו עוטפים את הקרח כדי שלא יטפטף מחד ולא יקפיא את הידיים מאידך.

מקצוע מוכר הקרח נחשב היה בזמנו למקצוע מכובד ומכניס במיוחד. היו טענות כלפי מוכרי הקרח על הפקעת מחירים, ואפילו הממשלה נדרשה לעניין, עד שהוחלט להקים כוח שיטור מיוחד שפיטרל בין עגלות הקרח ובדוק שהמחירים שנגבים על ידי המוכרים הם המחירים הקבועים בחוק.

 

 

 

 

 

 


לצפיה בכל התגובות - לחצו כאן

 

 

  

''...עברה שם עגלה רתומה לחמור או לפרדה....ועגלת הנפט, ועגלת מחלק הקרח, ועגלת החלבן, ועגלת רוכל האלטע-זאכן שקריאתו הצרודה היתה מקפיאה את דמי...בזעקה המחרחרת 'אלטע-זא---כן' שמעתי אני תמיד את המילים האיומות 'אל תז---קן!!'. עד היום מעבירה הקריאה הזאת חלחלה קרה בגבי...''.
עמוס עוז, ''סיפור על אהבה וחושך'', הוצאת כתר, עמוד 155
.

                                        

 
זכרונות:
"...אלפרד היה מוכר קרח בשנות ה - 50, 60. הוא קיבל את הג'וב הנכסף כי אשתו הייתה משותקת והיו לו 6 ילדים, וגם בגלל שהיה ציוני ועזר ליהודים לעלות לארץ ממצרים. עד היום קוראים לילדיו "אבו קרח"...".

מזל מורדכי
eeemmm@013.net
 

=====================================================================

"...קראתי בעניין והתרגשות את הסיפור על הקרח בחיפה, ונזכרתי כי בשנת 1950 התגוררנו בישוב תל-חנן שליד חיפה (כיום העיר "נשר" שמבוססת על 3 שכונות צמודות: תל-חנן, בן-דור ונשר). יום יום היה מגיע למרכז הישוב מין טנדר מעודפי הצבא הבריטי עם ארגז מתכת/עץ סגור היה צופר צפירות ייחודיות שהודיעו על בואו. אני ואחי התאום (בני 5 שנים) היינו יוצאים איליו עם מין "צבת" גדולה עם "שיניים" ובעלת ידיות עץ והיינו קונים "רבע" בלוק לארגז הקרח שהיה בביתנו ושימש כמקרר.

מוכר הקרח היה מסמן את קו החיתוך ע"י פריסת כף ידו, ואז באמצעות דוקרן קרח, היה דוקר כמה חורים בבלוק הקרח משלושת צדדיו הגלויים ואחרי מספר דקירות כאלה היה "רבע" הבלוק מתנתק מהבלוק. מוכר הקרח היה מוריד את "רבע" הבלוק למין מגש מתכת נמוך, כדי שאני ואחי הקטנים נוכל להגיע אליו, היה עוזר לנו לנעוץ את שיני הצבת בצידי "רבע" הבלוק אני ואחי היינו אוחזים כל אחד באחת מידיות העץ, אוספים כמה גושי קרח שנתזו בעת החיתוך כדי שנמצוץ אותם בדרכנו הביתה, והיינו הולכים מהר (בעיקר בקיץ) כדי ש"רבע" הבלוק לא יימס עד שנגיע, וכך מביאים לאימא את מנת הקרח היומית.

ראוי לספר זאת ל"ילדי השמנת" כיום שכלל אינם יודעים באיזה תנאים חיינו בארץ בשנות קום המדינה. מקרר קנו הוריי רק בתחילת שנות ה-60, והוא היה כמובן מקרר "אמקור", והייתה מסיבה גדולה.

כיף להיזכר אילו חוויות חווינו אז בשנות ה-40/50 ...".

אבי שגב
sigsug_a@netvision.net.il


 
קרח - הנחיות לאזרח

לפני הרבה שנים, מכרו קרח ברחובות, עם המלקחיים הגדולים האלה ממתכת שהיו צריכים לתפוס את הרבע-בלוק. אני לא יודע איך זה היה אצל ילדים אחרים, אבל אני......

