חיפוש:   בכל האתר  בשמות הערכים  בקרדיטים     חפש  |  חיפוש תמונות בנושא:   חפש
   מפת האתר  |   כרגע באתר: 158 מבקרים   |  כניסה לדף האישי    
עורך: דייויד סלע
דבר העורך כתבו לעורך
| עמוד הבית | מי אנחנו | מרכז מידע לגולש | על נוסטלגיה ורטרו | קרדיטים | צרו קשר | גולשים כותבים
 

+   אביזרים וחפצים
+   אוספים ותחביבים
+   אז - וכעת
+   אירועים ושנים
+   ארכיון האישים
+   ארכיון הוידאו
+   ארכיון הישראליאנה
+   ארכיון הכרזות
+   ארכיון המצגות
+   ארכיון הקול
+   אתרי נוסטלגיה
+   בידור ופנאי
+   בקיבוץ
+   בריאות, טיפוח וניקיון
+   בשכונה
+   בתים ומבנים מספרים
+   גלויות בולים וסמלים
+   דירה ובניין
+   היום בהיסטוריה
+   המקום בו גרנו
+   העפלה ועליות לא”י
+   חג ומועד
+   טלוויזיה ורדיו
+   ילדות נשכחת
+   לבוש אופנה והנעלה
+   מוזיקה שיר וזמר
+   מזון ומשקה
+   משחקים וצעצועים
+   מתחם מורים
+   נוסטלגיה בצה”ל
+   ספורט
+   ספרות נוסטלגית
+   עבודה ומלאכה
+   פוליטיקה ובחירות
+   רדיו נוסטלגיה
+   רכב ותחבורה
+   רשת חברתית
+   שונות
+   שירותי גולש
+   שפה עברית
+   תיאטרון עברי
+   תקשורת מדיה ופרסום

האתר מוקדש לזכרו של
 יוסי פשרמן (פשי) ז"ל
2003 – 1954

מעל ל - 1100
סרטוני וידאו נוסטלגיים
בארכיון הוידאו שבאתר

יום העצמאות ה-7
 

הצוללת דקר
 

תל אביב הקטנה
 
 




מקצועות שהיו

אלטע זאכען
שתף 

אלטע זאכען היה איש שהיה עובר ברחובות על עגלה וסוס בעיקר בשעות הבוקר וצועק בקול גדול: "...אלטע זאכען, אלטע שיך... " שפירושו "חפצים ישנים, נעליים ישנות". עקרת הבית שהיו לה חפצים ישנים שביקשה להיפטר מהן הייתה יוצאות למרפסת לשמע קריאתו של אלטע זאכען ומזמינה אותו לעלות לדירתה. ("... אלטע זאכען - בוא עלה , יש לי משהו בשבילך...").

בדירה הייתה מתפתח סחר מכר בסגנון החנונים בכפרי פולין העתיקה. עקרת הבית הייתה מציעה דבר מה ישן שאין לה כל חפץ בו ונוקבת במחיר מופקע עבורו. אלטע זאכען היה עושה פנים של נעלב שבכלל מציעים לו דבר מה עלוב שכזה שלא לדבר על המחיר שכן אולי רק אם ישלמו לו - הוא יהיה מוכן לפנות את החפץ מהדירה, וגם זאת יעשה כמעשה פינוי פגר של חתול... ואז אלטע זאכען היה עושה את דרכו בהפגנתיות לכיוון הדלת עם פזילה קלה לעבר עקרת הבית, זו הייתה מתרצה ומורידה מיד את המחיר וחוזר חלילה מספר פעמים, עד שאלטע זאכען היה אומר "...שוין, שיהיה בשעה טובה.."
תוקע לכף ידה של עקרת הבית מספר מעות ונעלם במהירות עם החפץ.

והחפצים מה היו??? כל מה שיש בבית, כי בזמנים ההם לא היו זורקים כלום אלה עד שהמוצר התפורר התפרק או נרקב. האמונה הרווחת הייתה שמה שלא אוכל ולא שותה - יכול להישאר בבית לנצח, גם אם זה מיטות מקרטעות, שידות ישנות, בגדים מטולאים, שטיחים חבוטים וישנים, כלי מטבח שידעו שנים טובות יותר, מה לא.

המושג אלטע זאכען הפך למטבע לשון של משהו בעל ערך נמוך או ישן ומיושן. ("...תזרקי כבר את השידה הרקובה הזו, אפילו אלטע זאכען לא ייקח את זה...") העניין הוא שחפצים שנמכרו לאלטע זאכען בפרוטות בזמנו שווים כיום, בתקופת הרטרו, את משקלם בזהב.

