חיפוש:   בכל האתר  בשמות הערכים  בקרדיטים     חפש  |  חיפוש תמונות בנושא:   חפש
   מפת האתר  |   כרגע באתר: 174 מבקרים   |  כניסה לדף האישי    
עורך: דייויד סלע
דבר העורך כתבו לעורך
| עמוד הבית | מי אנחנו | מרכז מידע לגולש | על נוסטלגיה ורטרו | קרדיטים | צרו קשר | גולשים כותבים
 

+   אביזרים וחפצים
+   אוספים ותחביבים
+   אז - וכעת
+   אירועים ושנים
+   ארכיון האישים
+   ארכיון הוידאו
+   ארכיון הישראליאנה
+   ארכיון הכרזות
+   ארכיון המצגות
+   ארכיון הקול
+   אתרי נוסטלגיה
+   בידור ופנאי
+   בקיבוץ
+   בריאות, טיפוח וניקיון
+   בשכונה
+   בתים ומבנים מספרים
+   גלויות בולים וסמלים
+   דירה ובניין
+   היום בהיסטוריה
+   המקום בו גרנו
+   העפלה ועליות לא”י
+   חג ומועד
+   טלוויזיה ורדיו
+   ילדות נשכחת
+   לבוש אופנה והנעלה
+   מוזיקה שיר וזמר
+   מזון ומשקה
+   משחקים וצעצועים
+   מתחם מורים
+   נוסטלגיה בצה”ל
+   ספורט
+   ספרות נוסטלגית
+   עבודה ומלאכה
+   פוליטיקה ובחירות
+   רדיו נוסטלגיה
+   רכב ותחבורה
+   רשת חברתית
+   שונות
+   שירותי גולש
+   שפה עברית
+   תיאטרון עברי
+   תקשורת מדיה ופרסום

האתר מוקדש לזכרו של
 יוסי פשרמן (פשי) ז"ל
2003 – 1954

מעל ל - 1100
סרטוני וידאו נוסטלגיים
בארכיון הוידאו שבאתר

יום העצמאות ה-7
 

הצוללת דקר
 

תל אביב הקטנה
 
 




מקצועות שהיו

פוליטורצ`יק
שתף 
פוליטורצ'יק היה בעל מקצוע שהתמחה בפוליטורה, שעל פי האקדמיה זה בעברית תמרוט.
נו שיהיה.

פוליטורה טובה זה לא היה עניין של מה בכך, ושמו של פוליטורצ'יק טוב יצא למרחקים.

הפוליטורצ'יק היה מחדש ריהוט, בשנים שלא היו מחליפים ריהוט כי הכסף לא היה בנמצא, ובכלל, בזמנו קנו ריהוט "שיחזיק לכל החיים", או לפחות לשנים רבות.
אך מה לעשות והזמנים עושים את שלהם, והמזנון בסלון איבד מבוהקו ושולחן האוכל כבר ספג נוזלים וכתמי אוכל למכביר. ואז, לאחר התייעצות משפחתית היו קובעים מבעוד מועד וזמן רב מראש תאריך לביקור של הפוליטורצ'ק.


כאשר הוא היה מגיע, הייתה עקרת הבית כבר ממתינה לו בפתח ביתה ביראת כבוד כאילו הגיע הרופא המשפחתי לביקור בית, לפחות.

הפוליטורצ'יק ידע לנצל עד תום את מעמדו, ובדרך כלל לא היה מתחיל את עבודתו לפני שנהנה מכוס תה או קפה עם חתיכת עוגה שעקרת הבית שמרה במיוחד בשבילו משבת. ואז היה מסלק אותנו הילדים מהסביבה ("...זה חומרים מסוכן בשביל ילד...לך מפה, ילדים..."),

מוציא מספר כלים מתיבת עץ קטנה ומשייף קלות את הרהיט הדורש תמרוט. ולאחר מכן היה מורח עליו שכבה של חומר שמנוני שהיה מחזיר את גוון העץ לחיים ונותן לרהיט ולעקרת הבית חיים חדשים.