 
למידע המלא



מוכר תירס.
שתף 
 
 
הם היו עומדים מאחורי סירי פח ענקיים שניצבו על מתקן מתכת שהגביה אותם מהרצפה. מתחת לסיר היה עובד הפרימוס ומחמם את המים שבסיר, בהם היו צפים עשרות קלחי תירס חמים.
היה אפשר למצוא את מוכרי התירס במקומות הומים מאדם כמו חוף הים, הטיילת, בקרנות הרחובות הראשיים ועוד.

הריח של התירס המתבשל, היה גולש מעבר למכסה הסיר, מטייל לו בסביבה הקרובה ועושה שמות בכל מי שעבר במקום, בעיקר בילדים שייללו בקצב: "...אבא, אימא, אני רוצה תירס..."
.

היית מתקרב לסיר התירס, המוכר היה מרים את המכסה ואדי חום היו פורצים ממנו החוצה. הוא היה לוקח מלקחי פח ענקיות, בוחש בין הקלחים הצפים, בודק קלח זה או אחר ומוצא לך קלח שהתבשל דיו. לאחר מכן, בעודו אוחז בקלח התירס החם ביד אחת עם מלקחי הפח היה מושיט ידו לקופסה שעמדה לידו, ממנה היה שולף את השלפים שקילף מהתירס לפני שהכניסו לסיר, ומניח את התירס על שלף ומגישו. לכל מוכר תריס הייתה גם מלחיה גדולה מפח ובה חורים בחלקה העליון. היית ממליח את התירס כדבעי, ונהנה מרגע של נחת. 

בשיר "קיץ אחד של כושר" (י. גמזו / א. ארגוב) שר יהורם גאון:
"...ולכן עם תירס חם בפה במקום שפתייך / ועם אופניים בידי במקום מותנך / כאן אני ממתין לך כבר שעה או שעתיים / שסוף סוף תואילי להקדיש לי מזמנך...".

 

זכרונות:
"...מוכר תירס - כולם ברחובות זוכרים את מוכר התירס עם התחבושת על העין, שעמד בפינת רחוב הרצל ובית הפועלים. כל ילד שקנה ממנו תירס קיבל גם מסטיק בזוקה!...".

עמליה סגל
segal_f@bezeqint.net




מועדון שח.
שתף 
 
 
מועדון שח היה בית עסק ששילב בית קפה עם משחק השח, שהיה משחק ששוחק בשנות החמישים והשישים על ידי כולם, מקטן ועד גדול. כולם היו מגיעים למועדון השח, לשחק משחק או שניים, לעמוד בצד ולתת עצות ("גיביצרים") ולשוחח עם חברים על מהלכים ייחודיים, תרגילים, אסטרטגיות וטקטיקות.
ככל שעברו השנים פחתו שחקני השח. הדור הצעיר נמשך יותר לשש בש שבו לא צריך להפעיל כל כך את הראש, ומועדוני השח נסגרו אחד אחר השני. 
כיום נותרו בארץ כעשרים מועדוני שח ומשחקים בהם כמה אלפי שחקני שח.

 
 
 
 
 
"... כשכל זה ארע, ד"ר נוביצקי היה בדרכו למועדון השח השכונתי. הוא היה יקה שתקן שכל האירוע הדרמתי הזה ממש לא התאים לאופיו הסגפני...".
מתוך הספר בשבוע הבא - אמריקה!!! מאת דייויד סלע




התמונה באדיבותIsraelimages.com / Hashomer Hatzair © .

 

 

                                  

 

 

 

 

 

  

דוד בן גוריון ומנחם בגין אמנם לא שיחקו במועדונים - אך היו חובבי שח ידועים.




מחדש כסאות.
שתף 

עוד בעל מקצוע שהיה  עובר בשכונה ומציע את מומחיותו:  מחדש כסאות קש - פעם היו משתמשים בכיסאות שהמסגרת שלהם מעץ ומשטח הישיבה מקש. מפעם לפעם, היו צריכים לחדש את הקליעה והיו מביאים את הכיסאות אל מי שמתמחה בקליעה, או שהוא היה מפעם לפעם מגיע לשכונה ועובר בין השכנים לבדוק אם יש צורך בתיקוניו.




מחדש שמיכות.
שתף 

מחדש שמיכות - היה מגיע לשכונה עם מתקן דמוי קשת. פורם את השמיכה, מוציא את המילוי ובאמצעות מחבט מעץ היה מקיש על המיתר כשהוא מקרב ומרחיק את המיתר אל ערימת הנוצות או הצמר וכך המילוי היה תופס נפח. לאחר מכן הוא היה תופר מסביב את השמיכה בציפה הקיימת או בציפה חדשה ובמספר מקומות היה תופר משני הצדדים של הציפה, כך שהיא הייתה מתייצבת.

