חיפוש:   בכל האתר  בשמות הערכים  בקרדיטים     חפש  |  חיפוש תמונות בנושא:   חפש
   מפת האתר  |   כרגע באתר: 175 מבקרים   |  כניסה לדף האישי    
עורך: דייויד סלע
דבר העורך כתבו לעורך
| עמוד הבית | מי אנחנו | מרכז מידע לגולש | על נוסטלגיה ורטרו | קרדיטים | צרו קשר | גולשים כותבים
 

+   אביזרים וחפצים
+   אוספים ותחביבים
+   אז - וכעת
+   אירועים ושנים
+   ארכיון האישים
+   ארכיון הוידאו
+   ארכיון הישראליאנה
+   ארכיון הכרזות
+   ארכיון המצגות
+   ארכיון הקול
+   אתרי נוסטלגיה
+   בידור ופנאי
+   בקיבוץ
+   בריאות, טיפוח וניקיון
+   בשכונה
+   בתים ומבנים מספרים
+   גלויות בולים וסמלים
+   דירה ובניין
+   היום בהיסטוריה
+   המקום בו גרנו
+   העפלה ועליות לא”י
+   חג ומועד
+   טלוויזיה ורדיו
+   ילדות נשכחת
+   לבוש אופנה והנעלה
+   מוזיקה שיר וזמר
+   מזון ומשקה
+   משחקים וצעצועים
+   מתחם מורים
+   נוסטלגיה בצה”ל
+   ספורט
+   ספרות נוסטלגית
+   עבודה ומלאכה
+   פוליטיקה ובחירות
+   רדיו נוסטלגיה
+   רכב ותחבורה
+   רשת חברתית
+   שונות
+   שירותי גולש
+   שפה עברית
+   תיאטרון עברי
+   תקשורת מדיה ופרסום

האתר מוקדש לזכרו של
 יוסי פשרמן (פשי) ז"ל
2003 – 1954

מעל ל - 1100
סרטוני וידאו נוסטלגיים
בארכיון הוידאו שבאתר

יום העצמאות ה-7
 

הצוללת דקר
 

תל אביב הקטנה
 
 




חפצים שהיו בבית

גרמופוןהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

 

הגרמופון קדם לפטפון, והיה מיועד להשמעת תקליטים בתקופה שלפני היות חשמל בכל מקום.

על בסיס הגרמופון הייתה פלטה עגולה עליה היו מניחים את התקליט. לצידה הייתה זרוע על ציר שבקצה הייתה לה מן מחט חדה שהייתה חורשת את רצועות התקליט, ומעבירה את הקולות לאפרכסת ענקית ששימשה כרמקול.
לפני התחלת הפעלת הגרמופן היה צורך למתוח את הקפיץ, שתפקידו היה לסובב את הפלטה. את זה היו עושים בעזרת מנואלה (ידית) שהייתה מחוברת לבסיס הגרמופון. אם השתמשת בגרמופון במסיבה היה צריך למנות מישהו שיהיה אחראי על המנואלה, ותפקידו היה לדאוג לקפיץ בעזרת סיבובי מנואלה קבועים, אחרת ריקוד טוויסט סוער היה הופך פתאום לשיר ערש איטי.

 

 



 

 

 

 

 

 

 

 

 

רצ"ב הנחיות למפעיל הגרמופון בימים ההם:
א: שים את הפלטה (תקליט) על צלחת הגרמופון. ב: סובב הלוך וסבוב את ידית המכונה עד אשר תיעצר ולא תוכל עוד.
ג: הורד את הידית אשר בתוכה תשכון המחט על גדול הפלטה.
ד: ועתה...הרפה בבת אחת את הידית העוצרת וישמעו הצלילים.

לפני המצאת הבקליט פעל הגרמופון בעזרת סלילים גליליים עליהם "חרטו" את המוסיקה.