בימים שלאחר ביקורו של הפוליטורצ'יק היה הבית ספוג בריח של חומר הפוליטורה, ריח של התחדשות ורעננות. לנו הילדים היה אסור להתקרב במשך מספר ימים לאחר טיפול התמרוט לרהיט המתומרט, כיוון שאנו היינו עלולים "...לקלקל את הפוליטורה..." כדברי הורינו.

 
 
רטרו:
 
 



פועל דחק
שתף 
 
בתקופת העלייה ההמונית שאפיינה את שנות ה-50, המציאו כל מיני עבודות כדאי לספק לעולים ימי עבודה. קראו לזה "עבודות דחק", ולפועלים בעבודות אלה קראו "פועלי דחק".

העבודות באו לידי ביטוי בהובלה מרוכזת של עשרות גברים שזה מקרוב נפלטו מבטן האנייה. אלה היו מגיעים, לאחר נסיעה במשאית, לאיזה ג'בל שכוח אל. שם היו מפקידים בידיהם שתילים, מנחים אותם במשך כמה דקות איך לחפור גומה, לעשות "צלחת" סביב השתיל, ו..אודרוב - לעבודה.

פועלי הדחק האלה שתלו את השתילים שהפכו לחורשות ויערות ברחבי הארץ.

סוג אחר של עבודות שהומצאו לפועלי דחק היו עבודות קטיף, או עבודות סיקול של אבנים מגבעות טרשים. במקרים רבים העבירו פועלי הדחק אבנים מגבעה אחת לשנייה, ולאחר כמה ימים חזרו ליום עבודת דחק נוסף, בו החזירו את האבנים לגבעה המקורית. הסרט "סאלח שבתי" נותן תיאור נפלא על חיי פועל הדחק.
 
 
 
 



פועל טבק
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

 

בקרו בעמוד הפייסבוק של אתר נוסטלגיה אונליין




פועל עברי
שתף 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

  

 

לא יאומן – אבל פעם היו כאלה. לא ערבים וגם לא סינים ורומנים, אלא פועלים עבריים, בנאים טייחים רצפים ברזלנים ועוד – כל אלה שבנו את הארץ הזאת.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

  

 

 

 

 

 

 

  

 

  


לצפיה בכל התגובות - לחצו כאן

 

 "שלישיית גשר הירקון" שרה את שיר "אהבת פועלי הבניין":
"...יום יום שאת עוברת כאן לפתע / אנו לך שורקים מהבניין / ותאמיני לנו זהו פשע / שאת לא עוצרת לעולם...".

 

בקרו בעמוד הפייסבוק של אתר נוסטלגיה אונליין




פועלת עבריה
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

 

 

 


לצפיה בכל התגובות - לחצו כאן




פחח
שתף 

היו שני סוגי פחחים בזמנו: היה הפחח שעבד בפחחיה והיה ה"פחח הנודד".

הפחח שעבד בבית מלאכתו היה עסוק מבוקר עד ערב: בזמנים ההם עוד לא המציאו את הפלסטיק לשימוש ביתי, ורבים מכלי הבית היו מפח. למשל הפיילה, הדלי, המשפך ועוד. 

הפחח היה מתישב בפתח הפחחיה,  פורס את כלי עבודתו, שהמרשים ביותר בהם היה ה"ברנר", מבער ידני נישא. הוא היה  מבעיר בו את הלהבה שבערה תחילה באש חלשה אך הלכה והתחזקה עד שהפכה ללהבה חדה של אש יוקדת. בעזרת הברנר היה מחמם את המקום שהיה טעון תיקון או סתימה, ובמקביל היה ממיס את החומר שנועד לאטימה ומורח את החומר על החור וסותם אותו.

יוסי בנאי ויונה עטרי שרים את "חור בדלי" - ד. אלמגור / עממי:
"...אז תסתום אותו, הוי יוסף הוי יוסף הוי יוסף, אז תסתום אותו הוי יוסף, אותו תסתום...".




