חיפוש:   בכל האתר  בשמות הערכים  בקרדיטים     חפש  |  חיפוש תמונות בנושא:   חפש
   מפת האתר  |   כרגע באתר: 146 מבקרים   |  כניסה לדף האישי    
עורך: דייויד סלע
דבר העורך כתבו לעורך
| עמוד הבית | מי אנחנו | מרכז מידע לגולש | על נוסטלגיה ורטרו | קרדיטים | צרו קשר | גולשים כותבים
 

+   אביזרים וחפצים
+   אוספים ותחביבים
+   אז - וכעת
+   אירועים ושנים
+   ארכיון האישים
+   ארכיון הוידאו
+   ארכיון הישראליאנה
+   ארכיון הכרזות
+   ארכיון המצגות
+   ארכיון הקול
+   אתרי נוסטלגיה
+   בידור ופנאי
+   בקיבוץ
+   בריאות, טיפוח וניקיון
+   בשכונה
+   בתים ומבנים מספרים
+   גלויות בולים וסמלים
+   דירה ובניין
+   היום בהיסטוריה
+   המקום בו גרנו
+   העפלה ועליות לא”י
+   חג ומועד
+   טלוויזיה ורדיו
+   ילדות נשכחת
+   לבוש אופנה והנעלה
+   מוזיקה שיר וזמר
+   מזון ומשקה
+   משחקים וצעצועים
+   מתחם מורים
+   נוסטלגיה בצה”ל
+   ספורט
+   ספרות נוסטלגית
+   עבודה ומלאכה
+   פוליטיקה ובחירות
+   רדיו נוסטלגיה
+   רכב ותחבורה
+   רשת חברתית
+   שונות
+   שירותי גולש
+   שפה עברית
+   תיאטרון עברי
+   תקשורת מדיה ופרסום

האתר מוקדש לזכרו של
 יוסי פשרמן (פשי) ז"ל
2003 – 1954

מעל ל - 1100
סרטוני וידאו נוסטלגיים
בארכיון הוידאו שבאתר

יום העצמאות ה-7
 

הצוללת דקר
 

תל אביב הקטנה
 
 

פורטל: בשכונה



בשכונה

סנדלריה.
שתף 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הסנדלרייה הייתה בית עסק שהיה אפשר למצוא שכמותו בכל שכונה, זאת כיוון שבזמנו מספר הזוגות שהיו לכל אדם היה מוגבל ביותר, ולא מיהרו להשליך את הנעליים, גם אם הפכו ללוחצות, נפגעו נקרעו או נשחקו.

 

 

 

 

 בסנדלרייה היה הסנדלר מתאים לכל נעל את הפיתרון עבורה: את זאת היה מרחיב, לשנייה היה מחליף סוליה, לשלישית מחליף עקב ולאחרת היה גוזר את ראשה, כדי שתתאים לעוד קצת זמן.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 




פחון
שתף 

 

 

 

 

 

 

 

מבנה ארעי מפח מגלוון שהיה אחד מהמבנים בהם שיכנו את העולים במעברות.
היה זה מבנה בעל קירות דקיקים מפח, שהיה חם בקיץ וקר ודולף בחורף, וכאשר ירד גשם מי שהיה בתוך הפחון סבל מרעש איום של התנפצות טיפות הגשם על הפח.


התמונה באדיבותIsraelimages.com / Hashomer Hatzair © .




פחח נייד.
שתף 

הפחח הנייד היה מסתובב בשכונות כשהוא נושא על גבו במין תיק כזה, חתיכות פח מגולוון בגדלים שונים ופרימוס עם "זרבובית" שממנה הייתה בוקעת האש, מגוון של "פטישים" להלחמה וכמובן- בדיל. הפחח הנייד היה מתקן "על המקום" גיגיות מפח, פיילות, דליים וכל מה שהיה עשוי מפח.




פסאג`
שתף 

עוד לפני שהיו הקניונים, שנים רבות לפני, היינו הולכים לבלות לאורך הרחובות הראשיים, אלנבי בתל אביב,  הרצל בחיפה, בן יהודה בירושלים. טיול של התבוננות בחלונות הראווה של חנויות שההורים טענו שאף פעם לא נוכל להיכנס אליהן, כיוון שהן מציגות מוצרים ש"אף פעם לא נוכל להלרשות לעצמנו"...
הפסאג' היה מבנה ובו מספר חנויות תחת אותה קורת גג, כמו למשל פסאג' הוד בתל אביב.