 

 

 

 

 

 

"...ניצלתי את החשכה, הצצתי מהחור שבקיר וראיתי שעל דלפק הזכוכית בחנות המעדנים של סגל עמד גרמופון, מסוג הפטפונים שרמקול ענק בצורת אפרכסת יצא ממרכזם, וכדי להפעילם היה צריך לסובב ידית. תקליט סבב על הפלטה והשמיע מוסיקה נעימה. במרכז המעדנייה עמד שולחן קטן עמוס בכל טוב, לצידו ישבו האדון והגברת סגל. האדון סגל חלץ את הפקק מבקבוק יין, מילא כוס גדולה עד תומה והושיטה לגברת סגל, ומילא את כוסו. הוא הביט בה, היא הביטה בו, וכוסותיהם נקשו. שניהם לגמו מהיין באטיות ואחר כך הניחו את כוסותיהם בצד. ואז קם סגל על רגליו, לקח את ידה של אשתו בידו, והובילה למרכז המעדנייה. הבעל והאישה פצחו בריקוד אטי, מתמכרים שניהם לצלילי המוסיקה החרישית שבקעה מהאפרכסת הענקית של הגרמופון. התקליט האט את מהירות סיבובו וסגל ניגש לגרמופון וסובב את הידית לאט לאט..".
מתוך הספר בשבוע הבא - אמריקה!!! מאת דייויד סלע

 

 
   


"...התרועה הגדולה שמתפוצצת פתאום מלוע הגרמופון הגדול במנגינה עזה
ומחציפה...והאפרכסת הצבעונית פס אדום פס כחול ופס כסף מתנוצץ של הגרמופון...וצווחת בתענוג מנגינות שלא נשמעו עוד כמותן...''
.
ס. יזהר, ''מקדמות'', הוצאת זמורה-ביתן, עמוד 102.


להקת "בצל ירוק" שרה את שירם של חפר / נוי - "יש יום הולדת לחדווה הקטנה":
"...נכנסנו לחנות של גולדנזון את ברכה / ראינו שמה פטיפון עם אוזן ענקית / שאלנו: איך הכלי עובד? אז הם השיבו: ככה, / כאן לא צריך חשמל, מסובבים את הידית...".

 

מעבר לערך גרמופונים בפרק תצוגות של אספנים




דיור לעולההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

סידרת רהיטים בזול שהיו נמכרים בדרך כלל בהתישבות העובדת.
חלקם הגדול מחזיק מעמד עד עתה . אין זורקים אותם מסיבת שימושם התקף עדיין וכן מתוך הכרת תודה, ונוסטלגיה.




הליכון לתינוקהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה

 




וואזה ומאפרה מפגזהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

לאחר מלחמת ששת הימים היה מאוד פופולארי להשתמש בתרמילים של פגזים לצורך וואזה ומאפרה.
לווואזה השתמשו בכל התרמיל והכי "אין" בזמנו היה לשים בוואזה הזאת קוצים.
לצורך מאפרה השתמשו בחלקו התחתון של תרמיל הפגז, המהדרין היו מעטרים את חלקה החיצונית של המאפרה בתרמילי כדורים.

היו גם כאלה שעשו מפגז מנורת לילה, על ידי כך שלקחו תרמיל פגז, חררו אותו, הכניסו לתוכו מנורה שהאירה אור עמום דרך החרירים.
אלה שעשו מתרמיל פגז מנורת לילה השתמשו בד"כ בתרמיל פגז תול"ר 106 מ"מ שהיה עשוי כולו במקור נקבים-נקבים חלולים-חלולים כמו מסננת.









 




וינטלטורהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

             

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מאוורר. הוינטלטור היה מוצר חשוב בבית, בזמנים לפני היות המזגן.


היו שני סוגי וינטלטורים: האחד וינטלטור על מעמד, אותו היו שמים בסלון בשעת ערב להקל על החום. הוינטלטור היה משמש גם להרגעת החום בחדר הילדים. היו ממלאים פיילה, במים, מכוונים אליה את הוינטלטור ונהנים מרוח קרירה.


 

הוינטלטור השני היה וינטלטור תקרה, מאלה שחזרו להיות כל כך פופולאריים בשנים האחרונות במקומותינו. וינטלטור התקרה לא היה בנמצא בדירות, בשל מחירו היקר. היה אפשר למצוא אותו בעיקר בחנויות המכולת ובבתי עסק אחרים. הוא היה בצבע שחור או לבן, בעל כנפיים  ממתכת ובכניסה לבית העסק היה כפתור אימתני בגודלו להפעלה.


הוינטלטורים הנפוצים ביותר היו מתוצרת מפעלי "סטאר" ו"גל-און" (קיבוץ גלאון זכה, בשל המפעל שלו, למוניטין של "הקיבוץ שעושה הכי הרבה רוח").



