חיפוש:   בכל האתר  בשמות הערכים  בקרדיטים     חפש  |  חיפוש תמונות בנושא:   חפש
   מפת האתר  |   כרגע באתר: 179 מבקרים   |  כניסה לדף האישי    
עורך: דייויד סלע
דבר העורך כתבו לעורך
| עמוד הבית | מי אנחנו | מרכז מידע לגולש | על נוסטלגיה ורטרו | קרדיטים | צרו קשר | גולשים כותבים
 

+   אביזרים וחפצים
+   אוספים ותחביבים
+   אז - וכעת
+   אירועים ושנים
+   ארכיון האישים
+   ארכיון הוידאו
+   ארכיון הישראליאנה
+   ארכיון הכרזות
+   ארכיון המצגות
+   ארכיון הקול
+   אתרי נוסטלגיה
+   בידור ופנאי
+   בקיבוץ
+   בריאות, טיפוח וניקיון
+   בשכונה
+   בתים ומבנים מספרים
+   גלויות בולים וסמלים
+   דירה ובניין
+   היום בהיסטוריה
+   המקום בו גרנו
+   העפלה ועליות לא”י
+   חג ומועד
+   טלוויזיה ורדיו
+   ילדות נשכחת
+   לבוש אופנה והנעלה
+   מוזיקה שיר וזמר
+   מזון ומשקה
+   משחקים וצעצועים
+   מתחם מורים
+   נוסטלגיה בצה”ל
+   ספורט
+   ספרות נוסטלגית
+   עבודה ומלאכה
+   פוליטיקה ובחירות
+   רדיו נוסטלגיה
+   רכב ותחבורה
+   רשת חברתית
+   שונות
+   שירותי גולש
+   שפה עברית
+   תיאטרון עברי
+   תקשורת מדיה ופרסום

האתר מוקדש לזכרו של
 יוסי פשרמן (פשי) ז"ל
2003 – 1954

מעל ל - 1100
סרטוני וידאו נוסטלגיים
בארכיון הוידאו שבאתר

יום העצמאות ה-7
 

הצוללת דקר
 

תל אביב הקטנה
 
 

פורטל: בקיבוץ



נוסטלגיה בקיבוץ

פלסטר עם שם
שתף 

כשמישהו בקבוצה (מסגרת החינוך הבסיסית של הילדים בקיבוץ) היה חולה במחלה מדבקת קשה, הייתה ניתנת ההוראה לנידוי כללי - איזולציה. אבל אם היה ברור שהמחלה המדבקת אינה ממש קשה מאוד (דבר, צרעת או שיתוק ילדים חס וחלילה), הייתה המטפלת מקבלת מאחות המרפאה של הקיבוץ (שפעם קראו לה 'חובשת') את ההוראה "...שימי לו/ה פלסטר עם שם!..." ומיד סומנו בפלסטר - עם שם הילד/ה כתוב עליו - המזלג, הכף, הכפית, הצלחת, הספל ושאר הכלים שמהם אכל ושתה הילד, זאת כדי שילדים אחרים לא ישתמשו בכלים אלו ולא יידבקו, חס ושלום, במחלה הנוראית. העובדה שלא היו בשנות הנוסטלגיה מגיפות ילדים המוניות בקיבוצים, מוכיחה ששיטת מניעה ייחודית זו אכן הצליחה להציל רבבות ילדי קיבוץ.




פסח שני
שתף 

ערב חג האביב, הלא הוא סדר חג הפסח, בשנות הנוסטלגיה המוקדמות ועד לשנות ה - 70, נחגג בקיבוצים רבים פעמיים ובעצם אפילו שלוש (!) פעמים: סדר פסח ראשון, כמקובל, לחברי הקיבוץ ואורחיהם; פסח שני - פסח במתכונת דומה לזה הראשון, שנערך בערב החג השני, אבל הפעם לחברי המפלגה והתנועה מהערים הקרובות וכן לעולים חדשים; פסח ילדים - פסח 'קטנטן' שנערך לילדים הצעירים והוריהם בבתי הילדים, בשעות אחה"צ שלפני סדר הפסח לחברים. תפקיד הפסח לילדים היה לעייף את הקטנטנים, כדי שילכו לישון מוקדם - זו הייתה, כמובן, תקופת הלינה המשותפת - וזאת על מנת שהמטפלות והגננות תוכלנה להשתתף גם הן בסדר בקיבוץ.




