חיפוש:   בכל האתר  בשמות הערכים  בקרדיטים     חפש  |  חיפוש תמונות בנושא:   חפש
   מפת האתר  |   כרגע באתר: 155 מבקרים   |  כניסה לדף האישי    
עורך: דייויד סלע
דבר העורך כתבו לעורך
| עמוד הבית | מי אנחנו | מרכז מידע לגולש | על נוסטלגיה ורטרו | קרדיטים | צרו קשר | גולשים כותבים
 

+   אביזרים וחפצים
+   אוספים ותחביבים
+   אז - וכעת
+   אירועים ושנים
+   ארכיון האישים
+   ארכיון הוידאו
+   ארכיון הישראליאנה
+   ארכיון הכרזות
+   ארכיון המצגות
+   ארכיון הקול
+   אתרי נוסטלגיה
+   בידור ופנאי
+   בקיבוץ
+   בריאות, טיפוח וניקיון
+   בשכונה
+   בתים ומבנים מספרים
+   גלויות בולים וסמלים
+   דירה ובניין
+   היום בהיסטוריה
+   המקום בו גרנו
+   העפלה ועליות לא”י
+   חג ומועד
+   טלוויזיה ורדיו
+   ילדות נשכחת
+   לבוש אופנה והנעלה
+   מוזיקה שיר וזמר
+   מזון ומשקה
+   משחקים וצעצועים
+   מתחם מורים
+   נוסטלגיה בצה”ל
+   ספורט
+   ספרות נוסטלגית
+   עבודה ומלאכה
+   פוליטיקה ובחירות
+   רדיו נוסטלגיה
+   רכב ותחבורה
+   רשת חברתית
+   שונות
+   שירותי גולש
+   שפה עברית
+   תיאטרון עברי
+   תקשורת מדיה ופרסום

האתר מוקדש לזכרו של
 יוסי פשרמן (פשי) ז"ל
2003 – 1954

מעל ל - 1100
סרטוני וידאו נוסטלגיים
בארכיון הוידאו שבאתר

יום העצמאות ה-7
 

הצוללת דקר
 

תל אביב הקטנה
 
 




משחקי שכונה

גוגואים
שתף 

האיור מתוך הספר אמת או חובה - משחקי ילדות שאהבנו. דייויד סלע / הוצאת כתר
מאייר: איתן קדמי.

 

הסיבה שהכי אהבנו את המישמש הייתה בשל הגלעינים שלו, שנקראו בירושלים עג'ואים בשפלה גוגואים וברחובות אג'מים.

היינו אוספים את הגוגואים בלהיטות, שמים אותם על נייר עיתון בשמש ונותנים להם להתייבש. לאחר מכן אוצרים אותם בכיסי המכנסיים הקצרים, המהדרים היו מקפלים את כפל המכנסיים הקצרים כפל כפול, כך שהכיס בלט החוצה ומראהו התפוח בגוגואים בלט לעין כל. 

 

 

 

 

המשחק בגוגואים היה די פשוט: כל המשחקים נעמדים מול קיר, כל אחד זורק בתורו גלעין אחד, זה שמגיע הכי קרוב לקיר לוקח את כל שאר הגוגואים. קראו למשחק הזה "קרוב לקיר".

היו גם משחקים נוספים עם גוגואים, כמו "חור בחול": היו עושים חור בחול ונעמדים במרחק מה מהחור וכל אחד זורק בתורו גרעין משמש אחד, זה שהצליח להכניס את הגרעין שלו לחור זוכה בכל שאר הגוגואים.

משחק אחר: מניחים כוס קרוב לדלת, מי שהיה מצליח לזרוק את העג'ו ולהכניס אותו לכוס - היה מקבל את כל העג'ואים שמסביב... 

 

משחקים נוספים: היה משחק גוגואים בשם "בור יהודי": זורקים את הגוגואים לבור, חלק מהגוגואים קופצים החוצה. מספר זוגי - מרוויח הכל. מספר לא זוגי - מפסיד הכל. 
המשחק השני, הקשה יותר, היה נקרא "בור ערבי". זורקים גוגו אחד לתוך הבור (שמלא כמובן בגוגואים של המפסידים הקודמים). הגוגו אמור להקפיץ החוצה גוגואים אחרים. יצא מספר זוגי של גוגואים - הרוויח. מספר לא זוגי - הפסיד.