איך אפשר לדבר על וינטלטורים מבלי להזכיר את "מוישה וינטלטור" - הדמות האלמותית שגילם יעקב בודו, תחילה בלהקת פיקוד הצפון, אח"כ בתיאטרון "זירה", ולבסוף בסרט "מוישה וינטלטור".



 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

"... בתקרה היה נעוץ הוינטלטור הגדול, בעל כנפי מתכת שחורות שסבבו חרש כל היום, מפיחות רוח בחלל המכולת, שייבשה תוך כדי כך את הזיעה הרבה שניגרה מגופם של גרובר החנווני ולקוחותיו ביום חם שכזה..."
מתוך הספר בשבוע הבא – אמריקה!!! מאת דייויד סלע

 

מטבעות לשון:

עושה רוח כמו וינטלטור
 מנסה להרשים, עושה הרבה רוח בפעולתו כמו המאוורר, מייצר מהומה רבה ללא צורך.
"...בסדר בסדר, שמעתי אותך, תפסיק לעשות לי פה רוח כמו וינטלטור...".
 

האיור מתוך הספר אבא שלך לא זגג -סלנג בניחוח נוסטלגי, דייויד סלע / הוצאת מודן.
מאייר: אמי רובינגר


רטרו:




חובט זבוביםהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

 

נקרא היה גם "קלאפר" ובעברית "קטלן".

מין מכשיר שידיתו עשוייה חוט ברזל מלופף ובקצהו העליון מטלית עור מחוררת או חתיכת פלסטיק.

מוצר מצוין להעברת הזמן בערבי הקיץ החמים, בהם עדיין לא הייתה טלוויזיה, "פול טמפל" ברדיו  כבר נגמר, החום הציק והזבובים והיתושים טסו כמו מיראג'ים לכל עבר. 

בדרך כלל זו הייתה העבודה של האבא, להפליק לחרקים המעופפים. "...בואו ילדים..תראו איזה אבא מוצלח יש לנו...היום הוא הרג חמישה זבובים ושבעה יתושים...."  לעומת את גם האימהות היו עושות שימוש מפעם לפעם ב"קלאפר" הזה, נחשו למה....(זה התחיל ב"כמה פעמים אמרתי לך" ונגמר בבכי....) 

 ועוד סוג של חובט

 

  

 

רטרו:

הקידמה הגיעה גם למפונקים.
פורסם באינטרנט 07/2007.

היתושון הלהיט המחשמל מחבט טניס חשמלי קוטל יתושים זבובים

 

 

היישר מתאילנד הלהיט של הקיץ
סופסוף מכשיר המשלב פתרון לייתושים ולשאר מעופפים עם הנאה רבה בשימוש.
- המכשיר עשוי רשת חשמלית בעלת שלוש שכבות , כאשר גוף המעופף נוגע ברשת הוא מקבל זרם חשמלי רב עוצמה אשר משמיד אותו מיידית
- פועל על 2 סוללות AA (לא כלולות)
- זהירות - ממכר ! , לאחר החיסול הראשון לא תוכלו להפסיק לחסל ייתושים
- לשנת לילה שקטה וערבה ! הסוף לייתושים
יש להקפיד - להרחיק מילדים קטנים היות והשוק החשמלי ממש לא נעים (לא גורם נזק לאדם - אבל ממש, ממש לא נעים) !
מתאים לכל סוגי המעופפים ! בזזזזז .




חובט שטיחיםהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 
 

חובט השטיחים (בלועזית נקרא "פרקר")  היה בעל ידית ארוכה וראשו הייתה מקלעת של במבוק דק ומעוקל.



עקרת הבית הייתה מגלגלת את השטיח הכבד, מניפה אותו על כתפה ומוציאה אותו למרפסת. אז הייתה משעינה אותו על המעקה, חצי בחלק הפנימי וחצי בחלק החיצוני של המרפסת, מתכופפת כלפי חוץ וחובטת נמרצות בשטיח, תוך יצירת רעש עצום שאי אפשר היה לטעות בו. לאחר מכן היא הייתה מחליפה צד, ממשיכה לחבוט בשטיח האומלל עד שיצא כל האבק וגם הנשמה...היו הורים שהיו גם "מלטפים" את ילדהם עם החובט הזה מפעם לפעם...

 

 

 

 

 

רטרו:


לצפיה בכל התגובות לחצו כאן




חוט מאריך לטלפוןהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 
אם היינו שולפים היום מישהו משנות ה-60 ומעבירים אותו לימיינו  אנו - הוא וודאי היה שואל -"...למה כל האנשים הולכים ברחוב עם יד על האוזן ומדברים לעצמם...". 

