חיפוש:   בכל האתר  בשמות הערכים  בקרדיטים     חפש  |  חיפוש תמונות בנושא:   חפש
   מפת האתר  |   כרגע באתר: 179 מבקרים   |  כניסה לדף האישי    
עורך: דייויד סלע
דבר העורך כתבו לעורך
| עמוד הבית | מי אנחנו | מרכז מידע לגולש | על נוסטלגיה ורטרו | קרדיטים | צרו קשר | גולשים כותבים
 

+   אביזרים וחפצים
+   אוספים ותחביבים
+   אז - וכעת
+   אירועים ושנים
+   ארכיון האישים
+   ארכיון הוידאו
+   ארכיון הישראליאנה
+   ארכיון הכרזות
+   ארכיון המצגות
+   ארכיון הקול
+   אתרי נוסטלגיה
+   בידור ופנאי
+   בקיבוץ
+   בריאות, טיפוח וניקיון
+   בשכונה
+   בתים ומבנים מספרים
+   גלויות בולים וסמלים
+   דירה ובניין
+   היום בהיסטוריה
+   המקום בו גרנו
+   העפלה ועליות לא”י
+   חג ומועד
+   טלוויזיה ורדיו
+   ילדות נשכחת
+   לבוש אופנה והנעלה
+   מוזיקה שיר וזמר
+   מזון ומשקה
+   משחקים וצעצועים
+   מתחם מורים
+   נוסטלגיה בצה”ל
+   ספורט
+   ספרות נוסטלגית
+   עבודה ומלאכה
+   פוליטיקה ובחירות
+   רדיו נוסטלגיה
+   רכב ותחבורה
+   רשת חברתית
+   שונות
+   שירותי גולש
+   שפה עברית
+   תיאטרון עברי
+   תקשורת מדיה ופרסום

האתר מוקדש לזכרו של
 יוסי פשרמן (פשי) ז"ל
2003 – 1954

מעל ל - 1100
סרטוני וידאו נוסטלגיים
בארכיון הוידאו שבאתר

יום העצמאות ה-7
 

הצוללת דקר
 

תל אביב הקטנה
 
 




מקצועות שהיו

בק-בוקים
שתף 
בק-בוקים היה בעל מקצוע שסחר בבקבוקים.

בזמנו כל סוגי השתייה (לא שהיו יותר מדי סוגים) הייתה בבקבוקי זכוכית. אכן בשנים האחרונות חוזרים חלק מהיצרנים ליצר בקבוקי שתייה מזכוכית וזאת לאחר שנים רבות של פלסטיק. רטרו. וגם אפשר לראות כיום על הפתקית בחלק מבקבוקי זכוכית הודעה בדבר "חייב בפיקדון של 25 א"ג", אך כיום הסיבה לכך היא בעיית המחזור, ובזמנו היה ערך לבקבוקים, בגלל בעיית הכיס.
בכל בית מתחת לכיור במטבח, היה מצטבר אוסף של בקבוקי זכוכית שמישהו מבני המשפחה היה אמור לקחת למכולת ולקבל תמורתם כסף. העניין היה שהסחיבה של הבקבוקים למכולת הייתה פעולה שנואה על רוב בני המשפחה, ופרצו בשל כך מחלוקות לא מעטות.
לרווח הזה שבין הבקבוקים הריקים בבית והמרחק עד למכולת נכנס בעל המקצוע ששמו היה, כאמור, בק-בוקים. בעל מקצוע זה היה סובב בשכונה עם שק גדול על כתפו וצועק בקולו הרם בעברית ובאידיש: "פלאשן טה פרקוייפן, בק-בוקים, בק-בוקים". בהישמע הקריאה הייתה עקרת הבית ממהרת ומזמינה את בק-בוקים לביתה ומוכרת לו את הבקבוקים. זה היה  משלם לה מעט פחות ממה שהייתה מקבל במכולת תמורתם.
 
אנו הילדים אהבנו את בק-בוקים מאוד. זאת כיוון שהוא היה עבורנו מקור לא אכזב של דמי כיס. האימהות ה"טובות", היו מרשות לילדיהן לבצע בעצמם את העסקה עם בק-בוקים ולעיתים היו משאירות אצל הילד מטבע כזו או אחרת. ילדים אחרים היו נאלצים לבצע חיפושים קבועים אחר בקבוקים בחצרות הבתים. כמו כן, לרוב חנויות המכולת בזמנו היה מחסן קטן בחצר האחורית שם היה החנווני שומר מצרכים וקונסרבים (קופסאות שימורים) ואת הבקבוקים הריקים, עד שתגיע המשאית של טמפו.
חלק מאיתנו היו מוצאים את הדרך להיכנס למחסן הבקבוקים הזה, להסליק ממנו כמה בקבוקים ולמכור אותם לבק-בוקים, בביקורו השבועי בשכונה.