עונת העג'ואים - גוגואים הייתה קצרה מאוד, כיוון שפרי המישמש עונתו קצרה. לאחר העונה היינו עושים בגוגואים שימוש אחר: היינו משפשפים את הגלעין במרץ על המדרכה עד שנוצר בו חור, בעזרת מסמר היינו מוציאים את חלקו הפנימי של הגלעין, מחוררים בו  חור נוסף ויוצרים מהגלעין משרוקית. היו גם כאלה ששזרו את הגוגואים המחוררים על חוט ויצרו שרשרת לתפארת.

משחק נוסף נקרא "פרופלור" שהיינו מייצרים כדלקמן: יושבים על הארץ קרוב לאספלט או למדרכה, ומשפשפים בשני הקצוות את הגוגו עד שנעשה בו חור. עם סיכה רוקנו את התוכן לקחנו מסמר וחיררנו 2 מקלות ארטיק והעברנו מסמר בין 2 המקלות והכנסנו בחור שנוצר, גוגו . לקחנו חוט ולפפנו מסביב למסמר מלמעלה ואז היינו מושכים וזה היה מסתובב כמו מאוורר.

 

 

תגובות:
אנו היינו נפגשים מאחורי הבית ומשחקים על מכסה ביוב. במכסה הביוב הינו חור חצי עגול. אחלה משחק בזמנו.

איציק
PPBHB@WALLA.CO.IL

================================================================


פעם ראשונה שלי בתור עצמאי בכיתה ו'. עשיתי קופסא עם חור בדופן צדדית. הילדים זרקו גוגו לכיוון החור. אם פגעו, קבלו 20/30 גוגואים. אם לא (לרוב) הגוגו נשאר אצלי.

עלי לשם
leshem@yahoo.com




גולות.
שתף 

האיור מתוך הספר אמת או חובה - משחקי ילדות שאהבנו. דייויד סלע / הוצאת כתר
מאייר: איתן קדמי.

 

המשחק האולטימטיבי בתחום משחקי החצר: הגולות היו עשויות זכוכית צבעונית והיינו מחזיקים אותן בכיס המכנסיים הקצרים, הן היו משקשקות ביניהן תוך כדי הליכה, ככל שהרעש היה גדול יותר - כך גאוותו של ההולך הייתה גדולה יותר, כיוון שזה סימל שיש לו בכיס כמות נכבדה של גולות.



 



 

 

 

 

 

מקור המלה הגיע מהשפה הערבית: "בלור" = "זכוכית", ומן הסתם "בלורה", גולה מזכוכית.

הגולות נקראו בחיפה בלורות, בתל אביב בנדורות ובירושלים ג'ולות ובמקומות אחרים הן נקראו גם קטינות. הגולות היו בעלות גודל אחיד, חוץ מגולה אחת גדולה במיוחד שלא כל כך שיחקו איתה ונקראה ברומבילה או בומבילה או "דוגשית".

הגולות עצמן נחלקו לסוגים שונים, הייתה גולה חלנגית (או לנגית) שהייתה הגולה הקונוונציונלית לעומת הפשוטה (או פשוטית) שלא הצטיינה ביופי מיוחד כל שהוא, הייתה גולה פצוצה שנקראה כך בשל פגמים במרקמה שנוצרו מפגיעות גולות אחרות בה, הייתה מעושנת שנקראה כך כיוון שהיה בתוכה מין צורת עשן ולעומת זאת הייתה הפרפרית שבתוכה היה צורת פרפר צבעוני. הייתה גולה ראסית שהייתה הגולה המועדפת לצליפות והייתה גזוזית שבתוכה היו בועות אוויר קטנטנות שנראו כמו בועות גזוז, ועוד.

עם הגולות היה אפשר לשחק משחקים רבים, כיד הדמיון הטובה. היה משחק שנקרא "בור" בו חפרנו בור קטן בעומק 2-3 ס"מ ולשם היינו צריכים לצלוף את הגולות אבל המשחק הנפוץ ביותר היה מור. המור היה קו משורטט בחול או באדמה..היו קיימים  שני סוגי "מור": "מור בננה" שצורתו כהייתה כמו הקו שתוחם בננה, והיה גם  שצורתו כמשולש שוה צלעות.

במשחק גולות היתה אמירה "חבטה מרדה". משחק שהיה אומרה לפני יריביו נתנה לו הזכות לנקות את השטח ליעד הבא, או לחלופין לשלול מהיריב לנקות השטח.