כיום, כאשר אנו פוגשים ברחוב אנשים שמכשיר זעיר בידם וכאילו "מדברים בקול רם לעצמם",  או באוטובוס כל הנוסעים עדים לשיחה רומנטית בין אוהבים, ובכל אולם קונצרטים או לפני הרצאה אנו מצווים ''...לסגור בבקשה את הפלאפונים...'' -

כבר כמעט שכחנו את הימים בהם כל שיחת טלפון היתה צריכה להיערך מהבית, מהמשרד (על חשבון המעביד כמובן) או מתא טלפון ציבורי, והיינו ממש "מחוברים" למכשיר שהיה מחובר בחוט קצר לנקודת הטלפון בקיר.

כדי לקיים שיחת טלפון היינו מחפשים קודם את המספר באלפון של הטלפון, אחר כך מתיישבים בחרדת קודש ליד השידה לטלפון ומגלגלים הלוך ושוב את גלגל מספרים של טלפון החוגה

אבל, הרי כבר נאמר ''הראש היהודי ממציא פטנטים'',  ועוד לפני שהטלפון הקווי שודרג לטלפון אלחוטי (והחוגה פינתה את מקומה ללחצנים) - דאג מישהו בעל תושיה לאפשר לנו  לקיים שיחה טלפונית תוך כדי "טיול" בבית או בישיבה נוחה במקום מרוחק מ"נקודת" הטלפון שבקיר. על כבל ארוך של טלפון הורכבו בשני צדדיו שקע ותקע, תואמים לאלה שבקיר ובקצהו של הכבל המחובר למכשיר הטלפון, והנה לכם המושיע בכבודו ובעצמו: "חוט מאריך לטלפון".
 
אם המשוחח בצד השני של קו הטלפון לא שמע חבטה חזקה של חפץ נופל ומתנפץ וגם לא נבהל והתמלא דאגה  כאשר שמע זעקת כאב חדה - סימן שהשיחה עברה בשלום ולא כשלנו בהתקלות בחוט הארוך/מאריך שהתפתל על הרצפה.
 
 

במערכון של הגששים "קרקר נגד קרקר" טוען פולי ז"ל:
"...סיכמנו לחלק את הרכוש חצי בחצי: היא מקבלת את הדירה, המכונית, הטלוויזיה הצבעונית, הפריג'ידר, הדיש-וושר ו...הפיש-וושר, ואני מקבל את החוט מאריך - חצי בחצי...".

 

בקרו גם בפרק פריטים אישיים




חוט שפגאטהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 
היה בכל בית, אמנם לא תמיד בצורת גליל מסודר כמו בתמונה כאן, אלא יותר בערבוב של חוטים וזנבות וחוטים קצרים וארוכים עם קשרים, אך חוט שפאגט היה אביזר חיוני מאין כמוהו.

נוסעים לדודה והמזוודה לא נסגרת?. חוט שפאגט. 
אורזים חבילה למשלוח לדודים ברומניה? חוט שפאגט. 
מעבירים לבוידעם ערימה של ספרים?. חוט שפאגט, וכן הלאה והלאה...
 

כשהלך סולי בשנות השלושים אל קברות החשמונאים, התנפלו עליו שני ערבים מזוינים בפגיון על יד הכפר מידיא. במקלו גבר עליהם, האחד נמלט ואת השני כפת בחוט שפגאט ומסרו לאיש המודיעין של ההגנה בבן-שמן.

רון ביברמן, תעלומה שאינה נפתרת תוך שעות, עמ' 21 .




חפצים וכלי נוי מעץהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

בית הספר לאמנות ''בצלאל'', שנוסד בירושלים בשנת 1906, הטביע את חותמו על התרבות הלאומית בארץ. נוסף ללימוד ציור ופיסול פיתח בית הספר שלל מלאכות כמו צורפות וגילוף עץ. עבודות אלה היוו מקור פרנסה לרבים וכאשר תוצרתם הועמדה למכירה נקראה בפינו ''עבודות בצלאל''.

