חיפוש:   בכל האתר  בשמות הערכים  בקרדיטים     חפש  |  חיפוש תמונות בנושא:   חפש
   מפת האתר  |   כרגע באתר: 167 מבקרים   |  כניסה לדף האישי    
עורך: דייויד סלע
דבר העורך כתבו לעורך
| עמוד הבית | מי אנחנו | מרכז מידע לגולש | על נוסטלגיה ורטרו | קרדיטים | צרו קשר | גולשים כותבים
 

+   אביזרים וחפצים
+   אוספים ותחביבים
+   אז - וכעת
+   אירועים ושנים
+   ארכיון האישים
+   ארכיון הוידאו
+   ארכיון הישראליאנה
+   ארכיון הכרזות
+   ארכיון המצגות
+   ארכיון הקול
+   אתרי נוסטלגיה
+   בידור ופנאי
+   בקיבוץ
+   בריאות, טיפוח וניקיון
+   בשכונה
+   בתים ומבנים מספרים
+   גלויות בולים וסמלים
+   דירה ובניין
+   היום בהיסטוריה
+   המקום בו גרנו
+   העפלה ועליות לא”י
+   חג ומועד
+   טלוויזיה ורדיו
+   ילדות נשכחת
+   לבוש אופנה והנעלה
+   מוזיקה שיר וזמר
+   מזון ומשקה
+   משחקים וצעצועים
+   מתחם מורים
+   נוסטלגיה בצה”ל
+   ספורט
+   ספרות נוסטלגית
+   עבודה ומלאכה
+   פוליטיקה ובחירות
+   רדיו נוסטלגיה
+   רכב ותחבורה
+   רשת חברתית
+   שונות
+   שירותי גולש
+   שפה עברית
+   תיאטרון עברי
+   תקשורת מדיה ופרסום

האתר מוקדש לזכרו של
 יוסי פשרמן (פשי) ז"ל
2003 – 1954

מעל ל - 1100
סרטוני וידאו נוסטלגיים
בארכיון הוידאו שבאתר

יום העצמאות ה-7
 

הצוללת דקר
 

תל אביב הקטנה
 
 




דירה ובנין

מפתח.
שתף 


מושג זה אינו מכוון למפתח
הייל איתו פתחנו את דלת הדירה בזמנים ההם, וגם לא למפתח ברזים שהיה בבעלות מעטים.

הכוונה כאן למיקומו של המפתח הדירה בזמנים ההם: לילדים שההורים שלהם עבדו עד שעות מאוחרות היה מפתח קשור לשרוך שהיה תלוי על צוואר (ילדים אלה נקראו "ילדי מפתח"). כשהיו צריכים להשאיר מפתח למישהו שהיה אמור להגיע לדירה בהעדרותינו - הוא היה מושאר מתחת למנקה הרגליים, או אצל הגברת לוי, או בארון החשמל או בארונית החלב
.

 

 

יוסי בנאי ורבקה מיכאלי שרו בשירם "עברית קשה שפה" (ד. אלמגור / י. רוזנבלום):
"...סוכנות נתן דירה / מפתח לא נתן / אומר לפני נותן מפתח / צריך מביא חתן / אומר: אחד זה משפחה / יותר מדי קטן...".




מקלט
שתף 

למקלט שנבנה תחת הבניין, היו יורדים בכמה מדרגות מחדר המדרגות. לעתים טחוב, מאובק ועתיר קורי עכביש. בחלקו העליון של קיר המקלט היו פתחי אוורור שהכניסו מעט מאוד אוויר ואור. לפתחים אלה יצרו הגנה בחצר הבית על ידי חומה מבטון. המקלט היה תמיד אפלולי ומפחיד, מקום איכסון למיטות ישנות, לעתים מקום מחסה לחתולה וגוריה, אופניים שנגנבו ושולחן פינג-פונג. ובעת מלחמה - מרכז קהילתי בו נקבצו הדיירים בפיז'מות או בטריינינג. מדי זמן ניתלו פתקים מטעם ועד הבית המבקשים - תובעים שכל מי שמאכסן חפצים במקלט יואיל לפנותם, פן לא יהיה מקום בשעת חרום.

"...חיילים שלושה עייפים במשלט, ושבעים ילדים צוחקים במקלט. שלושה אסירי ציון יצאו לחופשי, אסיר עולם אחד בחודש השישי. יום הילד, יום הפרח ויום השנה. וגבעה עשרים וארבע עדין לא עונה . אחד אלוהינו, אלוהינו, אלוהינו שבשמים ובארץ...."
נעמי שמר בשירה "ספירת מלאי
".



התמונה באדיבותIsraelimages.com / Hashomer Hatzair © .




מקש לדלת
שתף 

 

בזמנים הרחוקים בהם לא היה חיבור חשמל בכל הבתים לא היה פעמון דלת, ולכן היה מקובל להתקין על דלת העץ הכבדה בכניסה לבית מקש, שהיה מיוצר ממתכת יצוקה בדגמים וצורות שונות.