פקק
שתף 

כינוי לחבר שלא הייתה לו מיומנות מקצועית כלשהי (ולכן גם לא קביעות יחסית באף ענף) וסדרן העבודה השתמש בו כדי 'לסתום חורים' שנפערו בסידור, כלומר שלח אותו לעבוד לכל מקום שצריך באותו יום או באותו רגע.




פרודוקטים
שתף 

חולקו ביום ה' (בד"כ) וכללו מגוון מוצרים למטבח. כל חבר יכול היה לקחת פרודוקטים ע"פ מספר הנקודות שהיו ברשותו: חלבה, פרילי, גבנ"צ, נקניק, וכד'.




פרוטוקול
שתף 

חלק בלתי נפרד משיחת/אסיפת הקיבוץ של פעם, היה כתיבת הפרוטוקול של השיחה, במחברת עבה ומיוחדת, עד כמה שאפשר מילה במילה. המשימה נעשתה, בדרך כלל, על ידי כותב/ת קבוע/ה, כשהדרישה המרכזית היא של זריזות כתיבה ואמינות דיווח.
בעיה קבועה בנושא, הייתה אי הקביעות של נוכחות כתבני/ות הפרוטוקול הקבועים/ות באסיפה, מה שגרם תמיד להתרוצצות של מזכיר הקיבוץ ומנהל האסיפה בין באי ההתכנסות בניסיון נואש לאייש את המשרה האחראית אך הלא מבוקשת (מעייפת-מטרידה) הזו.

כיום, עם התנהלות המבוססת בקיבוצים רבים על מועצה והנהלות מקצועיות, מקובלים יותר סיכומים הנעשים ע"י מנהלי הפורומים הללו, בעיקר לאחר הדיון עצמו. גם כשנערכות אסיפות כלליות, הן מתועדות בוידיאו (כך הן גם משודרות לבתי החברים) ו/או מסוכמות בראשי פרקים בלבד ע"י מנהל השיחה. שוב אין צורך חיוני בכתיבת פרוטוקול ידנית ומפורטת, ולא נשמעות יותר בקיבוצים באסיפות סוערות במיוחד ("מי אתה בכלל, אידיוט!", "אתה לא תקרא לי אידיוט, חתיכת זבל שכמוך!") קריאותיו הרמות של המזכיר לעבר החברים הניצים - "חברים, אני מבקש..." - ומיד אל כותבת הפרוטוקול: "צילה, תמחקי את זה מהפרוטוקול..."

 

 


מפגש עם עשרות מושגים ו"טיפוסים" של הקיבוץ הישן... סיפורים על שיגרה וחג, אהבות ובגידות, שמחה ועצב... והכל בספר אחד - "פרוטוקול מזכירת קיבוץ" מאת סימה טלמון (הוצאת "ספריית פועלים", 1996).




פרימוס-..
שתף 

בשנות המצוקה בדיור, היה נהוג לעיתים לצרף דייר שלישי לחדר המשפחה, דבר שגרם אי-נוחות מסויימת  לבני הזוג, שנקרא "פרימוס" (בשל היות הפרימוס בעל 3 רגליים) או "השלישי".

למען האמת וליתר דיוק, אי הנוחות הנ"ל הייתה, בעצם, כעצם בגרון הזוג המשפחתי? בהיסטוריה הקיבוצית - ככל הידוע -  לא ידוע אפילו על מקרה אחד של יחסים נלבבים/חמים/הדוקים בין הזוגות שחוו את חוויית הדייר הנוסף לבין אותו שותף כפוי ולא רצוי.




ציבורית
שתף 

באמצע שולחן האכילה בחדר האוכל הקיבוצי של פעם, עשויה פח אלומיניום או נירוסטה, ניצבה לה שנים רבות הציבורית (בקיבוץ המאוחד היא נקראה כלבויניק) - כלי קיבול מרכזי לשאריות האוכל של הסועדים, במהלכה או בסופה של הארוחה.

חוקרי הקיבוץ מעולם לא נתנו הסבר מספק - ואפילו לא הסבר כלשהו - מדוע היה פח האשפה הזה, עם ה'תערובת' הלא אסטתית שבתוכו, חלק בלתי נפרד מהארוחה הקיבוצית. האם נועד מנהג זה להזכיר לחברים ולחנך את הדורות הבאים?