כל משתתף היה מניח גולה ב'מור', וכל אחד בתורו היה אמור לצלוף בגולות שבמור, להוציא גולה מהמור בלי שהגולה שלו איתה צלף תילכד בטווח המור. למושג מור נלווה המושג מור גונבתי, שבו הילדים הגדולים היו מתקרבים בהיחבא למשחקים, ובקפיצה מהירה היו מגיעים למור וגונבים את הגולות. ("...אל תשאל... הגדולים עשו לי מור גונבתי, רוקנו אותי מכל הגולות...").

בירושלים המשחקים נקראו: "סובה" (מבוטא כמו SUBE): היו שמים שלוש גולות בשורה במרחק כמטר אחת מהאחרת, והמטרה לפגוע בגולות לפי הסדר. כשמגיעים לאחרונה חוזרים לפגוע באמצעית ובראשונה, כך שלוש פעמים. היינו אומרים: "עולה ראשון" "עולה שני" והשלישי נקרא "עולה שד" מי שהיה גומר את הסידרה הפך ל"שד" ויכול היה לצלוף ביריביו ולזכות בגולות שלהם.

"בבל טיז" אם במהלך משחק הגולה היתה מגיעה ליד קיר, היה צורך לכרוע רגל (לשבת על הרגליים המקופלות) עם הגב לקיר, לשרבב את היד מאחורי הישבן ובין הרגליים ורק כך להעיף את הגולה. רוב ה"מושגים" היו לקוחים מהשפה הערבית ובמקרה הזה הפירוש שער התחת (ישבן בעברית צחה).

לקביעת סדר המשחקים, בכל אחד מהמשחקים היו זורקים גולה, לכיוון המור לדוגמא, ומי שהיה הכי קרוב היה ראשון ואז הוא היה אומר "אבל קול" (ABEL KOOL) שמשמעו לפני כולם.

"דרם דרם" שני משתתפים מציבים את הגולות אחד מול השני ולאט לאט מקרבים אותן, עד שלאחד המשתתפים היה האומץ לצלוף בגולה של יריבו. אם פגע, זכה בגולה, אם פיספס, איבד את הגולה.

 




גומי הולנדי
שתף 


האיור מתוך הספר אמת או חובה - משחקי ילדות שאהבנו. דייויד סלע / הוצאת כתר
מאייר: איתן קדמי.

 


משחק שהופיע יום אחד פתאום ותפס כשדה באש קוצים. לא ברור מה מקור השם, האם המשחק הזה שוחק בכלל בהולנד (יש טוענים שהוא התחיל בכלל ביפן) אבל איך שהוא הגיע - כולם נדבקו במשחק הגומי הזה.

ומהו המשחק: שני משחקים עומדים בפישוק רגליים וסביב רגלי שניהם רצועת גומי של תחתונים ששני קצותיה קשורים זה לזה. רצועת הגומי המקיפה את שני ה"עומדים" יוצרת מרובע, לתוכו קופצים המשחקים קפיצות שונות על פי תור. מי שאינו מצליח במשימה הופך להיות ה"עומד", ומחליף את אחד המחזיקים את הגומי על רגליהם. לאחר שגמרו כל המשתתפים לקפוץ את כל סדרת הקפיצות , מגביהים את מיקום הגומי ברגליים של העומדים, וחוזרים על כל הסדרה של הקפיצות. סדרת הקפיצות עצמה שילבה קפיצות בהן היה צריך להפגין זריזות וגמישות. למשל קפיצה מחוץ לגומי לחלקו הפנימי, קפיצה בשני רגליים על הגומי, קפיצה עם רגל אחת ועוד.


לצפיה בכל התגובות - לחצו כאן
 

 

בקרו בעמוד הפייסבוק של אתר נוסטלגיה אונליין 




גע-גע
שתף 


האיור מתוך הספר אמת או חובה - משחקי ילדות שאהבנו. דייויד סלע / הוצאת כתר
מאייר: איתן קדמי.

משחק כדור שהיה משוחק בעיקר על ידי בנות.


היו זורקים כדור לגובה, נותנים לו לנחות על הרצפה שלוש פעמים, כאשר קפיצותיו מלוות בקריאה בקול גע-גע-גע, הכדור היה צריך לגעת ברצפה לפחות שלוש פעמים ואז המשחק היה חובט בכדור במגמה להטיס אותו לעבר אחד המשחקים האחרים, וכך להוציא אותו מהמשחק.  אם הכדור נגע ברגל של משחק הוא נקרא "חולה", עוד נגיעה - "גוסס", ועוד נגיעה - "מת".
 