שלישיית הגשש החיוור שרה בשיר "כולם חכמים כולם" (י. לונדון / י. רוזנבלום):
"...מעשה בחבצלת סרנגה מרחוב העוגן שש, / שהיה לה גם יופי גם חן, גם שלושה מגרשים, / בית ארבע קומות, עם חנויות ופסאג'...".




פרסומות ניאון
שתף 

פרסומות ניאון צבעוני היו מאוד מקובלות בימים ההם.

על גג בית זה או אחר בשכונה, בדרך כלל בית פינתי או מקום בו עבר קהל, היו מציבים קונסטרוקציות של פרסום מואר.




צלם רחוב.
שתף 

במקצוע הצלם מזמנו עסקו בעיקר בעלי מקצוע שעלו מאירופה ומימשו בארץ את ניסיונם המקצועי. מצלמות פרטיות בקושי היה בנמצא, המצלמה הפופולארית הייתה מצלמת בוקס שלא תמיד הניבה תוצאה מוצלחת, וכאשר רצו להצטלם הלכו להצטלם בפוטו.

הצילום בזמנו הייתה עבודה מורכבת. היה צריך "לקבוע תור", עם הצלם בפוטו, להגיע ביום ובשעה המיועדים, להיענות לדרישות של הצלם שהיו מושמעות במבטא זר, ("...להסתכל ימינה... מותק עכשיו אתה מסתכלת שמאלה... סנטר למעלה...עכשיו אתה לא זזה...") ולהמתין שבוע עד שהתמונות היו מוכנות.

אלה שהיו צריכים תמונות במהירות ובזול, היו נעזרים בצלמי הרחוב.
אלה היו עומדים בקרנות רחוב ובמקומות הומים, בכניסות למשרדי ממשלה ועוד. הייתה להם מצלמה שנראתה כמו קופסה גדולה שעמדה על חצובה. לחלקה האחורי של קופסת מצלמה זו הייתה מחוברת גלימה שחורה. הצלם היה מושיב את לקוחו על כיסא מתקפל מרחק מטר או שניים ממנו, נכנס מאחורי הגלימה השחורה כך שכל פלג גופו העליון נעלם, ומצלם. האיכות של הצילומים הייתה גרועה, אבל התחליף לצילום בפוטו היה יקר בהרבה. כאשר נכנסו לשוק מכונות הצילום האוטומטיות ("פוטו רצח") נקפחה פרנסתם של צלמי הרחוב, והם נעלמו מנוף רחובות ערינו.


                             

נעמי שמר כתבה, חבורת "בימות" שרה ב"שני צלמי רחוב":
"...שני צלמי רחוב / זרח וצלמונע / יצאו להם הרחובה / לצלם תמונה/ ובתמונה - עיר והמונה: / זוג על הירקון, אשה בחלונה / איש ודרכו, איש ומעשיו / קול יעקב עם ידי עשו / והי-הו-הביטו נא - / זרח וצלמונע...".

 

בקרו בעמוד הפייסבוק של אתר נוסטלגיה אונליין




צריף
שתף 

מושג שנעלם מחיינו, אך בשנים ההם, היו רבים שגרו בצריפים.

היו אלה מבנים ארעיים קטנים  מעץ ופח בהם התגוררו משפחות או יחידים שנחשבו עניים אף יותר מכל שאר השכנים, שהיו עניים כמו כולם, אבל לפחות גרו בבית ממלט ולבנים.

   

 

 

 

 

לצריפים האלה היו בדרך כלל שירותים מחוץ לצריף, נקראו בזמנו "בית כיסא" או "בית שימוש". היה זה מן כיסא מעץ שמוקם מעל בור ספיגה.

קרנו של הצריף כבית מגורים עלתה מעט כאשר נשיא המדינה יצחק בן צבי ואשתו ינאית קבעו את משכנם בצריף בירושלים. טוב, לא צריך להיסחף, זה לא היה צריף מט ליפול כמו שאר הצריפים, אבל בכל זאת נקרא צריף, בשל פלטות העץ ממנו נבנה.


עד היום עוד אפשר למצוא פה ושם צריפים מהימים ההם.