הציבוריות היו, כמובן, גם על שולחנות בית הילדים - ש"אוכל לא זורקים!"?
האם בעקבות רגשי האשם שנטעו המטפלות בילדים סרבני אכילה ("הילדים בהודו היו שמחים לאכול את מה שאתה קורא לו 'איכס', מפונק שכמוך!") אכן נשלחו השאריות הללו לרעבי הודו (וביאפרה בהמשך),
האם ילדי עין החורש - ומן הסתם ילדים בעוד קיבוצים - ששאלו "ואם נגמור את האוכל, אז הילדים בהודו לא יהיו רעבים?", היו תמימים או חצופים?
האם החברים המבוגרים ביטאו באמצעות הציבורית את חוסר שביעות רצונם מהתפריט או מבישולו של השף המקומי?

בעקבות היעלמותן של הציבוריות מהנוף השולחני אי-שם בשנות ה- 70 המאושרות, ספק רב אם תיפתר התעלומה, ספק אם תינתנה תשובות למסתורין שמאחורי תופעה היסטורית-קיבוצית ייחודית זו?

 

רטרו:

הכלי משמש כרכיב לפסל סביבתי של האמנית זיוה בן ערב, קיבוץ יפעת.




צימרמן
שתף 

חוסר התאמה משווע במשפט מוזיקלי-שירי: מילות השיר דחוסות או נמתחות ביחס למנגינה באופן שגורם צמרמורת של בעתה לכל מאזין/ה מוזיקלי/ת השומע/ת זאת.
האגדה מספרת שמקורו של הביטוי באחד מחגי המשק בקיבוץ עין חרוד, שבו מחבר שיר אלמוני לכבוד החבר צימרמן ניסה ואף הצליח - לרוע המזל - לדחוס (או למתוח) את מילות השיר לשורה מוזיקלית אחת, מבלי להתחשב בצלילים עצמם.




צריף שוודי
שתף 

האוהלים של ראשית ההתיישבות הקיבוצית, נעלמו מהנוף תוך שנים ספורות אך 'אחיהם' לאותה תקופה, הצריפים - אותם בתי עץ קלים להקמה שבהם גרו הקיבוצניקים הראשונים - שרדו בחלק מהקיבוצים עד היום.

ה'אריסטוקרטיים' מבין דגמי הצריפים השונים, שהגיעו לקיבוצים בשנות ה - 50 היו הצריפים השוודיים שהגיעו מ... שוודיה. אלו נועדו למגורים בתנאי מותרות של אז: שני חדרים גדולים בכל יחידת דיור, מטבחון, שירותים, רצפת עץ, חלונות גדולים וכו'.

עם חלוף השנים ומעבר חברי הקיבוץ למגורי בתים בנויים, שימשו צריפי הקיבוץ יותר ויותר למגורים זמניים עבור מחנות עבודה, גרעיני הכשרה, מתנדבים ומתנדבות שהגיעו לעזרת קיבוצי הארץ לאחר מלחמת 1967 (בינהם, כמובן, המתנדבות השוודיות, שהמוניטין שלהן בנושאי יופי וסקס רשם פרק מפואר בתולדות ההתיישבות הקיבוצית...), חיילי וחיילות הקיבוץ ועוד.

חלק מהצריפים בכל קיבוץ שימש גם כמוסדות פנים שונים - מה שהביא לאיפיונם המקומי המקובל (הצריף של המזכירות, הצריף של הבניין, הצריף של הדואר, הצריפים של האולפן וכדומה) - וחלק הפך למחסנים שונים, שבקיבוצים רבים משמשים בתפקיד זה עד היום.




תגובות:

בתחילת דרכו בארץ (1949 עד 1956) היה אבא נגר, בעיקר נגר של בתי-עץ ובעיקר של גגות. הוא עבד בקיבוצים בצפון והיו תקופות שהיה מגיע הביתה בעכו רק בסופי שבוע. בתצלום הוא נראה (אליעזר קוזקובסקי, שמו) על סולם המונח על קיר ביתנו בשיכון עמידר בעכו שהיה בנוי מ"צריפים שבדיים" ובתחתית הסולם אימי, הניה. זהו התצלום היחידי ברשותנו שמתקרב להציג את עבודתו כנגר.

זאב שרון (קוזקובסקי)
zeevsharon@013.net




קארוזו
שתף 

התהודה במקלחת הציבורית היתה מדהימה - סיבה טובה לבחורים רבים לפצוח בשירה (בעיקר על מנת להרשים את המתרחצות שבצד השני...).
קול השירה נשמע היטב להולכים-עוברים בחוץ, ליד המקלחת, ולכן לזמרי המקלחת הציבורית קראו קארוזו, על שם זמר האופרה (טנור) הידוע אנריקו קארוזו
.