איך שזמנים משתנים....

"...פלדמן זה היה האלטע-זאכען השכונתי. הוא היה הונגרי ערירי שהיה מסתובב בשכונה רכוב על עגלה שנמשכה על ידי סוסה זקנה, רוכב וצועק בקול: אלטע - זאכען, אלטע שיך..."
מתוך הספר בשבוע הבא - אמריקה!!!  מאת דייויד סלע

''...עברה שם עגלה רתומה לחמור או לפרדה....ועגלת הנפט, ועגלת מחלק הקרח, ועגלת החלבן, ועגלת רוכל האלטע-זאכן שקריאתו הצרודה היתה מקפיאה את דמי...בזעקה המחרחרת 'אלטע-זא---כן' שמעתי אני תמיד את המילים האיומות 'אל תז---קן!!'. עד היום מעבירה הקריאה הזאת חלחלה קרה בגבי...''.
עמוס עוז, ''סיפור על אהבה וחושך'', הוצאת כתר, עמוד155
.




אמודאי
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

 

 

 

 




אתת
שתף 

אתת atat היה מקצוע מיוחד במינו - האדם שעבד במקצוע זה היה עובד של הרכבת.
הוא ישב בבוטקה שהייתה ממוקמת ליד דרך-או כביש שעבר על מסילת ברזל. לפני שהרכבת עברה במקום היה האתת מקבל צלצול כדי לסמן לו (לאותת לו) להוריד את המחסום על מנת שכלי רכב לא יוכלו לעבור (ממש כמו שעושים היום רק אבל אוטמטית). בדרך כלל גם היו תולים פנס לוקס בקצה עמוד המחסום כדי להבליט את המחסום - במיוחד בלילה.




בודק דלתות
שתף 

בזמנים ההם לא היו לבתי העסק אמצעי בטיחות כל שהם. לעומת זאת התגשם חלומו של הרצל ובארץ ישראל נולד הגנב העברי הראשון ואחריו נולדו עוד ועוד גנבים, וכולם חיפשו פרנסה...

או אז המציאו את מקצוע "בודק הדלתות", שעבד במשרד שהתהדר בשלט של "חקירות בילוש ובדיקות". הבודק דלתות היה עובר ברחובות השכונה בשעות הקטנות של הלילה, עובר בין בתי העסק ששילמו דמי מנוי למעסיקיו ובודק אם אין בבית העסק גנבים בשעת פעולה. לכל בודק דלתות שכזה היה מסלול קבוע ברחובות העיר והוא היה פוקד את בתי העסק שלוש פעמים במהלך הלילה.

כשהחלו בתי עסק להתאונן שבית העסק שלהם נפרץ במהלך הלילה למרות שהם רכשו את שירותי בודק הדלתות - הדפיסו במשרדים פתקים קטנים , הבודק היה צריך לקפל ולהשחיל פתק כזה לרווח בין דלת בית העסק והמשקוף בכל פעם שהוא הגיע לביקור בבית העסק במהלך הלילה. כשהתברר שיש כאלה שדוחפים לחרך הדלת כבר בביקור הראשון במהלך הלילה שלושה פתקים בבת אחת שיכללו את השיטה: הדפיסו פתקים בצבעים שונים והבודק היה צריך לחזור בסיום כל מסלול למשרד, ולאחר שתה כוס תה ואכל ביסקוויט על חשבון הבית היה מקבל את הפתק הבא, בעל צבע אחר, ויוצא שוב לסיור לאורך מסלול בתי העסק.  

בקרו בעמוד הפייסבוק של אתר נוסטלגיה אונליין




בונה סירות
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

 




בלגולה
שתף 
 
שם המקצוע "בלגולה" בא לתאר אדם שהיה בעל עגלה ששימשה להובלות. הבלגולה היה בעל עגלה עשויה קרשי עץ, בחזיתה קרש עץ לרוחב העגלה, שם היה יושב הבלגולה, מבוגר לא מגולח עם כובע קסקט וסיגריה בזוית פיו, ומצליף בחמור או סוס זקן, שהיה נע באיטיות ובכבדות. כולם היו
משתמשים בשירותי הבלגולה, להעביר מקרר מפה לשם, חפצי בית אחרים, חומרי בניין ומה לא.
 