"...כאלו אפשר למתח קו ולומר: מתחתיו העוני. הנה הלחם שבצבעי אפור זולים נהיה שחור והזיתים בצלחת קטנה על מפת השולחן.
באוויר, עפו יונים במטס הצדעה לצלילי הפעמון שביד מוכר הנפט בעגלה האדומה
,
והיה גם קול הנחיתה של מגפי הגומי באדמה הבוצית הייתי ילד, בבית שקראו לו צריף, בשכונה שאמרו עליה מעברה
.
הקו היחיד שראיתי היה קו האופק ומתחתיו הכול נראהעני
...."
רוני סומק, "קו העוני".


שלישיית גשר הירקון שרה ב"צריף ישן" - ח. חפר / י. זראי:
"...אם עוד עומד הצריף הישן / אם עוד יש מטפס על הקיר / אור צהוב של עששית ועשן / והתריס חורק פה דיאז על הציר / שן, שן צריף ישן/ כי התריס חורק פה דיאז על הציר...".



נורית גלרון שרה את שירם של יעקב גלעד / יהודית רביץ - "ילדו?ת נשכחת":
''...כביש ישן שביל בגן עץ ובית, / ...ילדו?ת נשכחת. / צריף ירוק לא רחוק, בית הספר, / מי נשאר מי עבר מי עודנו / מה שהיינו פעם מזמן-  / מה עוד מביא אותי תמיד / אל אותה ילדות נשכחת?...''.




צרכניה.
שתף 

הצרכנייה הייתה מכולת ששירתה חברי הסתדרות בלבד.
היה אפשר היכנס לצרכניה רק אם יכולת להציג פנקס חבר של ההסתדרות, ושם היה אפשר להשיג מוצרים שיוצרו במפעלי ההסתדרות. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 




קונה נחושת.
שתף 

הם היו סובבים בשכונה עם שק גדול, (וצועקים בקול "נחושת...נחושת") או נמצאים בקובה קטנה משלהם, מטר על מטר שבה ערימות של חוטי נחושת עד התקרה. אהבנו את קונה הנחושת, בדיוק כמו שאהבנו את בק-בוקים. היו אלה בעלי מקצוע שחלק גדול מפרנסתם התבסס על נמלים אוגרות קטנות, אנחנו, ואלו חלק גדלו מהקניות שלנו בקיוסק המקומי - באו מהגרושים שקיבלנו ממוכר הנחושת. היינו מלקטים עבורו חוטי  נחושת  ממגוון מוצרים, בעיקר משיירים של חוטי חשמל. על מנת לחשוף את הבידוד שהיה, (פלסטיק, בד מצופה זפת) היינו עורמים ערימה של חוטים ומציתים אותה עד להמסת הפלסטיק.
היינו מגרדים מטר מפה ושני מטר משם, ולפעמים אורך החוטים לא היה מספק אפילו לא למעות קטנות, ואז היינו עושים כמה חברים "קופה" יחד של חוטים, הולכים יחד ל"נחושת", כפי שקראנו לו, ומשם ישר לקיוסק.




קיוסק שכונתי
שתף 

הקיוסק השכונתי, בשונה מהפצוציות של היום, היה המקום אליו נשאבנו בילדותנו כפרפר אל האש. כאשר אומרים היום "קיוסק" חושבים מיד הקיוסקים הנאים הללו שהיו במרכז שדרות רוטשילד. אך הארץ מלאה קיוסקים בזמנו, בכל שכונה היה אחד שכזה, ורובם היו במבנים ארעיים קטנים, חלקם היו לא יותר מאשר קובות זעירות, חדרונים קטנטנים בכניסות לבתים  או צריפונים קטנים.

הקיוסק השכונתי של אז שידר הבטחה, משהו קסום עמד בחללו, אפילו שהוא עצמו היה כאמור קטן אפלולי ועלוב. היינו הולכים לשם עם הגרושים שלנו, מעות שקיבלנו מהורינו כ"דמי כיס" או כסף שהרווחנו ביושר על ידי מכירת בקבוקים ונחושת ודברים שכאלה.
שם, בקיוסק, היה אפשר להפליג לעולמות אחרים בעזרת המדבקות שנלוו ל"ואפל ספורט", להרגיש את טעם העולם שבא עם ה"ארטיק", להרגיש חשוב כשהקיוסקאי הוא בעצמו היה מתאמץ ללחוץ את מסחטת הפרי הידנית כדי להכין לנו כוס מיץ תפוזים, להינות מקול הפסססס שהשמיע מתקן ניקוי הכוסות, להרהר ממושכות באיזה גזוז לבחור הפעם, האם יהיה זה פטל או לימון או אולי גזוז מעורב??? 
ההתנהלות ליד הקיוסק הייתה שונה מילד לילד. יש כאלה שהיו מגיעים לקיוסק עם ידיעה ברורה מה הם רוצים. אחרים התמזמזו סביב הקיוסק בלי סוף, מתחבטים ומתחבטים מה לקנות בגרושים שנפלו עליהם פתאום, ואין לדעת מתי זה יקרה שוב. היו גם נודניקים שהיו עומדים ליד הקיוסק ומבקשים מכל ילד שקנה דבר מה ביס או "כיבודים " ...רק בשביל לטעום ולדעת מה אני רוצה לקנות...", ועוד שכאלה.
אבל ברוב המקרים היינו משאירים את כל הכסף שהגענו איתו בקיוסק.  היו כל כך הרבה פיתויים, ואם היינו צריכים לקבל עודף, היה הקיוסקאי נותן לנו במקום העודף  סוכריות מחליפות צבעים, או מסטיק, בטענה המוזרה ש"...אין לי עודף...".