קבלת שבת
שתף 

התרבות הקיבוצית בשנות הנוסטלגיה יצרה נוהגים וטקסים חילוניים, שהיו אלטרנטיבה לאלה של המסורת הדתית. בין אלו הייתה גם קבלת השבת - לחברים ולילדים כאחת.

קבלת השבת של המבוגרים - טקס קצרצר של הדלקת נרות שבת וקריאת שיר ולאחריו ארוחת ליל-שבת 'מושקעת' ומשותפת לכל החברים - קויימה ברוב הקיבוצים עד שנות ה - 70 בלבד וגוועה בהמשך, עם גידול האוכלוסיה ובעיקר עם המעבר ללינה המשפחתית (יוצא דופן הוא קיבוץ רמת יוחנן, הממשיך במסורת קבלת השבת מאז הקמתו, ברציפות, עד ימינו אלה...).

קבלות השבת לילדי ונערי הקיבוץ, כטקס ערכי-תרבותי-חינוכי, נמשכו עד שנות ה - 80 ואפילו מעבר לכך. המאפיינים - מפות לבנות ופרחים על שולחן הארוחה החגיגית, הדלקת נרות שבת, הקראת שיר או טקסט ספרותי/חגיגי (מתאים לעונת השנה המסויימת או לאירוע קרוב), קטע נגינה קצר של חליליות (או כלי אישי כגון חליל צד, כינור, קלרינט וכו') וכמובן "חולצה לבנה - חובה!".

לילדים הצעירים נערכה קבלת השבת אחה"צ, לפני שהלכו לחדר של ההורים, ופיסגת האירוע, עבור הילדים, היו 2-3 קוביות שוקולד 'פרה' של "עלית" (או המקביל לו של חברת "צ-ד"), שהונחו-חיכו לכל ילד/ה על המיטה. קוביות השוקולד הללו, אם לא נבלעו על המקום, שימשו גם לילדי הקיבוץ כ"מטבע עובר לסוחר" במקרים של התערבויות, עסקות חליפין ("אני אתן לך 4 קוביות שוקולד, אם תתן לי סיבוב על האופניים החדשות שלך..."( ואפילו שוחד חברתי ("אם תהיי חברה שלי, אני אתן לך כל שבוע קובייה אחת...").

לאחרונה, מסתבר, יש מעין "חזרה אל המקורות" ובכמה קיבוצים (עין-שמר, בית העמק, חצרים ועוד) חודשה מסורת חברתית-קהילתית זו של קבלת השבת.




קדיש בקיבוץ
שתף 

את  ראשית  הקיבוץ   אפיינה  המגמה   של  התנערות   אידיאולוגית   מן  הדת והמסורת. בחלק  מהקיבוצים לא נהגו לומר קדיש על קברו של המת  וטקס הקבורה הקיבוצי כלל בעיקר השמעת הספדים  אישיים,  דברי שירה או קריאה מתאימים וכדומה.
עם זאת, בחלק מהקיבוצים התעורר הצורך בטקסט קבוע, נוסח הקדיש, שייאמר בטקסי אבל ושיבטא את דרך חייהם הייחודית, רוחם ואמונתם של החברים. בין הקיבוצים שיצרו-ניסחו קדיש קיבוצי כחלק מנוהגי האבלות המקומיים, נכללים קיבוץ נגבה (המחבר - שלום סמיד), קיבוץ המעפיל (המחבר - מנדל שרל), קיבוץ עין-שמר (המחבר - עלי אלון), קיבוץ יגור (המחבר - צבי שאר) ועוד.
עם השנים, תוך כדי דיון וויכוח על הקדיש, שבו בקיבוצים  רבים  גם  לקריאת הקדיש המסורתי.
 

                            


□ □ □

אשרי ההולך בתלם היום-יום הארוך
עד קצהו,
אשרי הנאמן אשר ללא ליאות כיתף
את המשא הכבד,
אשרי הבונה, הנוטע, מעמיק השורש,
עב הגזע, אשר גם ליבו, חלבו ומאודו
הפריחו את האדמה.
אשרי המגשים חלומות נעוריו
הילוכו כבד - אבל ליבו
כציפור בין העפאים.
אשרי העוצם עיניו וסביבו שחוק-ילדים
המולת בעלי החיים והכנף, המלאכה והחרושת
ורשרוש העצים אשר נטע.
אויר המולדת ימתק לו,
משורת מימיה ועוני לחמה.