דו-קרו-אס-פלה
שתף 

משחק ששיחקנו בילדות (באזור הנגב המערבי): דו-קרו-אס-פלה. מזכיר קצת "חמש אבנים".

במקור - כדור גומי קטן וארבע עצמות כבש קטנות. אנחנו הבנות היינו בונות לנו דמויי עצמות - שתי אבני לגו של 6 או 8 אחת מעל השניה.
יושבים על הארץ יש לזרוק את הכדור כך שיפגע פעם אחת על הארץ ולתפוס אותו. בזמן שהכדור באוויר, יש להפוך לפחות עצם אחת. בשלב הראשון כולן צריכות להגיע למצב "דו" - העיגולים הבולטים שבלגו כלפי מעלה, ואז להרים את כולן ולפזרן מחדש. בשלב השני - "קרו" - כל אבני הלגו הפוכות, "אס" - אבני הלגו שוכבות, "פלה" - אבני הלגו עומדות. שלב חמישי כל אבן במצב אחר. נפסלת מי שלא מצליחה לתפוס את הכדור, או שלא הצליחה להעמיד אף עמם, או שלא פיזרה את כל העצמות.




דוד אמר
שתף 


האיור מתוך הספר אמת או חובה - משחקי ילדות שאהבנו. דייויד סלע / הוצאת כתר
מאייר: איתן קדמי.

במשחק זה היו קובעים את אחד מהמשחקים להיות מנהל המשחק. כל מה שהיה אומר מנהל המשחק והתחיל במילים "דוד אמר" - המשתתפים היו חייבים לבצע. למשל: "דוד אמר לקום" - כולם קמים.  "דוד אמר לקפוץ" - כולם קופצים. כל מה שנאמר ללא הפתיחה "דוד אמר" - לא מבצעים. הענין היה לנסות להטעות ולהכשיל את המשתתפים באמירות מבלבלות  כמו "לשבת", או -  "הוא אמר לקפוץ" - מי שביצע נפסל - והאחרון שנותר הוא המנצח.  בקיצור - משחק שנועד לבלבל את המוח של המשחקים.....




דודס
שתף 

האיור מתוך הספר אמת או חובה - משחקי ילדות שאהבנו. דייויד סלע / הוצאת כתר
מאייר: איתן קדמי.

 


דוּדֶס היה משחק ילדים אותו היו משחקים בעיקר בקיץ, בבסיסו לקוח מבייסבול האמריקאי.

מניחים כפיס עץ על האדמה, ובעזרת מקל מכים בקצה הכפיס, כשזה קופץ לגובה מכים בכפיס למרחק. כשעלה הדבר ביד המכֶּה הוא היה רץ במהירות רבה לאורך "תחנות" שסומנו במגרש, מתוך מגמה לחזור לנקודות המוצא עוד לפני שילדי הקבוצה השנייה תפסו את הכפיס והחזירו אותו לנקודת ההתחלה.

חוקי המשחק:

  • מי שתופס את המקל הקטן בשתי ידיים - פוסל את התור של השחקן היריב והתור עובר לשחקן היריב הבא.
  • מי שתופס ביד ימין - פוסל לחלוטין את השחקן היריב והתור עובר לקבוצה של התופס.
  • מי שתופס ביד שמאל - פוסל את כל קבוצת היריב ובעצם מכריע את המשחק. לכן השמאליים היו תמיד פופולאריים.
  • אם לא תופסים את המקל באוויר - אפשר להרים אותו מהקרקע וללכת עד לתחנה הקרובה.
  • אם השחקן עוד לא הגיע אליה - הוא פסול.
  • אם הוא הגיע אליה ולא המשיך הלאה - הוא לא פסול והוא יכול להמשיך לשחק.


ההורים והמורים התנגדו למשחק זה כי "זה יכנס לעין ותתעוור". מעולם לא פגשתי מישהו שהכפיס אכן נכנס לו לעין...