 מקצוע הבק-בוקים מוזכר בשירה של שלישית גשר הירקון טוב לי על הלב :
"...איש אחד קורא- זגג, בק-בוקים, בק-בוקים, גברת כהן על הגג, בק-בוקים, בק-בוקים...". זוכרים??

רטרו:
וגם כיום אפשר לראות כיום על הפתקית בחלק מבקבוקי זכוכית הודעה בדבר "חייב בפיקדון של 25 א"ג", אך כיום הסיבה לכך היא בעיית המחזור, ובזמנו היה ערך לבקבוקים, בגלל בעיית הכיס.

זכרונות:
"...אני נזכר בדמות מיתולוגית שנקראה "בקבוקים", יהודי נמוך קומה וכרסתן, עם שפם היטלראי, חובש כובע קסקט אפור ולובש כל ימות השנה, גם בחורף, גופייה אפורה. הוא נהג להסתובב עם עגלה רתומה לחמור ולצעוק "בקבוקים". את בקבוקי הזכוכית שקנה, מכר כחומר גלם למפעל הזכוכית "גביש"...".

אריה רוזנברג
arie475@walla.com




גובה
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

 

לפני עידן כרטיסי  אשראי, הוראות הקבע וכו', היו מגיעים מדי פעם בשעות אחה"צ והערב אנשים מטעם מחלקת הגביה של חברת החשמל וגובים את התשלום (כמובן שבמזומן) לפי הצריכה במונה החשמל שהיה נמצא בתוך ארון החשמל בתוך הבית.




גוזרת
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.




דוור
שתף 

ראשית דבר בעניין הדוור, יש להבין את המשמעות האדירה של מקצוע זה לחיינו, בזמנים ההם. אז לא היו לא פקס ולא אינטרנט, לרוב האוכלוסייה לא היה טלפון וגם לאלה שהיה - השימוש בו היה במשורה. אי לכך הדוור היה בשבילינו הקשר עם העולם החיצון. קשר זה בא לידי ביטוי אפילו במכתב מהדודה מהעיר השכנה, שלא לדבר על מכתבים שהיו מגיעים מחו"ל. לכל אחד היו קרובים בחו"ל, רובם פליטי השואה שנפוצו לכל עבר ורק הדוור היה חוט החיים המקשר בין המשפחות.

הדוור היה גם הדמות שבעזרתה חלמנו שהפנטזיות שלנו יתממשו: לכל אחד היה דוד או בן דוד או בן דוד רחוק, שברח אחרי השואה והשתקע באמריקה. כולנו הלכנו מדי פעם לתיבת הדואר השכונתית ושלחנו משם אליהם מכתבים,  וכולנו ציפינו שיום אחד יגיע הדוור עם המכתב הגואל שיזמין אותנו לשם, להשתקע או לטייל, או לפחות הודעה כל שהיא מעורך דין אמריקאי בדבר צוואה גדולה שנחתה ברשותנו...

ולנו הילדים היה הדוור הצוהר לעולמות רחוקים. אם אתרה מזלך והדוור של שכונתך היה חביב כמו הדוור שלנו, הוא היה עוצר ממאוצו לאורך הרחוב בדילוגו בין תיבות הדואר, מוריד מעל כתפו את שק הדואר הענקי שלו שהיה עשוי מעור ומפשפש בו מעשה סנטה קלאוס. ואז הוא היה מוציא ממנו גלויות דואר שהיו מיועדות לנמענים אחרים ברחוב, תמיד לנמענים אחרים ולא לנו, גלויות צבעוניות שנשלחו מחו"ל ובחזיתן תמונות נוף נפלאות של מקומות רחוקים רחוקים, עליהם יכולנו רק לחלום בזמנו: כיכר פיקדילי. הקולוסאום. מגדל אייפל. תעלות אמסטרדם. כל אלה נחשפו לעניינו להרף עין והשליכו אותנו אל עולם צבעוני ונפלא, לפני שנבלעו שוב במעמקי שק הדואר.

הדוור של אז הכיר באופן אישי כל משפחה ומשפחה. הוא ידע את כל ההיסטוריה המשפחתית מהמכתבים, הוא ידע על הכאבים שהמכתבים נשאו עימם, הוא ידע על הציפיות, הוא היה נושא הבשורה, התקווה, הקשר המחבר, הכל. היה לו זיכרון מדהים, הוא ידע מי ממתין למה, וכאשר היה מגיע מכתב שהדוור ידע שהנמען ממתין לו בקוצר רוח - הוא היה מטריח את עצמו ועולה עד פתח דלת הנמען ומגיש לו את המכתב בעצמו, או צועק בקול בהגיעו לכיוון חדר המדרגות: "...משפחת שטיינר, יש לכם מכתב מהונגריה..."