בגילוף עץ השתמשו בעץ הזית, שהיה אחד מגידולי היסוד של החקלאות המסורתית וסימל את הקשר לצמחיה ולנוף הקדומים של הארץ המתחדשת. חפצים וכלי נוי עשויים עץ זית, עטורים בציורים כגון מגדל דוד ושיירות גמלים, תופסים מקום חשוב בזכרון הקולקטיבי (והנוסטלגי) שלנו.
זכורים לטוב למשל ספר זכרונות עם כריכת העץ, קופת חיסכון מעץ ובעיקר
הגמל מעץ שהזכיר את שיירות הגמלים שהובילו זיפזיף וארגזי תפוזים בחולות תל-אביב הקטנה. הגמל מעץ נקנה בעיקר על ידי תיירים וברבות הימים, כאשר שרד ככלי נוי אפשר היה למצאו, למשל כקישוט לטלביזיה.

במשך השנים הופיעו חפצים וכלי נוי שלא היו מתוצרת 'בצלאל' ואף לא מעץ זית. לדוגמא אביזרים לשולחן הכתיבה וביניהם המספג לנייר סופג. כמו כן היו חפצים שהיה חרוט עליהם השם ''טבריה'' והצטיינו בעיטורים גיאומטריים צבעוניים. היו אלה צלחות קישוט וקופסאות שונות. היו גם כלי שולחן מעץ, מחזיק מפיות, כלים למלח ופלפל וכו' והמארחת האופנתית הגישה סלט בקערת עץ.

הפשטות וההסתפקות במועט הכתיבו גם תכשיטים עשויים מעץ, ענק מגולף או סיכה עשוייה מפרי האקליפטוס ועוד. כאשר התהדקו היחסים עם ארצות היבשת האפריקאית נוספו לקישוט הדירה פסלי עץ כהים בעלי השפתיים הבולטות ולכל פסל נוסף סיפור כיצד נקנה אצל האמן האפריקאי שישב וגילף בצידי הדרכים.
היות ואיכות העץ לא היתה גבוהה ואז באישון לילה נשמע
לפתע התקתוק המאיים של תולעי העץ והפסל הושלך בלב כבד לאשפה, שמא יפגעו גם הרהיטים שבבית.

 

 

 

 

 

 

 

 




טבורטההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

הטבורטה, או הטבורט הוא מעין שרפרף בצורת כסא נמוך, ובצרפתית נקרא le tabouret. שם זה היה נפוץ בקרב המשפחות הוותיקות בארץ, כנראה בהשפעת השפה הצרפתית שהיתה בפי פקידי הברון. 

במשך השנים לבש הטבורט צורות שונות. הדגם שעולה בזכרון בהקשר לנוסטלגיה הוא הדגם הישן והפשוט, שהיה עשוי מעץ גס, בלתי מהוקצע ולא צבוע.

כסא זה שימש את עקרת הבית בעבודותיה במטבח. מטחנת הבשר חוברה אליו כאשר משטח שולחן העבודה במטבח לא התאים לכך, ה''פיילה'' (גיגית הכביסה) הונחה עליו כדי שלא יהיה צורך להתכופף, ומאותה סיבה  שימש הטבורט מקום נוח לטיפול בפרימוס או בפתיליה.

 

 

 

  

 

 

בשנות החמישים לבש הטבורט צורה מכובדת יותר וכבש מקום של כבוד בחדר האורחים (שהפך בלילה לחדר שינה).  מי שרכש באותן שנים  ''סט'' של רהיטים שכלל ספה כפולה, 'שולחן סלוני' ושתי כורסאות, שהריפוד שלהן תאם לזה של הספה - הוצעו לו גם שתי טבורטות מתאימות שהיו בעצם כסאות נמוכים מרופדים ללא משענות, שהונחו משני צדי השולחן ושימשו מקומות מושב לעת הצורך. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 רטרו:
המושג טבורט נקשר היום גם לתאור כסאות גבוהים יותר ובחנויות הרהיטים מוצעים למשל ''שרפרף-טבורט המתאים בדיוק לפינות האוכל המוצעות (באתר באינטרנט)'', או ''כסאות-בר בדגם טבורט''. באתר שיווק והפצה e-net מוצע למכירה ''שרפף (טבורט)'' מתוצרת 'רנטה תעשיות רהיטים' שתמונתו מצורפת - וזהו הגלגול העכשווי של הטבורטה.

''...קם הילד והולך ונכנס הביתה, יחף וקטן...ומושך כעת בחפזון את השרפרף שאמא קוראת לו הטאבורט, ומטפס עליו ברך אחת קודם ושתי היחפות אחריו...''.
ס.יזהר ''מקדמות'', הוצאת זמורה-ביתן, עמודים 84-83
.