פחח נייד
שתף 
הפחח הנייד היה מסתובב בשכונות כשהוא נושא על גבו במין תיק כזה, חתיכות פח מגולוון בגדלים שונים ופרימוס עם "זרבובית" שממנה הייתה בוקעת האש, מגוון של  "פטישים" להלחמה וכמובן- בדיל. הפחח הנייד היה מתקן "על המקום"  גיגיות מפח, פיילות, דליים וכל מה שהיה עשוי מפח.

עד היום מהדהדת  קריאתו של הפחח שהיה עובר בשכונה לפחות פעם בשבוע וצועק" "פחח מתקן, פחח!! מתקן ברז מתקן הכל, פחח!! מתקן אמבטיה מתקן הכל, פחח!!!". ברגע שאיתר לקוחה, הוא היה מוריד את ערכת כלים שהייתה תלויה על כתפיו והיה מתישב על כיסא קטן אותו נשא על גבו פורש את כלי עבודתו שכללו פרימוס - מבער, חומר מתכתי שהותך בחום, ומלחם מיוחד בו היה משתמש לפזר את החומר המותך על פני החור, לסתמו ולהחזיר את הכלי הפגום לשימוש!
מי מאיתנו שניבע חור באחד מכליו  כיום, חושב אפילו שיש אפשרות כזו, לסתום את החור ולהחזיר הכלי לשימוש?



פקיד
שתף 

 

היום כל אחד היושב מאחורי שולחן הוא מנהל, או אחראי, או מפקח. פעם, הפקיד היה כמעט "אלוהים", ועל פיו ישק דבר.




צייר שלטים
שתף 

צייר שלטים היה מקצוע שנחשב בזמנו לפרנסה טובה, בשנים בהם המדינה הצעירה התפתחה, בתי עסק רבים נפתחו וכולם רצו להציע שירותיהם לציבור, עוד לפני שהיה "דפי זהב" וסוגי פרסום אחרים.
להבדיל מתקופתינו בה השילוט הפך להיות דיגיטלי וממוחשב, בזמנו היו מציירים את שלטים "עבודת יד".  לצורך כך צייר השלטים היה צריך להיות לא רק בעל עסק ו"סוייחר", אלא גם בעל כישרון ציור ועיצוב.

כלי העובדה של צייר השלטים היו מברשות, מכחולים ושבלונות, הצבעים היו צבעי שמן אותם יצרו ציירי השלטים בעצמם בעזרת שמן פשתן ופיגמנטים אותם היו קונים בתפזורת, והחומר עליו היו מייצרים את השלט היה פח, ואחרי שגמרו לצייר את השלט העמידו אותו בחצר ליבוש.

מי שרצה ללמוד את העבודה - היה מתקבל לעבודה כשוליה אצל צייר שלטים בעל עסק, יוצק מיים על ידיו במשך שנים, מנגב מברשות חותך פחים ועוד שאר מלאכות שכאלה, עד שהורשה להתחיל לצייר שלטים בעצמו, ולאחר שלמד דיו היה פותח לעצמו עסק קטן ומנסה לשדל את הקליינטים של המעביד הקודם שלו לעבור אליו....





צלם פורטרטים
שתף 

 

להבדיל מצלמי רחוב שצילמו בצ'י'ק צ'ק לצרכי תעודות מסמכים וכו', ובנבדל מהצלם שבא הביתה - היה גם צלם הפורטרטים.

היה זה בדרך כלל מישהו שבא עם המקצוע מ"חוצלארץ" ושידר הדרת כבוד ומקצועיות. אפשר היה למצוא את צלם הפורטרטים בחלק מהצלמניות וחנויות הפוטו השכונתי, בחדר אחורי.

בדרך כלל היה צריך לקבוע תור – יום ושעה, או אז היה מכניס אותך המצלם לקודש הקודשים שהיה בדרך כלל עם תאורה אפלולית משהו. כל הליך הצילום לקח זמן: ראשית הושבת על כיסא עץ, הצלם היה מתחיל להזיז חפצים, להרים עמודים ששימשו כתאורה, לסדר בחלל החדר סט של "מטריות" שנתנו "רפלקט" לאור שהותז מהפלאש בזמן הצילום, שלא בוצע לפני עוד אין ספור פעולות בדיקות ניסיונות והוראות של "שב זקוף", "פנים ימינה", "סנטר למעלה", " להביט שמאלה", ועוד ועוד.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ולבסוף כשבוצע הצילום הלכת לביתך עם הוראה "לבוא בעוד שבוע", זה בערך היה הזמן לפיתוח התמונה, ייבוש, גזירת שולי התמונה בצורה ייחודית, ועוד.