בעל העגלה היה משתמש למלאכתו באביזרים שונים לרתימת הסוס לעגלה, בינהם סימלון שהיה חישוק עשוי עור מרופד ומשמש להלבשה על צוואר הסוס, עליו מורכבת כל הריתמה,
קלצלאך  שהיו  שני מוטות עץ עם מערכת רצועות הנקשרת לסימלון ומתחברת לריתמה,
מוסרות שהיו רצועות עור ושרשרות חזקות  הנקשרות לקלצלאך ומתחברות לפלס ושימשו למשיכה, פלס שהיהברזל עם שלוש אוזניים שתיים משמשות לחיבור המוסרות ואחת לחיבור לחלק המרכזי של ראש העגלה לביצוע המשיכה,
ראשיה שהייתה  מערכת רצועות המשמשת להלבשה על ראש הסוס לצורך שליטה בו  מושכות שהיו שתי רצועות עור המשמשות להיגוי הסוס ע"י משיכה ימינה או שמאלה ועוד. 

 

לצפיה בכל התגובות - לחצו כאן

 

"...פלדמן העגלון היה הבעלגולה השכונתי, תמיד היה אפשר לראות אותו נוסע ברחובות השכונה על עגלתו, בקיץ חבוש כובע קסקט גופיה כחולה ומכנסי חאקי קצרים, ובימי החורף הקרים עוטה מעילשינל כבד...".
מתוך הספר בשבוע הבא - אמריקה!!! מאת דייויד סלע


"...
העגלה רתומה לסוס, והסוס מנומר כזה לבן עם ניקודי אודם, והרעמה אדומה והזנב אדום,...וכבר לבוש בכל רתמותיו בין היצוליים, מנענע ראשו בחוסר סבלנות להתחיל, והנה הוא כבר מיושב על הקרש שלרוחב שני קרשי האורך, והמושכות כבר בשתי ידיו ...''.
ס. יזהר, ''מקדמות'', הוצאת זמורה-ביתן, עמוד 216
.




בק-בוקים
שתף 
בק-בוקים היה בעל מקצוע שסחר בבקבוקים.

בזמנו כל סוגי השתייה (לא שהיו יותר מדי סוגים) הייתה בבקבוקי זכוכית. אכן בשנים האחרונות חוזרים חלק מהיצרנים ליצר בקבוקי שתייה מזכוכית וזאת לאחר שנים רבות של פלסטיק. רטרו. וגם אפשר לראות כיום על הפתקית בחלק מבקבוקי זכוכית הודעה בדבר "חייב בפיקדון של 25 א"ג", אך כיום הסיבה לכך היא בעיית המחזור, ובזמנו היה ערך לבקבוקים, בגלל בעיית הכיס.
בכל בית מתחת לכיור במטבח, היה מצטבר אוסף של בקבוקי זכוכית שמישהו מבני המשפחה היה אמור לקחת למכולת ולקבל תמורתם כסף. העניין היה שהסחיבה של הבקבוקים למכולת הייתה פעולה שנואה על רוב בני המשפחה, ופרצו בשל כך מחלוקות לא מעטות.
לרווח הזה שבין הבקבוקים הריקים בבית והמרחק עד למכולת נכנס בעל המקצוע ששמו היה, כאמור, בק-בוקים. בעל מקצוע זה היה סובב בשכונה עם שק גדול על כתפו וצועק בקולו הרם בעברית ובאידיש: "פלאשן טה פרקוייפן, בק-בוקים, בק-בוקים". בהישמע הקריאה הייתה עקרת הבית ממהרת ומזמינה את בק-בוקים לביתה ומוכרת לו את הבקבוקים. זה היה  משלם לה מעט פחות ממה שהייתה מקבל במכולת תמורתם.
 
אנו הילדים אהבנו את בק-בוקים מאוד. זאת כיוון שהוא היה עבורנו מקור לא אכזב של דמי כיס. האימהות ה"טובות", היו מרשות לילדיהן לבצע בעצמם את העסקה עם בק-בוקים ולעיתים היו משאירות אצל הילד מטבע כזו או אחרת. ילדים אחרים היו נאלצים לבצע חיפושים קבועים אחר בקבוקים בחצרות הבתים. כמו כן, לרוב חנויות המכולת בזמנו היה מחסן קטן בחצר האחורית שם היה החנווני שומר מצרכים וקונסרבים (קופסאות שימורים) ואת הבקבוקים הריקים, עד שתגיע המשאית של טמפו.
חלק מאיתנו היו מוצאים את הדרך להיכנס למחסן הבקבוקים הזה, להסליק ממנו כמה בקבוקים ולמכור אותם לבק-בוקים, בביקורו השבועי בשכונה.