 

תגובות:

טבורטה - מקור המילה ברוסית - טבורטקה והיא הגיעה לעברית מהרוסית וגם דרך היידיש (ואולי לרוסית מהצרפתית לפני כן). המילה העברית היא שרפרף.
היו משתמשים בה גם ככיסא נוסף לעת מצוא, וכאלתור לשולחן נמוך עם מפה קטנה ואגרטל עם פרחים. גם היום מוכרים מוצרים דומים.

אביגיל
avigailts@gmail.com




טייפ סליליםהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

כשמסתכלים היום, ממרחק של שנים על התקופה היא, בה לא הייתה טלוויזיה, לא היה וידאו, די.וי.די, מחשב, אינטרנט, מערכת סטריאו קולנוע ביתי ועוד, נראית תקופת הימים ההם כמשעממת. אבל היא לא הייתה, אולי כיוון שתמיד היה למה לשאוף, ואילו היום - היום  יש את הכל...

 

 

 

 אחת השאיפות הגדולות שלנו אז הייתה שיהיה לנו טייפ סלילים.
קודם היה רדיו מנורות, לאחר מכן פטפון. אבל טייפ סלילים היה החלום הרטוב של רובנו. טייפ הסלילים אפשר לנו לא רק להקליט את עצמנו ולשמוע איך אנחנו נשמעים (פלא גדול לכשעצמו בימים ההם) אלא חשף אותנו לים הגדול של מוזיקה, שידינו לא הייתה משגת קודם. 

כל מי  שהיה לו מזל וכסף בשנות החמישים והשישים והוא הפך להיות הבעלים של טייפ סלילים, עסק בשתי משימות: הראשונה היא לברר כל הזמן איזה תקליטים יש למי והאם הוא מוכן "להשאיל". המשימה השנייה הייתה להקליט את אותם התקליטים, ממש כמו האובססיה של היום שבאה לידי ביטוי בהורדות שירים באינטרנט מתוכנות הקאזה והנפסטאר ודומיהן.



 

 

 

היינו מסתגרים שעות בחדר, שמים שמיכה על הדלת ועל החלונות כדי לחסום קולות מבחוץ, מקרבים את המיקרופון של הטייפ לרמקול של הפטפון - ומקליטים כל תקליט שיכולנו לשים את ידינו עליו. 

הטייפים היו גדולים וכבדים והיו להם סלילים ענקיים עליהם שמרנו מכל משמר.
היו כאלה חבר'ה שהפכו להיות ממש מקצוענים בעניין, והקליטו שעות על גבי שעות מוזיקה שהייתה מתאימה למסיבות. היה אפשר לרקוד שעות בלי לדאוג להחלפת תקליטים, דבר שהיה די מבאס במיוחד כאשר הצלחת סוף סוף "להצמיד" את היפיפייה של הכיתה בריקוד סלאו, ופתאום הוא נגמר כי התקליט הגיע לסיומו...

 

 

 

 

 

 

 


אגב, טייפ הסלילים שנראה לנו כיום פריט כל כך ארכאי, היה בזמנו חידוש עצום אל מול מכשיר ההקלטה של שנות הארבעים ותחילת שנות החמישים: מכשיר ההקלטה שלפני טייפ הסלילים היה "טייפ חוט", מכשיר מסובך ומסורבל שההקלטה נעשתה על חוט ברזל דקיק שסבב סביב סליל. זה היה מכשיר יקר שהיה בשימוש של גורמים מעטים ביותר, בעיקר מוסדות או בעלי מקצוע שעסקו בתחום.

נוסף לטייפ הסלילים הגדול והכבד ההו גם טייפ קסטות קטן, שהיו נוח לשמוש ולהעברה ממקום למקום.

 

 

  

 

 

 

 

 

  









 
הצטרפו אלינו גם בפייסבוק
עדכונים - בלוגים - אירועים - אלבומי תמונות - סרטונים נדירים


שלח דף זה לחבר תגובות, הערות, והוספת מידע, מושגים ונושאים למנוי חינם על מגזין הנוסטלגיה"כובע טמבל" הוסף למועדפים



כל הזכויות שמורות © לאתר נוסטלגיה אונליין ו/או לבעלי התכנים, הדימויים והתצלומים.