 

 

 

 






 



 

 




משאבת מים
שתף 

מי הגשמים נאגרו בבורות מים אשר נחפרו בחצרות הבתים. המים נאגרו באמצעות גגות הרעפים, מרזבים, מרפסות וכדומה ונשאבו באמצעות משאבת המים לצריכה היומית של דיירי הבית.


לצפיה בכל התגובות - לחצו כאן




מתגים, מפסקים ושקעים
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

   

 

 

 

 

 

 

 

 

 

  

 

 

 

 

 

 

 

 

 

  




ניאגרה
שתף 
 
 
 הניאגרה הייתה המיכל להדחת האסלה. היה זה מיכל כבד שהיה ממוקם בחלקו העליון של חדר השירותים, ומתחתיתו צינור שהיה מגיע לאסלה. לאחר עשיית הצרכים היית תופס בשרשרת שקצה אחד שלה היה מחובר לידית במיכל למעלה ובקצה השני הייתה ידית מעץ.
היית מושך את ידית העץ והמים היו משתחררים מהאסלה ויורדים בשצף בצינור ומדיחים את האסלה.

ואם אתם הצעירים חושבים שמדובר במתקן ארכאי - הרי שחשוב לציין שהניאגרה הייתה חידוש משמעותי לעומת האסלה עם הברז בצורת פרפר שקראו לו "שיבר".  לאחר עשיית הצרכים היה צריך לפתוח את השיבר, להמתין עד שהמים שזרמו לאסלה ניקו אותה ולאחר מכן לסגור את השיבר חזרה. לשיבר הזה היה חידוש בצורת "שיבר חצי אוטומטי" שבו לא היה צריך לפתוח ולסגור את הברז אלה רק ללחוץ כלפי מטה על ידית, ואפילו השיבר הזה היה חידוש, לעומת הבור התורכי שהיה לפניו. מי חשב אז שעוד בימינו ישאלו אותנו יצרנים של מתקני הדחה ו"שפריצרים" לישבן למינהם שאלות כמו אתה מורח או מנקה??? 
 
 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מטבעות לשון:

גמרת? תוריד את המים
תגובה בוטה לדברים שנאמרו.
"....שמעתי את כל התלונות שלך.. גמרת? תוריד את המים..."


נשאר עם השרשרת ביד

תיאור מצב ביש בו יש בעיה ואין איך לפתור אותה.
"...אל תשאל...אחרי שהעסק נכנס לחובות השותף שלו ברח והוא נשאר עם השרשרת ביד...".

האיורים מתוך הספר אבא שלך לא זגג -סלנג בניחוח נוסטלגי, דייויד סלע / הוצאת מודן.
מאייר: אמי רובינגר

 




סגירת מרפסת
שתף 

ראו בערך תריסול ותריזז

 

בקרו בעמוד הפייסבוק של אתר נוסטלגיה אונליין 




סלון
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

  


לצפיה בכל התגובות - לחצו כאן

 

זכרונות:

הסלון - מכתב אהבה

זה מתחיל מסיפור פרטי, וגולש אל הציבורי. הסלון שהיה בכל בית, שרבים מפרטיו היו כמו אצל כולם, ובכל זאת היה מקום לנגיעה אישית ולפרטי זיכרון שהביא כל אחד מהורינו מבית הוריו.
זה היה החדר שאליו נכנסנו בשקט מהמולת הקולקטיב,
זה היה החדר שאסף את כל בני המשפחה ועיצב את חיי  התרבות שלנו.

מה היה בו בסלון שכבש אותי כל כך? קצת מכל דבר.
קצת מהעולם הגדול שבחוץ, תמהיל של עברית מתובלת ביידיש ופולנית, דלת פתוחה לאירוח, ופשטות מלאת אצילות שלא הייתה כמהה לשפע.

זה היה המקום בו הקשבנו לרדיו, ובו היו הספרים,
בו אבא קרא עיתונים, ואנחנו הכנו שיעורים.
המקום שהיה מקושט במפות בסריגת יד, בווילונות על כל הקיר וברהיטים שהזמנו בנגריית המשק - לא מן העיר.
בו שתינו תה עם עוגת אמהות וארחנו דודים ודודות.
היה בסלון מקום לכולנו, וגם לאלבומי התמונות במגירות המזנון...
וגם לתערוכת הפורצלנים שעלו המון...

כמו חוט שני עדין ובלתי נראה, ניסינו מירה ואני לטשטש את קו התפר שבין
גלותיות לישראליות, לאט, מנסות להיות כמו כולם ובכל זאת...
אני זוכרת את הסלון על כל פרטיו, ומרגישה שיכולתי גם היום לצעוד לתוכו
ולהרגיש נינוחה, כי כך הוא היה - מפוייס, נטול פוליטיקה, חסר בקורת,
עם נגיעות רגישות של תרבות אירופאית.