בירושלים היה השם המלא של המשחק "אלאם, סאלאם, בוליק" (וגם "אלאם סאלאם פץ')  וזאת על שם שלוש המכות שהמשחק התורן זכאי להן. הוא היה מכה במקל שבידו בכפיס כדי שיתרומם, ואז חובט בו במקל שבידו כשהוא בגובה, והג'מאעה היו אומרים "אלאם"- ובמכה שניה "סאלאם" ובשלישית "בוליק". ויכוחים נוראיים פרצו כאשר המשחק התורן לא פגע בכפיס בכלל- האם זה "אלאם" או לא. חלק מהצלקות שעל ילדי ירושלים הם עדות אילמת להבדלי השקפה - האם מגיע למפקשש מכה נוספת או לא.

במקומות שונים בארץ קראו למשחק הזה "אלמבוליק", שזה כנראה קיצור שמו המקורי. בבאר שבע קראו למשחק הזה בשם "טירו". בהרצליה קראו למשחק טירו או צ'רגה, בטירו היה השחקן מטיל את הקפיס באויר וחובט בו ואילו בצ'רגה היו יוצרים חריץ בקרקע ומניחים את הקפיס כשקצה אחד מעל החריץ מקפיצים וחובטים. בחיפה - "הקפות", או כמו שביטאנו את שמו - הא-קאפות -  במקום הקפיס של הטירו השתמשנו בכדור טניס ואז מרחב המשחק היה יותר גדול.
כמו כן, בכל הגירסאות הייתה משמעות שונה לתפיסת הקפיס/כדור בשתי ידיים, יד ימין או שמאל. בכפר ויתקין קראו למשחק "דקה". האגדה מספרת, שבאחד המשחקים ברחוב פיהקה אחת הבנות והמקל המחודד נכנס לה לתוך הפה וזכתה כתוצאה ב - 1,000 נקודות, שהיו שוות אז לזכייה במיליון ש"ח בפיס. היו גם מקומות בהם נקרא המשחק "תחנות". בפתח תקוה קראו למשחק "מוכנים", אותו שיחקו בעזרת מקל ארוך ולקפיס קראו שם "בולבול". היו  מציירים מעגל גדול עם גיר באמצע הכביש ולידו קו,  המכה היה עומד על הקו ומעיף עם המקל הגדול את "הבולבול" אחרי שצעק: מוכנים??? שאר חברי הקבוצה מנסים לתפוס את ה"בולבול". מי שתפס פסל את המכה ועבר להכות במקומו. אם ה"בולבול" לא נתפס אלא נפל על הכביש - מי שמגיע ראשון לוקח אותו וזורק אל המעגל וכך  פוסל את המכה ונכנס לתוך המעגל במקומו, והופך להיות המכה. במידה וה"בולבול"  לא נכנס למעגל אלא נפל לידו - המכה מנסה להקפיצו באויר עם המקל הארוך ולהעיפו כמה שיותר רחוק, תוך צעקות שאגות וקריאות עידוד של כל החבר'ה המשחקים. בקריית אתא קראו למשחק טיק-טק, החובט היה אומר "טיק" הקבוצה ענתה "טק" ואז חובט בכפיס העץ.  בחולון קראו למשחק "צ'יק - צ'ק". הילד שהחזיק בידו את המקל הגדול והקטן שאל בקול רם: צ'יק? כשהיו מוכנים בעמדותיהם ענו לו: "צ'ק" ואז הוא הניף את המקל הגדול והיכה בקטן למרחק. אם לא הצליח לו, היו לו עד 3 פסילות בטרם עבר התור למישהו אחר.




דום שתיקה
שתף 


האיור מתוך הספר אמת או חובה - משחקי ילדות שאהבנו. דייויד סלע / הוצאת כתר
מאייר: איתן קדמי

משחק אווילי בו המשחק היה מסכים להיות פרייר: הוא מקבל פקודת "דום שתיקה" ועליו להישאר באותה תנועה בלי לזוז, עד שנותן הפקודה משחררו. "...למה הוא עומד כמו פסל??? הוא בדום שתיקה...".




הבנים על הבנות
שתף 


האיור מתוך הספר אמת או חובה - משחקי ילדות שאהבנו. דייויד סלע / הוצאת כתר
מאייר: איתן קדמי.

משחק די דבילי, שמטרתו הנסתרת הייתה לאפשר מן סוג של מגע בין הבנים והבנות בתקופה בה הכל היה אסור...
קבוצה של בנים אל מול קבוצה של בנות, הבנים שואגים "הבנים על הבנות" ומתחילים במרדף אחר הבנות שהיו מנסות לברוח כאווזות מצווחות. כל בן היה מתנפל על בת אחרת ובהזדמנות הזאת היה אפשר גם למשש ולמשמש, כך שלמעשה המשחק הזה תרם תרומה משמעותית גם לחינוך המיני שלנו בשנות החמישים והשישים...