הדוור של אז, בשונה מהדוור של היום, היה לבוש בתלבושת האחידה של הדואר שכללה מכנסיים וחולצה בצבע חאקי בהיר וכובע מצחייה ענקי, עם סמל גדול ממתכת עליו היה מוטבע צבי. סמל הצבי היווה מקור לבדיחות רבות, ונהוג היה לומר שלדואר אכן סמל של צבי זריז אך המכתבים מגיעים בקצב של צב איטי.

מעבר למכתבים שהיינו מצפים לקבל מחו"ל היו גם מכתבים רגילים, או מכתבים רשמיים ממשלתיים בעטיפות אפורות, או מכתבי אהבה (כן,כן, היו פעם דברים כאלה) או מכתבים עם חותמת משולשת של ד.צ (דואר צבאי) בתקופה שלפני שלכל חייל היה פלאפון והדואר היה המקשר בין החזית והעורף. היינו פותחים את המכתבים עם החותמת הצבאית בזהירות, כי חלקם נראו כמו עבודת חיתוך אורגמי, מרוב החיתוכים שנעשו בהם על ידי הצנזורה הצבאית. והיו גם ה"שנות טובות", אותן ברכות לראש השנה שכל משפחה שלחה וקיבלה למכביר, דבר שגרם לדוור לשנוא את תקופת לפני החגים בשל כובד משקלו של שק הדואר, בימים לפני שבא האינטרנט והרס את הכל.

כאשר גויסו הדוורים הקבועים למילואים במלחמות ישראל, נקראו לדגל תלמידי תיכון שמלאו את מקומם בשמחה. ועל כך הושר במחזמר "איי לייק מייק": "הטובים הולכים לטייס - בבטחון / הגברים הולכים לגייס - זה השריון / האמיצים הולכים לצנחנים / והעזים הם ספנים / אבל לאן הולך מיטב הנוער? / מיטב הנוער - מחלק פה את הדואר!"
(חיים חפר / דובי זלצר)


"...נשר הדוור עמד דומם מול הדיירת, מנפנף במרץ את המעטפה מול פניה הלוך ושוב. היא ידעה שאם ברצונה לקבל מידו את המכתב המיוחל - עליה לוותר על הבולים שהיו מודבקים על חזית המעטפה, חמישה בולים צבעוניים, שניים מהם בולים משולשים..."
מתוך הספר בשבוע הבא - אמריקה!!! מאת דייויד סלע


"...היה זה בימי ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים. איני זוכרת איך נודע לי שבבית-הדואר הגדול , על יד העירייה, מחפשים מתנדבים לחלוקת הדואר במקום הדוורים הקבועים שגויסו. תוך דקות ספורות הייתי שם...קיבלתי הדרכה מהירה, ועוד באותו היום יצאתי מבניין הדואר מצוידת בכובע דוורים נוקשה, בתרמיל ירוק, ובאושר עולה על גדותיו...".
''גרעינים לבנים''מאת יוכי ברנדס, הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, עמודים 44-45.




דייג עברי
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

 

 

 

 




דקורטור
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

 

 

 

 

 

 

בשירם של  אלמגור / י. רוזנבלום "הבובות בחלונות הראווה", שרה להקת פיקוד דיזנגוף:
"...אנחנו כמו כולן, אבל בין כל החוויות / יש חוויה אחת שלא עברה עוד שום אישה, / כשאיזה דקורטור עם ידיים מזיעות / מפשיט אותנו כאן לפני הרחוב בלי שום בושה...".

 

תגובות:
כשרצו להחליף וילונות, היו מזמינים את הדקורטור לקחת מידות. אחר כך היה יום חג כשהוא בא לתלות את הוילונות שתפר.

ברכה ליבמן-מזרחי
inbar1194@walla.com




וייסן קסאלאך
שתף 

היה נקרא גם "וייסן פיילך". ה"וייסן קסאלאך" היה מלבין סירים, או בקיצור קראו לו גם "המלבין" הסירים בזמנו היו עשויים מחומרים מתכת דלים, אליהם היה נדבק בקלות הפיח מהפרימוס ומהפתליות. המלבין היה מגיע לשכונה מספר פעמים בשנה, בעיקר לפני החגים ומלבין את הסירים. באותה הזדמנות  היה גם מתקן עם בדיל את כל הסירים הנוזלים ואת האמבטיות מהפח.