 מקצוע הבק-בוקים מוזכר בשירה של שלישית גשר הירקון טוב לי על הלב :
"...איש אחד קורא- זגג, בק-בוקים, בק-בוקים, גברת כהן על הגג, בק-בוקים, בק-בוקים...". זוכרים??

רטרו:
וגם כיום אפשר לראות כיום על הפתקית בחלק מבקבוקי זכוכית הודעה בדבר "חייב בפיקדון של 25 א"ג", אך כיום הסיבה לכך היא בעיית המחזור, ובזמנו היה ערך לבקבוקים, בגלל בעיית הכיס.

זכרונות:
"...אני נזכר בדמות מיתולוגית שנקראה "בקבוקים", יהודי נמוך קומה וכרסתן, עם שפם היטלראי, חובש כובע קסקט אפור ולובש כל ימות השנה, גם בחורף, גופייה אפורה. הוא נהג להסתובב עם עגלה רתומה לחמור ולצעוק "בקבוקים". את בקבוקי הזכוכית שקנה, מכר כחומר גלם למפעל הזכוכית "גביש"...".

אריה רוזנברג
arie475@walla.com




גובה
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

 

לפני עידן כרטיסי  אשראי, הוראות הקבע וכו', היו מגיעים מדי פעם בשעות אחה"צ והערב אנשים מטעם מחלקת הגביה של חברת החשמל וגובים את התשלום (כמובן שבמזומן) לפי הצריכה במונה החשמל שהיה נמצא בתוך ארון החשמל בתוך הבית.




גוזרת
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.




דוור
שתף 

ראשית דבר בעניין הדוור, יש להבין את המשמעות האדירה של מקצוע זה לחיינו, בזמנים ההם. אז לא היו לא פקס ולא אינטרנט, לרוב האוכלוסייה לא היה טלפון וגם לאלה שהיה - השימוש בו היה במשורה. אי לכך הדוור היה בשבילינו הקשר עם העולם החיצון. קשר זה בא לידי ביטוי אפילו במכתב מהדודה מהעיר השכנה, שלא לדבר על מכתבים שהיו מגיעים מחו"ל. לכל אחד היו קרובים בחו"ל, רובם פליטי השואה שנפוצו לכל עבר ורק הדוור היה חוט החיים המקשר בין המשפחות.

הדוור היה גם הדמות שבעזרתה חלמנו שהפנטזיות שלנו יתממשו: לכל אחד היה דוד או בן דוד או בן דוד רחוק, שברח אחרי השואה והשתקע באמריקה. כולנו הלכנו מדי פעם לתיבת הדואר השכונתית ושלחנו משם אליהם מכתבים,  וכולנו ציפינו שיום אחד יגיע הדוור עם המכתב הגואל שיזמין אותנו לשם, להשתקע או לטייל, או לפחות הודעה כל שהיא מעורך דין אמריקאי בדבר צוואה גדולה שנחתה ברשותנו...

ולנו הילדים היה הדוור הצוהר לעולמות רחוקים. אם אתרה מזלך והדוור של שכונתך היה חביב כמו הדוור שלנו, הוא היה עוצר ממאוצו לאורך הרחוב בדילוגו בין תיבות הדואר, מוריד מעל כתפו את שק הדואר הענקי שלו שהיה עשוי מעור ומפשפש בו מעשה סנטה קלאוס. ואז הוא היה מוציא ממנו גלויות דואר שהיו מיועדות לנמענים אחרים ברחוב, תמיד לנמענים אחרים ולא לנו, גלויות צבעוניות שנשלחו מחו"ל ובחזיתן תמונות נוף נפלאות של מקומות רחוקים רחוקים, עליהם יכולנו רק לחלום בזמנו: כיכר פיקדילי. הקולוסאום. מגדל אייפל. תעלות אמסטרדם. כל אלה נחשפו לעניינו להרף עין והשליכו אותנו אל עולם צבעוני ונפלא, לפני שנבלעו שוב במעמקי שק הדואר.

הדוור של אז הכיר באופן אישי כל משפחה ומשפחה. הוא ידע את כל ההיסטוריה המשפחתית מהמכתבים, הוא ידע על הכאבים שהמכתבים נשאו עימם, הוא ידע על הציפיות, הוא היה נושא הבשורה, התקווה, הקשר המחבר, הכל. היה לו זיכרון מדהים, הוא ידע מי ממתין למה, וכאשר היה מגיע מכתב שהדוור ידע שהנמען ממתין לו בקוצר רוח - הוא היה מטריח את עצמו ועולה עד פתח דלת הנמען ומגיש לו את המכתב בעצמו, או צועק בקול בהגיעו לכיוון חדר המדרגות: "...משפחת שטיינר, יש לכם מכתב מהונגריה..."

