חיפוש:   בכל האתר  בשמות הערכים  בקרדיטים     חפש  |  חיפוש תמונות בנושא:   חפש
   מפת האתר  |   כרגע באתר: 165 מבקרים   |  כניסה לדף האישי    
עורך: דייויד סלע
דבר העורך כתבו לעורך
| עמוד הבית | מי אנחנו | מרכז מידע לגולש | על נוסטלגיה ורטרו | קרדיטים | צרו קשר | גולשים כותבים
 

+   אביזרים וחפצים
+   אוספים ותחביבים
+   אז - וכעת
+   אירועים ושנים
+   ארכיון האישים
+   ארכיון הוידאו
+   ארכיון הישראליאנה
+   ארכיון הכרזות
+   ארכיון המצגות
+   ארכיון הקול
+   אתרי נוסטלגיה
+   בידור ופנאי
+   בקיבוץ
+   בריאות, טיפוח וניקיון
+   בשכונה
+   בתים ומבנים מספרים
+   גלויות בולים וסמלים
+   דירה ובניין
+   היום בהיסטוריה
+   המקום בו גרנו
+   העפלה ועליות לא”י
+   חג ומועד
+   טלוויזיה ורדיו
+   ילדות נשכחת
+   לבוש אופנה והנעלה
+   מוזיקה שיר וזמר
+   מזון ומשקה
+   משחקים וצעצועים
+   מתחם מורים
+   נוסטלגיה בצה”ל
+   ספורט
+   ספרות נוסטלגית
+   עבודה ומלאכה
+   פוליטיקה ובחירות
+   רדיו נוסטלגיה
+   רכב ותחבורה
+   רשת חברתית
+   שונות
+   שירותי גולש
+   שפה עברית
+   תיאטרון עברי
+   תקשורת מדיה ופרסום

האתר מוקדש לזכרו של
 יוסי פשרמן (פשי) ז"ל
2003 – 1954

מעל ל - 1100
סרטוני וידאו נוסטלגיים
בארכיון הוידאו שבאתר

יום העצמאות ה-7
 

הצוללת דקר
 

תל אביב הקטנה
 
 




פריטים אישיים

מזוודה
שתף 

 

 

 

 

 

 

בשנים ההם לא הירבו לנסוע, ולמרות זאת הייתה לפחות מזוודה אחת בכל בית.

המזוודות היו הזיכרון החי של החיים הקודמים, כמעט כל אחד הגיע ממקום כל שהוא, כפליט עם מזוודה אחת.
המזוודה הייתה בדרך כלל זרוקה בבוידעם, ראשית כיוון שהבתים היו קטנים ולא היה מקום, אך אולי בעיקר כיוון שבני בית לא כל כך ששו להיזכר, בגורמים שאילצו אותם לארוז מזוודה אחת, וללכת הלאה. למרות היותן ישנות וחסרות שימוש - מאנו בני הבית להיפרד משריד אחרון זה של זיכרון.



 

כשאנחנו הילדים היינו עולים לבוידעם - תמיד המתינה לנו שם המזוודה, מרופטת

 

 

   

 

 

 

 

 

  

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

  

 

 

 

 

  

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

  

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


לצפיה בכל התגובות - לחצו כאן

 

 

 

בקרו בעמוד הפייסבוק של אתר נוסטלגיה אונליין




מחדד סטנדרטי
שתף 

על יקל הדבר בעינכם, פריט קטן זה היה בעל חשיבות גדולה, בתקופה בה הרבנו לכתוב בעפרון. האמת - היה זה מחדד די מחורבן, אבל זה מה שהיה. לא היו עדיין המחדדים הקטנים האלה שלתוכם היה אפשר להכניס את המחדד ולחדד לעפרון שפיץ סביר. המחדד הסטנדרטי היה מחדד מוגבל באיכותו, ובנוסף בתקופה ההיא גם העפרונות לא היו מהמשובחים, ולא פעם חידדת בזהירות ולאט שפיץ סביר כל שהוא לעפרונך, ופתאום הוא נפל, השפיץ, כי העופרת בעפרון הייתה בעלת סדקים רבים.
החלום הרטוב של הילדים, וגם של ההורים שלהם, היה להיהפך ביום מן הימים לבעלים החוקי של מחדד עפרונות מכני, זה עם המנואלה שהיינו מרכיבים לצידי  שולחן הכתיבה. ומחדדים בעזרתו  שפיץ לעפרון איתו היה אפשר בקלות להוציא עין. הורים שעבדו במקומות עבודה הסתדרותיים היו אוספים פעם בכמה זמן את כל העפרונות בבית, כולל את זנבות העפרון, לוקחים אותם לעבודה ומנצלים ללא בושה את הרכוש הציבורי שהיה שם, וחוזרים בערב עם עפרונות מחודדים שהיה אפשר להתגאות בהם יום או יומיים, עד שהשפיץ כהה. כל האחרים היו צריכים להשתמש בסטנדרטי הזה, ובמקרים רבים האימהות היו מוותרות על שירותי המתקן המוזר הזה ומחדדות את עפרון הכתיבה עם סכין מטבח.
לאחר שנים החלו להופיע מחדדים קצת יותר משוכללים, אלה עם הבית מפלסטיק בתוכו שכנה סכין באיכות קצת יותר טובה. היו כאלה משוכללים עם "ראש כפול" שנחשבו ל"שווים" יותר. כדי למשוך את הלקוחות הצעירים הכניסו גם את הסכין לכל מיני דגמים מפלסטיק, הפופולארי ביותר היה זה של כדור הארץ.
אך...כמה מילים אפשר לכתוב על פריט כל כך חסר משמעות, דהיום, כמו מחדד. אבל אז הכל היה אחרת, וגם המשמעות...