קצת מכל דבר, כמו קליידוסקופ קסום, שמורה תמונתו בליבי,
באהבה רבה יחד עם כל אחד ואחד מבני משפחתי.

אתם מוזמנים לספר את סיפור הסלון שלכם, ואם העליתי בלבכם זיכרון
רך ומתוק כמתיקותה של קוביית הסוכר -  עשיתי את שלי.

ציפי בנציון (בורשטיין)

 




עינית לדלת
שתף 

בחלק מדלתות הבית של הזמנים ההם לא הייתה עינית. פשוט - לא היה ממה או ממי לחשוש.
כשמישהו היה דופק או מצלצל - היו פותחים את הדלת ללא בדיקות מיותרות....
אולם עם השנים, התרבו מקרים שהצריכו את בעל הדירה לזהות את העומד מאחורי הדלת.
חלק מהדיירים הלכו לחנות לחומרי בניין ורכשו עינית לדלת, האחרים הסתפקו בקריאה רמה מעבר לדלת: "מי שם"???




פחי זבל
שתף 

פחי הזבל של הבתים בזמנים ההם היו ממתכת ושכנו בתוך מבנה נמוך מבטון שהיה בחזית הבניין או בחצר האחורית.
בחלקו העליון של המתקן הזה היה מכסה עגול מפח אותו היו מרימים ומשליכים הזבל פנימה וסוגרים. בחזית הייתה דלת אותה היו פותחים מדי בוקר אוספי הזבל, שולפים את הפח ומשליכים תכולתו למשאית הזבל שנסעה לאיטה לאורך הרחוב.

הבלגאן היה גדול, הסניטציה הייתה איומה: ראשית הילדים נהגו לעשות שימשו במכסי הפחים כ"מגינים" בקרבות הרחוב. לא כל הדיירים הקפידו על השלכת הזבל ממש לתוך הפח, והמכסה העגול נשאר פתוח, עובדה שהפכה את אזור פחי הזבל לנקודת מפגש של חתולים, עכברים, ג'וקים ועוד.

גם אנשי התברואה העירונית לא ממש הקפידו להחזיר את הפח לתוך המתקנים, וברוב המקרים הסתפקו בהשלכתם לאחר ריקון הפח לכיוון הכניסה של הבית, שם הם שכנו ובישמו הכניסה בריחות משכרים, עד שמישהו מדיירי הבית טרח להחזירם למקומם.
מסתבר שיש בנוסטלגיה דברים שממש לא ראויים להתגעגע אליהם....

 

 

 




פינת מכתביה
שתף 

במגמה לחסוך מקום בשטח הדירה המצומצם היו דירות בזמנים ההם בהן אפשר היה לראות פינת מכתביה, שבה שולחן הכתיבה נלחץ לפינת החדר, אליו היו צמודים מדפי ספרים.




פקקים לחשמל
שתף 

                                         

 

לא היה בזמנו "אל פסק" וכדומה, היו פקקים מחרסינה שבתוכם עבר חוט תיל, וכשהיה קצר בדירה חוט התיל בפקק היה נשרף והיה צורך להחליפו. הפקקים היו בארון החשמל מחוץ לדירה ואם היה  זה קצר פשוט היינו שולפים את הפקק, מחליפים את חוט התיל שעבר בביטנו ומחברים מחדש. במידה וזה לא עבד - היה צריך לקרוא לחשמלאי,  או כפי שקראו לו בזמנו "אלקטריקט".
.
המילה "קצר" הייתה חידוש של האקדמיה העברית ללשון שבמקרה הזה התקבל ונקלט. עד אז השתמשו לתיאור התקלה החשמלית במילה האידישאית - גרמנית "קורצ'לוס'', שעל פי המילון פירושה ''ק?צ?ר, חיבור קצר''. כלומר שחוטי החשמל נפגשים באמצע הדרך ולא במנורה.     

 


מטבעות לשון:

 

קפץ לו הפקק

התעצבן מאוד, איבד את עשתונותיו מרוב זעם.
"...איך שהוא שמע שהבן שלו דפק לו את המכונית - קפץ לו הפקק...".

האיור מתוך הספר אבא שלך לא זגג -סלנג בניחוח נוסטלגי, דייויד סלע / הוצאת מודן.
מאייר: אמי רובינגר









 
הצטרפו אלינו גם בפייסבוק
עדכונים - בלוגים - אירועים - אלבומי תמונות - סרטונים נדירים


שלח דף זה לחבר תגובות, הערות, והוספת מידע, מושגים ונושאים למנוי חינם על מגזין הנוסטלגיה"כובע טמבל" הוסף למועדפים



כל הזכויות שמורות © לאתר נוסטלגיה אונליין ו/או לבעלי התכנים, הדימויים והתצלומים.