אשריו וכי יאסף אל האדמה,
ימתקו לו רגבי עפרה
והאדמה אשר חונן והרוה -
תשיב לחיקו אהבה.


                מתוך "תהילי עין שמר" /  עלי אלון




קומונה
שתף 

שמו של המקום בו מטפלים בכביסה הנקייה- קיפול, גיהוץ, ואף תיקונים ביד ובמכונה. קומונה א'המחסן שלקח/החרים בגדים וחפצי בית מחברים עם בואם לקיבוץ, למען הכלל.




קונצרטינה
שתף 

המורות בקיבוץ נהגו לנגן בקונצרטינה - כלי נגינה קטן שבצדדיו כפתורים והוא נפתח ומתכווץ בדומה למפוחית יד ואקורדיאון. הנגינה לוותה בהבעות פנים נרגשות ותנועות גוף עזות.




קופת בית
שתף 

בשנים הראשונות, חבר שרצה 'קצת כסף' ניגש לגזבר, ביקש וקיבל, או שלא.
כשניתן לחבר תקציב, הוא היה פונה ל'קופת בית', שוטח את בקשתו ומקבל בהתאם למצב. החזר הוצאות נסיעה או קניה באישור. בהמלצת קופת הבית הונהג 'הכסף הפנימי') אותו היה ניתן להמיר בקופה לכסף 'אמיתי'.




קטלן
שתף 

קוטל זבובים (תוצרת בית) - אביזר חיוני בכל בית קיבוצי בשנות הנוסטלגיה, בפרט בקיבוצים שהיו בהם דיר או רפת שהם, כידוע, בסיסי טיפוח והפצה של זבובים למיניהם. על אף פשטותו - ידית ארוכה מעץ או מחוטי ברזל עבה מלופפים, שאליה מחוברת פיסת עור או גומי מחוררת - היה המכשיר יעיל להפליא בידיים מיומנות, בפרט אם ידיים אלו היו שייכות למישהו שהמוני הזבובים המטרידים "הוציאו אותו מדעתו". לעומת זאת, במקרים של ידיים לא מיומנות ('שמאליות'), היה השימוש בקטלן הזבובים הרה אסון לכלים שבירים ו/או לחלקי גוף שעליהם התיישב - והתעופף בזמן - הטרדן הקטן שכנגדו כוונה המכה...

הקטלן היה ידוע גם בשמות נוספים כמו רצחן (קיבוץ יקום), פצ'קה (קיבוץ המעפיל), חובט זבובים (עברון) ומחוטל (שם מזרח-אירופאי כללי, בהרבה קיבוצים, למכשירים ואביזרים למיניהם).




קיר הדואר
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

 




קלופס
שתף 

מעין פשטידה, מנת צהריים מקובלת בשנות ה- 50 וה- 60, מבוססת על בשר טחון (מעט, אלא מה...), לחם (המון, כמובן...) וביצים שלמות.

אופן ההכנה: מכינים תערובת בשר טחון ולחם, ולתוך העיסה מכניסים ביצים קשות שלמות (ללא קליפתן!) ומתבלנים במלח ופלפל שחור. מעצבים כיכרות, ואופים בתנור.

את הכיכרות המוכנות היו חותכים לפרוסות עבות ומגישים לחברי וחברות הקיבוץ, שחלקם הקטן היה מלקק שפתיים למראה ה"דליקטס" וחלקם, הגדול בהרבה, היה מביע בקול רם וצלול את מחאתו ואכזבתו ("אוף... שוב פעם קלופס? כבר עדיף היה שיתנו בולבניק...").

בחלק מהקיבוצים הייתה נהוגה גירסת ה"ביצה בקן", שבה הכינו מתערובת הבשר הקצוץ והלחם מעין קציצה שטוחה שבמרכזה חור. לתוך החור היו מכניסים ביצה, אופים בתנור, מגישים לחברים וזוכים לאותן תגובות שלעיל.




רביעיית מפלסים
שתף 

רביעיית מפלסים פעלה בשנות ה- 60 והופיעה בכל רחבי הארץ וגם בחו"ל.
כל ארבעת חברי הלהקה היו ממוצא לטיני והרפרטואר היה בהתאם, כאשר חלק מהשירים מתורגם וחלק נאמן לשפת המקור - ספרדית.

 


זכרונות:
א-ברבו ללהקת מפלסים!