                                  
התמונה באדיבותIsraelimages.com / Hashomer Hatzair © .




מחלבה-
שתף 

המחלבה הייתה מסעדה עממית שהתבססה על מוצרי חלב, בדומה ל"יטבתה" של ימינו.

 

 

 

 

 

 
החלב בישראל - היסטוריה ונוסטלגיה

החלב ומצריו מלווים את התפתחות חיינו בארץ ישראל ובמדינת ישראל לאחר הקמתה. באתר נוסטלגיה קיימים למעלה מ-200 אזכורים שונים (!) בנוגע לחלב ומוצריו,...

 
למידע המלא

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 




מחנה אוהלים
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

 

 

 

 

בקרו בעמוד הפייסבוק של אתר נוסטלגיה אונליין 




מחנות עולים
שתף 

מחנות עולים היו למקומות היישוב הזמני של העולים החדשים, שהגיעו בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל. חסרונם הגדול היה באווירה שהם יצרו: שוכני המחנות קיבלו את כל צרכיהם מהממסד ולא נדרשו לצאת לעבודה.

המחנה היה תחום טריטוריאלי בפני עצמו. העולים, יושביו, נותקו מהארץ ומאוכלוסייתה. עקב זאת ישבו חודשים באפס מעשה, מדוכאים ומתוסכלים, חסרי אונים ותלויים בפקידים, שעמם באו במגע יום-יומי.

המוסדות ראו במחנות העולים פתרון זמני, אך הוא נמשך מעבר לזמן המצופה. היו לכך תוצאות שליליות בתחום מוסר העבודה - צורת מחיה זו הורידה את המוטיבציה לחזור לחיים סדירים. השיטה הייתה למעמסה על התקציבים הציבוריים וכך אט אט נסגרו המחנות והפכו להיות למעברות, שבהן כל תושב אחראי לקיומו.

המחנות הראשונים הוקמו במבנים שנעזבו על ידי הצבא הבריטי במקומות אלה: עתלית, פרדס חנה, רעננה, בית ליד, בנימינה, חדרה וראש העין. לאחר מכן בישובים: באר יעקב (על חלק ממחנה צריפין), קריית אליהו (חיפה), קרית מוצקין (מחנה צבאי מול תחנת הרכבת), רחובות (בדרום העיר) וירושלים (באזור תלפיות).

תנאי החיים במחנות העולים היו קשים מנשוא, מחנות רבים היו מחנות צבא בריטים לשעבר, העולים שוכנו בחדרי שינה גדולים ובין משפחה למשפחה הפרידה מחיצה מאולתרת. לאחר שהתמלאו חדרי שינה אלו, הוקמו פחונים ואוהלים. שירותים ומקלחות הוקמו מחוץ לאזורי המגורים ושימשו מספר משפחות רב. כדי להתמודד עם קשיי הקליטה של המדינה בראשיתה, מונתה הסוכנות היהודית לספק את מרבית צרכי העולים. ואכן, רוב צרכי העולים סופקו על ידי הסוכנות מבלי שאלו נדרשו לעשות דבר מה. העולים לא בישלו בכוחות עצמם, הם אכלו בחדרי אוכל משותפים ללא תשלום וכך גם לא שילמו על כל יתר השירותים שקיבלו. ככל שגדל זרם העולים היה הנטל הכלכלי על הסוכנות היהודית רב יותר. בכמה מחנות דווח על מחסור במזון, המזון הדל גרר הידרדרות במצב הבריאותי של העולים והיה קרקע נוחה להתפשטות מגיפות. המחסור ברופאים ובציוד רפואי הקשה אף הוא. שיעורי האבטלה במחנות היו גבוהים ביותר. מציאת עבודה הייתה קשה, שכן בחברה הישראלית כולה היה שיעור אבטלה גבוה בתקופה זו ובנוסף, מוקמו רוב המחנות בפריפריה. יש להוסיף גם שהחיים במחנות העולים לא עודדו את העולים להיכנס למעגל העבודה: העובדה שקיבלו את צרכיהם ולו המינימאליים ביותר ללא תשלום, אפשרה להם לדחות את לימוד השפה החדשה, להימנע מהסתגלות לתרבות האוכלוסייה הוותיקה ולדחות את מציאת העבודה.