הדוור של אז, בשונה מהדוור של היום, היה לבוש בתלבושת האחידה של הדואר שכללה מכנסיים וחולצה בצבע חאקי בהיר וכובע מצחייה ענקי, עם סמל גדול ממתכת עליו היה מוטבע צבי. סמל הצבי היווה מקור לבדיחות רבות, ונהוג היה לומר שלדואר אכן סמל של צבי זריז אך המכתבים מגיעים בקצב של צב איטי.

מעבר למכתבים שהיינו מצפים לקבל מחו"ל היו גם מכתבים רגילים, או מכתבים רשמיים ממשלתיים בעטיפות אפורות, או מכתבי אהבה (כן,כן, היו פעם דברים כאלה) או מכתבים עם חותמת משולשת של ד.צ (דואר צבאי) בתקופה שלפני שלכל חייל היה פלאפון והדואר היה המקשר בין החזית והעורף. היינו פותחים את המכתבים עם החותמת הצבאית בזהירות, כי חלקם נראו כמו עבודת חיתוך אורגמי, מרוב החיתוכים שנעשו בהם על ידי הצנזורה הצבאית. והיו גם ה"שנות טובות", אותן ברכות לראש השנה שכל משפחה שלחה וקיבלה למכביר, דבר שגרם לדוור לשנוא את תקופת לפני החגים בשל כובד משקלו של שק הדואר, בימים לפני שבא האינטרנט והרס את הכל.

כאשר גויסו הדוורים הקבועים למילואים במלחמות ישראל, נקראו לדגל תלמידי תיכון שמלאו את מקומם בשמחה. ועל כך הושר במחזמר "איי לייק מייק": "הטובים הולכים לטייס - בבטחון / הגברים הולכים לגייס - זה השריון / האמיצים הולכים לצנחנים / והעזים הם ספנים / אבל לאן הולך מיטב הנוער? / מיטב הנוער - מחלק פה את הדואר!"
(חיים חפר / דובי זלצר)


"...נשר הדוור עמד דומם מול הדיירת, מנפנף במרץ את המעטפה מול פניה הלוך ושוב. היא ידעה שאם ברצונה לקבל מידו את המכתב המיוחל - עליה לוותר על הבולים שהיו מודבקים על חזית המעטפה, חמישה בולים צבעוניים, שניים מהם בולים משולשים..."
מתוך הספר בשבוע הבא - אמריקה!!! מאת דייויד סלע


"...היה זה בימי ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים. איני זוכרת איך נודע לי שבבית-הדואר הגדול , על יד העירייה, מחפשים מתנדבים לחלוקת הדואר במקום הדוורים הקבועים שגויסו. תוך דקות ספורות הייתי שם...קיבלתי הדרכה מהירה, ועוד באותו היום יצאתי מבניין הדואר מצוידת בכובע דוורים נוקשה, בתרמיל ירוק, ובאושר עולה על גדותיו...".
''גרעינים לבנים''מאת יוכי ברנדס, הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, עמודים 44-45.




דייג עברי
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

 

 

 

 




דקורטור
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

 

 

 

 

 

 

בשירם של  אלמגור / י. רוזנבלום "הבובות בחלונות הראווה", שרה להקת פיקוד דיזנגוף:
"...אנחנו כמו כולן, אבל בין כל החוויות / יש חוויה אחת שלא עברה עוד שום אישה, / כשאיזה דקורטור עם ידיים מזיעות / מפשיט אותנו כאן לפני הרחוב בלי שום בושה...".

 

תגובות:
כשרצו להחליף וילונות, היו מזמינים את הדקורטור לקחת מידות. אחר כך היה יום חג כשהוא בא לתלות את הוילונות שתפר.

ברכה ליבמן-מזרחי
inbar1194@walla.com









 
הצטרפו אלינו גם בפייסבוק
עדכונים - בלוגים - אירועים - אלבומי תמונות - סרטונים נדירים


שלח דף זה לחבר תגובות, הערות, והוספת מידע, מושגים ונושאים למנוי חינם על מגזין הנוסטלגיה"כובע טמבל" הוסף למועדפים



כל הזכויות שמורות © לאתר נוסטלגיה אונליין ו/או לבעלי התכנים, הדימויים והתצלומים.