באוסף שירי הרחוב של דרורה חבקין נכלל השיר "יונה פעמונה", בו נאמר בין היתר:
"...זהו אוהל משותף / לזקן וגם לטף / הבנות על המיטות / והבנים על הבנות...".




הגשר מזהב
שתף 

האיור מתוך הספר אמת או חובה - משחקי ילדות שאהבנו. דייויד סלע / הוצאת כתר
מאייר: איתן קדמי.

"...הגשר, הגשר, הגשר מזהב, כולם עוברים כולם עוברים ואחרון נלכד...". שניים שהם ה"גשר" מחזיקים ידיים מורמות, כל הילדים עוברים תחת הידיים של ה"גשר" ושרים את השיר, כאשר השיר מסתיים מי שנמצא תחת הידיים הוא הנלכד והוא הופך להיות ה"גשר". 

                                                               .                              




הורדות
שתף 

אנחנו זוכרים שבין המשחקים הרבים ששיחקנו היו משחקים תמימים ושקטים (קלאס, חמש אבנים ועוד) אך היו גם אלימים (קרב תרנגולים, סוס ארוך ועוד) ואפילו גובלים באכזריות (פעמוני לילה, קשירת דלתות ועוד). בכולם היתה הזדמנות להפגין כושר שכלי, תחכום וכושר גופני, ותמיד המטרה היתה להתבלט, לנצח ולקצור קריאות אהדה והערצה. המשחק שמבטא יותר מהאחרים שרירים מאומנים וכושר עמידה הוא ''ללכת בלהוריד'' או ''הורדות''. שני מתחרים יושבים איש מול רעהו על יד שולחן. כל אחד מצמיד את מרפק ידו לשולחן, כשהזרוע מורמת, המתחרים משלבים את כפות הידים וקרב האיתנים מתחיל. המטרה היא להתגבר על התנגדותו של היריב ולהוריד את ידו לכיוון השולחן. המטרה לא מושגת מיד, הידים החבוקות נוטות פעם לצד זה ופעם לצד השני, בהתאם לכח ההתנגדות שמגלים המתחרים, עד שאחד מהם מאבד את כוחו והשני מצליח להנחית את הידיים על השולחן, והוא מוכרז כמנצח. כאשר שני גברתנים מתחרים זה בזה הכוחות שקולים והמשחק מתמשך, אך לעתים מול בעל שרירים יושב שחקן שנראה רזה וחלוש אך לפתע מתגלה מתחת לשרוולו שריר בולט ומטופח, וכשהנצחון נופל בחלקו אין לתאר את הבושה והאכזבה של המתחרה השני.

''...נו,...יש לך עוד כוח ללכת ב'להוריד'?....מנקים את הפירורים והניירות מן השולחן, תוקעים כל אחד מרפקו בלוח-העץ, תופסים כף יד-ימין בכף יד-ימין שבאה מולה עד שנוצר אגרוף גדול משתי הידיים כאחת. מישהו סופר 'אחת, שתיים, שלוש - ' ומתחיל המאבק: מי יוריד את ידו של השני עד שיגע גבה בשולחן?...''.

''...בתחילה מושוות היו הידים בקו אחד כמה רגעים...הכל חיכו למאמץ אחרון...התרוממה ידו, חזרה לאמצע וכעבור שנייה כבר התכופפה מטה לכיוון השולחן...''.
אהוד בן עזר, "המחצבה" (הספר השלם), 'אסטרולוג' הוצאה לאור, עמודים 20 ,21, 23.




הטלה
שתף 

האיור מתוך הספר אמת או חובה - משחקי ילדות שאהבנו. דייויד סלע / הוצאת כתר
מאייר: איתן קדמי.

"הטלה" - במלרע . זורקים את הכדור על הקיר והוא היה צריך לעבור בין הרגלים לילד שמאחוריך.









 
הצטרפו אלינו גם בפייסבוק
עדכונים - בלוגים - אירועים - אלבומי תמונות - סרטונים נדירים


שלח דף זה לחבר תגובות, הערות, והוספת מידע, מושגים ונושאים למנוי חינם על מגזין הנוסטלגיה"כובע טמבל" הוסף למועדפים



כל הזכויות שמורות © לאתר נוסטלגיה אונליין ו/או לבעלי התכנים, הדימויים והתצלומים.