בכל מחנה עולים היה מבנה שנועד להיות מעין בית תרבות. היו בו מעט עיתונים ופחות מזה ספרים. המורים שלימדו את הילדים העבירו, לעתים, שיעורי ערב למבוגרים בבתי התרבות. בין היתר הובאו לעתים הרצאות, הופעות או סרטי קולנוע. על פי רוב לא התפתחה שום התארגנות תרבותית מתוך המחנה. תושבי המחנות היו מנותקים כמעט לחלוטין מהחברה הישראלית. הדבר נבע ממיקום המחנות, מקשיי השפה של העולים, ומתחושת העליונות של הוותיקים על העולים. מעטים העולים שקראו עיתונים או האזינו לרדיו.

בסוף 1949 הגיע מספר העולים במחנות ל-90,000 נפש. מטעם הממסד מונתה מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית לטפל באחזקת המחנות. עלות האחזקה הייתה בסכום שהיה למעלה משליש תקציבה של מחלקה זו.

את המצב הקשה במחנות העולים תיאר בצבעים קודרים ראש מחלקת הקליטה של הסוכנות, ד"ר גיורא יוספטל:
"
...כשחמישים איש ואישה, זקנים וילדים, נמצאים באולם שינה אחד, מן ההכרח שתתהווה אטמוספירה בלתי-אפשרית. אלה הם תנאי השפלה, אשר אסור לנו להחזיק אנשים בהם. במחנות ישנם פשעים סוציאליים מכל המינים, מלבד רצח, זנות, גניבות ואלימות. החומר הטוב הבא למחנות יורד בתוך זמן קצר ושוקע למצב של דפרסיה, עד שאין בכוח האנשים לעשות דבר, אלא לבכות בשקט. דובר על אחוז הנכים וכו'. אין זו שאלה של מספרים. אנשים אלה מכבידים על הקליטה; הם אוכלים את התקציב של הקליטה ואי-אפשר להחזיקם יחד עם הבריאים... צריך שהממשלה תדע ש-47 נפש באולם אחד פירושם חומר-נפץ למדינה כולה, לא רק איום לסוכנות שתיכשל במלאכתה...".

קיומם של המחנות הפך להיות חבית חומר נפץ: מצד אחד, אנשים ללא עתיד, ללא תעסוקה ומצד שני, הוכחה לאוזלת ידה של מדינת ישראל ביכולת להביא לידי פתרון את בעיית העקורים. לא עבר זמן ונמצא הפתרון לבעיה: מחנות העולים הפכו להיות מעברות עולים, עם מבנים זמניים כאשר כל אחד מהתושבים דואג לעצמו ובשל כך נדרש היה לצאת לעבודה ולהערות בחברה, עד אשר יימצא פתרון המגורים הסופי.

 

תגובות:

מחנה (מעברת-בית עולים) פרדס חנה הייה בין המעברות הגדולות בשנות החמישים. המחנה היה מחולק ל-4 חלקים מחנה א,ב, ג, ד. חיו בו כמה עשרות אלפים עולים מכל קצוות תבל, באוהלים, צריפים לוהטים ממתכת, צריפי בדונים ומבנים (ברקות) מימי האנגלים. תנאי המחיה היו מין הקשים באותם הימים במיוחד לניצולי שואה.
אשמח ליצור קשר עם אנשים שהיו ודאי ילדים באותם ימים.

חוה
HAVAZINRONI@GMAIL.COM




מטאטא רחובות.
שתף 

 

 

פעם הייתה העיריה נותנת תמורה לארנונה,והיא דאגה לתחזוק שוטף של החצרות שבין בתים.
בכל שכונה היה בעל מקצוע שתשלומו שולם על ידי העיריה, שהיה דואג לניקיון הרחוב, ואף היה נכנס לחצרות שבין הבתים ודואג לניקיונם.

מטאטא הרחובות היה מצויד במטאטא רחב ובדלי שחור גדול ושטוח. הוא היה עובר  ברחוב כשהוא מכניס את ראשו של המטאטא לאוזני הדלי וכך גורר אותו אחריו. כאשר היה מגיע לחצרות הייתה לו מגרפה גדולה איתה אסף את הלכלוך בחצרות.

 

''...הם אוספים את כל הפסולת / ומטאטאים אותה היטב. / פה לא מספיקה היכולת / פה דרוש גם אומץ לב! / אני פשוט ניגש ו...ככה אל הסל! / כל רקבון וכל ספחת - אל הסל!...''.
''סרנדה תל-אביבית''
, נתן אלתרמן - אלכס ליבק, הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמוד 121.