הקיוסק השכונתי היה לא רק מקום לסיפוק מאוויים שלנו כילדים, הוא היה גם הברומטר השכונתי. לידו היו נפגשים כולם, שם קנו ההורים את העיתון היומי (וביום שישי קיבלו שם את העיתון שהקיוסקאי "שמר"), שם היה אפשר ללקט את הרכילות השכונתית האחרונה, ואם קרה משהו בארץ והשעה הייתה שעה עגולה - תמיד ראית מספר אנשים מתקבצים ליד הקיוסק - מאזינים בצוותא ובדומיה לחדשות שבקעו מהטרנזיסטור של הקיוסקאי.

היום הכל שונה. יש עוד קיוסקים בשכונות, פה ושם, אבל יש בעיקר "פיצוציות" בכל פינה, מוצפות כל טוב ומקרינות החוצה אור לבן חזק. היום אף אחד לא יתן לך במקום עודף "סוכריה מחליפה צבעים", ולא צריך יותר "לשמור" בשבילך עיתון ליום שישי. היום יש הכל,  אבל עדיין חסר משהו, משהו שאולי היה בחיים של אז....

''...ובכפר-סבא יש כבר ... בית משקה גזוז (סימן של כרך!) ובית גלידה, ואנשים יושבים מסובים אל שולחנות קטנים, אוכלים ושותים ... מסתכלים מבעד החלונות הירוקים אל הפרדסים הירוקים העוטרים את הכפר ונהנים מזיו העולם...''.
מתוך ''לשוט בקליפת אבטיח'', אהוד בן עזר (על-פי ק.י. סילמן), חדשות בן עזר 116
.

"איזה יום יפה", שלישיית גשר הירקון ,ח. חפר / עממי-אמריקני:
"...
על העיר חולף מטוס / יה בה יה, יה בה יה / בוא לקיוסק ושתה גזוז / יה בה יה, יה בה יה...".

 

הקיוסק המיתולגי של ראשון לציון

 

רטרו:
הקיוסק חוזר...




קריאת עיתונים ברחוב
שתף 

בתקופות שהעיתון היה ממקורות המידע הבודדים, היה מקובל להניח עיתון פרוש כלפי הרחוב, עבור אלה שלא היה להם את הפרוטות לרכישת העיתון היומי.

את המחווה הזאת כלפי הקוראים עשו בעיקר המשרדים העירוניים של העיתונים השונים, כאלה שמוקמו בחנות הפונה לרחוב והיה לה חלון ראווה רחב.

ליד חלונות ראווה כאלה היו מצטופפים תמיד המונים, עומדים בשקט אחד ליד השני וקוראים בדומיה את החדשות הטריות. דוכני העיתונים התחשבו גם הם באלה שלא יכלו להרשות לעצמם לרכוש עיתון, והם היו פורשים את העמוד הראשון כך שהעוברים והשבים יכלו לקרוא בו.

היו גם קיוסקים רבים שכדי למשוך את הלקוחות היו תולים את העיתונים על קיר
הקיוסק או על עץ בקרבתו, אך שם אפשר היה לקרוא רק את הכותרות וקצת מהעמוד הראשון  ולא את כל העיתון.

  




שיכונים
שתף 

השיכונים הוקמו בישראל לאור גלי העלייה ההמוניים שמדינת ישראל הצעירה נאלצה לקלוט בפרקי זמן קצרים מאוד, בעיקר בשנות ה - 50. שיכונים קיימים בכל הערים בישראל, למעט החדשות שבהן. בעיירות הפיתוח שהוקמו בחופזה מאופיינות כמעט בשלומן במבני שיכונים, כחלק ממיזמי שיכון ארציים.