 

תגובות:

ואיסען קעסלאך הערבים שעסקו במקצוע קראו לזה אמבייד AMBAIED.

אריה
arye@cgate.co.il




זגג
שתף 
 
 
הזגג, בדומה לאלטה-זאכן והבק-בוקים ואחרים, היה בעל מקצוע שהיה עובר בשכונה ומכריז בקול את מקצועו: "זגג, זגג...חלונות...שמשות...מראות..", כך הוא היה צועק בקול בעוברו לאורך הרחוב. שלישית גשר הירקון הנציחה את צעקת ה"זגג" על ידי כך שהכלילה את הצעקה בשירה "טוב לי על הלב". ("...איש אחד קורא זגג, בק-בוקים, בק-בוקים...".)

הזגג היה מגיע לשכונה רכוב על תלת אופן אליו הוא היה מחבר לוחות זכוכית קטנות. היו זגגים שהיו עושים את דרכם ברגל, ולאלה היה מן מנשא על הגב אליו היו מחוברות הזכוכיות.

הזגג היה מגיע לרחוב בשעות הבוקר, צועק בקול ומוזמן לדירה זו אחרת בה היה חלון שבור. הוא היה מוריד מעל גבו את המנשא, נאנח קלות, מנגב את הזיעה ממצחו בעזרת כובע הקסקט ומתכבד בכוס מים קרים. לאחר מכן היה מוציא מתיבת עץ קטנה שנשא עימו את חומרי העבודה: ראשית היה נשלף הסנטימטר, שהיה מן חפץ מוזר, רצועות צרות של עץ בלזה 10 ס"מ כל אחת שהיו מחוברות אחת לשנייה בעזרת ציריות קטנטנות. הוא היה פורש את רצועות הסנטימטר, ומודד. לאחר מכן היה בוחר את הזכוכית המתאימה, מניח אותה על משטח ישר, ומרחיק את הילדים מהסביבה. ("...תלכו מפה ילד, אתם רוצה זכוכית לעין נכנס???...") ואז היה מוציא כלי שנראה כעפרון ולנו הילדים נראה היה תמיד כשרביט קסם, אותו היה מעביר על הזכוכית ויוצר בה סדקים ארוכים, ואז היה שובר את הזכוכית לאורך הסדקים ויוצר את הגודל הנדרש. לאחר מכן היה מניח את הזכוכית במסגרת החלון, זאת לאחר שסילק ממנו את שיירי הזכוכית שהייתה שם קודם, ואז היה מוציא מכליו חומר רך שנקרא היה מֶרֶק והיה מורח אותו בעזרת שפכטל ואצבעותיו על נקודות החיבור בין הזכוכית והמסגרת. אנחנו הילדים אהבנו לשחק בחומר הרך הזה ולהתפעל משינוי מצב הצבירה של המרק מחומר רך כמו פלסטלינה עד קשה כמו אבן. אבל התעניינותנו במרק גרמה תמיד לזגג ולהורינו לסלק אותנו מהמקום, כיוון שהתעסקותנו בחומר המרק בעזרת אצבעותינו הקטנות היו גורמות להתרופפות אחיזת הזכוכית במסגרת.

היו תמיד שמועות בשכונה שהזגג שולח ילדים לשבור חלונות, ביום שלפני הגיעו לרחוב. השמועות הללו לא אוששו אף פעם, אך זה לא הפריע לנו הילדים, בכל פעם שבעטנו בכדור שניפץ שמשה זו או אחרת, לבלף ולספר שראינו ילד זורק אבן ובורח, "...בטח הזגג שלח אותו..."
 
 

מטבעות לשון:
 
אבא שלך לא זגג
קריאה המיועדת לזה שנעמד או התיישב לפניך ומסתיר, לזוז מייד ממקומו.
"...היי חביבי....מה נעמדת לי פה פתאום, אבא שלך לא זגג ואתה לא מזכוכית..."
 

האיור מתוך הספר אבא שלך לא זגג -סלנג בניחוח נוסטלגי, דייויד סלע / הוצאת מודן.
מאייר: אמי רובינגר




זפת
שתף 

 

 

מקצוע הזפּת, היה פופולארי מאוד לפני כ-20 שנה. את הגג היה צריך לזפת עם תחילת החורף וזאת כדי למנוע חדירת רטיבות לקומה העליונה.