 

להקת "ציפורי השיר" שרה "בלדה למנקה הרחוב" (אבי חן / יעקב בן שבת):
"...מי זה יוצא כל לילה אל הרחוב הריק / כשרק פנס דולק / ורק שיכור שורק / הוא מטייל עם מטאטא וסל ביד / מרים קופסה עם לב / עדות לזוג אוהב...".

בשיר "השעות הקטנות של הלילה" (י. גמזו/ י. זראי), שר אריק איינשטיין:
"...בשעות הקטנות של הלילה /מלווים אל ביתן אהובות. / בשעות הקטנות של הלילה / משכימים מטאטאי הרחובות...".




מטבח הפועלים.
שתף 

 

 

 

 

 

 

קודם כל, רק מהשם של בית עסק זה - אפשר לקבל נחת, בזמנים שבהם פועלים עבריים כמעט ואין בנמצא.

אז פעם זה היה שונה, וארגונים ומוסדות הקימו עבור חבריהם בתי אוכל בהן הם יכלו להזין את נפשם, שנקראו "מטבח הפועלים".

 

 

 

 

 

מטבעות לשון:

מטבח פועלים
תפרן. עני.
בזמנים ההם, כשהפועלים היו יהודים (ולא ערבים או רומנים...) הוקמו בתי אוכל שנקראו "מטבחי הפועלים", שסיפקו מזון בסיסי וזול לעובדים שידם לא הייתה משגת.
"...איך הוא חושב בדיוק להציע לה נישואין? ממה יחיו??? הוא הרי אוכל במטבח הפועלים..."

האיור מתוך הספר אבא שלך לא זגג -סלנג בניחוח נוסטלגי, דייויד סלע / הוצאת מודן.
מאייר: אמי רובינגר




מכולת שכונתית
שתף 

המכולת השכונתית של הימים ההם שונה כל כך מהמרכול או המיני מרקט של הימים האלה. אז המכולת הייתה מוסד, ואילו היום, הולכים לקנות מוצרים, וזהו.

חשיבותה של המכולת השכונתית הייתה גדולה בימים ההם של תקופת הצנע והפקוח על המזונות. כל משפחה, בזמנים ההם של הצנע קיבלה מהממשלה פנקס מזון, שבו היה כתוב באיזו מכולת על המשפחה לנהל את קניותיה, אותם יכלה לעשות בעזרת התלושים שהיו בפנקס, שנשא על כריכתו את הכיתוב "מדינת ישראל - הפקוח על המזונות".

 

המכולתניק הממוצע עשה שימוש גורף בכוח העצום שהקנתה לו הממשלה ושר הקיצוב, דב יוסף.
עקרת בית שלא אמרה יפה בוקר טוב, שלא עמדה בתור כיאות ולא התחנפה כנדרש לחנווני או לאשתו - הייתה מסכנת את יחסיה עם החנווני, שבין כה וכה היה חמוץ ואנטיפט וללא ניד
עפעף היה יכול להעניש את עקרת הבית, במשהו כמו "...אין יותר ביצים...נגמר...מה את רוצה ממני...תלכי לדב יוסף אולי הוא ייתן לך...".

 

 

המכולת השכונתית הייתה מנוהלת ביד רמה על ידי חנווני רומני הונגרי או פולני ואשתו. המכולת הייתה במקרים רבים אפלולית ודחוסה, בתקרתה היה נעוץ וינטלטור (מאוורר) בעל כנפיים גדולות שחורות שהיו סובבות בעייפות, מפיחות קצת רוח ומגרשות את הזבובים. על קירות המכולת היו מדפים עם קונסרבים (קופסאות שימורים) ועל הרצפה היו שקי יוטה בהם היה בתפזורת קמח, אורז, סוכר, עדשים וכדומה. לצידם של השקים היה אפשר למצוא פחים או חביות פתוחות שהכילו חמוצים, בעיקר זיתים ומלפפונים, והיו מכולות שבהם היה גם חביות של דגים מלוחים, שהדיפו ריח עז.