מחדד סכין גילוח
שתף 

המחדד הסטנדרטי היה כלי חידוד מוגבל באיכותו, והבעיה איתו הייתה שהסכין היה נשחק במהרה ואז המחדד היה חסר תועלת. או אז הומצא המחדד סכין גילוח. היה זה מוצר לתוכו שולב סכין גילוח סטנדרטי, שאותו היה אפשר להחליף. 

בזמנים ההם בהם חסכו כל גרוש ומיל, היה האבא משתמש בסכין הגילוח על כל צדדיו ורק לאחר מכן היה הסכין מופרשת לטובת המחדד הזה.

 

 

 

בקרו גם בפרק חפצים שהיו בבית




מחדד עפרונות מכני
שתף 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

החלום הרטוב של כל ילד בזמנים ההם...ועוד יותר - חלומם של ההורים שנאלצו לחדד לילדם את העפרונות במחדד סטנדרטי או במחדד סכין גילוח.




מחזיק ניירות
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.




מחזיק סכין
שתף 

מוצר מתנה ליום הולדת או לבר מצווה, בלתי שימושי לחלוטין, עשוי ממתכת שהיה מונח על השולחן כתיבה. המוצר היה משמש כמקום הנחת הסכין שהייתה מיועדת לפתיחת מכתבים.




מחזיק עט
שתף 

כמו עט הפרקר, מחזיק העט היה אחת מהמתנות הקלאסיות לבר מצווה וימי הולדת של השנים ההם.

לכל אחד היה מספר מחזיקי עט שכאלה, שיוצרו בשפע של דגמים וצורות, חלקם עם מוטיבים ציוניים.
האמת - בשביל מה היה צריך "להחזיק" את העט? השתמשו במוצר הבלתי שימושי הזה בעיקר לקישוט, זאת הייתה מתנה מצוינת שהיה אפשר למחזר אותה הלאה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 




מחזיק פנקס
שתף 

בימים לפני הבלקברי ואייפון, (כן כן - היו פעם ימים כאלה...) הפנקס היה מרכז עבורנו את כל הרשימות, מספרי טלפון ותזכורות.

זה בדרך כלל היה פנקס קטן, כריכה צהובה, דפים קטנים עם שורות, כזה שאפשר להכניס אותו בקלות לכיס החולצה, יחד עם עט הפרקר או הגלובוס.

המהדרים היו מאפסנים את הפנקס שלהם במחזיק הפנקס, שכריכתו עוטרה בדרך כלל במוטיבים ציוניים וישראליים שונים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 




מחזיק שטרות כסף
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 




מימיה, שקית אוכל ומפית.
שתף 

כולנו הלכנו לבית הספר עם שקית אוכל, חלקנו הלך גם עם מימיה.

שקית האוכל הייתה מבד שבחלקו העליון היה שרוך. בבית הייתה האימא מכינה לנו סנדביצ'ים לארוחת עשר, מוסיפה פרי וסוגרת את השקית על ידי משיכת השרוך. בתוך השקית הייתה תמיד מפית לבנה רקומה, אותה היינו מוצאים בהפסקת עשר, פורשים לפנינו על השולחן ואוכלים בדממה, כיוון שמעל הלוח השחור היה שלט שאמר "אין משיחין בשעת הארוחה".

 

 

בחלק הגדול של המקרים היינו רצים בהפסקת העשר לחצר בית הספר עוד לפני שסיימנו לאכול, וכשהיינו חוזרים הביתה היינו שומעים את טרוניותיה של האימא: "...למה לא אכלת???...אתה יודע שיש באפריקה ילדים רעבים???..."

ה"יורמים" בכיתה היו באים לבית הספר גם עם מימייה. הייתה זו מימייה מפלסטיק, לתוכה הכניסה האימא הדואגת שלהם תה או מים ממותקים ומשלחת את ילדה לבית הספר עם אזהרה "...שלא תשתה לי מהברזיות בחצר של בית הספר עם כל החיידקים של הילדים והכולרה...".
אלה היו הולכים לבית הספר עם הילקוט על הגב, שקית האוכל ביד ועל הצוואר הייתה תלויה מימייה בעזרת סרט פלסטיק, ועל חלקה העליון הייתה תפוסה כוס פלסטיק אדומה.

 

 




מימייה
שתף 

 חלק בלתי נפרד מתרמיל הגב, המסטינג ושאר הרכיבים שליוו אותנו ביום שדה ובטיולים ברחבי הארץ.

המימייה הייתה עשויה מאלומיניום, לפני פרוץ הפלסטיק לחיינו, ומשום מה המים
באלומיניום הזה תמיד היו יותר טעימים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


לצפיה בכל התגובות - לחצו כאן
 

שלישיית הגשש החיוור שרה בשירם של י. גמזו / מ. וילנסקי, "שני שקי שינה":
"...שניהם לקחו עמם שני תרמילים של גב / שתי מימיות מלאות (אחת צבאית, אגב), / מפה אחת למאה אלף ישנה / ושקי שקי שינה / ושני שקי שינה...".




מכונת גילוח.
שתף 

אנא שלחו לנו חומר בנוגע לערך זה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 


 

 

 









 
הצטרפו אלינו גם בפייסבוק
עדכונים - בלוגים - אירועים - אלבומי תמונות - סרטונים נדירים


שלח דף זה לחבר תגובות, הערות, והוספת מידע, מושגים ונושאים למנוי חינם על מגזין הנוסטלגיה"כובע טמבל" הוסף למועדפים



כל הזכויות שמורות © לאתר נוסטלגיה אונליין ו/או לבעלי התכנים, הדימויים והתצלומים.