בליל-שבת הופיעה אצלנו להקת הפולקלור לשירי דרום-אמריקה אשר לקיבוץ מפלסים בנגב. המנחה שלהם, ישראל הדר הלולן, הציג את הרביעייה בצירוף מגילת היוחסין הענפית שלהם: יוסף המתופף - לולן, הזמר חנן - מרכז הפלחה, גיטריסט דוד - לולן, גיטריסט מוטה - אף הוא לולן...
מששמעו החבר'ה באולם את דברי המנחה, הפטירו בינם לבינם: "למה במפלסים יכול צוות הלול להרכיב להקה ואצלנו לא?" השיב להם הלולן שלנו בלחש: "יש להם להקה של שבעים אלף מטילות. מלהקה כזו אפשר להפריש להקה של ארבעה..."

והערב, ערב של פולקלור מרחבי יבשת עצומה זו של אמריקה הלטינית. שמענו שירי אהבה ושמחה, שירי עצב ודווי, שירי עם עתיקים ושירי מרד ומהפכה. סוף-סוף - להקת חובבים, הנותנים את מלוא יכולתם ורצונם לאחר העבודה ובתנאי קיבוץ. אולם בכל ההופעה הזו היה משהו מחן הבית הקיבוצי, ובמיוחד מהיבשת ממנה עלו. חנן קצר רעם מחיאות-כפיים, משביטא בשיר יחיד את כיסופיה ומרדותה של יבשת יחפנית ומנוצלת זו, הכמהה לשינוי ולמהפכה.

מלבבת הייתה הצגת המשתתפים מפי המנחה, אגב סיפורו על הזמר-הקיבוצניק, נכד למתיישבים היהודים בארגנטינה.
ואופייני, אולי, למקור מחצבתם החדש - הקיבוץ: משביקשנו בכל לב - הדרן, התנצל המנחה באומרו, כי חלק מהלהקה משובץ מחר בשיבוץ-שבת, ועליהם עוד לנסוע מרחק רב לביתם...

ללהקתוס מפלסימוס - כל הכבודים!

משה (קיבוץ נען), מרץ 1967




רכוש פרטי
שתף 

"הרכוש הפרטי - זה מה שיפרק את הקיבוץ!",  כך הכריזו - קבעו - הזהירו קיבוצניקים מאמינים רבים שנים רבות, למעשה מראשית היות הקיבוץ ועד לשנות ה - 80.

תחילה היה זה - לא יאומן! - הלבוש הפרטי (בראשית ההתיישבות הקיבוצית, היו הבגדים משותפים לכולם), אח"כ הקומקום הפרטי,
אח"כ הרדיו הפרטי והמקרר הפרטי והטלוויזיה הפרטית והווידיאו הפרטי והאוטו הפרטי!
במהלך השנים היו בקיבוצים רבים עימותים חריפים בנושא הרכוש הפרטי, ובחלק מהמקרים אפילו הוצאו חברים או משפחות מהקיבוץ על רקע זה.

באחת מוועידות "הקיבוץ הארצי" בשנות ה- 70, עדיין האמינו רבים שניתן והכרחי לעצור את "תופעת הרכוש הפרטי", המאיימת על עצם מהות החיים השיתופיים - שוויוניים של הקיבוץ. התקבלו אז החלטות מחמירות ומרחיקות לכת בנושא, כולל נקיטת סנקציות כנגד מי שלא "יישר קו" אידיאולוגית ומעשית כאחת. החלטות אותה ועידה - כצפוי - נחלו, בשלב הביצוע, כשלון לתפארת.

האמת היא כמובן, שחוסר שיוויון ורכוש פרטי, היו מאז ומעולם בקיבוצים (בהתחלה פשוט הצליחו להסתירו!) והיום ידוע שאפילו בין אלה שהטיפו בראש חוצות לחיסול הרכוש הפרטי, היו אי - אלו שנהנו - בהסתר כמובן - ממנעמי הרכוש הפרטי שלהם - עצמם, בין אם היה זה מכשיר יקר ערך או הכנסה קבועה לתקציבם (ירושה, פיצויים, נכסי נדל"ן וכו') ממקורות חוץ.









 
הצטרפו אלינו גם בפייסבוק
עדכונים - בלוגים - אירועים - אלבומי תמונות - סרטונים נדירים


שלח דף זה לחבר תגובות, הערות, והוספת מידע, מושגים ונושאים למנוי חינם על מגזין הנוסטלגיה"כובע טמבל" הוסף למועדפים



כל הזכויות שמורות © לאתר נוסטלגיה אונליין ו/או לבעלי התכנים, הדימויים והתצלומים.