 

בכל מכולת היה ארון לחם שדלתותיו היו עשויות מרשת ועל מדפיו היו מאוכסנים הלחמים, (שחור, לבן וקימל)  ללא עטיפה כל שהיא. בחלק מהמכולות היו גם ירקות, שהונחו בשיפוע בארגזי עץ. החנווני היה עומד מאחורי מקרר מוארך , ואם רצית גבינה צהובה או גבינת קרש (זה מה שהיה אז פחות או יותר) הוא היה פותח דלת מתכת שהייתה בצד שלו, מוציא את גוש הגבינה, שם אותו על המשטח שעל המקרר וחותך פרוסות בסכין ענקית או במכונת פריסה ידנית.

 

 

 

 

 

  

 

 

 

 

 

 

 

 

בכל מכולת היו שני משקלים: משקל אחד שהיה תמיד על המקרר היה המשקל של גרמים, עליו שקלו גבינות או חמוצים בתפזורת ודברים שכאלה. משקל נוסף היה לשקילת ירקות ופירות. היה זה משקל שבצד אחד שלו היה משטח עליו הייתה פיילה מנחושת אליה היו מכניסים את המוצרים שדרשו שקילה, ובצד השני היה פיילה עליה היו מניחים משקלות ברזל עד שהתאזנו שני המשטחים, ואז היה מכריז המכולתניק בדרמתיות: "...תפוזי שמוטי, שני קילו ומאתיים גרם...", ומכניס את התפוזים לשקיות ניר חומות, בהן ארזו בזמנו כל דבר במכולת.      

 

 

 

 

 

 

לביצוע החישובים היה בעל המכולת משתמש בעפרון וניר, בחשבוניה אוו במכונת חישוב ידנית ורעשנית.
רוב הלקוחות לא היו משלמים, אלא היו מבקשים מהמכולתניק ש"ירשום". הייתה זו שיטת קניה שנקראה "בהקפה". בעל המכולת היה מוציא את הפנקס השחור המסומורטט, נאנח בכבדות ורושם את סך הקניה.
היו זמנים...

היום אנחנו קונים בסופר-מרקטים ענקיים, מוארים ומאווררים, אנחנו משייטים לנו בנוחיות עם עגלות במעברים רחבים, מוזיקה נעימה מתנגנת והרמקול מודיע ש"...מבצע במחלקת הבשר, עכשיו יצא העוף מהתנור...עוף חם וטרי..."
, הכל כל כך טוב ויפה, אבל הנשמה, לאיפה נעלמה הנשמה???

                           

 

זכרונות:
"...
אני מאוד מתרגשת. היתה לנו חנות מכלת, ואני זוכרת את האבקות כביסה למינהם. היה גם כחול כביסה כדי להלבין את הכביסה, היה גם סבון כלים בשם ניקי - היו לוקחים כמה מקלות ממנו לתוך בקבוק שמים מים חמים ואז יש סבון נוזלי לכלים...".

תמי בן בסט
fiob@WALLA.COM



"...החשיכה ירדה ורק גרובר החנווני היה במכולת שלו, בין ערימות של קופסאות שימורים, שקים של קמח וסוכר, וחביות של דגים מלוחים. מנורת הניאון זמזמה והווינטלטור בתקרה סבב סביב צירו בשקט עוד סיבוב ועוד אחד, מפיח מעט רוח בסופו של יום חם ול שכזה...".
מתוך הספר בשבוע הבא - אמריקה!!! מאת דייויד סלע

''...נשלח למכולת של פאדובה, שיש לו משקפיים סגולות, והוא מודד שמן לבקבוק, ומנתח בסכין הגדולה נתח חלבה, ומן השקים הפעורים אל המאזניים עם משקלות הרוטל והאוקיות הוא מדייק במילוי אורז, אפונה וכוסמת, לשקיות הנייר החומות, ומוסיף חפיסות שוקולד עוטה תמונות מרחקים...''.
ס.יזהר, ''מקדמות'', הוצאת זמורה-ביתן, עמוד 200.


להקת כוורת את שירו של דני סנדרסון - "שיר המכולת":
"...אני זוכר אותה, / אני זוכר אותה מהמכולת. / אני זוכר אותה, / אני זוכר אותה קונה שם סולת. / והיא נתנה לי להחזיק לה / את הקרמבו / וגם ביקשה ממני בקבו-קים של טמפו. / אני זוכר אותה, / אני זוכר אותה מהמכולת ./ אני זוכר אותה,/ אני זוכר אותה קונה שם סולת. / אני זוכר אותה קונה שם / לחם קימל, / אני זוכר אותה מזמן מ- / כיתה גימל... גימל...".