צלמי הפורטרטים הטובים ממש היו גם מרטשי תמונות, כך שאם היה פגם בתמונה שנבע מהצילום כמו תאורה אפלולית וכו' היה הצלם מרטש את התמונה ומגיש לך אותה מושלמת, כך שלא ידעת שהיא עברה תיקונים ושיפוצים. אבל במקרה שהתמונה לא הייתה לטעמך בשל בעיות איכות הצילום ובמידה והצלם לא היה בעל כישורי ריטוש - הייתה נשלחת התמונה למרטש התמונות לשיפוצים, וחוזרת לאחר שבוע נוסף.

 

אין ספק שכיום, עם המצלמות הדיגיטאליות וה"פוטו שופ", החיים קלים נוחים ומהירים יותר....

בקרו בעמוד הפייסבוק של אתר נוסטלגיה אונליין




צלם רחוב
שתף 

במקצוע הצלם מזמנו עסקו בעיקר בעלי מקצוע שעלו מאירופה ומימשו בארץ את ניסיונם המקצועי. מצלמות פרטיות בקושי היה בנמצא, המצלמה הפופולארית הייתה מצלמת בוקס שלא תמיד הניבה תוצאה מוצלחת, וכאשר רצו להצטלם הלכו להצטלם בפוטו.

הצילום בזמנו הייתה עבודה מורכבת. היה צריך "לקבוע תור", עם הצלם בפוטו, להגיע ביום ובשעה המיועדים, להיענות לדרישות של הצלם שהיו מושמעות במבטא זר, ("...להסתכל ימינה... מותק עכשיו אתה מסתכלת שמאלה... סנטר למעלה...עכשיו אתה לא זזה...") ולהמתין שבוע עד שהתמונות היו מוכנות.

אלה שהיו צריכים תמונות במהירות ובזול, היו נעזרים בצלמי הרחוב.
אלה היו עומדים בקרנות רחוב ובמקומות הומים, בכניסות למשרדי ממשלה ועוד. הייתה להם מצלמה שנראתה כמו קופסה גדולה שעמדה על חצובה. לחלקה האחורי של קופסת מצלמה זו הייתה מחוברת גלימה שחורה. הצלם היה מושיב את לקוחו על כיסא מתקפל מרחק מטר או שניים ממנו, נכנס מאחורי הגלימה השחורה כך שכל פלג גופו העליון נעלם, ומצלם. האיכות של הצילומים הייתה גרועה, אבל התחליף לצילום בפוטו היה יקר בהרבה. כאשר נכנסו לשוק מכונות הצילום האוטומטיות ("פוטו רצח") נקפחה פרנסתם של צלמי הרחוב, והם נעלמו מנוף רחובות ערינו.


                             

נעמי שמר כתבה, חבורת "בימות" שרה ב"שני צלמי רחוב":
"...שני צלמי רחוב / זרח וצלמונע / יצאו להם הרחובה / לצלם תמונה/ ובתמונה - עיר והמונה: / זוג על הירקון, אשה בחלונה / איש ודרכו, איש ומעשיו / קול יעקב עם ידי עשו / והי-הו-הביטו נא - / זרח וצלמונע...".

 

בקרו בעמוד הפייסבוק של אתר נוסטלגיה אונליין


 
חלוצי הצילום בארץ ישראל

כשבאים לבדוק מיהם הראשונים שצילמו בארץ ישראל, אי אפשר לדמיין שסיפורם קשור בטביעה של אוניה באוקיינוס האטלנטי, אפנדי ערבי ירושלמי שיוצא מדעתו, הקמת הסטארט-אפ הטכנולוגי הראשון בארץ ישראל, ביקור של מלך......