תחילתם של השיכונים בישראל הוא במספר שכונות בירושלים שיצאו מחוץ לחומות החל במחצית המאה ה-19. הראשונה שנבנתה מבין שכונות אלה היא משכנות שאננים אשר הציע ליהודים תנאי מגורים נוחים מחוץ לחיים בתוך חומות העיר בתנאי צפיפות נוראית. המשכנות הוקמו ביוזמתו האישית של משה מונטיפיורי, ולא ביוזמת השלטונות המקומיים דאז אולם מעשה זה דומה ברעיונו גם לשיכונים המאוחרים שנבנו אך בצורת בינוי שונה לגמרי. בהמשך השנים הוקמו עוד מספר שכונות יהודיות ממערב לעיר העתיקה אשר את הקמתם יזמו אישים יהודים אחרים.

בשנות ה - 30 ניכרו כבר השפעותיה של התנועה המודרניסטית באירופה בארץ ישראל. עם תחילת גלי העליות של יהודי מרכז אירופה הוקמו בתל אביב, העיר הצעירה והמתפתחת בקצב מהיר, מעונות העובדים. מעונות העובדים שהוקמו כתת-שכונות קטנות בתוך המרקם העירוני של תל אביב שאבו הוקמו בהשפעה ישירה של שיכון וייסנהוף ושל מיזמי שיכון נוספים בגרמניה ובאוסטריה.

בשנות ה - 50, עם התחדשות גלי העלייה שלאחר קום המדינה, ובעיקר בשל העלייה ההמונית שהגיעה ממדינות ערב, נוצר צורך מיידי ודחוף בבניית מגורים. העולים שוכנו תחילה במעברות זמניות ובמקביל הוכנו תוכניות רחבות ליישובם הקבוע.
ביוזמת דוד בן-גוריון הוזמן האדריכל אריה שרון להכין את תוכנית המתאר הארצית הראשונה של ישראל אשר זכתה לכינוי "תוכנית שרון". במסגרת תוכנית זו הוקמו, בעיקר ברחבי הנגב והגליל עיירות הפיתוח בהם נבנו במהירה השיכונים הראשונים.

את השיכונים עצמם תכננו מיטב האדריכלים של התקופה - אריה שרון, רם כרמי, יצחק פרלשטיין, שמעון פובזנר, אברהם יסקי ואחרים אשר מטרתם הייתה בנייתם של מבני מגורים בעלות ובזמן בנייה מינימאליים. הערים החדשות בהן דימונה, אופקים, חצור הגלילית, קריית שמונה ואחרות הוקמו כערי שיכונים שלמות. כמו כן הוקמו בכל עיר בישראל שכונות חדשות של שיכונים, בהיקפים גדולים וקטנים.

בערבות השנים, מה שהתחיל כאידיאל חלוצי של יישוב הארץ תחת המוטו הפואטי "נלבישך שלמת בטון ומלט" הפך למשכנות עוני. תושבי השיכונים, יוצאי עדות המזרח ברובם, הלינו על קיפוחם ועל האפשרויות המצומצמות שעמדו בפניהם להתפתח.
בתחילת שנות ה - 70 אף צמחה מתוך שיכונים אלו תנועת "הפנתרים השחורים" של בני הדור אשר נולדו במקומות אלה (התנועה עצמה נוסדה בשיכונים ירושלמים).
מסוף שנות ה-70 החלו בישראל מיזמים שונים של שיקום שכונות ולאחר מכן גם של פינוי בינוי שמטרתם הייתה לשפר את איכות החיים בשיכונים או להחליפם בדיור חדש ואיכותי יותר, אולם, הטיפול בשיכונים בישראל ובאוכלוסיות המתגוררות בהן נשאר נושא שנוי במחלוקת עד היום.









 
הצטרפו אלינו גם בפייסבוק
עדכונים - בלוגים - אירועים - אלבומי תמונות - סרטונים נדירים


שלח דף זה לחבר תגובות, הערות, והוספת מידע, מושגים ונושאים למנוי חינם על מגזין הנוסטלגיה"כובע טמבל" הוסף למועדפים



כל הזכויות שמורות © לאתר נוסטלגיה אונליין ו/או לבעלי התכנים, הדימויים והתצלומים.