 


לצפיה בכל התגובות - לחצו כאן

  

בקרו בעמוד הפייסבוק של אתר נוסטלגיה אונליין 




מספרה שכונתית
שתף 

מוסד ובית עסק שהיה, ונעלם עם בוא הקדמה.

בעלי המספרה היו רומנים או הונגרים או פולנים, שעלו לארץ זה מכבר, חלקם המשיכו את ה"פרופסורה" שהייתה להם בארץ מוצאם. לעיתים היה אפשר למצוא על הקיר במספרה דיפלומה ממוסגרת שהספ?ר היה טורח לתרגמה לכל מי שרק התקרב לעבר הקיר עליו היא שכנה.

היו כמה כיסאות עץ עליהם ישבו והמתינו לקוחות לתורם, מעבירים זמנם בשיחות רכיל, או בקריאת עיתון שהיה תפוס על מקל, (לבל ישכח הלקוח וילך לדרכו עם העיתון), או אוגדני ג'ורנלים.

אחד הזיכרונות החזקים של ילדים רבים בישראל של הזמנים ההם הוא התספורת במספרה השכונתית, אליה נלקחו לאחר כבוד, עלו עם רגליהם על כיסא הספר הגדול מימדים והתיישבו על  קרש שהונח בין שני מסעדיו.
הספ?רים היו עושים מלאכתם ברצינות תהומית, מצ'קצ'קים במהירות מדהימה עם המספריים מעל ראש הלקוח, לבסוף מורחים על הראש ברילנטין ריחני, מציבים מראה מאחורי הראש לקבלת אישור על העבודה, וממהרים לעבר הלקוח הבא, כאלה לא חסרו.

המספרה הייתה לא רק מוסד שכונתי לתספורת, אלא גם אחד מה"עוגנים" של השכונה בזמנים ההם, כמו המכולת השכונתית והסנדלרייה, במספרה היה אפשר לרכל, לשמוע חדשות טובות וטובות פחות, להשאיר מפתח או הודעה או פריט כזה או אחר עבור מי מבני השכונה.

עברו השנים, המספרה השכונתית נדרסה על ידי הקדמה והושלכה לאחר כבוד אל ארגז הזיכרונות: הספרים הוותיקים הלכו לעולמם וכך גם המספרות, במקומם הגיעו המעצבים ובתי העסק הנוצצים שלהם.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

זכרונות:

"...המספרה של משה הספר (מזרחי) הייתה ברחוב רוטשילד בראשון לציון על יד "מחלבת תנובה". היה בה כסא ספר אחד ועל המסעד הייתה רצועת עור שעליה השחיז משה מזרחי את תער הגילוח. מתחת למראה שמול הכסא היה ארון זכוכית שדפנותיו חומים ובתאים שבארון היו השכמיות לתספורת ולידן מגבות קטנות אותן החזיק מעל לקומקום רותח ללחלח את המגבות שתשמשנה לאחר הגילוח. על הזכוכית עמדו בקבוקים בצבעים שונים של מי קולון. כמו כן צנצנת נאה ובתוכה משחת הברילנטין לשער. שלושה גדלים של צבתות לתספורת, מסרקים בגדלים שונים ושתי מברשות שער. מברשת מיוחדת הייתה ליד צנצנת טלק לניקוי הצוואר לאחר התספורת.

משה הספר לבש חלוק לבן בגודל 3/4 ואת המספרים שם בכיס החלוק. מה שמשך את העין במיוחד היה מוט בתחתית כסא הספר שכוון את גובה הישיבה או הנטייה של הכסא.

לאורך הקיר ממול היו ארבעה כסאות עץ מהסוג הישן (עם משענת) למחכים בתור, ולידם בפינה עמד מתלה מיוחד למעילים וכובעים, ובפינה השנייה דלי ומטאטא לניקוי הרצפה לאחר כל תספורת.

יצחק קוזי
h kuzi@netvision.net.il









 
הצטרפו אלינו גם בפייסבוק
עדכונים - בלוגים - אירועים - אלבומי תמונות - סרטונים נדירים


שלח דף זה לחבר תגובות, הערות, והוספת מידע, מושגים ונושאים למנוי חינם על מגזין הנוסטלגיה"כובע טמבל" הוסף למועדפים



כל הזכויות שמורות © לאתר נוסטלגיה אונליין ו/או לבעלי התכנים, הדימויים והתצלומים.