 
למידע המלא



צלם שבא הביתה
שתף 

בזמנים ההם כשלא היו מצלמות בכל בית, היה צורך להשתמש בצלמים לכל ענין כמו אירועים משפחתיים שדרשו הנצחה. אבל הדרישה העיקרית הייתה לתצלומי הילדים, דור חדש בארץ חדשה שבה עניין ההנצחה היה רב משמעות. היה גם צורך לשלוח תמונות לדודים באמריקה, שאולי יענו באיזה חבילה עם מתנות....

 

 

 

 



 

היו שלוש אפשרויות עיקריות לצילומים הנ"ל לאלה שמצלמה לא הייתה בחזקתם: צילום אצל צלמי רחוב (האפשרות הזולה ביותר), צילום בפוטו (האפשרות היקרה ביותר) וצילום על ידי צלם שבא הביתה.

הצלם נקט בשיטות בדוקות כדי להתחבב על הילדים, ליצור אווירה רגועה ואפילו לגרום להם לחייך. הצלם היה מייצר העמדה ייחודית לילדים עם פריטים שהביא עימו, מצווה לחייך ומעודד את הילדים לשתף פעולה על ידי כל מיני משפטי מפתח כמו  "נו...תסתכל פה מותק, עוד מעט יבוא ציפור..".
לאחר מכן היה הצלם מקפל את ציודו, הולך לדרכו וחוזר אחרי שבוע עם מן הרמוניקה קטנה מקרטון בתוכה היו מסודרות התמונות בסט, תפארת לעיניים שמלאו דמעות, בעיקר של האימהות והסבתות.

 

 

 
זכרונות:
"...בשנים ההם לא הייתה מצלמה לכל אחד כמו היום. היו מזמינים את הצלם השכונתי/או מהעיר כדי לצלם את הילדים. לצלם היו כל מיני אביזרים כדי להעשיר ולעניין את התמונה. אחד מהאביזרים היה העגלה עם הסוסה. בצילום משנות החמישים עגלה עם סוסה /ניידת שהובאה עד לבית הילד המצולם...".

אהרון שרף
michali2@netvision.net.il
 

=====================================================================
 
"...עד היום יש לי את התמונות שצלמת אשר הגיעה הביתה צילמה. זה היה אירוע חשוב שסירקו אותי יפה, הלבישו אותי בשמלה הטובה ביותר ואחרי שגמרו לצלם (אפילו כאילו אני מדברת בטלפון שהיה צעצוע כי טלפון אמיתי לא היה) שלחו את הצלמת גם לשכנים. זו הייתה חגיגה אמיתית ויוצאת דופן. התמונות כמובן היו מוכנות אחרי שבועיים...".
 
מלי הרצנו
malilati52@gmail.com
 
 
 

 
חלוצי הצילום בארץ ישראל

כשבאים לבדוק מיהם הראשונים שצילמו בארץ ישראל, אי אפשר לדמיין שסיפורם קשור בטביעה של אוניה באוקיינוס האטלנטי, אפנדי ערבי ירושלמי שיוצא מדעתו, הקמת הסטארט-אפ הטכנולוגי הראשון בארץ ישראל, ביקור של מלך......

 
למידע המלא

מתוך ''שוּק המציאוֹת''  - בשיר ''הצלם'' של נתן אלתרמן / דב זלצר - יונה עטרי ואילי גורליצקי שרים:
''...תצטלמי במטוס?? חוסר טעם! / תצטלמי בסירה?? זה ישן! / ...לחייך, לא לנוע, כך יאמר הצלם, / רק טבעי, לא מתוח / זה מנהג העולם, / לא למשוך בכתפיים, / ליישר את הראש, / זהו זה! אחת שתיים, / -לא לנוע ? שלוש?...''.









 
הצטרפו אלינו גם בפייסבוק
עדכונים - בלוגים - אירועים - אלבומי תמונות - סרטונים נדירים


שלח דף זה לחבר תגובות, הערות, והוספת מידע, מושגים ונושאים למנוי חינם על מגזין הנוסטלגיה"כובע טמבל" הוסף למועדפים



כל הזכויות שמורות © לאתר נוסטלגיה אונליין ו/או לבעלי התכנים, הדימויים והתצלומים.