הזפּת היה מגיע עם חבית מלאה זפת קר והיה מדליק אש מתחת לחבית עם שאריות עץ וזאת על מנת לחמם את הזפת. כאשר הזפת הייתה נהפכת נוזלית, היו מעלים אותה באמצעות דלי מפח לגג ושופכים אותה על הגג' ומפזרים עם מברשת זפת. לאחר תום הפעולה היו זורים חול על הגג.

 

כיום כמעט ולא מזפתים גגות אלא אוטמים אותם עם יריעות זפת מיוחדות. לפעולה זאת אולם עדיין לא נס ליחו של הזפּת, והיום קוראים לו על מנת לאטום מבנים תת-קרקעיים עם זפת חם.

 




חבתן
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.




חופר ג`ורות
שתף 

ראו בבור ספיגה.




חייט
שתף 
 
 
 
עוד אפשר לראות פה ושם במספר מקומות בדרום תל אביב, חייטים זקנים על מכונות תפירה מיושנות, מתנשפים בכבדות ונעים באיטיות לעבר סוף דרכם.
 
 

 
 
 
 
 
 
מקצוע החייטות האמיתי - הולך ונעלם מהעולם. את מקומם תפסו כל מיני "חייטי צמרת", תופרות ותופרים כמו כמו טובל'ה ושרה'לה ופרצלה ופליגלה ועוד.
אלה כולם עובדים ועובדות מחנויות עיצוב מהודרות, מסדנאות אופנת עילית או מבוטיקים מצועצעים, עלק, ועיסוקם העיקרי הוא דחיפת עצמם לתקשורת עם הרבה רעש וצלצולים.
 
 
 
החייט היה בדרך כלל יקֶה (היו גם כמה פולנים). כמעט לכל גבר עירוני היתה לפחות חליפה אחת טובה שאותה תפרו לו אצל חייט ואיתה השתמש ביום חתונתו ולאחר מכן לארועים חגיגיים אחרים. החליפות האלו היו מבד צמר אנגלי טוב ששימש את הגבר עד שהתבלה, וזה היה לאחר הרבה שנים כי רוב הזמן החליפה היתה בארון.

הצלצולים היחידים שהיינו שומעים מהחייט של זמנו, היו צלצולי מכונת התפירה "זינגר", אותה היה החייט מפעיל במיומנות בעזרת רגלו. למכונה, שהייתה שחורה בצבעה ורק בחזיתה אותיות הפירמה בזהב, היה גלגל תנופה בצידה, אותו היה החייט מניע באיטיות בעזרת ידו כאשר היה עובד על התפרים העדינים.כאשר רצה החייט לעבור לתפירה מהירה הוא היה דוחף את גלגל התנופה פעם או פעמיים, זה היה מחובר ברצועה לדוושה רחבה וגדולה ששכנה בתחתיתה של המכונה קרוב לרצפה, וכך בלחיצות קצובות על הפדאל היה החייט מריץ את הדוושה שהייתה מריצה את גלגל התנופה שהיה מריץ במהירות רבה את מחט התפירה אליה היה מחובר חוט התפירה, מעלה מטה, מעלה מטה, ויוצר בגד חדש. במשך הזמן נכנסה יותר ויותר לשוק מכונת התפירה החשמלית, אך היו חייטים רבים שהעדיפו להמשיך ולעבוד עם מכונת הפדאל.

קטע זה מוקדש באהבה לזכרו של סבי, רודולף שטיינר ז"ל, שהיה בארץ מוצאו שחקן כדורגל ובימאי תיאטרון, ועם עלייתו לארץ נאלץ לאמץ לעצמו מקצוע יותר "פרקטי", בו עסק עד יום מותו.

 

''...חייט של חליפות גברים, איש נמוך מהנהן וממצמץ...על צווארו, כמו מחרוזת, היתה תלויה לו תמיד רצועת סנטימטרים ירוקה...''.
עמוס עוז,''פנתר במרתף'', הוצאת כתר, עמוד 19.

 

השיר "גלגולו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי, תרגום: נתן אלתרמן:
"...החיט עוסק בחיט / וילדים לו מלוא הבית./ חיל רב, ברוך השם, / ותינוק בחיק האם./ כאן המעשה נפתח- / לא בגדי לבן וצח. / מעשה במעיל של חרף / בעל סדק צר מערף...".









 
הצטרפו אלינו גם בפייסבוק
עדכונים - בלוגים - אירועים - אלבומי תמונות - סרטונים נדירים


שלח דף זה לחבר תגובות, הערות, והוספת מידע, מושגים ונושאים למנוי חינם על מגזין הנוסטלגיה"כובע טמבל" הוסף למועדפים



כל הזכויות שמורות © לאתר נוסטלגיה אונליין ו/או לבעלי התכנים, הדימויים והתצלומים.